סוכה מגושמת להחריד.

[שיילה]

קודם עלות השחר התעוררה האשה בבעתה, "חייבים לסגור את הסוכה".

"מה יום מחודשיים?", תמהתי.

"לא שמעת תחזית?", אמרה בביקורתיות נוקבת, "החזאים אמרו שיהיה גשום".

"יקירתי", אמרתי תוך נמנום, "החזאים לא גרים בבני ברק, פה עדיין קיץ".

"הנה אתה שומע מתחיל טפטוף".

"זה רק יונים צועדות על הסכך, הערנו אותן, לא יפה, שששששש".

"ומהן הטיפות שזולגות כעת מחרכי הקיינעס?", שאלה וברחה בדילוגים מהסוכה.

"כנראה מהמזגן של קראנצ'וביץ", שיערתי בקול והתהפכתי לצד שני.

בבוקר קמתי בתוך בריכת בוץ, מוקף סדינים בוכים.

"מה קרה?", זעקתי לאשתי, "למה לא הערת אותי???"

 

[האגריד -בוצי פוליקמן]

מה שמדהים אותי כל פעם בכתיבה שלך,
זה היכולת להעביר את הסיפור כולו, בשלמותו, בעשר שורות.
תמונה אחת שווה אלף מילים?
נראה לי שכל מילה כאן שווה אלף תמונות!