סיפור סיפורי אלף יום ויום #12 / תשובה

  • הוסף לסימניות
  • #1
תשובה


א.

זילגבוים הזה חכם דווקא. היא שומעת על הקול שלו. זה רק מעלה לה את רף העצבים.
אני לא מבין, אומר פתאום זילגבוים והשרירים שלה, למרבה ההפתעה, מחייכים חיוך קטן.
אני לא מבין, אז מה בעצם את שואלת? הוא מוכשר וטוב לב ורציני ועם ראש ישר ומשפחה טובה. מה הצד השני כאן, שמישהו יסביר לי.
היא שותקת.
אבא לידה, משחק עם האגודלים. היא מחפשת את העיניים שלו לתמיכה, אבל הן מתעמקות בפצע קטן ליד הציפורן. כועסת ואין לה על מי. מה זה היועץ הזה בכלל, מי נתן לו רישיון.
הוא צודק, והיא רק רוצה להקיא.

זילגבוים אומר לה, מחפשת אישור ללהוריד? תורידי, בכבוד. זה החיים שלך, את יודעת. אבל את כבר לא בת תשע-עשרה, וההצעות לא הולכות ומשתפרות עם הזמן. איזה מספר בחור הוא שלך? ככה? נו, ואם אחרי כל כך הרבה עדיין לא מצאת את המתאים, את צריכה להתחיל לבדוק מה הבעיה שלך, גברת, לא של אחרים.
"הוא בעובי של דף", היא אומרת בקול קטן.
"אני מכיר זוגות שהאישה יותר עמוקה מהבעל. לא קרה כלום".
היא משתנקת. גם זילגבוים משתתק.
בסוף הוא אומר, רק דבר אחרון, גברת פולק.
זאת בחירה שלך, הוא אומר, אבל אם תחליטי שכן, קחי קבלה של ברזל: לעולם אל תתני לו להרגיש שאת יותר חכמה ממנו.

היא לא מצליחה להתאפק יותר.
אני יודעת. אוף, אני יודעת. אבל אתה מבין, זה מה שאני הכי מפחדת ממנו.
נו, אומר זילגבוים, אז את באמת חכמה. ובינינו, לא צריך יותר מזה. ואני אשמח אם תזמינו אותי לחתונה.


ברכב היא יושבת, קפוצת שפתיים. אבא מתופף קלות על ההגה.
"את לא חייבת כלום, כבי. את יכולה להוריד".
היא מהנהנת אבל לא פותחת את הפה. זה יכול להיות מסוכן.
"אז... מה את עונה?"
היא מסתכלת לאבא בעיניים. יש לו שם דבש, כמו לה.
תגיד להם כן. היא אומרת בסוף. כן, אבל רק לניסיון חוזר.
העיניים שלה עצומות חזק-חזק.

היא לא חייבת, אבל היא קצת כן.

ב.
זה בית מלון יפה. שקט כזה. ויש ממטרה באמצע, היא אוהבת את הצליל של המים.
הוא מאחר. היא לא ציפתה אחרת, הוא מאחר כרוני. זה דווקא בסדר מבחינתה, אין לה בעיה עם בחורים שמאחרים ומתנצלים. היא לא מצליחה שלא להגיע בזמן, אבל דווקא מחבבת את הדקות האלה של הלבד, לפני כל השעות של הביחד.

כשיצאה היה קריר, ברגע האחרון שמה צעיף. זה טוב, הוא מתחכך לה בלחי כשנשענת על ספת קטיפה בורדו. עוצמת עיניים, מעבירה אצבעות על הבד החלק. כמה חבל שהוא לא ישן ומגורד ועם ריח של זקנים; הייתה קוברת בו את הפרצוף ונושמת את הפירורים והגעגוע.

כשהבחור מתקדם לעברה כבי בוחנת אותו. פתאום יש בה תקווה; אולי הסיוט באמת עומד להיגמר.
הוא נאה, זה מקשה עליה וגם מקל, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים. יהיה לה בעל נחמד וחלק ונראה טוב ואולי יקרה נס והילדים יהיו דומים לו ותהיה להם משפחה חלקה ומהקטלוג ולתפארת מדינת ישראל. רק שהיא לא תכער את הנוף.

מתנצל מעומק הלב והיא מחייכת, אין צורך. אתה פה זה שמגיע מחוץ לעיר. אני לא הייתי שורדת, שונאת אוטובוסים. הוא צוחק.
זוג מבוגר ניגש אליהם, אולי הם יודעים איפה המעליות פה למען השם, איזה מן מלון זה שאין בו שילוט. כבי מכוונת אותם, הבחור לוקח את המזוודה. המבוגרים מודים מעומק לב, הוא זורק משפט נחמד. יש לו את זה.
שניהם פונים ללובי, כבי מרגישה את המבט של המבוגרים עוד עוקב אחריהם.
הבחור אומר, איזה ספות יפות. פעם הייתי במלון כזה מגעיל, כל הספות בו היו מתפוררות ועם ריח של זקנים.

ממרחק שומעת את האישה אומרת לגבר, איזה זוג יפה.

ג.
אבא מתקשר. היא מהדקת שפתיים, עוד רגע יש לה ישיבה.
מתפתל לה בטלפון, אבא. פגישה מתקדמת, ועוד נגמרה באחת בלילה, ועכשיו עשר בבוקר. כן, ברור היא צריכה לחשוב קצת. זאת אומרת, כבי צודקת לגמרי. זה רק... הם לחוצים, את מבינה?
קולט פתאום את המצב ומתנצל. מה פתאום, אני אגיד לשדכן שיחכה קצת. מה זה השטויות האלה.

ושניה לפני שאבא מנתק, כבי אומרת, רגע.
השקט צורח לה באוזן. היא לוחשת, יש לי תשובה.
אפילו צליל הנשימות משתתק מעבר לקו.
"תגיד להם... תגיד להם לא".

תמיד היא עולה לגג בשביל לדבר, ועכשיו בוחנת את השמיים ומגלה שלא נפלו עליה. העיניים שלה צורבות, אבל זאת יכולה להיות השמש, היא מסנוורת נורא.
זה הרגע בו אבא צריך לומר שהיא לא צריכה. שתחכה קצת, שתחשוב על זה. ממתי עונים תשובה כל כך מהר. אבל הוא רק ממצמץ, הקלה מפתיעה מציפה אותו. פתאום מבין שידע כל הזמן; לא היה לזה סיכוי מעולם.
עומד ברחוב העמוס אליו יצא כדי לדבר ומביט בעוברים ושבים. מי אתם אנשים שמסתובבים ככה באמצע בוקר. איך זה עובד, לחיות בלי שום עול על הכתפיים.
"אני... אני שמח, כבי".
צחוק רועד עונה לו. שנים הוא אבא שלה ועדיין לא מבדיל אצלה בין בכי לצחוק. לפעמים נדמה לו שזה אותו הדבר.
"תחזרי הביתה, כבי. תלכי לישון".
"אני לא יכולה", הקול שלה קטן. "יש לי ישיבה"
"את חולה".
גיחוך עצוב. "זאת כנראה מחלה שלא עומדת לעבור מידי מהר, אבא".
דחף עולה בו, לתפוס ברכב הקרוב ופשוט לנסוע אליה. לקחת אותה בידיים ולהשכיב במיטה ולכסות. אבל הוא רק עומד שם, מתבונן ברחוב השמשי ובאנשים והחנויות והרעש, ובצד השני של הקו יש ילדה שנושכת עכשיו שפתיים על גג איזה בניין; מחזיקה הכל על הכתפיים ועדיין עומדת זקוף.

היא נשענת על מעקה הבטון. היד שלה מזיעה והטלפון מחליק ממנה לאט. תיכף תצטרך לרדת, לסדר את האיפור, להתנצל בנחמדות על האיחור. להתחיל את הישיבה ולקוות שלא תיגמר לעולם, כי אחריה יבואו זעקות השבר והטפות המוסר וכל הנשמות האוהבות שמעולם לא חשבו ולו לרגע, שהיא רוצה בעצמה כמו שהם לעולם לא ירצו בשבילה.

החור השחור כבר מתחיל לגדול לה בבטן, כמו בכל פעם שתקווה מתנפצת. הרצון הזה, ללכת לישון ולא לקום עד שהכל ייגמר.
אבל עכשיו היא עומדת, העיר נשקפת תחתיה, רוח קלה נוגעת לה בלחי והשמש מלטפת בשיער, חמימה אבל לא מייבשת. והדמעות שלה, לשם שינוי, זולגות בחופשיות.



הייתי עוד תוך כדי לימודים כשהתחלתי לעבוד. צוות עמוס בצעירות חרדיות, רווקות ונשואות טריות. זיכרונות ראשונים של החיים עצמם, בלי כיסויים.
בחורה שהייתה צריכה להתחיל איתי החליטה לשנות את תאריך ההתחלה. החלטה לא קבילה, כך פסק הצוות. מכל הכיוונים שמעתי על המוזרות של X, וכמה משונה שהיא. ואיזה טיפשי זה, באמת.
ההלם עוד זכור לי עד היום.
הייתי צעירה, שתקתי. כמה כעסתי.
כל כך הרבה שכל יש לכן, אבל - כן, כן, לא תאמינו - גם היא לא טיפשה. מה, היא הראתה לכן את היומן שלה, אתן יודעות על תחביבים או בן משפחה שחולה או נסיעה משפחתית. כמה מעט אתן יודעות, בקושי צבע שיער, וכמה מהר חשות בעלות על שיקול דעתה.

היה הפוסט היפיפה כאן, וחשבתי לעצמי על ציוני-לגיטימציה, ומאין לנו. ואיך נדע כמה מאמץ, כאב וניסיונות עומדים מאחורי כל החלטה.
מה אנחנו מבינים בבחירות של אחרים.

ואולי בכלל הייתי צריכה לשים את הסיפור בנושא החודשי. כמה ענווה נדרשת כדי לכבד את אותו מסתורין בעולמו של השני.

תודה שקראתם,
אשמח מאד לביקורת.
לתגובות באישי: sheinab.write בג'ימייל

 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
(וגם ביקורת, ה"זילגבוים" היה קשה לעיכול כמו שיכתבו רונזברג).
ואני חושב, עם כל הקלישאתיות, יועץ כזה חייב שם אבסורדי כמו 'זילגבוים' (איך הוגים את זה?)
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
@Angular אם זה שיש אחרי הפוסט הזה... כנראה שלא הבעת מספיק דם.
הבהרה - לא רציתי לחולל מהומות. ולא הבעתי את זה ישיר כלפי הציבור שלנו.

זה רק מההרגשה שלי כשאתה הולך ברחוב חילוני בבקרים ורואה עיר כמרקחה. ותהיתי אולי זה מחמת התשובות השליליות הרבות שנתנו אותם אנשים למיסוד חייהם. כי בבני ברק למשל אפשר למשש את 11 בבוקר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
וואו.
כל פעם מחדש אני נפעמת מהכתיבה שלך.

חוץ מזה שזה מדהים ונוגע עמוק וכל מה שאת יכולה לאחל לעצמך כשאת קוראת משהו, אהבתי מאד את המעבר בין הדמויות. איזה גלישה חלקה!
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
תודה לכולם!
ותודה מיוחדת ל @כנפיים שבזכותה יכולתי לכתוב תודה. להקפיץ בעצמי לא הייתי מעיזה :cool:

(וגם ביקורת, ה"זילגבוים" היה קשה לעיכול כמו שיכתבו רונזברג).
כן, לא יצא טוב. שיניתי אצלי לשם סטנדרטי, תודה!


אהבתי מאד את המעבר בין הדמויות. איזה גלישה חלקה!
אין על המחמאות המפורטות שלך :)
האמת שיצא לי לחשוב גם כאן וגם סתם ככה, על התגובה הזאת שלך. צריך לפתוח באשכול נפרד ולנעוץ.
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
וואו
את כותבת מדהים, נעתקו לי המילים
הקטע הקצר הזה נותן כל כך הרבה. כאילו כל מילה מחושבת.
כל פיפס מגלה עוד פרטים על הדמות. עוד פיסת לב ושמים וחיים.
כתיבה איכותית ונוקבת.
מה שמיוחד כאן בעיני, וזו הגאונות,
לקחת נושא כל כך בנלי וקלאסי ו- להפוך לקורא את הקרביים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
ותודה מיוחדת ל @כנפיים שבזכותה יכולתי לכתוב תודה. להקפיץ בעצמי לא הייתי מעיזה :cool:
כמובן בזכות הרבנית גם אני קראתי..
נפלא. מרגיש ומתחבר.
אממ, למה באמת היא אמרה שלא? לא חבל כזה זוג יפה, והוא גם היה כל כך מענטש ועזר למבוגרים עם המזוודה
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
אין, אין על הסיפורים שלך. את פשוט מצליחה לקחת אותנו לפלנטה אחרת אפילו שלכאורה היא כאן בעולם שלנו.

אהבתי מאד את המעבר בין הדמויות. איזה גלישה חלקה!
את מדברת על זה?:

תמיד היא עולה לגג בשביל לדבר, ועכשיו בוחנת את השמיים ומגלה שלא נפלו עליה. העיניים שלה צורבות, אבל זאת יכולה להיות השמש, היא מסנוורת נורא.
זה הרגע בו אבא צריך לומר שהיא לא צריכה. שתחכה קצת, שתחשוב על זה. ממתי עונים תשובה כל כך מהר. אבל הוא רק ממצמץ, הקלה מפתיעה מציפה אותו. פתאום מבין שידע כל הזמן; לא היה לזה סיכוי מעולם.
עומד ברחוב העמוס אליו יצא כדי לדבר ומביט בעוברים ושבים. מי אתם אנשים שמסתובבים ככה באמצע בוקר. איך זה עובד, לחיות בלי שום עול על הכתפיים.
"אני... אני שמח, כבי".
צחוק רועד עונה לו. שנים הוא אבא שלה ועדיין לא מבדיל אצלה בין בכי לצחוק. לפעמים נדמה לו שזה אותו הדבר.
"תחזרי הביתה, כבי. תלכי לישון".
"אני לא יכולה", הקול שלה קטן. "יש לי ישיבה"
"את חולה".
גיחוך עצוב. "זאת כנראה מחלה שלא עומדת לעבור מידי מהר, אבא".
דחף עולה בו, לתפוס ברכב הקרוב ופשוט לנסוע אליה. לקחת אותה בידיים ולהשכיב במיטה ולכסות. אבל הוא רק עומד שם, מתבונן ברחוב השמשי ובאנשים והחנויות והרעש, ובצד השני של הקו יש ילדה שנושכת עכשיו שפתיים על גג איזה בניין; מחזיקה הכל על הכתפיים ועדיין עומדת זקוף.

היא נשענת על מעקה הבטון. היד שלה מזיעה והטלפון מחליק ממנה לאט. תיכף תצטרך לרדת, לסדר את האיפור, להתנצל בנחמדות על האיחור. להתחיל את הישיבה ולקוות שלא תיגמר לעולם, כי אחריה יבואו זעקות השבר והטפות המוסר וכל הנשמות האוהבות שמעולם לא חשבו ולו לרגע, שהיא רוצה בעצמה כמו שהם לעולם לא ירצו בשבילה.
המעבר בינה לבין האבא?
כי לי זה לא זרם בקריאה. זה לא הרגיש לי מספיק חלק...
עומד ברחוב העמוס אליו יצא כדי לדבר ומביט בעוברים ושבים
המשפט הזה לדעתי צריך תיקון. אולי לכתוב את המילה "הוא" לפני. המשפטים הקודמים לא מספיק עשו את העבודה, לדעתי.
אבל הכתיבה שלך מדהימה!
מחכה להמשך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
כי לי זה לא זרם בקריאה. זה לא הרגיש לי מספיק חלק...
האמת, קראתי את החלק הזה כמה פעמים וכל פעם החלטתי אחרת בקשר לזרימה. פעם זורם פעם נתקע.
כנראה כדאי באמת להוסיף איזו מילה-שתיים להחליק את העניין.

המשפט הזה לדעתי צריך תיקון. אולי לכתוב את המילה "הוא" לפני. המשפטים הקודמים לא מספיק עשו את העבודה, לדעתי.
ניסיתי לבדוק את זה, אבל בעיני זה עדיין זורם טוב. בכל אופן אנסה לבדוק שוב.
תודה רבה!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת ציפי והאופנים....
מעשה באופנים

לציפי עוד שניה יש יומולדת, היא מתרגשת, היא רוצה מתנה ליומולדת, בקשה מאבא. אבא. תקנה לי בבקשה אופניים!!!! אני רוצה!! א ו פ נ י ם. אבא מקשיב. אבא רשם. שמח. ציפי לא יודעת אבל הוא כבר הכין לה אופניים מזמן.... אבל ציפי,היא ילדה קטנה בינתיים, לא למדה עדיין לרכוב על אופניים, הוא ישמור לה את זה, כשתהיה בנויה עוד יותר. חזקה עוד יותר. תדע לרכוב עליהם... קודם שתדע ללכת לבד ורק אז אופניים. אז הוא לוחש לה את זה ושומר לה אותם, וציפי, לא קבלה אופניים בינתיים. אבל ציפי לא שומעת... ציפי רוצה אופנים.ועכשיו!!! אז היא מבקשת שוב. אבא, מתי נקנה לי אופנים? אני רןצה א ו פ נ י ם . ממש עוד מעט יש לה יומולדת. חשוב לה עד היומולדת לקבל אופנים. להרבה חברות שלי יש אופניים, אבא, אתה יודע? רק לי אין! אני גם רוצה! אני לא חווה את עצמי בצורה חיובית בלעדיהם, אתה יודע? אני פיזית מדכאת בי כוחות... אבא הקשיב. אבא שומע. הוא תמיד שומע את ציפי. והוא שמח. כי הרי יש לה אופניים. הוא הכין לה,הוא כבר קנה! בול למידה שלה. לא גדולים מידי. ולא קטנים מידי. אופניים שיתאימו בדיוק למידות של ציפי! זה אצלו. הוא רק מחכה שהיא תגדל טיפה, מה לא ברור? רק טיפה! אם היא תתנהג יפה, ותקשיב בקולו, גם כשמשהו לא מריח לה כל כך טוב, ומתחשק לה נורא לדחוף את דעותיה האישיות והתאוריות המוזרות שלה, והיא תרכין את הראש, אז הוא יקנה לה. אבל רק שתרגע. ועכשיו תרגע. כי הוא יודע מה הוא עושה!!! אז הוא לוחש לה, ציפי, מי אוהב אותך הכי בעולם? אבא שלך! מי יודע הכי טוב מכולם מה טוב לך? אבא! אז תנשמי, את תקבלי אופניים , אבל לא עכשיו.. .אבל ציפי לא שומעת. היא מתעלמת, אולי. אין לה אופניים, נקודה. היא לא רואה אופניים אז הוא לא אוהב אותה. הוא שכח אותה!! הוא פיזית שכח אותה!!!! ציפי רוצה אופניים ועכשיו! אז למה אבא לא קונה לה??? היא בוכה יותר חזק. אני רוצה אופניים. ובכלל לא אכפת לי כלום! וגם לא מה שטוב! אבא אתה מתעלם ממני??? ואבא רואה אותה. הוא מסתכל. והוא שמח, שוב. כי היא רוצה אופניים ויש לו אפניים מיוחדות בשבילה. איזה כיף שהיא רוצה אותם. אבל הוא גם בוכה. כי ציפי בוכה. והיא עצובה. והיא לא מבינה שהוא כבר הכין לה. מה לא ברור, ציפי!!! אז הוא בוכה איתה. חזק הוא בוכה. כי גם היא בוכה חזק. הרי מי שיודע להיות שמח מאוד, הוא לפעמים עצוב מאוד. הכל חזק אצל ציפי. עוד יום עובר. ואותו דבר... ציםי מסיקה מסקנה שאבא לא אוהב אותה. מה כבר ביקשתי, אופניים לדהור עליהם? היא עצובה. חבל. חבל שציפי לא מבינה, שהאופניים מתחבאות ממש לידה, אבל היא לא תקבל אותם שנייה לפני שהוא ירגיש שהיא מוכנה לרכוב עליהם. כי אבא אוהב אותך ציפי. הכי בעולם.
ואבא חזק. ואבא גיבור. שום דבר לא שובר אותו. איזה כיף שאבא אף פעם לא נאנח.... ככה הוא לא נשבר מהדמעות שלה. וממשיך לעשות אתה מה שהכי טוב ל ה .
וחבל. שלפעמים אנחנו כמו ציפי.... בוכים. או בורחים. ולא סומכים עליו מספיק...

אז.... דבר ראשון אשמח לביקורת
ודבר שני אשמח לדעת אם הייתי ברורה
.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה