סיפור סיפורי אלף יום ויום #11 / רפול - ממואר לשבועות

  • הוסף לסימניות
  • #1
רפול / ממואר לשבועות


בלילות שבת, כשאבא היה מאחר לחזור מבית הכנסת – זאת אומרת, מאחר יותר מהרגיל – הייתי יודעת שפגש אותו.
כולם כבר היו עצבניים לגמרי כשגלש סוף סוף אל תוך הבית.
אני הייתי עסוקה בהכנות אחרונות לסעודה, אפילו לא מסובבת את ראשי כשנכנס אחרי למטבח.
"פגשת את רפול, אה?"

הוא לא היה צריך לאשר, עיני הטורקיז שלו היו לחות. אבא שלי, יהודי ליטאי קשוח. עיניים לחות אצלו זה לא דבר שבכל יום.
וכמו מסורת, כמו סליחות של עדות-המזרח, חוזרות על עצמן וממלאות אותך נוסטלגיה עד סוף חייך, היה מספר לי את שיחת-אותה-שבת עם רפול.

רפול, שהיה אולי ישראלי ואולי בכלל בלגי, וקצת אמריקאי בטוח. רפול, שאבא ידע שעובד בהיי-טק, אבל לא שהיה מנכ"ל סניף ישראלי של חברת-ענק מארצות הברית ("הוא כמו שליח בארץ בשביל החברה הזאת", אמר לי פעם אבא בבלבול. "לא יודע מה בדיוק"). רפול, יהודי מתבגר שרוב ילדיו נשואים, שמעולם לא הצלחנו לקבוע לאיזה מגזר הוא משתייך, שעיניו היו מזדהרות בהערצה בכל פעם שפגש באבי.
"תלמיד-חכם!"

מספר לאבא על העבודה ועל הטיסות לכאן או לשם, על החתנים האירופאיים שלו ("ידעתי שאין סיכוי שהם ישבו ללמוד כל החיים, אבל יש לי תנאי קבוע עם כולם: בשנים הראשונות הם לומדים יום שלם, הפרנסה עלי".) ועל חודש חופש קבוע שהוא לוקח, בכל שנה.
"מראש חודש אלול ועד יום כיפור אני עוזב את הכל. לוקח גמרא ומתיישב בבית כנסת". כך רפול.
"המנהלים שלך", היה אבא מתעניין בזהירות, "הם בסדר עם זה?"
"הם לא מתים על זה", היה עונה בעליזות. "אמריקאים שהם. אבל למי זה משנה? גם חודש אחד של תורה זה לא מספיק, זה מינימום".
ייתכן שהעליזות הסוותה מעט מרירות. "לחודש אחד בחיים, אתה מבין, אני אברך כמוך".
ומיד היה מתקן את עצמו: "לא, לא כמוך. מה אני, בור ועם הארץ. קצת פותח ספר אבל מה כבר מבין".


כך מידי פעם היה רפול קופץ בליל שבת לבית הכנסת שבקצה הרחוב, ואבא היה מתעכב אחרי ערבית, ולאחר מכן מהדהד את השיחה בבית. לפעמים אפילו קצת נשנק, עיניו נוצצות בצורה מחשידה. בסעודה היה מזדרז יותר מהרגיל, וממהר ללמוד.
"הוא גורם לי להרגיש אשמה", אמר לי פעם.

ורפול קפץ שבת אחת וסיפר שהשנה לקח חודשיים חופש.
בלילה אלולי שקט עברה אשתו אירוע לבבי. הוא היה בבית כשבזמן רגיל היה אמור להיות בחו"ל, וחיי אשתו נצלו.
"החודש הראשון היה בשבילי, רק בשבילי", הסביר לאבא, "נשארתי חייב עוד חודש לקדוש ברוך הוא".
"והמנהלים?"
"אה, הם לא אוהבים את זה בכלל", לראשונה נראה קמט דק בפניו של רפול. "אבל למי אכפת מהאהבות שלהם".

באחד מלילות שבת האחרונים בהם קפץ לבית הכנסת שלנו, עיניו נצצו מאושר.
הייתי צעירה אז, ועד היום אין לי מושג האם התפטר מעצמו או פוטר על ידי אותם מנהלים והאהבות המוזרות שלהם.
שמענו ממנו עוד תקופה, ואז נעלם מהנוף.
כנראה מצא את בית הכנסת הקטן בקצה הרחוב שלו.


אז בבקשה מכם, אנשים טובים, אם תסתובבו בבתי הכנסיות באיזה לילה ירושלמי, אולי תפגשו יהודי בדמות בעל-בית היי-טקי לקראת פנסיה, רכון על גמרא. תבדקו; אם יש נהרות של אהבה על פניו, אז תדעו – זהו רפול.

תמסרו לו שאותו אברך בעל זקן מלבין ועיני טורקיז יושב עכשיו, וודאי, בבית הכנסת שבקצה הרחוב בשכונה הירושלמית השקטה, ספון בגומחה קטנה בין ה'בימה' ל'אוצר' ומחובק בספריו, וישמח מאד לשוב וללחוץ את ידו.

תספרו לו על הילדה של אותו אברך, שגדלה לה ומכירה אנשים שממלאים ימיהם בתורה, ועדיין, שיחות-רפול מציפות בה אהבה וכח, עד היום הזה.
ספרו לו שבנדודי בעולם-העבודה פגשתי אישה שהעסיק. כמעט נאלמתי דום מרוב התרגשות. סיפרתי לה קצת סיפורי-רפול. היא חייכה.
"כן, הוא תמיד היה יהודי מתוק. אה, את אומרת שהוא עזב את הכל לגמרי?"
זאת פרפרזה על יהודה עמיחי, חשבתי לי; מרחוק כל אחד נראה כמו מלאך, מקרוב אפילו מלאך לא נראה כזה.

ובליל שבועות, לפעמים, אני מציצה לרחוב ומחפשת אחר אותו רפול קסום שמעולם לא ראיתי, אבל וודאי אזהה אותו כשאבחין בו. הרי בלתי אפשרי לפספס אש של אהבת-תורה מתהלכת ברחוב.




ככותבת, אני נוטה להגזים. בסיפור הזה לעומת זאת, הרגשתי שאולי לא הצלחתי להעביר את אהבת התורה של רפול במלוא עוצמתה. כמו שכתבתי, מעולם לא ראיתי אותו, אבל סיפוריו מלווים אותו עד היום. ובכל פעם שאני מזכירה אותו לאבא שלי, הוא מתרגש עד לעיניים.

ואגב, רפול הוא שם בדוי. אבל ניסיתי שיהיה לפחות שם מאותה עדה של רפול האמתי, כך נדמה לי.

חג שמח ומלא תורה לכם ולכל בית ישראל.

 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
ככותבת, אני נוטה להגזים. בסיפור הזה לעומת זאת, הרגשתי שאולי לא הצלחתי להעביר את אהבת התורה של רפול במלוא עוצמתה. כמו שכתבתי, מעולם לא ראיתי אותו, אבל סיפוריו מלווים אותו עד היום. ובכל פעם שאני מזכירה אותו לאבא שלי, הוא מתרגש עד לעיניים.

ואגב, רפול הוא שם בדוי. אבל ניסיתי שיהיה לפחות שם מאותה עדה של רפול האמתי, כך נדמה לי.

חג שמח ומלא תורה לכם ולכל בית ישראל.
היה ברור לי שהסיפור אמיתי, אלא אם כן זו עליית כמה מדרגות באמנות הכתיבה.
מיוחד!
אז בבקשה מכם, אנשים טובים, אם תסתובבו בבתי הכנסיות באיזה לילה ירושלמי, אולי תפגשו יהודי בדמות בעל-בית היי-טקי לקראת פנסיה, רכון על גמרא. תבדקו; אם יש נהרות של אהבה על פניו, אז תדעו – זהו רפול.

תמסרו לו שאותו אברך בעל זקן מלבין ועיני טורקיז יושב עכשיו, וודאי, בבית הכנסת שבקצה הרחוב בשכונה הירושלמית השקטה, ספון בגומחה קטנה בין ה'בימה' ל'אוצר' ומחובק בספריו, וישמח מאד לשוב וללחוץ את ידו.

תספרו לו על הילדה של אותו אברך, שגדלה לה ומכירה אנשים שממלאים ימיהם בתורה, ועדיין, שיחות-רפול מציפות בה אהבה וכח, עד היום הזה.
ספרו לו שבנדודי בעולם-העבודה פגשתי אישה שהעסיק. כמעט נאלמתי דום מרוב התרגשות. סיפרתי לה קצת סיפורי-רפול. היא חייכה.
"כן, הוא תמיד היה יהודי מתוק. אה, את אומרת שהוא עזב את הכל לגמרי?"
זאת פרפרזה על יהודה עמיחי, חשבתי לי; מרחוק כל אחד נראה כמו מלאך, מקרוב אפילו מלאך לא נראה כזה.

ובליל שבועות, לפעמים, אני מציצה לרחוב ומחפשת אחר אותו רפול קסום שמעולם לא ראיתי, אבל וודאי אזהה אותו כשאבחין בו. הרי בלתי אפשרי לפספס אש של אהבת-תורה מתהלכת ברחוב.
הנסיך הקטן?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מקסים מקסים מקסים! ומלא אהבה!
היה ברור לי שהסיפור אמיתי, אלא אם כן זו עליית כמה מדרגות באמנות הכתיבה.
מיוחד!
תודה רבה!
לא הייתי מעזה להמציא כזה סיפור. קלישאה כזאת, רק המציאות יכולה להביא.
הלוואי שיום אחד לא יוכלו להבדיל בין סיפור שחוויתי לסיפור שלא... הדרך עוד ארוכה.

הנסיך הקטן?
האמת שלא חשבתי על זה, אבל אולי זה כל הזמן שם, בחדר האחורי. מי יודע.

ובגלל שלא נתנו ביקורת, אני אתן אותה לעצמי *שטן מחכך ידיים בצחקוק מרושע*
אז ככה:
א.
"הם לא מתים על זה", היה עונה בעליזות. "אמריקאים שהם. אבל למי זה משנה? גם חודש אחד של תורה זה לא מספיק, זה מינימום".
קצת דביקי ומפורש מידי. הייתי פשוט חותכת:
"הם לא מתים על זה", היה עונה בעליזות. "אמריקאים שהם. אבל למי זה משנה?".


ב.
טיפונת מתקטנן, אבל -
"לחודש אחד בחיים, אתה מבין, אני אברך כמוך".
חודש אחד בשנה. בשנה.

ג.
לאורך הסיפור אני הולכת בזיג-זג, בין הרצון שלי שהסיפור יהיה כתוב בצורה עממית-משהו, לבין איך שהיה טבעי לי לכתוב אותו, עם קצת יותר השתפכות.
לכן, ביטויים כאלו מצאו חן בעיני:
כולם כבר היו עצבניים לגמרי כשגלש סוף סוף אל תוך הבית.
הרי בלתי אפשרי לפספס

אבל רוב הסיפור גלש קצת לסגנון שונה.
ולמרות שזה היה הסגנון שטבעי לי בשביל הסיפור, הייתי שמחה אם היה לי קצת יותר זמן להשקיע כדי ליישר את הקו לכיוון הפשטות.

ד.
כשכותבים סיפור מהמציאות, יש הרבה יותר הגבלות. ולכן, למרות שיש בזה משהו יותר זורם, יש גם הרבה יותר בחירות לבצע. איך לסדר את המציאות הזאת כך שתסתפר טוב?
יש כאן הרבה בחירות שהיה אפשר לעשות ביתר-מוצלחות, אבל ההתנסות הייתה שווה לגמרי.

בטח יש עוד, אבל זה לבינתיים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
קצת דביקי ומפורש מידי. הייתי פשוט חותכת:
דווקא יש בזה משהו שמאד מאפיין שיחות 'בעלי-בתים-אוהבי-תורה' עם אברכים. מין התחנחנות כזו. זה חלק מהעברת התחושה. אם כי יש מקום לדון/למנן/וכו'
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מקסים כל כך ומרגיש לי טורקיז מלוח בקצה העין.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

היי חברים אני כותב סדרה של סיפורים קצרים (אמיתיים) על המלחמה שנקרא סיפורי מלחמה אני אשתף פה סיפור פעם בכמה זמן. תהנו.

השכנה במקלט/ סיפורי מלחמה


מאת: משה דרור

---

הצפירה עלתה וירדה כמעלית הדמים בשִלהי הלילה הצעיר, היה קר, ארזתי מטלטלי את בקבוק המים האדום, נעלי הספורט השחורות. הקצתי את אימי ואחותי הרדומה והקדמתי את אחי בדלת.

ירדנו למטה עם בִּלבּול-בוקר ושינה זעירה ובלִיל-קולות ילדים - ילדי השכנים, חלקם הורגלו, אחרים פחדו, וַאחדים הוטלו על כתף ועיניהם סגורות ופיהם פתוח למחצה. ואם תהין ותשית אזנך, אולי תאזין לחלומות ירוקים וסיפורי הלילה הקטנים מפכּים מתוכם.

”כולם בפנים?“ קרא שאל השכן והגיף את הדלת באנחה כבדה, מעייפות החומר או שמא כוחו כבר לא במתניו וכדי נהמה.

סחי, לכלוך האבק תחוב בפינות החדר, אז מה אם עברו ימים ארוכים ממלחמת המצווה, פשוט אף לא אחד טרח לנקות את זה-המחסה, וכולם עסוקים בדיכְּאון- הקיץ, סליחה, שִׁכרוֹן-מלחמה.

יושבים דוממים, ולולא הטף ובחורי-הבית הייתי גומר בדעתי שכינוס-הועד הזה החליף מקומו עקב... אני מסתכל סביב, לידי יוסף אחי הצעיר קורא רמב"ם או פרק תהילים הוא זה. אחותי פוקחת עיניה ופוהקת לסרוגין. ואימי, שתהיה בריאה, כבר כֲּחלה ופִרכסה וכמו מוכנה לשלוח ידה ללוח העץ וללמד דבר או שניים בשפה.

אל מולי השכן הנאנח ונדמה שעבר קרב או שניים בחייו, ואני בדמיוני רואהו אי שם בתעלת סואץ, מסתער עם חייליו לעבר בני חם המוקעים ונועץ הדגל בעמוד התורן ומכריז כבשנו את...

”ארבעים וחמש, מה ארבעים וחמש?“
אני זועף גבותיי, מנסה להתרכז במספר ששמעתי או יותר לומר, ממי אני שומע את זוג הספרות המייצגות... הופס, אני שומע שוב.

מימיני, ליד אחותי, יושבת שושנה — השכנה מתחתינו, שושנה זאת, דוברת אנגלית שפת אם ובקושי מקלפת ולוהגת בדיבור הקודש, ולא סתם אנגליש, כזה עם מבטא בריטי כבד, ואני בּבוֹקרי חרשׁ-פוסע בדלת ביתה לבל תפתח עימי בשיחה המבוגרת, וחלילה לך מלחשוב עליי מחשבות זרות ומוזרות, שהרי היו פעמים שברכתיה לשלום ”היי“ ו”גוד מורנינג“. אך הלועזת כבר גמרה, ששולט אני שבעים שפות ועוד, ומתחילה להרצות את גלגול חייה הקודמים בלונדון ועוד איזה פרבר שאיני מכירו גאוגרפית...

”ארבעים וחמש?“ שאלתי באנגלית עם ניסיון ללהג בריטי ששגה, ועובדה היא זאת שהרי אחותי הבליעה חיוך מתחת עיניה הסגורות למחצה.

”אלף תשע מאות ארבעים וחמש,“ תיקנה המבוגרת בחיוך לעברי ונַקבה בשנה שמי כמונו יודע שלהי מלחמת העולם השניה, ואני במבטי הסקרן מאיץ בה להמשיך בתוכנו של המספר ההיסטורי הזה.

”הכל קרה כשמטוסי הגרמנים הפציצו את הבירה,“ פתחה בדבריה השכנה.
”באותה עת, שלחו את אימי ואת כלל היולדות דאז הרחק מהעיר אל פרבר הסמוך ללונדון, מתחת לעובי אדמה, שם נולדתי אני. איני זוכרת הרבה מאותו זמן, אבל עיניה המפוחדות של אימי, כמו כן של הסובבים את ילדותי, אמרו את גדלו של אסון...“

תוך כדי דיבורה עלה במוחי שאלמלא הצפירה הארורה לא היינו שומעים וחווים את סיפור המבוגרת. ברעיון, כבר הפיקוד דיבר על חזרה לבתים, איש איש לדירתו, אך השכנה המבוגרת המשיכה בסיפורה, ובמהלכו עינִי פנתה-סובב לאחיי השכנים, שאט אט היטו אזנם, ואחר כך הפנו ראשם ולבסוף רגליהם לעבר השכנה מקומה שניה השקועה בילדותה אי שם ב... ארבעים וחמש.

---

סיוון תשפה
אוקי, הבנתי מחכמי הפורום פה שכתיבה וקבלת ביקורת זה אחד הדברים שהכי מקדמים. ויש לי ספר שאני חולמת לכתוב על החיים שלי, כי יש בו מסר מאוד חזק.

אשמח מאוד מאוד לחוות דעת של המומחים האלופים כאן!!!
הנחתי פה בעיקר בשביל ביקורת בונה, כל מילה, דעה, זווית ראיה והערה אקבל בברכה.

תודה מראש על כל מילה שקראתם!
ועוד יותר על כל מילה שכתבתם :)

גילוי נאות: כבר פרסמתי את זה פעם בפרוג, אבל לא באשכול הזה ולא למטרת לימוד.




הסיפור

ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה בת 8.
שישה אחים, הגדולה בת 15 הקטנה בת 4.

זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד.
הסכם הגירושין היה פעם בשבוע אצלו לכמה שעות ופעם בחודש באים לשבת.

כבר בהתחלה אמא שלי התחילה לספר לכולם שאני, נקרא לי שירה, שומרת לה אמונים. "שירה שומרת לי אמונים, היא לא נוסעת שבת לאבא שלה, היא מעדיפה להישאר איתי".

ואני? ילדה טובה ורגישה, ברור שאני שומרת לה אמונים ולא אסע לאבא!
אני זוכרת את השבת הראשונה שנשארתי איתה לבד, השכנים ארחו אותנו וגם להם אמא סיפרה כמה שאני מדהימה, ואני הרגשתי סיפוק גדול. יותר מזה. ממש תחושת שליחות!

האחים חזרו במוצאי שבת עמוסים בחוויות ושקיות עם הפתעות וממתקים, ואני הרגשתי צביטה קלה בלב. כמובן אבא לא שכח אותי והביא גם לי שקית במיוחד. שאל למה לא באתי, לא ממש ידעתי מה לענות לו. הוא לא לחץ.

אחר כך אמא הסבירה שהוא פשוט "אבא דיסני". הוא לא מוכן להשקיע זמן וכח בשבילנו, אז הוא קונה דברים וככה מרגיש טוב.

אבל הוא כן משקיע נראה לי... אבל אוקי. אמא אמרה שהוא אבא דיסני.

אחרי חודש הגיעה עוד שבת, כמובן שגם אז לא באתי. והפעם כבר מ"רצון ובחירה". אני הרי שומרת אמונים לאמא!! כולם נוסעים להם, ורק אני כאן כשצריך באמת!!

ולא הייתי יותר אצלו שבת לעולם.

הייתי ממש מחכה לימי שני שיקח אותנו, הוא היה משחק איתנו כל הדרך בלספור שלטים כחולים ואם מצאנו יותר מ 40, אז יאללה קונים לכם הפתעות. כשהיינו מגיעים לכיכרות בדרך הוא היה מסתובב שוב ושוב ושוב מסביב לכיכר ואנחנו היינו מאושרים וצוחקים, וגם הוא.

היינו מגיעים לדירה שלו והוא היה מבשל אוכל פשוט טעים, שבחיים לא ידעתי בכלל שהוא יודע לבשל. היו שם גם משחקים שאנחנו בחרנו ומרפסת גדולה והיה פשוט כיף.

אחרי שלוש שנים אבא ב"ה הכיר אישה.
מקסימה, חמה, לבבית, נקיה, מסודרת, יפה.
נקרא לה נעמה.
הם התחתנו.

אבא היה מאושר.
אנחנו היינו מדברים איתה, נהנים ממנה.
קראנו לה "האישה החמודה".

ואז החלה ההשתוללות האיטית וההרסנית שממנה המשפחה שלי לא השתקמה יותר לעולם.

אמא הסבירה לנו שהיא בכלל לא דתיה האישה הזאת, שהיא ממש אישה טיפשה ורדודה.
היא גם ממש מתחנפת אלינו ומנסה לקנות אותנו.

"אבל אתם ילדים שלי, אתם חכמים. לא יקנו אותכם כל כך מהר. היא לא תצליח עליכם."

ואנחנו? ברור שאנחנו חכמים ולא יצליחו לקנות אותנו!
התחלנו פשוט לשנוא אותה בכל כוחנו.
היא לא ידעה את זה כי לידה היינו בסדר,
אבל היא הפכה להיות "המפלצת המשפחתית".
בכל הזדמנות צחקנו עליה, דיברנו עליה,
לא ממש היה על מה, אז פשוט חזרנו שוב ושוב על אותם דברים.

אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל לאט לאט נוצר מצב כזה שלי היה אסור לדבר איתה.
לכולם היה אסור להתיידד איתה כמובן, אבל לי היה ממש אסור ליצור איתה שום קשר שהוא.

כמובן שזה היה מתוך תחושת שליחות עמוקה והרגשת קדושה מעונה עילאית.
הייתי בת 11, והאמת שלא ממש הבנתי למה אני לא יכולה לדבר איתה, אבל זה לא הפריע לי.
הייתי שונאת אותה ממש, מדברת עליה, ומתבדלת כמה שרק יכולתי.

הייתי פשוט בתפקיד אקדח.
היא רצתה לירות בו.
אז אני שימשתי לה נשק.

נשק ממש מוצלח, אני חייבת לאמר.

כמובן שמיד אחרי החתונה שלהם היה אסור לי בכלל לבוא לבית שלהם בשום אופן,
כי מה "את מסוגלת לדבר איתה?? לראות אותה???"

ברור שאני לא מסוגלת. לא, אני לא אבוא.

ואבא שאל אותי בשקט "שירהלה, למה את לא באה מותק?"
אבל לא ידעתי למה אני לא באה אז לא ידעתי מה להגיד לו.
והוא גם לא הבין.
אבל לא לחץ.

פעם אחת הוא החליט שמהיום ניסע שבוע אחד לבית שלו ושבוע שני ניסע כל פעם למקום אחר, נחפש לאיפה.
העיקר ששירה תבוא גם.

בשבוע שנסעו לבית שלו הייתי יוצאת להגיד לו שלום,
מדברים כמה דקות, צוחקים, ואז הם היו נוסעים, ואני הייתי נשארת בבית. לבד.

לפעמים גם נעמה היתה באה איתו ואז לא ידעתי מה לעשות, אז הייתי מסתכלת מהחלון או שולחת את אחד האחים לבדוק, ואם היא היתה שם פשוט "לא הייתי בבית בדיוק".

אחר כך זה קצת יותר הסתבך, כי אמא החליטה שזה ממש לא מוסרי ולא יעלה על הדעת שכשהוא מגיעה אנחנו פשוט עומדים לנו באמצע הרחוב ומדברים איתו, הוא מחבק אותנו, ואשכרה אנשים רואים שלמשפחת כהן יש קשר טוב עם אבא שלהם!! לא, לא, זה ממש לא תקין.

היא היתה צופה מהחלון ואם זה היה יותר מכמה דקות היינו "נשטפים" אחר כך. "מה הבעיה להיכנס לתוך האוטו ולדבר שם???" למה ככה לעמוד בחוץ כשכולם רואים? בכוונה אתם עושים בשביל להשפיל אותי נכון?

זה היה מפחיד אז הרבה פעמים פשוט העדפתי לנעול את עצמי בשירותים ולהעביר את המסר "שירה לא בבית".
הוא היה נוסע ואני הייתי נושמת לרווחה. אבל משהו היה עומד לי בגרון. אוף, מסכן. הוא בא פעם בשבוע וגם אז לא רואה אותי.

מוצאי שבת אחת, אבא החזיר אותם קצת אחרי השעה שהיא הקציבה לו.
זה היה נורא.

היא התקשרה אליו וצעקה עליו כאילו הוא עדיין נשוי לה.
וגם אחר כך, היא לא הפסיקה לדבר ולצעוק על "שיטת הרגע האחרון" שלו.
"הוא לא יודע לעמוד בזמנים! הילדים צריכים לקום מחר ללימודים, וזה פשוט לא מעניין אותו!
הוא פשוט לא דואג לכם, לא מעניין אותו! עושה מה שבא לו ואחר כך הוא רוצה שיהיה לו קשר טוב איתכם!
ככה אבא לא מתנהג! זה לא אבא!"

במוצאי שבת אחרת היא החליטה, לא על סמך משהו, שאבא דיבר בטלפון בשבת.
"הוא לא דתי". שבת! שבת הוא לא שומר! הילדים שלי לא ילכו לכזה בית! לא ילכו! כאן זה נגמר, אין יותר שבתות אצל אבא, ילדים. הרוחניות שלכם חשובה יותר מכל דבר אחר.

זה היה לו קשה מאוד, אבל אם זה מה שטוב בשביל הילדים, הוא יספוג את זה.
גם את זה.

בימי שישי הוא היה מתקשר ומבקש להגיד שבת שלום לכל ילד.
הוא לא ידע שהוא על רמקול, וכל מילה שלו יכולה לשמש כתב אישום נגדנו, הוכחה שאנחנו מידי אוהבים אותו, "ממש בכיס שלו".
הוא גם לא ידע שכשאומרים לו שמיכלי ורפאל לא בבית, זה לא באמת.
זה רק מה שהשפתיים של אמא לחשו תוך כדי השיחה.

אז הוא רק אמר שחבל, כי גם שבוע שעבר הוא לא דיבר איתם, ובשבוע שלפני גם עם הודיה הוא לא דיבר,
אבל שתהיה לנו שבת שלום והוא אוהב אותנו מאוד.

כשגדלתי קצת ניסיתי לצאת מהבית ולדבר בחוץ בשקט.
הייתי בהיכון על הטלפון בשעות שלפני שבת, ומיד כשהייתי מזהה את המספר שלו על הצג הייתי יוצאת, מדברת, מוחקת את השיחה ונכנסת הביתה "אוף לא מצאתי בחוץ את המטריה! אני בטוחה שהשארתי אותה שם!"

זה עבד כמה פעמים.
אחר כך היא קלטה.

היה בה משהו שלא ניתן להסבר. כמו חיישנים שקלטו כל שביב מידע בנושא "אבא".
הכל היא היתה יודעת. עד היום יש דברים שאני לא מצליחה להסביר איך ידעה ומאיפה.
מה שבטוח, זה דיכא מראש כל ניסיון למרד. כל ניסיון להיות בקשר קצת יותר קרוב.
גם שנים אחר כך, כמו הפיל שלא ניסה אפילו לנתק את החבל.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה