סיפור נטישת חרדה

  • הוסף לסימניות
  • #1
אני:"שחררי. אותי. בבקשה".
"חחח את משוחררת".
אני:" די אני מתייסרת. רחמים!"
"חחחח מתייסרת..מתייסרת"
אני:"שחררי אותי די, אני אתן לך...את כל...את כל...ההחלטות האחרות, מהיום את תחליטי".
"אין סיכוי".
אני:"המ..וכמה זמן את עוד נתקעת אצלי? ולמה רק אצלי?"
"אני כאן. ומה דעתך לשחרר את בעצמך? את תקועה יותר ממני. רק אצלך מרגיש לי בטוח".
אני:"טוב, את צודקת שחררתי..".
"מה???????? את רצינית? את לא שפויה!
אסור לך להסכים לי זה דפוס של מוכות.
אסור להיכנע מי יודע איפה תמצאי את עצמך .
ואת תשלמי על זה מחיר יקר!"
אני:"סורי, שחררתי. את יכולה להשאר או ללכת"
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא"



סוף סוף היא עזבה ויכולתי לקבוע תור לבדיקה
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
חזק!
אהבתי את היפוך המושג בכותרת רק שהיא קצת בלבלה אותי. חשבתי שאת מתכוונת לנטישת החרדה... ז"א שאת מוותרת ומשחררת את החרדה משהו כזה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

"פורום ההזנק לבעלי עסקים צעירים מהמגזר", ריצד בהיפראקטיביות המסך שמאחורי הבימה האלגנטית.

חברות, קופות חולים, בנקים וארגוני ענק פרשו חסות.

המרצים: בכירי המשק והחברה, האלפיון העליון – השוקולד שבתחתית הטילון.

הקהל: צעירים חובבי בופה משובח, שגם לא מאוד אלרגיים לפטפוטי רקע במיקרופון, כל עוד אלה לא מאיטים את קצב הלעיסה.

אבל אני, אני לא באתי לנופשון; באתי לצמוח ולהתפתח.

זה לא שלא סיכלתי 4 קילו קרואסוני אסאדו, אבל זה רק כדי לא להעליב את אלה שטרחו והכינו את ההר השומני המתנשא על שולחנות ההגשה.

אומרים שהמצב הכלכלי בארץ מפיל אנשים לרצפה, אז החלטתי לפתוח עסק לרצפות מחוממות. שלפחות יהיה לאנשים נעים שם.

וכדי להצליח בזה, צריך להיות כאן. לשמוע מה יש לנבחרת הכלכלית להחכים אותי, כצעיר שבא לטרוף את העולם, או סתם לטרוף באולם.

עכשיו הגיע תורו של הדובר הבולדוזר. זה שעמד בראש ארגוני ענק, הזיז מערכים עצומים, הפעיל בהוראות קצובות אלפי אנשים.

הוא דיבר בגנות כוח אדם לא איכותי ולא יעיל, עובדים שלא אוהבים או לא מאמינים במה שהם עוסקים. כאלה שעושים את מה שעושים רק כי הכריחו אותם.

המלצתו הייתה חד־משמעית: עדיף עובד אחד חדור אמונה ומטרה, ממאה אנוסים.

פששש. התרשמתי מאוד מהתובנה המחודדת. מעניין מה הדובר הרהוט חושב על הקהל המאוד איכותי וחדור שהתקהל כאן להקשיב לו.

אבל אני הקשבתי לו מרותק. אפילו שאון הלעיסות מסביב לא הפריע לי להתרכז.

חידוש עצום. מסתבר שבחירת העובדים המתאימים היא הבסיס לכל עסק. אני חייב לקבוע איתו פגישה. שיעזור לי להרכיב נבחרת לרוץ איתה להצלחה.

מיהרתי אל מאחורי הקלעים. מחר בבוקר אצלי בבית. 4,000 שקל במזומן, לחצי שעה מרוכזת. תשלום מראש במעמד קביעת הפגישה. כלומר עכשיו. אין אפשרות לבטל.

עכשיו אני צריך להתפנות מפה. להסדיר מערכת עיכול בהפרעה, ולנקות ראש לקראת פגישה קריטית מחר.

הקדמתי לישון, כדי לקום מפוקס לקראת הפגישה הקריטית.

שלוש בלילה. דפיקות אלימות בדלת. אני יודע מי נוהג לדפוק בשעה כזאת. ההנחיה היא לא לפתוח. אין להם זכות חוקית לפרוץ פנימה.

הייתי פותח אולי, הופך גיבור, סמל של תורה, לולא הפגישה הדרמטית של מחר. אני מושקע בה ב־4,000 ש"ח. אין דרך חזרה.

הדפיקות הלכו ונעשו ברוטליות יותר. חייגתי לקו השחור. הצצה בחלון גילתה לי שמישהו הקדים אותי. ניידת הפוכה, גלגלים מסתובבים בעצבנות כמו מקק על הגב שאין לו גואל.

לפתע, הפסקת חשמל בבניין. המוחים לא באו לישון; התפרצו לבניין לעשות דברים שהחושך יפה להם.

הדפיקות הפכו מתחננות: "תגן עלינו, תן לנו מחסה, לא נעצור אותך", נשמע המפקד מילל כזאטוט.

רחמיי התעוררו, כמעט פתחתי, אבל אז חשבתי שאם בסוף יתהפכו עליי, הלכו 4,000 שקלים.

"אני פותח רק תמורת 4,000 ש"ח", הצבתי אולטימטום. מזומן, כאן ועכשיו. אין דרך חזרה.

שטרות צצו בזה אחר זה בחריץ התחתון של הדלת. המפתח עשה סיבוב שלם, ודמויות חיוורות צעדו פנימה מוכות חרדה.

לא הצלחתי לראות אותם, אבל את חרדתם יכולתי לפרוס בסכין.

פרסתי להם מזרנים על רצפה לא מחוממת. אולי זה יגרום להם לרצות להשקיע בחברת החימום המתעתדת.

בבוקר הקדמתי לקום.

המפקד שלהם דפק לי בדלת החדר, התחנן לקבל בחזרה את 4,000 השקלים. אני דווקא חשבתי שהם מחמיאים לארנק שלי. לא שחררתי.

המפקד הכריזמטי שכנע אותי לפחות לפתוח את הדלת. הסכמתי. הלסת נשמטה לי כשראיתי אותו. זה המרצה מאתמול, גיבור הפגישה של היום. מתברר שבין שאר תפקידיו הנוצצים, הוא גם מפקד בכיר במילואים במשטרה הצבאית.

"אז אני מבין שבאת ללכוד לצה"ל כוח אדם איכותי, כזה שרוצה להיות שם, מאמין במה שהוא עוסק", התרסתי תוך כדי שאני מלווה אותם החוצה.

"אהה, ולגבי ה־4,000 ש"ח, אני מניח שנתקזז".
מסיבה לגיבורים


שלום הרב פוגל.

כבר שנים רבות שאני עוסק בחינוך ומתנדב בארגון שקט שעוזר לבחורים ומי שמאוד רוצה מוצא את הדרך לדעת עליו. למרות כל הקורסים והלימודים, הרבה חיבוטים וספיקות ולבטים אני עובר בעבודה הקדושה הזו, והייתי רוצה בעזרתך לשתף את החברים בקצת תחושות.

בעצם, ניסיתי להביא לך כאן בצורה אותנטית ציטוטים מהדיבורים הרבים שנקלטו בין הדלתות ברכבי הקט, לשזור מהם סיפור.

דרך הסיפור רציתי לנסות להסתפק בקול: הכלה או גבולות? להשקיע הרבה במתמודדים או דווקא בגיבורים? לסיפור הזה אין מסר, יש בו ספק. הרבה ספק. ואתה יודע מה? אולי זה דווקא מסר טוב: בעולם עתיר בידע ושיטות, בסיפורים וטורים עם סימני קריאה, לנסות להציב סימן שאלה: שאולי אין מסלול חד משמעי אלא צריך איזון בין כל הדברים, וגם זה קשה, כי מה שטוב מפה רע משם ולהיפך.

אז הנה הסיפור, ומחילה, לא התאפקתי, התערבתי עם שתי הערות ביניים לשיפוטך.

’’נולדתי למשפחה חשובה. אחים לומדים בישיבות חשובות, אבא ואמא במשרות נכבדות, הכל מדוייק ומתוסרט מראש. גם הכשרונות שלי היו טובים, מה שהכריח הסללה לדרך ידועה מראש: ציפיות גבוהות ממני להיות מהמובחרים בכיתה, אחר כך ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, וגו’ וכו’ וכדו’.

ועוד פרט חשוב: הורי, אנשי חינוך, אוהבים ועוטפים, סמכותיים וטובים. הורים מושלמים. בהמשך אסביר לך למה היה חשוב לומר זאת.

אז כפי שאמרתי, התסריט היה מדויק עבורי, אבל היתה בעיה אחת: השחקן הראשי בתפקיד הלא הוא אני, לא שיתף פעולה. עשיתי כל דבר אפשרי כדי להפריע למסלול הזה להתממש.

הייתי ילד לא קל, מרדן, במערכת עם כללים מאוד ברורים: אסור לאחר. אסור לצייר. אסור לדבר. אסור לאכול. אצל אחד היה גם אסור להתפנות. לכל זמן ועט. יש מבחנים, מטלות. עכשיו כותבים, עכשיו עומדים. אני לא הסתדרתי עם כל זה. והאמת? סליחה ממחנכי, אבל רובם גם לא ניסו להסתדר איתי. ובצדק, ניסית פעם ללטף קיפוד?

אז הפרעתי. ואז הייתי צריך לשבת בשולחן האחרון. לבד. ואחרי זה בחוץ. זה כבר לא היה לבד. לפחות זה. המפקח ניסה להחזיר אותי, אבל המלמד אמר, ושוב, בצדק, שהשיעור לא נוסע. אז עפתי שוב החוצה ברוב חדווה.

לאט לאט התחלתי להידרדר, מהכיתה למסדרון, מהמסדרון לבית, מהבית לרחוב, מהרחוב לזוהמה. וירידה, מי שחווה אותה יודע בכאב: ברגע שהיא מתחילה, היא חדה ותלולה. וכואבת, אוהו כואבת, ואז מגיעים מטה, לתהום, בחבטה. ואז קמים ומתרגלים לעומק התהום ולא אוזרים כוחות לטפס חזרה כי זה כבר ממש קשה.

למעשה, למרות שבלב הכל כבר היה מבושל עמוק, העזיבה שלי היתה באבחה אחת בשיעור א’ ישיבה קטנה. שום דבר מהכללים לא התאים לי: השיעור הארוך, הסדר, הסדר חזרה חודשית, השיחות, הכללים, מרדתי, עד שנקראתי ונאמר לי: אם אתה רוצה להישאר, חמישה תנאים! כמובן שלא יכולתי לעמוד בהם, והלכתי.

בזמנו ניסו כל מיני מומחים לחפש בעיות מדוע אני כזה מרדן. כל מיני אבחונים. אבל לא מצאו משהו. היום במבט לאחור אני מצאתי מה זה, לתופעה הזו יש שם: יצר הרע.

חשוב לי להגיד לך את זה כמי שהיה שם וחזר: מחפשים היום בעלונים כל מיני סיבות לנשירה, גבולות חזקים מידי, גבולות חלשים מידי, קצת חום, יותר חום. תשמע, אצלי היו כל התנאים הכי טובים שיכולים להיות, הורים מושלמים, ובכל זאת נשרתי, וכל כותבי הטורים והסיפורים יכולים להיות מאושרים כי מצאתי את האבחנה הגדולה: יצר הרע. ולא, לא תוכלו להתמודד במקומי, ובנסיונות הדור הזה, מה לעשות, לא כולם עומדים וזהו. זה המצב, זו הבחירה.

לכל אחד שעזב יש סיפור כיס על מלמד שאמר לו מילה, או משגיח שסילק אותו סתם. אני לא מזלזל בעומק הפגיעה, ואוי למלמד שפוגע ח’’ו. אבל שלא יספר לי סיפורים שבגלל זה הוא עזב הכל. די עם זה. הוא עזב כי בא לו. כי יצר הרע’’.

ידידי הרב פוגל, אני עוצר את הסיפור של הנער וחייב להעיר: זה חשוב מאוד להקשיב למה שהנער הזה אמר כאן, כדי שיפסיקו לחשוב שהורים ומורים אשמים ביצר הרע של בנם. אני קורא היום שכותבים על הכלה ושמייחלה, הנה תשמע טוב משהו מה שאומר מי שעבר את זה: הדבר שהכי יכול למהר את ההידרדרות זו הכלה של היצר הרע. והדבר הכי בריא שיכול מעט לעצור הידרדרות, זה גבולות ליצר הרע. וזה תפקידם של ההורים.

כל מה שמדברים על הכלה - הכוונה לנער שהוא עמוק בשנות ההתבגרות שכבר חצה את הגבולות. אבל ילד בחיידר? נער רגיל? רק גבולות וגבולות.

סליחה על ההפרעה, נחזור לסיפור:

’’יום אחד, כבר אחרי שעזבתי, וכבר לא נראיתי כלל בחור ישיבה. פתאום קיבלתי טלפון. על הקו: הר’’מ שלי עד לא מכבר, זה שאצלו ההידרדרות נראתה גם בחוץ. הוא אומר לי: תשמע, לא מרגיש בנוח שעזבת (הועזבת..) ככה בפתאומיות, בא יחד נשב עם החברים, נעשה מסיבת פרידה, תתלבש יפה ותבוא.

התרגשתי ובאתי. היה מדהים. הרבנים דיברו בשבחי, החברים אמרו איזה מקסים אני, יצאתי משם בדמעות. ועם המון מחשבות.

זה חלחל וחלחל, לקח לי זמן, אבל אחרי כמה חודשים נקשתי עם כובע וחליפה על דלת ביתו של המשגיח המופתע ואמרתי לו: חזרתי. המשגיח מיד החזיר אותי לישיבה, הר’’מ כה שמח בי, אמרתי לו שחזרתי בתשובה. וזהו אני רוצה להיות בישיבה.

הוא כל כך התרגש, וידא שאני ’’נקי’’, והחזיר. זהו, ככה, חלק. ללא חמשת התנאים. אני עדיין בתפקוד די נמוך, אבל מה לעומת זה שהחזירו אותי משם? לאט לאט אני בונה את עצמי, יש נפילות אבל יש התקדמות, ומבינים אותי, יודעים שמתקדמים לאט לאט’’.

זה הסיפור של הנער החביב כפי שסיפר לי את חוויותיו.

עכשיו, הרב פוגל, אני שואל בזעקה מרה:

למה עושים מסיבה למישהו שעזב? למה מגיע לו הוקרה? מסיבה נעשה למי שנשאר, לא למי שעזב. למה הוא קיבל מסיבה? נכון, בזכות המסיבה הוא חזר. אבל אולי אם היו עושים לו מסיבה קודם הוא לא היה הולך. אולי הוא הרגיש שכדאי ללכת, כי יהיה מסיבה, אולי התחשק לו לקבל כבר מהיחס המיוחד.

למה ילד צריך לעבור כזה מסע ייסורים בשביל שיתייחסו אליו בהבנה, בשביל שלא יהיו קצרי רוח? בשביל שיעשו לו מסיבה?
למה לפני כן כל השנים, הוא במסדרון ולבד בשולחן ללא יותר מידי רחמים כי הוא הרי בסדר: תלך. תחזור. תענש, תינזף.
הוא רק נושר ופתאום כולם פוצי מוצי. כולם בעדינות לידו כמו על תבנית ביצים.
למה רק לנושרים יש יחס טוב? למה להם כן מוותרים? מה עם אלו הרגילים, שקשה להם והם מרדנים, שמתמודדים יום יום ונושכים שפתיים? מה הם מרגישים במסיבה שלו? שזה שווה ללכת? אולי במקום מסיבה למתמודדים נעשה מסיבה לגיבורים?’’.

הרב פוגל, אתה תסלח לי שאני נסער וסותר את עצמי כל שורה, אמרתי לך מראש, שאני אביא את כל המחשבות של כל הצדדים, כי באמת יש המון צדדים, וכולם נכונים. אולי במקצוע הזה לא יזיקו סימני שאלה. וגם זה בסימן שאלה.
פרק ג

מעיין התעוררה בבעתה. החלום היה מציאותי מתמיד. היא איננה טיפוס של חלומות ומתייחסת למעטים שזוכרת בביטול. חלומות שווא ידברו, היא מנסה להרגיע את עצמה. מאורעות מדומיינים והזויים, ממש מפחידים. אך מה שהשכל מבין, הרגש מסרב להפנים. רגע, היא חייבת לעשות סדר. מה בדיוק ראתה בחלומה? והיא משחזרת לעצמה: אני ואיילת טיילנו יחדיו בעמק. לפתע איילת הרימה חצי מטבע. "את רואה, מצאתי את החצי המשלים". כעת הוציאה מכיסה את החצי הראשון וקירבה אותם זה לזה. המטבע נצנץ באור מוזר מאוד. הוא הכיל שמות לא מוכרים, והיא אמרה: "את יודעת, זה ילמד אותי הרבה על ההיסטוריה וייתן לי תשובות לשאלות שיש לי". המטבע גדל במהירות. ניסיתי לברוח. תפסתי את איילת וצרחתי: "איילת זרקי את מה שיש לך ביד". בינתיים המטבע קיבל צורה מפלצתית והגיע לגובה של שני מטרים. ברחתי וצרחתי באימה: "איילת, איילת". המטבע בלע לתוכו את איילת המסכנה, שצרחה: "מעיין, הצילו! הצילו!" ואז התעוררתי.

רגע, היום תתקיים מסיבת האירוסין. יש לי יום עמוס בסידורים. מתוכנן לי יום תפילות והודיה לקדוש ברוך הוא שזיכה אותי להגיע עד הלום, ששידך לי חתן ירא שמיים ונתן לי הורים נפלאים, שמקבלים את השינוי בחיי, תומכים בי. נוסף לכל אלה עליי לקבל את האורחים והאורחות. פה ניתקל במכשולים. יהיה הרבה לעג על ההפרדה. היא ממש לא מקובלת על משפחתי המורחבת. גם איילת הבטיחה להגיע. למה היא מדאיגה אותי? ארים אליה טלפון. אולי אספר לה על החלום. היא תצחק עליי ותגיד שהדת הכניסה לי דמיונות. לא אספר לה, רק אזהיר אותה שלא תעשה שטויות ואולי אצליח לשכנע אותה לזרוק את המטבע המוזר והמאיים.

"איילת?"

כן, מה העניינים? איך זה להרגיש כמעט מאורסת?"

"נפלא. שיהיה אצלך בקרוב זיווג הגון".

"אמן. את צריכה לראות את אימא שלי איך היא מסתכלת עליי. היא לא שמעה שאמרתי פעם אמן. את זה את לימדת אותי. היא מודאגת שחלילה תחזירי אותי בתשובה. הרגעתי אותה שיצטרכו להתאמץ ולהזיע כדי שאחזור בתשובה. אני ממש לא בכיוון. אל תכעסי, לא התכוונתי לקנטר".

"אני אוהבת אותך בכל מצב ומתפללת שהקב"ה יראה לך את הדרך האמיתית".

"את הברכה הזו אני מוכנה לקבל כי לכל אחד יש הדרך האמיתית שלו".

"אל תשכחי לבוא היום לאירוסין".

"גם לנו מגיע מזל טוב, אחי התארס".

"מזל טוב! הוא בחו"ל, לא?"

"הוא כרגע בארץ לזמן קצר, הבחורה משיקגו, סטודנטית לרפואה. תארי לך שיש לי גיסה".

"איילת, יש עוד משהו שרציתי לומר".

"מה?"

"את זוכרת את חצי המטבע?"

"ברור. הוא אצלי בארנק".

"חשבתי שאולי, אההה".

"לא הבנתי".

"חשבתי שאולי, אולי כדאי לך להשליך אותו".

"מה פתאום, מה עולה לך בראש?"

"אני לא יודעת להגיד לך, אבל אולי לא תקבלי את דבריי. אני חוששת מאוד".

"ממה?"

"את יודעת, יש שמות קודש שכשמצרפים אותם יחד נוצר כוח, כמו למשל בקבלה שאפשרי בעזרתה לעשות דברים על טבעיים. זה דבר שלאנשים כמונו אסור להתעסק איתו. זה יכול להזיק לבן אדם, את מבינה אותי?"

"מעיין, הישארי שפויה. מה הכנסת לפה את הקבלה ושמות הקודש, מה הקשר? ואם כבר את מדברת, אעדכן אותך שמחר אני הולכת לאתר החפירות לחפש את החצי השני".

"איילת אל תעשי את זה. חלמתי חלום רע".

*******************

היה קריר באותו בוקר. העננים היו בהירים וכיסו את פני הרקיע כולו. השמש הצטנפה אי שם, מוסתרת מעין רואים והסתפקה באור החיוור המסונן מבין העננים. איילת נסעה בנסיעה איטית וחולמנית. היא לא מיהרה. היום הזה מתוכנן ליום חופשי מלימודים. השקדנים מנצלים אותו לחזור על חומר והאחרים להרפות את המתח. איילת נמנית עם החלק הראשון. היא תנצל את הזמן הנדיר הזה למצוא ממצאים נוספים באזור החפירות, ואולי את החצי השני של המטבע המסקרן.

היא החנתה את מכוניתה על אדמה גבשושית הזרועה בחצץ. הדרך הלא סלולה הסתיימה באזור העתיקות, שלעין בלתי מזוינת בידע מתאים לא אומרות דבר מלבד חלקי קירות ישנים והרוסים.

רק עתה, כשכיבתה את מנוע מכוניתה, גילתה למגינת ליבה שהיא לא לבד. סמוך אליה חונה מכונית נוספת. והיא כל כך זקוקה לשקט נפשי. שני שוחרי עתיקות רכנו על גבי האדמה, אולי סטודנטים כמוה. לקול צעדיה הפנו מבטם לאחור.

"היי, איילת".

"היי, עומר ואדם, איך לא חשבתי על כך. כמה מתאים שאפגוש אתכם כאן". אלו חבריה להתמחות. גם הם כמותה אוהבי ארץ ישראל ואף בזים לכל היורדים מן הארץ. אפשר לומר בוודאות שמכל קבוצתם, שלושתם היו חוד החנית של הקבוצה שלמדו על מנת לדעת. אם יצליחו להתפרנס מהתחום - זה יהיה רק בונוס.

"יש לנו פרופסור מוצלח. הוא הצליח לחנך חניכים מצטיינים, אה?"

"כך את חושבת?"

"ברור, אתם ההצלחה במבחן התוצאה".

"אנחנו לא קנה מידה".

"מי אם לא אתם. הלוואי שהרבה צעירים יהיו מחוברים לארצם ולמולדתם. אתם יהודים עם זהות".

מבטם של עומר ואדם הצטלבו לרגע קט. קשה היה שלא לשים לב לסוד שניסו להסתיר. מה הם מסתירים ממנה?

"את יודעת, בשבוע שעבר השתתפנו בהרצאה שהתקיימה למדריכי טיולים. במסגרת סדרה של הרצאות, הביאו גם רב שייתן זווית קצת שונה. שם הוא דיבר על עם ישראל, ארץ ישראל ומה שביניהם. ואני רוצה להגיד לך", הטעים עומר בהדגשה. "שפעם ראשונה שאני שומע על הקשר של אברהם, יצחק ויעקב ועל ההבטחה של אלוקים שייתן להם את הארץ. מצטער איילת, אני לא חושב כמוך. אם המורה הנכבד שלנו פרופסור דיקמן לא מצא לנכון להזכיר את הדבר הכל כך משמעותי הזה, בעיניי הוא תלוש ואין לו קשר אמיתי לארץ".

"אתה מסיק מסקנות פזיזות. דיקמן אדם חילוני כמו כולנו. הדת לקחה את המונופול על ארץ ישראל וניכסה אותו לעצמה, וגם אתה נופל ברשתה. אנחנו נמצאים פה כדי לחקור בצורה מדעית את הארץ ולמי היא שייכת. אם אתה מאמין למה שהרב ההוא סיפר לך, אז המקום שלך בישיבה בבני ברק, לא פה".

"אם התנ"ך הוא לא נכון - אין לך שום זכות על האדמה הזו".

"מה שברור שהיינו פה אלפי שנים וזה מספיק כדי שהיא תהיה שלנו, החפירות שלנו מוכיחות את זה".

"הערבים ישבו כאן מאות שנים כשרוב היהודים חיו באירופה, אסיה ואפריקה, תוכיחי שלא".

"אתה מנסה לומר לי שאני חייבת להיות דתייה כדי להרגיש טוב". הכעס האדים את פניה ושוב חשה תסכול עמוק. למה זה קורה? מדוע היא צריכה להיכנס לוויכוחים עקרים? די לה במה שהיא מאמינה. האומנם? היא הבטיחה לעצמה ולאיילת שתכין תשובה חילונית לישיבתנו על הארץ. היא גם חייבת קונטרה לרב רוט שבטוח במשנתו הדתית. חבל לה על עומר ואדם. הם מבחינתה היו יכולים לפאר את דף התשובה שלה, שהינה יש עוד יהודים שקשורים לאדמת ארץ ישראל, בלי להיות יהודים דתיים. יותר מכול כאב לה על אחיה אסף ועל אביה האומלל, לאחר החגיגה הגדולה בבואו ארצה, כשהתבשרו על אירוסיו. הרגעים הקסומים שהוא הביא איתו הביתה התנפצו לאחר שהתברר שגיסתה לעתיד היא נוצרייה.

אבא המסכן. הדמעות חנקו אותו ולא יכול היה להוציא הגה מפיו. גם אחרי השידולים הרבים של אסף, שלא הבין מדוע הוא לא שמח בשמחתו, לא הצליח אביו להסתיר את אכזבתו. רק אימא השתתפה בשמחתו ואמרה: אבא שלך שבוי במשנתו הציונית ועדיין מאמין שהמדינה אמורה להיות יהודית נטו, הוא לא מבין שהמציאות השתנתה. המדינה מלאה בעולים ובמהגרים שלא מתקבל על הדעת לבדוק בציציותיהם. ויש מהם הרבה טובים ונאמנים שמשרתים בצה"ל ואזרחים למופת.

"אנחנו זזים מפה", העיר אותה לפתע אדם מהרהוריה. "אל תכעסי עלינו. תכעסי על כל מערכת החינוך של המדינה שלך שלא ידעה או לא רצתה שתדעי את האמת".

"למה אתה אומר המדינה שלך? היא גם המדינה שלך, לא?"

"את מכריחה אותי לגלות מה שאני שומר בסוד". שוב נפגשו מבטיהם של עומר ואדם. "אני אגיד לך אבל אני מבקש שבינתיים תשמרי את מוצא פיך. אנו לא יהודים, אנו ערבים ישראלים. ואני חוקר את הקשר העתיק של העם הפלסטיני עם האדמה הקדושה. אבל ברור לי שהעם שלך גזל אדמה ששייכת לדורות שלפניי. אל תסתכלי עליי כך. נישאר ידידים. יתרה מזאת אני מסתדר מצוין עם יהודים. יש לנו במשפחה המורחבת כמה יהודיות".

"מה?" שאלה איילת נדהמת מהידיעה האכזרית שנחתה עליה.

"תירגעי, קחי מים. אנו לא מפלצות כמו שמציירים אותנו. תפסיקי לחלום על מדינה יהודית. היא מזמן לא כזאת".

הם נכנסו למכוניתם והשאירו אותה פעורת פה והלומה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה