סיפורי אלף יום ויום #6 / זריחה

  • הוסף לסימניות
  • #1
זריחה

א.
הלילה היה שחור ומלא ערפל. גושי חושך צפו בחלל מולם, במקום בו אמורים לעמוד הרי הגולן.
אהרן הציץ אל דובי בחשש. "זה לא מסוכן להיות כאן באמצע הלילה?" לחש.
דובי חייך.
הם ישבו על סלע בצד כביש קטן בין ההרים, אוחזים כוסות קפה רותח שהצליח דובי לחמם בכירת הגז הניידת, מחכים לבוקר שיאיר ויביא עמו הסעה כזו או אחרת חזרה לישיבה. היה זה כמעט-בין-הזמנים ניסן, וקור החורף עוד עמד באוויר הלילה.
"זה לא אמצע הלילה", אמר דובי, קולו חזק ללא רמז ללחישה. "כבר היה עלות".
הוא החווה בידו לשמים השחורים, מכוסים שמיכה גבשושית של כוכבים. פס וורדרד החל להסתמן לאורך קו האופק. "עוד מעט נוכל להתפלל נץ".
רשרוש דק עלה משיח סמוך. אהרן נרעד. דובי, לעומתו, הרחיב את חיוכו. הוא קפץ על סלע גדול ופרס את ידיו למלוא אורכן, כביכול מרחיב את תאו בתוך הערפל. "עלות השחר בגולן ושני יהודים עומדים להתפלל באמצע הישימון!" צעק בפאתוס, קולו מצטלצל במרחבים השחורים, הדוממים. אז הסתובב, מחויך, אל אהרן.
"בוא נצרח".
גשם החל לזרזף, כביכול נוטף מהענן שבתוכו עמדו. אהרן הביט בדובי.
"אתה לא נורמלי. מי שיראה אותך יחשוב שאתה על סמים".
"כן, אבל זה כל העניין, נכון? אף אחד לא יראה אותי".
דובי הרים את ראשו לכיוון הפס הוורוד שכבר התרחב לרבע שמיים. הכוכבים החלו להיעלם.
"מודה - "
צרחתו פילחה את הדממה. משק כנפיים של להקת ציפורים מבוהלת נשמע באוויר הלילה.
"אני - - " דובי שאג, מניף אגרופים לשמיים.
אהרן הביט בו.
"לפני – ך - - -"
אהרן ניסה לצעוק, אך מחסום פנימי עצר אותו. נכנע, מעביר את מבטו על המרחב הלילי. באורו החיוור של היום העולה ניבטו הרי הגולן, מלאי הוד, מתוך מסך של ערפל וגשם דק. צמחיה פראית, בראשיתית, כסתה את הסלעים שעל הקרקע. אהרן חיבק את הכוס הרותחת בידיו, מרעיד קלות. עיניו נצצו.
החיים, כמה שהם יפים.
"מאאאא – לאא - ך - - - -"

ב.
הם היו מתאימים כל כך ושונים כל כך בו זמנית, ואהרן נאלץ ללמוד תוך כדי תנועה יותר מכפי שלמד כל חייו.
בימים היא עבדה במשרד והוא הלך לכולל, ובערבים לפעמים ישבו במרפסת הקטנה ואהרן היה מביט על הבניינים המזדקרים סביבם מתוך החושך.
"איך בני אדם סוגרים את עצמם בגושי בטון של בורגנות, זה לא להאמין".
ריקי הייתה מהנהנת.
"עסוקים כל היום בלדאוג על קצה הציפורן שלא תישרט".
הוא רצה שתבין; היא קצת הבינה אבל גם הרבה לא. אחרי הכל חיבבה את השגרה היום יומית הפשוטה, על דאגותיה ואהבותיה הקטנות, את השכונה הירושלמית המסודרת על בנייני האבן שלה, את המשרד להגיע אליו כל בוקר ולצאת בצהריים.
ואהרן היה נזכר שגם הוא כלוא בתוך גוש בטון אחד, ומשתתק.

וכשבאו הילדים בזה אחר זה כבר לא היה זמן לשבת ובטח שלא זמן למרפסת, והם לא ידעו האם הם אלו שרודפים אחרי החיים או החיים שרודפים אחריהם אבל זה לא שינה לכלום כי מה שחשוב היה להספיק להביא את הילדים למוסדות ולרוץ לכולל ולחזור בזמן מהעבודה ולהשכיב את הילדים ואז להעיר אותם ולסדר (או לנסות לסדר) את הבית ואוכל וכביסות וצריך לקנות נעליים לחורף ואיפה נעשה שבת. כך גילו הם את סוד החיים; כל כולם דאגה לקצה ציפורן.
ואהרן היה רץ לאוטובוס עם תיק ביד אחת ועגלה ביד שניה וסביבו אברכים רצים כמוהו בדיוק, ילדיהם הולכים לגן עם ילדיו ונשותיהם עובדות עם ריקי במשרד, או במשרד דומה. היה מביט בחבריו לומדים לצדו ומרוצים מחייהם הקטנים, ומתמלא תחושת בדידות.
ולפעמים בלילות הייתה מרירות קלה צורבת בגרונו; מביט לשמיים דרך חלון צר ומרגיש געגועים לדבר בלתי ידוע.
ושאגה הייתה עולה בתוכו, נתקעת במחסום המחויבות.

ג.
מתוך חלום שמע את מוישי מייבב. קם ודידה למטבח. בעיניים עצומות הכין בקבוק, הרים את מוישי ודחף אל פיו. שקט השתרר בדירה החשוכה.
עמד ממצמץ במרכז הסלון, שחור הלילה ניבט מהחלון מולו. ערפל כהה עמד היכן שהיה אמור להיות היער.
פס דק, ורדרד, נמתח על פני האופק העמום.

בהחלטה של רגע זינק לחדר הילדים, שלף שמיכה מאחד הארונות וגלגל את מוישי בתוכה, פתח בתנועה חרישית את דלת המרפסת ויצא.
הכפור קידם את פניו. כיסא הפלסטיק היה לח מטל הלילה, אך הוא התיישב בכל זאת.
מנורות הרחוב נראו כעיגולי אור צהבהב עמום מבעד לערפל. החושך עוד עטף את הכל, אך השמיים החלו להתבהר. אהרן הביט אל צדודיות גושי הבניינים לצדו ונשם עמוק את אוויר הבוקר הקפוא. הוא עצם את עיניו, חש את הרוח הקרירה מלטפת בלחיו. טרטור מכונית חולפת הדגיש את הדממה.
מוישי התנועע קלות בתוך השמיכה. אהרן פקח את עיניו והביט בפנים הקטנות, השלוות. חיכך את לחיו בלחי החלקה וטמן את הראש הקטן בין הלסת לכתף, מהדק בכוח את החבילה הנושמת אל חזהו. גוש רותח התיישב בקצה גרונו.
הוא נעמד, רוצה לפרוס ידיים, לשאוג אל תוך הלילה.
חיוך רחב נמתח על פניו. במחוות רחמים אצילית ויתר על בהלת תושבי השכונה, עמוסת אליטת סנוביזם חרדי מצקצק-לשון. תחושת חירות הציפה אותו, הוא שאג חרישית אל השמיים השחורים.

בבוקר רץ לאוטובוס, חש את המרירות המתוקה שמידי פעם צורבת בגרונו; זהו, כנראה, טעמו של האושר.




--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"...אילו ידעת עד כמה נופי-צל אלה אינם אלא דבר של מה בכך! כמה נראים הם אבודים בין החולות, אבני השחם, יערות העד, הביצות על פני כדור הארץ. כלום יודעת את כי יש אזורים שאנשיהם, אם יפגשו בך, חיש מהר יכתיפו את נשקם? כלום יודעת את כי יש מדבריות שישנים בהם, בלילה הקפוא, בלי גג, גבירתי, בלי מיטה, בלי סדין...
"הוי, ברבר!" הייתה אומרת.
לא ערערתי את אמונתה. נכמרו רחמי על גורלה העלוב שעשה אותה עיוורת וחירשת...
אך באותו לילה, בסהרה, עירום בין חול לכוכבים, הודיתי בצדקתה.
...חלומותי מוחשיים יותר מן הדיונות האלה, מן הירח הזה, מן הנוכחויות האלה. הה! קסמו של בית אינו בכך שהוא מגן עליך או מחממך, אף לא בכך שרכושך הוא. אלא בכך שאט-אט שיקע הוא בנו אותם מצבורים של עדנה. שהוא יוצר, במעמקי הלב, אותו גוש עמום אשר ממנו נולדים, כמו ממי מעיין, החלומות...
סהרה, סהרה שלי, הנה כל כולך קסומה בעטייה של טוות צמר אחת!"
[א. דה סנט-אקזופרי, אדמת אנוש]


---------
תודה שקראתם,
אשמח מאד לביקורת

 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
זריחה

א.
הלילה היה שחור ומלא ערפל. גושי חושך צפו בחלל מולם, במקום בו אמורים לעמוד הרי הגולן.
אהרן הציץ אל דובי בחשש. "זה לא מסוכן להיות כאן באמצע הלילה?" לחש.
דובי חייך.
הם ישבו על סלע בצד כביש קטן בין ההרים, אוחזים כוסות קפה רותח שהצליח דובי לחמם בכירת הגז הניידת, מחכים לבוקר שיאיר ויביא עמו הסעה כזו או אחרת חזרה לישיבה. היה זה כמעט-בין-הזמנים ניסן, וקור החורף עוד עמד באוויר הלילה.
"זה לא אמצע הלילה", אמר דובי, קולו חזק ללא רמז ללחישה. "כבר היה עלות".
הוא החווה בידו לשמים השחורים, מכוסים שמיכה גבשושית של כוכבים. פס וורדרד החל להסתמן לאורך קו האופק. "עוד מעט נוכל להתפלל נץ".
רשרוש דק עלה משיח סמוך. אהרן נרעד. דובי, לעומתו, הרחיב את חיוכו. הוא קפץ על סלע גדול ופרס את ידיו למלוא אורכן, כביכול מרחיב את תאו בתוך הערפל. "עלות השחר בגולן ושני יהודים עומדים להתפלל באמצע הישימון!" צעק בפאתוס, קולו מצטלצל במרחבים השחורים, הדוממים. אז הסתובב, מחויך, אל אהרן.
"בוא נצרח".
גשם החל לזרזף, כביכול נוטף מהענן שבתוכו עמדו. אהרן הביט בדובי.
"אתה לא נורמלי. מי שיראה אותך יחשוב שאתה על סמים".
"כן, אבל זה כל העניין, נכון? אף אחד לא יראה אותי".
דובי הרים את ראשו לכיוון הפס הוורוד שכבר התרחב לרבע שמיים. הכוכבים החלו להיעלם.
"מודה - "
צרחתו פילחה את הדממה. משק כנפיים של להקת ציפורים מבוהלת נשמע באוויר הלילה.
"אני - - " דובי שאג, מניף אגרופים לשמיים.
אהרן הביט בו.
"לפני – ך - - -"
אהרן ניסה לצעוק, אך מחסום פנימי עצר אותו. נכנע, מעביר את מבטו על המרחב הלילי. באורו החיוור של היום העולה ניבטו הרי הגולן, מלאי הוד, מתוך מסך של ערפל וגשם דק. צמחיה פראית, בראשיתית, כסתה את הסלעים שעל הקרקע. אהרן חיבק את הכוס הרותחת בידיו, מרעיד קלות. עיניו נצצו. החיים, כמה שהם יפים.
"מאאאא – לאא - ך - - - -"

ב.
הם היו מתאימים כל כך ושונים כל כך בו זמנית, ואהרן נאלץ ללמוד תוך כדי תנועה יותר מכפי שלמד כל חייו.
בימים היא עבדה במשרד והוא הלך לכולל, ובערבים לפעמים ישבו במרפסת הקטנה ואהרן היה מביט על הבניינים המזדקרים סביבם מתוך החושך.
"איך בני אדם סוגרים את עצמם בגושי בטון של בורגנות, זה לא להאמין".
ריקי הייתה מהנהנת.
"עסוקים כל היום בלדאוג על קצה הציפורן שלא תישרט".
הוא רצה שתבין; היא קצת הבינה אבל גם הרבה לא. אחרי הכל חיבבה את השגרה היום יומית הפשוטה, על דאגותיה ואהבותיה הקטנות, את השכונה הירושלמית המסודרת על בנייני האבן שלה, את המשרד להגיע אליו כל בוקר ולצאת בצהריים.
ואהרן היה נזכר שגם הוא כלוא בתוך גוש בטון אחד, ומשתתק.

וכשבאו הילדים בזה אחר זה כבר לא היה זמן לשבת ובטח שלא זמן למרפסת, והם לא ידעו האם הם אלו שרודפים אחרי החיים או החיים שרודפים אחריהם אבל זה לא שינה לכלום כי מה שחשוב היה להספיק להביא את הילדים למוסדות ולרוץ לכולל ולחזור בזמן מהעבודה ולהשכיב את הילדים ואז להעיר אותם ולסדר (או לנסות לסדר) את הבית ואוכל וכביסות וצריך לקנות נעליים לחורף ואיפה נעשה שבת. כך גילו הם את סוד החיים; כל כולם דאגה לקצה ציפורן.
ואהרן היה רץ לאוטובוס עם תיק ביד אחת ועגלה ביד שניה וסביבו אברכים רצים כמוהו בדיוק, ילדיהם הולכים לגן עם ילדיו ונשותיהם עובדות עם ריקי במשרד, או במשרד דומה. היה מביט בחבריו לומדים לצדו ומרוצים מחייהם הקטנים, ומתמלא תחושת בדידות.
ולפעמים בלילות הייתה מרירות קלה צורבת את בגרונו; מביט לשמיים דרך חלון צר ומרגיש געגועים לדבר בלתי ידוע.
ושאגה הייתה עולה בתוכו, נתקעת במחסום המחויבות.

ג.
מתוך חלום שמע את מוישי מייבב. קם ודידה למטבח. בעיניים עצומות הכין בקבוק, הרים את מוישי ודחף אל פיו. שקט השתרר בדירה החשוכה.
עמד ממצמץ במרכז הסלון, שחור הלילה ניבט מהחלון מולו. ערפל כהה עמד היכן שהיה אמור להיות היער.
פס דק, ורדרד, נמתח על פני האופק העמום.

בהחלטה של רגע זינק לחדר הילדים, שלף שמיכה מאחד הארונות וגלגל את מוישי בתוכה, פתח בתנועה חרישית את דלת המרפסת ויצא.
הכפור קידם את פניו. כיסא הפלסטיק היה לח מטל הלילה, אך הוא התיישב בכל זאת.
מנורות הרחוב נראו כעיגולי אור צהבהב עמום מבעד לערפל. החושך עוד עטף את הכל, אך השמיים החלו להתבהר. אהרן הביט אל צדודיות גושי הבניינים לצדו ונשם עמוק את אוויר הבוקר הקפוא. הוא עצם את עיניו, חש את הרוח הקרירה מלטפת בלחיו. טרטור מכונית חולפת הדגיש את הדממה.
מוישי התנועע קלות בתוך השמיכה. אהרן פקח את עיניו והביט בפנים הקטנות, השלוות. חיכך את לחיו בלחי החלקה וטמן את הראש הקטן בין הלסת לכתף, מהדק בכוח את החבילה הנושמת אל חזהו. גוש רותח התיישב בקצה גרונו.
הוא נעמד, רוצה לפרוס ידיים, לשאוג אל תוך הלילה.
חיוך רחב נמתח על פניו. במחוות רחמים אצילית ויתר על בהלת תושבי השכונה, עמוסת אליטת סנוביזם חרדי מצקצק-לשון. תחושת חירות הציפה אותו, הוא שאג חרישית אל השמיים השחורים.

בבוקר רץ לאוטובוס, חש את המרירות המתוקה שמידי פעם צורבת בגרונו; זהו, כנראה, טעמו של האושר.




-----------------------------------------------------------------------

"...אילו ידעת עד כמה נופי-צל אלה אינם אלא דבר של מה בכך! כמה נראים הם אבודים בין החולות, אבני השחם, יערות העד, הביצות על פני כדור הארץ. כלום יודעת את כי יש אזורים שאנשיהם, אם יפגשו בך, חיש מהר יכתיפו את נשקם? כלום יודעת את כי יש מדבריות שישנים בהם, בלילה הקפוא, בלי גג, גבירתי, בלי מיטה, בלי סדין...
"הוי, ברבר!" הייתה אומרת.
לא ערערתי את אמונתה. נכמרו רחמי על גורלה העלוב שעשה אותה עיוורת וחירשת...
אך באותו לילה, בסהרה, עירום בין חול לכוכבים, הודיתי בצדקתה.
...חלומותי מוחשיים יותר מן הדיונות האלה, מן הירח הזה, מן הנוכחויות האלה. הה! קסמו של בית אינו בכך שהוא מגן עליך או מחממך, אף לא בכך שרכושך הוא. אלא בכך שאט-אט שיקע הוא בנו אותם מצבורים של עדנה. שהוא יוצר, במעמקי הלב, אותו גוש עמום אשר ממנו נולדים, כמו ממי מעיין, החלומות...
סהרה, סהרה שלי, הנה כל כולך קסומה בעטייה של טוות צמר אחת!"
[א. דה סנט-אקזופרי, אדמת אנוש]


---------
תודה שקראתם,
אשמח מאד לביקורת

וואו מדהים.. התחברתי לגמרי
אבל הפתרון לזה הוא באמת מידי פעם לצאת לכל מיני מקומות שקטים לבד ובאמת לצעוק....
לא צריך להיות חסיד ברסלב בשביל לצעוק את הזעקה שתקועה לנו בפנים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
התחברתי מאוד.
זה בדיוק ככה.

במחוות רחמים אצילית ויתר על בהלת תושבי השכונה, עמוסת אליטת סנוביזם חרדי מצקצק-לשון
געוואלדיג...

נ.ב. לצעוק זה חיובי. (לא מהמרפסת במסילת יוסף כמובן) יש סיפור ישן על אברך חשוך ילדים, שהרב פינקוס לקח אותו באישון לילה להרי הנגב, ואמר לו להתפלל בשאגות. אותו אברך צעק וזעק ואכן נושע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
נפלא. כתוב היטב. מאוזן בתיאורים. מבטא היטב את הבגרות המדחיקה את חלומות ילדותנו. והכי תפס אותי המשפט בסוף על ההכלה של החיים כפי שהם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
פשוט - מדויק.
מתאר את ההרגשה הכל-כך מוכרת הזו עד הסוף. במילים הכי נכונות שלה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
תודה לכולם! נותן רצון להמשיך.

געוואלדיג...
כן, אני יודעת. יותר מדי תיארים.
לא התאפקתי.

אבל הפתרון לזה הוא באמת מידי פעם לצאת לכל מיני מקומות שקטים לבד ובאמת לצעוק....
לא צריך להיות חסיד ברסלב בשביל לצעוק את הזעקה שתקועה לנו בפנים...
נ.ב. לצעוק זה חיובי. (לא מהמרפסת במסילת יוסף כמובן) יש סיפור ישן על אברך חשוך ילדים, שהרב פינקוס לקח אותו באישון לילה להרי הנגב, ואמר לו להתפלל בשאגות. אותו אברך צעק וזעק ואכן נושע.
ברור שלצעוק זה חיובי.
זה רק לפעמים מן חסם כזה שיש לאנשים. אפילו אם אף אחד לא ישמע. עדיין.
כנראה זאת העירוניות שטבועה עמוק בדם?
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

היי חברים אני כותב סדרה של סיפורים קצרים (אמיתיים) על המלחמה שנקרא סיפורי מלחמה אני אשתף פה סיפור פעם בכמה זמן. תהנו.

השכנה במקלט/ סיפורי מלחמה


מאת: משה דרור

---

הצפירה עלתה וירדה כמעלית הדמים בשִלהי הלילה הצעיר, היה קר, ארזתי מטלטלי את בקבוק המים האדום, נעלי הספורט השחורות. הקצתי את אימי ואחותי הרדומה והקדמתי את אחי בדלת.

ירדנו למטה עם בִּלבּול-בוקר ושינה זעירה ובלִיל-קולות ילדים - ילדי השכנים, חלקם הורגלו, אחרים פחדו, וַאחדים הוטלו על כתף ועיניהם סגורות ופיהם פתוח למחצה. ואם תהין ותשית אזנך, אולי תאזין לחלומות ירוקים וסיפורי הלילה הקטנים מפכּים מתוכם.

”כולם בפנים?“ קרא שאל השכן והגיף את הדלת באנחה כבדה, מעייפות החומר או שמא כוחו כבר לא במתניו וכדי נהמה.

סחי, לכלוך האבק תחוב בפינות החדר, אז מה אם עברו ימים ארוכים ממלחמת המצווה, פשוט אף לא אחד טרח לנקות את זה-המחסה, וכולם עסוקים בדיכְּאון- הקיץ, סליחה, שִׁכרוֹן-מלחמה.

יושבים דוממים, ולולא הטף ובחורי-הבית הייתי גומר בדעתי שכינוס-הועד הזה החליף מקומו עקב... אני מסתכל סביב, לידי יוסף אחי הצעיר קורא רמב"ם או פרק תהילים הוא זה. אחותי פוקחת עיניה ופוהקת לסרוגין. ואימי, שתהיה בריאה, כבר כֲּחלה ופִרכסה וכמו מוכנה לשלוח ידה ללוח העץ וללמד דבר או שניים בשפה.

אל מולי השכן הנאנח ונדמה שעבר קרב או שניים בחייו, ואני בדמיוני רואהו אי שם בתעלת סואץ, מסתער עם חייליו לעבר בני חם המוקעים ונועץ הדגל בעמוד התורן ומכריז כבשנו את...

”ארבעים וחמש, מה ארבעים וחמש?“
אני זועף גבותיי, מנסה להתרכז במספר ששמעתי או יותר לומר, ממי אני שומע את זוג הספרות המייצגות... הופס, אני שומע שוב.

מימיני, ליד אחותי, יושבת שושנה — השכנה מתחתינו, שושנה זאת, דוברת אנגלית שפת אם ובקושי מקלפת ולוהגת בדיבור הקודש, ולא סתם אנגליש, כזה עם מבטא בריטי כבד, ואני בּבוֹקרי חרשׁ-פוסע בדלת ביתה לבל תפתח עימי בשיחה המבוגרת, וחלילה לך מלחשוב עליי מחשבות זרות ומוזרות, שהרי היו פעמים שברכתיה לשלום ”היי“ ו”גוד מורנינג“. אך הלועזת כבר גמרה, ששולט אני שבעים שפות ועוד, ומתחילה להרצות את גלגול חייה הקודמים בלונדון ועוד איזה פרבר שאיני מכירו גאוגרפית...

”ארבעים וחמש?“ שאלתי באנגלית עם ניסיון ללהג בריטי ששגה, ועובדה היא זאת שהרי אחותי הבליעה חיוך מתחת עיניה הסגורות למחצה.

”אלף תשע מאות ארבעים וחמש,“ תיקנה המבוגרת בחיוך לעברי ונַקבה בשנה שמי כמונו יודע שלהי מלחמת העולם השניה, ואני במבטי הסקרן מאיץ בה להמשיך בתוכנו של המספר ההיסטורי הזה.

”הכל קרה כשמטוסי הגרמנים הפציצו את הבירה,“ פתחה בדבריה השכנה.
”באותה עת, שלחו את אימי ואת כלל היולדות דאז הרחק מהעיר אל פרבר הסמוך ללונדון, מתחת לעובי אדמה, שם נולדתי אני. איני זוכרת הרבה מאותו זמן, אבל עיניה המפוחדות של אימי, כמו כן של הסובבים את ילדותי, אמרו את גדלו של אסון...“

תוך כדי דיבורה עלה במוחי שאלמלא הצפירה הארורה לא היינו שומעים וחווים את סיפור המבוגרת. ברעיון, כבר הפיקוד דיבר על חזרה לבתים, איש איש לדירתו, אך השכנה המבוגרת המשיכה בסיפורה, ובמהלכו עינִי פנתה-סובב לאחיי השכנים, שאט אט היטו אזנם, ואחר כך הפנו ראשם ולבסוף רגליהם לעבר השכנה מקומה שניה השקועה בילדותה אי שם ב... ארבעים וחמש.

---

סיוון תשפה

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה