דרוש מידע סיפור בהמשכים בפרוג

  • הוסף לסימניות
  • #1
שלום לכולם.

מעניין אותי לדעת האם שווה להכניס סיפור בהמשכים בקהילת הכתיבה בפרוג?

אני מתכוונת לשאול האם יש מישהו או מישהי שקיבל הצעת עבודה בנושא לאחר שראו את הסיפור שהתפרסם.

תודה לכולם

גילי
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אפשר לשתף אותי גם במייל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

תודה
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
שלום לכולם.

מעניין אותי לדעת האם שווה להכניס סיפור בהמשכים בקהילת הכתיבה בפרוג?

אני מתכוונת לשאול האם יש מישהו או מישהי שקיבל הצעת עבודה בנושא לאחר שראו את הסיפור שהתפרסם.

תודה לכולם

גילי
תשאלי את @mic003
הוא יו"ר איגוד מפרסמי סיפורים בהמשכים בפרוג...
אני לא חושבת שיו"ר האיגוד יכול לענות על כזו שאלה.

זה צריך לדעת מהכותבים עצמם.

בכל אופן תודה
אין איגוד כזה... התכוונתי שהסיפור שלו הוא הסיפור שמתפרסם בפרוג
ואגב, יש מצב לקבל את כל הסיפור אשליה (מה שפורסם בינתיים) בקובץ אחד?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
שלום לכולם.

מעניין אותי לדעת האם שווה להכניס סיפור בהמשכים בקהילת הכתיבה בפרוג?

אני מתכוונת לשאול האם יש מישהו או מישהי שקיבל הצעת עבודה בנושא לאחר שראו את הסיפור שהתפרסם.

תודה לכולם

גילי
הוציאו ספר מפרסום שצבר תאוצה ואהדה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אני לא חושבת שיו"ר האיגוד יכול לענות על כזו שאלה.

זה צריך לדעת מהכותבים עצמם.

בכל אופן תודה
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

קבלו רצף עובדות מעניין:

אם אתם קוראים את מה שכתוב פה, אתם כנראה חברים בקהילת הכתיבה.

אם אתם יכולים להגיב למה שכתוב פה, אתם בטוח בקהילת הכתיבה.

אם אתם בקהילת הכתיבה, כנראה אתם יודעים שזו כבר פעם שנייה שאני נדפק עם אתגר לפני החגים. (אבל זה לא קשור, אז אל תקראו את השורה הזאת... אה, כבר קראתם? לא משנה, תשכחו ממנה ותעברו פשוט לקרוא את ההמשך...)

אם אתם בקהילת הכתיבה, כנראה שפרסמתם כאן קטע כלשהו. כל קטע - שיר, סיפור קצר או אולי אפילו סיפור בהמשכים. (ובמקרה ושפר מזלכם, יכול להיות שגם הצלחתם לא רק להתחיל אחד כזה, אלא גם לסיים אותו...)

וזה מה שהוביל אותי לאתגר הבא:

כתבו קטע קצר הממשיך סיפור / שיר שכתבתם כאן בעבר (סיקוול בלע"ז), או מספר מה קרה לפניו (פריקוול בלע"ז). אפשר שהקטע יספר מה קרה לגיבורים 20 שנה אחרי, 20 שנה לפני, יומיים אחרי, דקה וחצי לפני, או כל פריקוול / סיקוול שעולה על דעתכם. (בשיר פשוט אפשר לכתוב קטע שממשיך את השיר או נותן אליו הקדמה.)

אפשר גם לשלב בין השניים, ולכתוב קטע שתחילתו היא פריקוול וסופו הוא סיקוול והאמצע הוא הסיפור המדובר, אך לא תינתן תוספת ניקוד משמעותית לעושה כן. (אבל אולי כן איזו תוספת קטנטנה...)

אה, ובגלל שעכשיו אנחנו מתקרבים לחג הדיקטים-והקישוטים-הנופלים הססגוני, המשך הסיפור צריך להיות קשור בצורה כלשהי, ישירה או עקיפה, לחג הסוכות / למוצריו.

שימו לב! אם יועלה קטע מסיפור בהמשכים שעדיין מפורסם כאן הוא יפסל מידית, בנוגע לסיפור שכבר הסתיים, הרשות נתונה להוסיף קטע ככל העולה בעיניי רוחכם.

שימו לב 2! חובה לקשר לקטע המקורי בתחילת הסיפור. קטע שייעדר ממנו המקור ייפסל גם הוא במידיית.

אורך האתגר הוא ממינימום של 20 מילה ועד למקסימום של 1500.

האתגר ייסגר במוצ"ש פרשת נח, ג' חשוון התשפ"ו, בשעת חצות ליל בדיוק!

בברכת חג שמח לכולם! (רק במטותא מכם, אל תשכחו לשאוב מים בששון ממעייני הישועה. (מקסימום אפשר לבקש מהגש"ש שעובד שם, הוא יעשה את זה בשבילכם בחינם.))

לריכולים, פלפולים, מלמולים ושאר פירות מקולקלים.

שכוייח ל @Ruti Kepler על ההשראה לאתגר (עם הסיפור שהתפרסם במוסף של 'משפחה'), למיה קינן שכתבה פריקוול לאיסתרק באחד ממוספי סוכות הישנים ובזכותה התווסף שאר הרעיון, ולעוד רבים וטובים מהסופרים שעשו ועושים זאת, ובכך תרמו גם הם במקצת לפיתוח האתגר.
סיפור בהמשכים מקור [לא] אמין

*סיפור בהמשכים - מקור [לא] אמין*


פרק 1



מושב צלפון 2024


שעון האורלוגין הישן שעמד במרכז הסלון סימן כי שעת השקיעה קרבה. מרגלית פתחי המתינה לנכד שלה שישוב מיום עבודתו העמוס.

מאז סיים את הצבא, עבר נועם לשירות המשטרה בתפקיד יס"מ. אביו שעבד במשטרה קיפח את חייו באמצע פעילות. מחבל שלף סכין והרג אותו למוות. בנו נועם ממשיך דרכו. לא רואה את עצמו עובד בשום עבודה אחרת.

דפיקה קלה על דלת הבית. מרגלית אפילו לא קמה, ידעה שהנכד שלה הגיע. היא דאגה לו בכל מאודה, עוד מאז נולד, אבל מהרגע שאביו נהרג ועבר נועם לגור איתה, דאגה לו אף יותר.

"בא חביב גלבי ורוחי. בא", קרא לו מהספה בסלון, מושיטה את ידיה לחיבוק חם. היא כבר לא צעירה כשהייתה, הגוף לא מתנהג אותו דבר. היא המשיכה לשבת, קשה לה לעמוד עכשיו.

נועם פתח את הדלת, נכנס תוך שהוא סוגר את הדלת חזרה, ומתקרב לעבר סבתו. מתכופף אליה מתרפק על החיבוק. כמה היה נותן רק בשביל לקבל חיבוק כזה מאביו, או מאימו. מרגלית הכירה את התחושות שלו, קראה אותו כמו ספר פתוח.

"אז מה סבתא. מה מספרת? איך עבר עליך היום", נועם התיישב לידה. גופו הרחב נכנס ברוחב שנותר בין סבתו לספה.

"תודה לק-ל יום יום", מרגלית הניחה ידה על פיה נשקה ושלחה אותה לשמיים. מעניקה נשיקה למי שאמר והיה העולם. "לא עשיתי כלום היום. איפה אני כבר לא כמו פעם. הייתי קמה בבוקר מכינה פיתה, ומרק, וחלבה, וסחוג, ולפעמים גם לחוח. היום בקושי למיטה יש לי כח ללכת". צחקה. צחוקה היה מר. "ביקרת את אמא?" העבירה נושא, לא רוצה להתרכז בעצמה.

"האמת שלא הייתי אצלה כבר כמה שבועות נראה לי שלושה", נועם נשמע מבואס. כאוב.

מרגלית אספה את שארית כוחותיה מהיום המשעמם שעבר עליה. מוציאה מהמקרר קערה של אורז וקציצות. חיממה לנכד האהוב שלה, והגישה לו לשולחן. "בא יא איבני. תאכל משהו".

"סבתא. אל תטרחי אני יכול להכין לעצמי", נועם התיישב ואכל בתיאבון.

"למה לא הלכת לבקר את אמא", מרגלית הביטה בצלחת מתמלאת נחת. נהנית לראות אנשים שבעים. "אתה יודע אמא יש רק אחת", חייכה בעצב.

הבית כמעט ולא ידע רגעי אושר. אפילו ביום שסיים נועם את הצבא, אף אחד לא דאג לעשות לו מסיבת שחרור, או כל דבר שחייל אחר היה עושה ברגע שהשתחרר. את הכסף שקיבל מהצבא שמר לימים אפלים שאולי יבואו.

"אני יודע סבתא", נועם הניח את המזלג על השולחן, מביט בעיניה הטובות של סבתו. "אבל אני לא מסוגל ללכת עכשיו, את זוכר מה היה שם בפעם שעברה. המלחמה הזאת לא עושה טוב לאנשים".

"כן אני יודעת", הביטה מרגלית בתמונה של בעלה המנוח שממוסגרת בגדול ומונחת על ארון הנעליים במסדרון. יש לה עוד תמונה קטנה בחדר השינה שלה. "גם סבא שלך לא ידע לקבל את המלחמה הזאת טוב", היא נזכרה כיצד שמע בשמחת תורה את ההזעקה הראשונה, הוא כבר היה בדרך לבית הכנסת, מיד חזר וירדו שניהם לקומה התחתונה. אין להם ממ"ד בבית. כל הלחץ, הכאב, והידיעות שהגיעו מהשטח גמרו אותו. חצי שנה הצליח לשרוד אבל התקף לב אחד סיים את הסיפור.

"סבתא לא התכוונתי לצער אותך", נועם המשיך להביט בעיניה של סבתו. דמעות גלשו על לחייה. הוא קם והעניק לה חיבוק אוהב. "אני אבקר את אמא שוב בקרוב".

"אבל חשוב לי שתזכור. נכון שאני גידלתי אותך, והענקתי לך. אבל זה בגלל שאמא לא יכלה לעשות את זה", מרגלית ניגבה את עיניה. "וודאי לי שאם אמא הייתה יכולה, היא הייתה עושה עבודה נפלאה. הרבה יותר טוב ממני". מרגלית קמה נעזרה בנכדה, ונשכבה במיטתה. "תודה יא איבני. שהשם ישמור לי עליך".

"תודה סבתא. שישמור גם עליך". נועם כיסה אותה ויצא מהחדר.

התמונה הקטנה של זכריה פתחי הביטה בה. מרגלית הביטה בו בחזרה. "איך עזבת אותי כאן לבד יא זכריה. איך? תשמור לי על נועם. תבקש שם רחמים עליו. מסכן הילד!!! כל כך הרבה סבל עבר עליו. הגיע הזמן שינוח".



השעה כבר מאוחרת. נועם שתף את הצלחת בה אכל. והתיישב בספה. לרגע אחד הביט על הבית. מחשבה על קניית רהיטים חדשים עבור סבתא שלו, עוברת בראשו מידי יום. ובכל יום חוזר המשפט הקבוע שלה ומהדהד בראשו. נשמה תשמור את הכסף שלך. אתה יודע איך אומרים שקל לבן ליום שחור. אין לדעת מה ילד יום יא איבני.

בדיוק מה יותר שחור מעכשיו!!!

מדינה במלחמה. אבא איננו. סבא איננו. אמא אין. וסבתא שרק דואג ודואג בגללי.


נועם נשכב בספה מוציא את הסלולרי מכיסו. רוצה להעביר את המחשבות. שיחה נכנסת מופיעה במסך. נאסר אבו-סאלח.

"הלו", נועם ענה קולו עייף. מבקש לישון.

"יש לי חדש", נאסר העביר מלל קצר. "במקום הקבוע בעוד שעה?"

נועם התרומם במהירות. מנתק. מתארגן. לפני שיצא העביר מבט אחרון לעבר סבתו. מתלבט האם להשאיר לה פתק למקרה שתתעורר. לקח את מפתחות הרכב, מחליט לא להשאיר פתח. אין לו זמן. אסור לו לאחר. כל שניה קריטית.

הוא יצא נושק למזוזה. מתפלל תפילה חרישית לבורא עולם שישמור על סבתו. ועלה לתוך רכבו, מנהיג את הרכב קדימה למקום המפגש.

בליבו קיווה לטוב. אולם גופו ידע גם ידע שבכל פעם שניפגש עם נאסר אבו-סאלח משהו רע קורה.
.....
סיפורו המדהים של הרב משה חיים גרינוולד מניו יורק



אבי מורי הרה"ג ר' אברהם צבי גרינוולד זצ"ל נולד בלודז' אשר בפולין ובגיל שמונה התייתם מאביו. אמו שנשארה מטופלת בשבעה יתומים קטנים ודאגה מאד לחינוכו של בנה הבכור, שלחה אותו לבן דודה, הלוא הוא הגאון המפורסם רבי מנחם זמבה הי"ד, אשר גידל את אבי במסירות רבה וכמובן דאג ללימודו ואף היה לומד עמו בעצמו.

אבי היה כמעט בגיל שבע עשרה, כאשר התקיימה בוורשה החתונה הגדולה חתונת בתו של כ"ק הריי"ץ מליובאוויטש זצוק"ל עם כ"ק הרבי מליובאוויטש ותמיד היה אבי מורי זצ"ל מספר בתור חוויה רוחנית גדולה על החתונה ההיא, הן על עצם החתונה שבה השתתפו כל שמנה וסלתה של גדולי יהדות פולניה החסידית, והן על שאז זכה לראשונה להיות פנים אל פנים עם החתן הצעיר הלוא הוא הרבי, ולפגישה הזאת, כך הסתבר לו מאוחר יותר, היתה משמעות גדולה בעתיד.

כיצד זכה אבי להיפגש עם החתן – הרבי – פנים אל פנים?

ובכן, כאמור, הוא היה בחור צעיר אז, כמעט בן שבע עשרה, והוא הגיע לחתונה יחד עם קרובו ומחנכו הגאון ר' מנחם זמבה הי"ד. למחרת החתונה אמר לו ר' מנחם זמבה שהוא הולך לבקר את החתן במלון שבו הוא מתאכסן, ואם הוא רוצה הוא יכול להתלוות אליו, כמובן שאבי הסכים וכך הלך לפגישה של ר' מנחם זמבה עם החתן.

אבי לא יכל לזכור ולחזור על מה דיברו השניים אבל הוא זכר היטב כי בסוף השיחה, לפני שנפרדו שני האישים, פנה אליו החתן – הרבי – ואמר לו "הרי עוד כמה ימים חנוכה – האם ידוע לך למה בנר חמישי של חנוכה עושים יומא דפגרא בכל ה'שטיבלאך'?"

אבי לא ידע מה לענות, והוא זכר שגם ר' מנחם הי"ד לא ענה ורק הסתכל בחתן כממתין לתשובה, ואז החתן – הרבי – פנה לאבי ואמר לו: "נר חמישי דחנוכה מסמל את החושך הכי גדול, כי היום הזה לא יכול אף פעם לחול בשבת קודש, ועל ידי נר חנוכה מאירים גם את החושך הכי גדול בעולם, ומשום כך החידוש והכח של חנוכה בא לידי ביטוי דווקא בנר החמישי שהוא הסמל של החושך וזו התפקיד של כל יהודי, בכל מקום שבו הוא נמצא, בוורשא או בלונדון, להאיר גם את המקום החשוך ביותר".

כאמור, אבי לא זכר את מה ששוחחו ביניהם שעה ארוכה החתן ור' מנחם הי"ד, אבל הוא אמר שלעולם לא שכח את העובדה ש"כל מסכתות הש"ס עפו שם בחדר", כשיצאו מהמלון – כך סיפר אבי – היה הגאון ר' מנחם זמבה בהתפעלות כה עצומה מהחתן של הרבי מליובאוויטש ובמשך ימים רבים לא הפסיק לדבר על כך גם בבית וגם עם כל מי ששוחח באותם ימים.



*



מאז עברו קרוב לעשרים שנה. אבי עבר את כל מוראות השואה, בתחילה בגטו ואח"כ במחנות ההשמדה. אשתו הראשונה וחמשת ילדיו הקטנים נטבחו מול עיניו, וכשנסתיימה המלחמה ובחסדי השי"ת נשאר בחיים, אוד מוצל מאש, היה שבור ורצוץ בגופו ובנפשו.

במשך שנתיים ימים התגלגל במחנות ההצלה ממחנה לשני, הוא ניסה ונדד בהרבה מקומות לברר אם יש ניצולים ממשפחתו הקרובה והרחוקה, ולדאבון הלב התחוור לו כי כל אחיו ואחיותיו עד אחד ניספו על ידי הצורר ימ"ש.

בשנת תש"ח נסע לארה"ב, לפילדלפיה, שם חי אחי אביו, ר' משה חיים גרינוולד, מחסידי אמשינוב אותו הוא לא הכיר פנים אל פנים כי הדוד נסע לאמריקה עוד בטרם נולד – אבל הוא ארגן את נסיעתו וקיבלו באהבה רבה כאשר הוא עושה הכל כדי להקל עליו ולנסות לשקם אותו לאחר מנת הייסורים הנוראה שעברה על אבי זצ"ל באירופה הדוויה.

בלחץ הדוד ובהתערבות האדמו"ר מאמשינוב זצ"ל החליט אבי לשקם את חייו שנהרסו כליל ונשא לאשה בזיווג שני את אמי ע"ה, אף היא ניצולת שואה. אמי ע"ה ילידת קרקוב בתו של הר"ר זושא סינקביץ הי"ד, מחשובי חסידי אלכסנדר, ניצלה יחד עם אחותה והצליחו להינצל מיד בתחילת המלחמה כשהוברחו ממדינה עד שהפליגו לקנדה, שם גדלה בבית דוד אמם, הנגיד החסיד ר' קאפל שוורץ מחשובי יהודי טורונטו.



*​



לפני הנישואין של אבי עם אמי לקח ר' קאפל שוורץ את אבי לניו יורק ליחידות לכ"ק הריי"ץ מליובאוויוטש זצוק"ל כדי שיברכו. אבי מורי זצ"ל סיפר לי שממש נחרד ונדהם לראות את השינוי והזקנה הגדולה שקפצה על הרבי הריי"ץ מאז שראהו בחתונה בוורשא והיה קשה מאד להבין את דיבורו של הריי"ץ, ואחד מזקני החסידים שהיה בחדר הסביר ומסר את דברי הרבי.

ר' קאפל אמר לריי"ץ זיע"א שאבי הוא "אוד מוצל" שאיבד בשואה את משפחתו, ואז מעיניו הק' של הריי"ץ החלו לזלוג נהר של דמעות טהורות. הריי"ץ בירך את אבי לבנין עדי עד ואיחל לו אריכות ימים ושנים טובות. לפני שיצא אמר אבי לריי"ץ כי הוא זכה להיות בחתונה הגדולה בוורשא ואז – סיפר אבי – אורו עיניו של כ"ק הריי"ץ זיע"א והוא אמר לו כי כיוון שחתנו נמצא כאן עכשיו, וכיוון שאבי היה בחתונה – על כן כדאי שיכנס אליו לומר לו שלום.

ר' קאפל ואבי ירדו למטה ואחר שהראו להם איפה נמצא חדרו של ה'רמ"ש' כפי שנקרא אז – דפקו ונכנסו ואמרו שבאו על פי הוראת הרבי...

אבי היה בהתפעלות עצומה מכך שהרמ"ש הכירו מיד והשאלה הראשונה שלו היתה שיתאר לו את ימיו האחרונים של ר' מנחם זמבה הי"ד כי שמע שנהרג בגטו ורשה אך לא ידע את הפרטים. לאחר שאבי סיפר לו מה שידע אמר הרמ"ש לאבי "כיון שהרבי אמר לכם להכנס אלי – אם כן אני מחויב לומר לכם דבר תורה וכיון שאנו בחודש כסלו בסמיכות לחנוכה, הרי ידוע המנהג אצל רוב החסידים ממשיכי דרך הבעש"ט הק' לעשות "יומא דפגרא" בנר החמישי. ומהי הסיבה? מכיון שנר החמישי אף פעם לא יכול לחול בשבת אם כן זה ענין של חושך הכי חזק, וזה הכח והחידוש של נר חנוכה להאיר גם את החושך הכי חזק וגם התפקיד של יהודי בכל מקום בו הוא נמצא, בניו יורק או בלונדון, עליו להאיר גם את המקום החשוך ביותר".

אין צורך לומר שאבי היה נדהם ונרעש, כאשר הוא עצמו הספיק כמעט לשכוח במהלך השנים את אותה אימרה בדיוק שה"רמ"ש" אמר לו כעשרים שנה קודם לכן, והנה עכשיו, פרץ הזכרון בבת אחת, וממש חזר כמעט מלה במלה על מה שאמר לו אז במלון, בוורשא, לפני עשרים שנה והלוא דבר הוא.



*

לאחר חתונתו שימש אבי מורי זצ"ל כרב ומלמד בקהילת "עדת ישראל" ב"וושינגטון הייטס", שם נולדנו גם אני ואחותי, אבי התגורר שם כחמש שנים ואח"כ בהשתדלות ר' קאפל שוורץ עבר להתגורר לידו בטורונטו ושימש גם שם כרב ומלמד בקהילת החרדים שם.

במשך השנים, בטורונטו, התקרב אבי מאד לחסידות סאטמאר שהיו בעיר, כיון שעבודתו ברבנות ובהוראה היתה אצל חסידי סאטמר, אף שלא שלח אותנו להתחנך בסאטמר, שלח אותנו למוסדות הקרובים לרוחה, אותי ואת אחי שלח לישיבת "נייטרא" המפורסמת.

למרות שבהשקפותיו היה אבי קרוב לשיטת סאטמר מעולם לא דיבר חלילה נגד הרבי מליובאוויטש, ואדרבה, תמיד היה מדבר עליו בהערצה וחרדת כבוד מיוחדת וזה החדיר גם בנו, הבנים והבנות.

בחורף של שנת תשכ"ט התחתנתי אני, אבי אמר לי כי למרות שאיננו חסיד ליובאוויטש – הרי מכיון שלפני החתונה שלו זכה לקבל את ברכתו של הרבי, על כן ליבו אומר לו והוא מרגיש צורך ורצון להכנס עמי לרבי מליובאוויטש לקבל ברכתו לפני החתונה, למרות שמאז, למעלה מעשרים שנה, לא התראה עמו.

אני הסכמתי בלב שלם אבל אז התברר שזה לא כ"כ פשוט להיכנס לרבי, רק לאחר דו"ד עם המזכיר של הרבי – וכך לאחר שאבי הסביר לו שלא יכול לחכות כמה חדשים להזמין תור ל"יחידות" כי ברצונו לקבל ברכה לפני החתונה – הסכימו לתת לנו תור להכנס ובלבד שנבטיח שזה יהיה "רק לבקש ברכה" ולא נעכב את הרבי, אבי הבטיח ונסענו במיוחד מטורונטו ביום שנקבע לנו.



*



אינני זוכר את השעה המדוייקת שנכנסנו לרבי, אבל זה היה קרוב לבוקר מאשר ללילה, אי שם באשמורת הבוקר, אני ראיתי פעם ראשונה פנים אל פנים את פניו של הרבי, ובפרט עיניו הק' עשו עלי רושם גדול, אבי נתן לרבי את ה"פתקה" כנהוג ושם השמות שלי ושל הכלה שלי ובקשת הברכה של אבי שנזכה לבנין עדי עד וכו'.

כשלקח הרבי הפיתקה מיד אבי, עוד בטרם פתח אותה, הביט באבי בחיוך רחב ואמר לו: "נאך העכער צוואנציק יאר שוין טאקע געקומען די צייט, בפרט אז דער שווער האט דאך אייך געשיקט צו מיר" [-אחרי יותר מעשרים שנה באמת הגיע כבר הזמן, בפרט שחותני הרי שלח אתכם אלי...].

אבי נותר על עומדו נדהם ונפחד ונרעש ולא מצא כח לפתוח את פיו, בינתיים הגבאי הדופק בחוזק בדלת אך הרבי עשה תנועת ביטול בידו כמי שאומר אל תשימו לב, תוך כדי כך הרבי פתח את הפתקא הביט בה כהרף עין ותיכף התחיל לתת לנו את ברכותיו הקדושות שיהיה בנין עדי עד וכו' וגם בירך את אבי באריכות ימים ושנים טובות וכו' ואמר לו בערך בזה הלשון: אזוי ווי איר האט משמח גיווען ביי מיר אויף דער חתונה, וועט אייך דער אייבערשטער געבן כוחות און נחת משמח זיין אויכעט ביי דער חתונה פין אייער אייניקל " (כמו ששמחת בחתונה שלי ה' יתברך יתן לך נחת וכח לשמוח בחתונת הנכד שלכם).

מעיניו של אבי זלגו דמעות של התרגשות וגם אני מאד התרגשתי, ביודעי עד כמה אבי שבור ורצוץ בגופו מכל מה שעבר עליו במחנות וכו' ועד כמה יקרה לו ברכה כזו של הרבי.

לפני שיצאנו הרהיב אבי עוז ושאל את הרבי: היות והבטיח למזכיר שאנחנו נכנסים רק לבקש ברכה, בכל זאת כיון שיש שאלה שמאז מציקה לו האם הרבי מרשה לו לשאול.

הרבי חייך מאד ואמר לו (בערך(: "אזוי ווי דער רבי דער שווער האט אייך גישיקט צו מיר – מוז איך אייך ענטפערן אלע קשיות". (כיון שכבוד קדושת מו"ח אדמו"ר שלח אתכם אלי – אני מוכרח לענות לכם על כל הקושיות). וכששוב נשמעו דפיקות חזקות בדלת שוב עשה הרבי בידו סימן שלא נשים לב.

אבי פנה אל הרבי ואמר: מסיבות שונות יצא לי במשך כל השנים להיות בקרב חסידי סאטמר והחוגים שלהם ושם אני שומע כל הזמן טענות ומענות על שיטת ליובאוויטש, ואף שחלילה איני מקבל כל הלשון הרע שאני שומע וכו' אבל בכל זאת הצליחו גם אצלי לעורר קושיה גדולה על השיטה של ליובאוויטש בכל הקשור להתחברות לרשעים וכו', והרי ידועים הפסוקים כמו "משנאיך ה' אשנא" וכו' ואיך זה שליובאוויטש מתחברת במאור פנים עם רשעים הלוחמים נגד השי"ת ותורתו וכו'.

אבי אמר לרבי שהוא מבקש סליחה על עצם השאלה ולא התכוון חלילה לקנטר אלא אדרבה רוצה להבין שיטתו של הרבי כדי שיוכל לענות גם לעצמו וגם לאחרים וכו'.

הרבי פנה אל אבי בשאלה: מה היה עושה אותו קנאי מהשכנים שלך, אם חלילה הבת שלו היתה יוצאת לתרבות רעה? האם היה מנסה להחזירה לדרך התורה והמצוות או שהיה אומר "משנאיך ה' אשנא" ו"אסור להתחבר לרשעים" ולכן יתרחק ממנה ולא ירצה לקרב אותה?

הרבי לא המתין לתשובה, ומיד המשיך: אותו קנאי, היה עונה בודאי שכשמדובר בבת שלו זה שונה, כי על זה נאמר: "ומבשרך אל תתעלם" וכאן הרצינו פניו הק' של הרבי והוא עצם את עיניו הק', דפק על השולחן ואמר "ביי דער אויבערשטן איז יעדער איד טייער ווי א בן יחיד ביי דעם רבי'ן דער שווער איז יעדער איד ומבשרך אל תתעלם!" [ - אצל הקב"ה כל יהודי יקר כמו בן יחיד אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כל יהודי הוא 'מבשרך אל תתעלם'].

לאחר מכן הביט הרבי בי ובאבי במבט חודר ואמר: "ומסיימין בברכה כידוע נהגו אצל כל החסידים לחגוג את נר חמישי דחנוכה מה הטעם? כיון שנר חמישי של חנוכה לעולם לא יכול לחול בשבת ולכן זה מסמל את שיא החושך ובכח של נר חנוכה אפשר להאיר גם את העניין הכי חשוך, זה תפקידו של כל יהודי להאיר גם את המקומות הכי חשוכים, ולא משנה אם הוא נמצא בטורונטו או בלונדון, כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, בנו יחידו של הקב"ה וכשמדליקים את הנשמה שלו בנר של קדושה – מתעורר גם היהודי הרחוק ביותר במקום החשוך ביותר".

אבי שהיה נדהם ונרעש באופן הכי מבהיל, לא שמע גם את מלות הברכה האחרונות של הרבי והוא אפילו לא זכר איך הוצאתי אותו מהחדר של הרבי.

כל הדרך חזרה לטורונטו הוא לחש רק שתי מלים, פלאי פלאים, פלאי פלאים.



*



מאז עברו בערך כעשר שנים. בשנת תשל"ט התחתן אחי הצעיר בעיר לונדון, וכל המשפחה, אבי ואמי, אחותי וגיסי ואני נסענו לחתונה. במטוס בדרך ללונדון ראיתי שאבי מוטרד ומשהו מעיק לו, שאלתי במה הענין, ובתחילה לא רצה לספר, רק אחרי כמה פעמים ששאלתי סיפר לי:

כמה דקות לפני שעזב את הבית בטורונטו, נכנס אליו השכן, מהמכובדים ביותר בקהילה, ובכה לפניו בדמעות שליש, ואמר לו שמה שהוא מספר לו עתה זה סוד כמוס ושלא יספר לאיש רק בלית ברירה הוא מספר לו אולי יוכל לעזור.

ובכן מסתבר שהבת של אותו שכן הידרדרה מאד ביהדותה, בתחילה ההורים לא כל כך ידעו מכך כי הסתירה לגמרי מפניהם, אבל לפני שבועיים התברר להם למרבה האסון והבושה שהיא ברחה עם איזה גוי ללונדון ומאז אצלם בבית בכי ומספד ותשעה באב כל הנסיונות שלו על ידי קרוב משפחה בלונדון לאתר אותה עלו בתוהו ולכן הוא מבקש מאבי, בהיות שהוא נוסע ללונדון, שיראה לטכס עצה ולהתעניין אולי יחוס אולי ירחם ה', אולי יוכל לעזור למצוא את הבת ולמנוע ממנה מרדת שחת.

אבי שהיה בידידות קרובה מאד עם השכן, היה נרעש מהסיפור, וגם אני מאד לקחתי ללבי וחשבתי איך ומה נוכל לעשות בענין זה בלונדון.

החתונה היתה בשעטומ"צ, ובלילה הראשון של השבע ברכות פנה אבי למחותן, סיפר לו את המעשה עם בת השכן, ושאל אותו אולי יכול לייעץ לו איך ואיפה – אם בכלל שייך – להתעניין ולעשות משהו בנידון.

המחותן מיד כששמע הסיפור, אמר לאבי מורי שאם כי הוא אין לו שום מושג בזה, הרי יש לו ידיד חסיד חב"ד, שהרבי מליובאוויטש מטיל עליו תמיד כל מיני שליחויות ושמו הוא הר"ר אברהם יצחק גליק, ואם יש מישהו שיוכל לעזור בזה הרי הוא האיש, כי כבר איתמחי גברא להציל ברחבי אירופה הרבה נשמות יהודיות מהתבוללות.

עוד באותו לילה צלצל המחותן לרב גליק, סיפר לו את כל סיפור המעשה ועד כמה הענין דחוף, והרב גליק ביקש הטלפון של הורי הנערה מטורונטו אולי יודעים אי אלו פרטים וכתובות שיתנו לו קצה חוט איפה להתחיל בחיפושים. הרב גליק בצידו הבטיח לעשות את כל המאמצים וההשתדלות.



*



אינני יודע איפה חיפש הרב גליק, לאן הלך, אצל מי בירר, אבל באחת הלילות כעבור כעשרה ימים – אבי ואמי נשארו בלונדון עד אחרי חנוכה – צלצל הרב גליק למחותן ואמר שיבוא אליו בדחיפות "יש לי הפתעה מאד טובה".

המחותן ואבי מיהרו לבית הרב גליק, כשנכנסו לביתו ראו בסלון ביתו יושבת בחורה וממררת בבכי. בפתח הסלון דלקה החנוכיה.

לפתע, תוך כדי שאבי מסתכל על החנוכיה ורואה את חמשת הנרות הדולקים – אבי כמעט נפל מתעלף ארצה. הוא נזכר במשפט המוזר שהרבי הקדוש אמר לו לפני חמישים שנה, לפני שלושים שנה, ולפני עשר שנים.

"נר חמישי של חנוכה מסמל את הכח של החנוכיה והתפקיד של יהודי להאיר גם את המקום החשוך ביותר, בוורשא או בלונדון, בניו יורק או בלונדון, בטורונטו או בלונדון"...

"מה יעשה אותו קנאי", אם הבת שלו תדרדר... אצל הקב"ה כל יהודי הוא בן יחיד... אצל כ"ק מו"ר אדמו"ר כל יהודי הוא "מבשרך אל תתעלם"...

אין צורך לומר שהבחורה חזרה בתשובה שלמה, ואין גם צורך לומר שמאותו יום לא פתח יותר אותו "קנאי" את פיו נגד ליובאוויטש...



*

כשחזר אבי לקנדה עשה כל המאמצים להיכנס לרבי מליובאוויטש, הוא הרגיש צורך וחובה נפשית לאחר מה שקרה להיכנס לקודש פנימה אבל באותן שנים כבר היה קשה מאד להיכנס לרבי ל"יחידות".

רק בתשרי הבא, שנת תש"מ, לאחר מאמצים מרובים הצליח אבי להיכנס ל"יחידות" באותו לילה שנכנסו קבוצת האורחים שהגיעו לרבי לחגים.

אבי סיפר לי שמרוב התרגשות לא יכל להוציא הגה מהפה, וכשהתחיל לדבר ולספר את הסיפור פרץ בבכי. הרבי שמע ממנו רק כמה משפטים, ואז פנה לאבי ואמר לו: "דער שווער האט דאך געהאט א ווייטן קוק"... [לחותני הרי היה מבט רחוק]...

וכל פעם שסיפר אבי מורי זצ"ל את הסיפור היה אומר שהרבה יותר מהמופת הפלאי של הרבי מליובאוויטש, שכבר לפני חמישים שנה בהיותו חתן, ראה כל כך למרחוק... הרבה יותר מהמופת הזה הוא התפעל בכל ליבו על גודל הענווה השמיימית של הרבי שאמר לו בפשטות הכי גדולה וברצינות הכי גדולה "דער שווער האט דאך געאט א וויטען קוק"...

ושרשרת המופתים הפלאיים לא פסקה: בי"ד כסלו תשמ"ט, בדיוק שנגמר השבע ברכות מחתונת בתי הבכורה (כפי שהרבי בירך אותו שישמח בחתונה של הנכד) ובדיוק ביום שבו מלאו ששים שנה מהחתונה הגדולה בוורשא של הרבי – באותו ערב שבק חיים לכל חי והשיב נשמתו למרומים.



זכותו תגן עלינו
אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.


פרק א


איילת הכירה כל סלע וכל חורבה באתר החפירות שבו שהתה שעות רבות, כחלק בלתי נפרד מלימודיה האקדמיים. גילוי תרבות יהודית עתיקה מצא משכן רגשי עמוק בנפשה, עד כי ידעה לאתר בעיניים עצומות היכן מקומה של כל אבן. היא מעולם לא התחרטה על המקצוע שבחרה. היסטוריה ותולדות עם ישראל שאבו אותה כליל ונתנו לה תעצומות נפש להתחבר אל עמה, אל היהדות. בשיחותיה הרבות עם חברותיה לספסל הלימודים הייתה שואלת בתום לב: אנו יהודים כבר אלפי שנים ולא מעניין אתכן מה השורש, מאיפה צמחתן? אבל אז הייתה נתקלת במשיכת כתף ובחוסר עניין. מה זה קשור אלינו? ומה יצא לי מהיהדות או מההיסטוריה?

מה מאוד הופתעה לגלות שמכל חברי הקבוצה במגמה שהתמחתה בה, לא הרבה התרגשו כמוה. כל ממצא שהתגלה בחפירות התקבל בשריקת התפעלות ממנה ומהפרופסור. מלבדם נכחו עוד שני סטודנטים שוחרי היסטוריה שהתמגנטו לכל בליל השברים והמטבעות העתיקים שפרצו מרגבי האדמה. לימודיה האקדמיים לא הלחיצו אותה בכלל אלא היו ריפוי בעיסוק בשבילה. ימי החופשה, הניתנים לסטודנטים לנקות ראש ולעסוק בתחביבים נוספים, לא הוציאו ממנה אנחת רווחה. נפשה הוליכה אותה אל ההיסטוריה הנלמדת כתחביב מהנה.

בשיעורי תאוריה בלעה בצמא כל מילה שיצאה מפיו של המרצה דיקמן. הוא העניק לכל צבא מאזיניו שיעור מרתק על ימי עם ישראל לפני הספירה. איילת אהבה במיוחד את הסבריו המרתקים לכל מה שנגלה עד כה באתר החפירות. היא אהבה את אדמת הקודש שטומנת בחובה כל כך הרבה גילויים שמגרים את המחשבה ומקשרים את ליבה ללבבות הקדומים.

כמו תמיד אהבה להעלות את הנושאים האחרונים שנלמדו, להקשות וליישב בינה לבין עצמה מה היה ואיך נראו מלחמות היהודים בזמן בית שני, ומדוע כך היה אמור להתרחש. חברותיה לספסל גיחכו על שהעלתה סברות והקשתה על דברי המרצה. היא לא הרפתה עד אשר התיישבו התשובות במוחה.

"הורדוס הגיע למלכות בדרך תככים. הוא נקרא מלך יהודי אך לא היה מזרע ישראל. בניו היו יהודים כי נולדו ממרים היהודייה, שהייתה מזרע החשמונאים". כך הפליג דיקמן בתיאוריו, והניח על השולחן את מבנה הזכוכית שבו שברי חרסים ומטבעות. תפקיד הסטודנטים היה לשחזר ולפענח את המוצגים והאותיות.

דיקמן, שהרצה כבר כמעט שעתיים, חש בעיניהם המעורפלות של חניכיו והבין שהחומר עמוס וכבד, ואולי ארוך מדי לפעם אחת. הוא הביט בחטף בשעונו והתנצל שנסחף לתוך ההפסקה. הסטודנטים שפיהקו בשעמום ניעורו לפתע ובלעו ברצון את דקות החסד לריענון.

רק זוג עיניים אחד הביע אכזבה.

דיקמן הכיר היטב את קהל מאזיניו וידע אל נכון מי מחובר לחומר מנשמתו ומי כפוהו הוריו. מי יישאר ומי ינשור וימצא את מקומו לבסוף בהוראה או במנהל עסקים. הוא חייך בהחזירו את ניירותיו לתיקו, כשראה מזווית עינו את איילת ניגשת וכבר עומדת מולו, וידע ששוב תלבן איתו את החלקים שלא התיישבו במוחה. איזו ילדה תמימה. גם פרופסורים לא יודעים הכול. מדוע רק היא לא מקבלת הכול כמו שהוא?

"סליחה, רציתי לשאול אם אוכל לקחת את המטבע הזה ולהחזירו מחר. פשוט תכננתי היום לבקר באתר החפירות ואולי אמצא את חצי העיגול השני. אוכל לפענח מה כתוב".

"מצטער. אני לא רשאי לעשות זאת. את יודעת שממצא שנמצא שייך למערכת המחקר. מקומו במעבדה".

"אבל זה לצורך לימוד?"

"אני יודע שאת תלמידה מצטיינת, ואת היחידה שאוכל לסמוך שתעשה במטבע שימוש שלשמו הוא קיים".

לפתע נמלך בדעתו והושיט לה את מבוקשה. "במחשבה שנייה, אולי דווקא את עוד תעלי את רמת הפקולטה. קחי אותו איתך".

בדרך חזור הייתה שבעת רצון. הוא סומך עליה. היא לא תאכזב אותו.

>>>>

הרכב החדש מדגם יונדאי שקנה לה אביה החליק בקלות על הכביש. רק כעת חשה ברעב המכרסם במעיה. מדוע לא קנתה משהו בקפטריה כמו כולם? היא שוכחת מצרכיה הגופניים. מדוע היא כל כך משונה שלא מוצאת עניין בשיחות ההבל? מדוע רק אותה לא מעניין איזה מופע עלה לאחרונה? אולי היא צריכה לעגל פינות ולהיות כמו כולם? היא עוד תברר זאת.

רק כעת שמה ליבה למכשיר הנייד שהיה שעות רבות במצב רטט. מסתבר שמעיין חיפשה אותה וחייגה מספר פעמים. היא כבר מכירה אותה ויודעת בדיוק מה יש לה לספר, דווקא לכן לא מיהרה לחזור אליה. אוף, שתרד ממני כבר. היא לא מבינה שאני אחרת ולא מוכנה להתבשל בדרך שבחרה. נכון שהיינו חברות שנים רבות ביסודי ובתיכון וידענו הכול זו על זו, אבל ברגע שנשטף מוחה של מעיין וחזרה בתשובה, היא הפכה לבן אדם אחר, ממש לא מוכר. היא מנסה בכל דרך למצוא פרצה ולהעביר לי את האור. די כבר, מעיין, אם נפלת ברשת החרדית, תיהני. אני מסתדרת עם היהדות שלי נפלא. היה לנו נהדר ביחד. שוב ושוב הרהרה בכל השיחות שניהלה עם חברתה אך נוכחה שאין תקווה להבנה. נשארה רק גחלת הקשר הנפשי הנטועה עמוק מדי בלב.

*******

כמה ימים לאחר מכן.

"אתמול מנהל המדרשייה הציע לי שידוך", פלטה מעיין ולא ידעה שהטילה פצצה נוספת על זו שהנחיתה בידיעה שחזרה בתשובה.

"באמת?" קראה איילת והביטה אל חברתה היושבת לצידה בקדמת הרכב. מעיין לא סיימה להפתיע אותה.

"הוא נראה די מתאים. גם לו יש רקע כשלי. חוזר בתשובה ושואף לרוחניות".

"את רוצה להגיד לי שנראה אותך בעוד חמש שנים נשרכת עם עדה של ילדים, מחתלת, רודפת, מבשלת ורצה אחר זאטוטים קטנים, ואחרי הכול משרתת את בעלך שלא עושה דבר מלבד לימוד תורה???"

"הלוואי ואזכה לכך. ואם היית זוכה לאור האמונה, היית אומרת את אותן מילים רק בפנים מאירות ולא במנגינה לועגת ונדכאת".

איילת הביטה על צדודית חברתה היושבת לצידה, ולא עיכלה מה ששמעה. איזו שטיפת מוח. האם זו מעיין הריאלית, המפוכחת והנאורה שנאומיה חוצבי הלהבות היו תמיד נגד כל מה שמסמל דת וחרדים? מישהו פה משוגע, ואולי זו היא עצמה. זו הפעם המי יודע כמה שהיא מתחרטת על קלות דעתה להצטרף לשבת רווקות. מדוע היא לא יכולה להגיד לא? אם מדובר במעיין, העניינים מסתבכים. היא תמיד יודעת לפרוט על מיתר חבוי ונסתר, משכנעת בדרך חכמה. די, צריך לפרום את החוטים האחרונים של החברות הזו. היא עלולה להחזיר אותי בתשובה. האם זו אני שנוסעת במכוניתי לבני ברק עם מעיין כדי לטעום את טעם גן העדן שמעיין רוצה להטעימני?

"איילת, זה לא מה שאת חושבת. באות לשם בנות כמוך. בסך הכול תכירי מקרוב את המקום שממנו את רוצה להתרחק. זה רק עד מוצאי שבת".

הן הגיעו לכתובת האכסניה מוקדם מהרגיל אך כבר בשעות הקרובות המתח ירד. הגיעו בנות מתחזקות וחילוניות. איילת הביטה ונרגעה. היא כבר תמצא פה מישהי כלבבה כדי לבנות חומת מגן ולבצר אותה מפני רוחות פנטיות.

***********

איילת הרגישה עצמה טיפשה למדי. חבל שלא עשתה שיעורי בית. היא בהחלט חשה לחוצה אל הקיר. זו הייתה ההרגשה לאחר הרצאה מרתקת במחשבת ישראל מפי הרב רוט בשבת אחר הצהריים, בעודן נתונות תחת הרושם של שביתה מלאה מכל חולין שהוא, לאחר שכל זוג בנות התארח לסעודה אצל משפחות מארחות. רובן ככולן סיפרו בעיניים בורקות שהרושם היה אדיר ולמה, למען השם, דבר כה נהדר נמנע מהן. למישהו במערכת שבה הם גדלו הייתה מגמה להסתיר את האמת. למה?

איילת חשה שמשהו חזק ממנה חרש סדקים בחומת ההגנה שבנתה. התאוריה הברורה לה מימי ילדותה להיות יהודי חופשי בארצנו ללא כבלי הדת, זקוקה בדחיפות לביצורים איתנים מהראשונים. היא לא תיכנע במהרה. היא מבינה בשטיפת מוח. היא מבינה בהיסטוריה ואפילו התווכחה עם הרב שניסה להסביר שבכל הדורות יהודים היו שומרי תורה ומצוות, ורק ב־200 השנים האחרונות הומצא היהודי החדש, יהודי של חולין. ההיסטוריה הוכיחה שאולי קם עם חדש, אבל יהודי הוא כבר לא, מלבד שרידי מסורת שעוד קושרים אותו בחוט דקיק לשמו היהודי, אבל גם הנותר ייטמע בין העמים ויתנתק בעוד דור. חוק טבע הוא שליבת היהדות, שהיא חיי תורה ואמונה, היא היחידה שהוכיחה את קיום שרשרת הדורות לאלפי שנים.

הדברים הקפיצו אותה עד כי לא נתנה לו לסיים משפט ונכנסה לתוך דבריו. "אבל עובדה שלפני אלפיים שנה היו דתיים וחילונים, שאז נקראו פרושים וצדוקים, ואפילו מגזר של יהודי ביניים. איך זה מתיישב עם הדברים שהשמעת? במקרה אני עוסקת בארכאולוגיה ואני רואה במו עיניי ממצאים המאשרים את דבריי".

"הוא שאמרתי. כל אלה שהיו יהודים שלמים אבל אט אט זלזלו בחובתם לשמור תורה ומצוות, בסוף התהליך נהיו חילונים ודור אחד אחריהם כבר נטמעו באומות. כך יצא ממילא שתוך זמן קצר כבר לא ניכר שהם היו אי פעם יהודים".

"איך אתה יכול לבטל אותם? הם היו אחוז גבוה".

"משך אלפי שנה היו יחידים ולפעמים קבוצות שחיפשו דרך חדשה בגלל אינטרסים צרים ואנוכיים, אך בוודאי לא מתוך אידאולוגיה. כל רפורמה חדשה ביהדות קמה מתוך רצון לברוח ממנה. מבחן התוצאה הוא דור ההמשך, שבעט בשקר והרחיק לכת להמרת דת או לחלופין לדרך המסורה מדור לדור, למי שחיפש את האמת".

בשלב זה לא היו לה תשובות, אבל ברור שיש. אולי היא לא יודעת אותן, אבל איך הוא מסביר את המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון שקמה בזכות היהודים החילוניים? האם היהודים החרדים בנו או התנגדו לציונות? היא חייבת תשובות קודם כול לעצמה כדי ללכת בראש מורם.

במוצאי שבת, עת נפרדה מחברתה מעיין, נשאלה על ידה: "את כועסת ששכנעתי אותך לבוא?"

"את לא תרצי לשמוע את האמת".

"אני יודעת שאת בטוחה שעשו לי שטיפת מוח, אבל לי היה חשוב שלפחות כעת את יודעת שיהדות היא משהו עמוק ורחב יותר. הרבה יותר מלזרוק אבנים בשבת ולצאת להפגנות בעד סגירת כבישים".

"קשה לי לסתור את דברייך, אבל את יודעת שאני לא נשארת חייבת. בתקופה הקרובה אמצא תשובה ברורה ליהדות החילונית, ואז אפרוס אותה לפני הרב רוט. אני חושבת שזה מחדל של היהדות החילונית שלא השכילה לחבר משהו מסודר, כמו משנה סדורה של היהדות המתקדמת".

"אין חיה כזאת".

"אני לא יהודייה בעינייך? הורי והורייך, הסבים והסבתות? אני קשורה לאדמה הזו יותר ממך. את הולכת לגדל ילדים. איזה דבר יהודי יש בזה? אני חוקרת את היהדות. אני לא חושבת שהידיים שמדפדפות דפי גמרא יהודיות יותר מידיים שמקלפות את ההיסטוריה וחול גולש מבין אצבעותיהן".

"בואי נעצור כאן. אני אוהבת אותך ולא רוצה לגלוש למריבות. נישאר חברות. אני לא רוצה לקחת לך את זכות הבחירה".

היא תקעה את מפתחות הרכב. לפתע נשר על רצפת הרכב חצי מטבע שהאיר באור מוזר.

"מה זה?"

"שום דבר", ענתה איילת. "חלק ממה שטמון באדמה. הוא שייך לתקופת הורדוס. אני לומדת על התקופה".

מעיין מיששה את חצי המטבע הקדום והתאמצה להבין את הכתב המקוטע. "מעניין, הוא נראה כמו שמות קודש או משהו בקבלה".

"אני אמורה לצאת לשטח ולמצוא את החצי השני".

"שמת לב שיש לו אור מוזר? אולי אם תשלימי אותו הוא יהיה שלם. אולי צירופי המילים אולי זה... לא יודעת... מי יודע איזה כוח יש לו".

"אל תיסחפי. יאללה, ביי, להתראות".

"איילת, תשמרי על עצמך". את המשפט הזה איילת כבר לא שמעה. היא טסה במכוניתה. מעיין מצמצה בעיניה בגלל ההדף שנפלט. היא לא ידעה להסביר אבל תחושת בטן חזקה שידרה לה: איילת בסכנה, התפללי עליה.



פרק ב

אלכסנדרה רצתה בכל מאודה להעניק לבתה את הטוב ביותר. אבל גם לנסיכה בעלת תואר, הון וכבוד כמותה אין יכולת לשנות את העולם, ומרים יקרה כל כך. היא ואחיה אריסטובולוס הם הדור הבא של החשמונאים. הם אלו שימשיכו את השבט המפואר. לאביה הורקנוס, היורש החוקי לתואר מלך, נשאר הייחוס בלבד, אך מאומה לא למעשה. כך קורה כשהעניינים מתנהלים על ידי חורשי רעה. היא חייבת להיות שומרת הסף שלא יאונה לילדיה כל רע. המציאות שלה קשה וקשוחה. היא חייבת להיות לוחמת ולסלול להם את הדרך.

הסיפור החל בכלל באח הגדול של סבתא שלומציון, שמעון בן שטח, שהיה ראש הסנהדרין. סבתא רבתא אהבה לספר עליו בכל הזדמנות.

גם היא זכתה להתרפק בינקותה על ברכיה של סבתא שלומציון. וגם לה השמיעה את סיפור המשפחה.

"כשהיה עוד בגלות והסתתר מפני המלך..."

"מדוע היה צריך להסתתר מהמלך, סבתא?"

"מפני שהתחכם בפניו לטובת 300 נזירים עניים שרצו להקריב קורבנות ולא היה להם לשלם. הוא מצא להם היתר לכפר על מעשיהם ולשם כך היה חייב 150 קורבנות. הוא פנה למלך והציג לפניו עסקה: אתה תיתן 150 ראשי בקר ואני אתן 150 כדי שיוכלו נזירים עניים אלו לכפר על עוונם. לבסוף הקריבו את הקורבנות שהמלך נתן ובהם בלבד כיפרו על עוונם. המלך שמע ששמעון בן שטח שיטה בו ובעצם לא הוסיף כלום משלו, כעס עליו ורצה להורגו. אני הסתרתי אותו מפני זעמו של המלך. ביקשתי ממנו שיברח לאלכסנדריה".

"ומה עשה באלכסנדריה?"

"בזמן ההוא קנה תלמידו עבורו חמור מישמעאלי. כשהגיע החמור לידו הבחין באבן יקרה התלויה בצווארו. מייד פקד על תלמידו להחזיר את האבן היקרה. תמה מאוד התלמיד. הלא קנית את החמור מערבי? כל החמור הוא שלך וגם מה שעליו. הלא כן? ענה לו שמעון: לא כך הוא. האבן היא של המוכר הערבי, שמסתבר מאוד שלא ידע כלל על שמכרה עם חמורו, ועלינו להחזיר את האבדה. האבן נמסרה למוכר הערבי ששמח מאוד ואמר: ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח! העניין התפרסם מאוד והרים את קרנו של אחי הגדול והמורם מכל אדם".

"והמלך לא הסכים לסלוח לו?" מחתה אלכסנדרה הקטנה את דמעותיה לשמע התיאור על האדם הנרדף.

"יום אחד הגיעו אנשים חשובים ממלכת פרס לארמון וסעדו את ליבם. קם אורח אחד ואמר: זכורני שהיה פה זקן יהודי אחד שהיה מתבל דבריו בידיעות רבות ובפניני חוכמה. היכן הוא הזקן ששימח אותנו והפעים את ליבנו? ענה המלך: אלך ואקרא לו. אף אני הייתי נהנה ממנו מאוד, וחבל. ואז שאלתי אותו: אם היה חוזר, האם היית נוגע בו לרעה? ענה לי: לא. הייתי ממשיך להושיבו בשולחני ונותן לו כבוד. אשמח בו מאוד ולא אגע בו לרעה. מייד מיהרתי, הוצאתי אותו ממסתורו והחזרתיו לארמון.

"ואז המלך שאל אותו: תאמר לי מדוע הערמת עליי ולא עמדת בהתחייבותך? ענה לו שמעון החכם: זו הייתה עסקה. אתה נתת את חלקך ב־150 קורבנות ואני נתתי את חלקי בחוכמתי וכך שנינו גרמנו להם לכפרה".

"סבתא, ספרי לי עוד. דברייך נעמו לאוזניי".

"הוא תיקן תקנות חשובות לעם ישראל. בתי ספר ומלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. שגם ילדים יהיו בקיאים בהלכות. ועוד תקנה גדולה לבתי הדין. הוא אמר 'הווי מרבה לחקור את העדים והווי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר'".

געגועים עזים צבטו את ליבה של אלכסנדרה על זמנים שהיו ואינם. על הוד מלכותה של סבתא שלומציון. על צדקותה ועל ליבה הרחום והחכם. על מלכה שהתאלמנה מאריסטובולוס בנו של יוחנן כהן גדול. לאחר מכן הוציאה ממאסר את אח בעלה אלכסנדר ינאי לחופשי ונתנה את הסכמתה לנישואין איתו. כך גרמה לו למלוך למרות שהוא צדוקי והיא פרושית. בחוכמתה האדירה תמרנה שהמלכות תתנהל לפי דרך התורה, אבל הצליחה בזה רק אחר מותו של בעלה אלכסנדר ינאי.



כמה שנים לפני מותו, כשחלה אלכסנדר ושכב על ערש דווי, קרא לשלומציון ואמר לה: "את נשארת למלוך לבדך, אך דבר אחד עליי להעביר לך: אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים, הדומים לפרושים... שמעשיהם כזמרי ומבקשים שכר כפנחס".

תמיד חשבנו שהיא מיושנת ואנו מתקדמים, אבל מתברר שהייתה חכמה מאיתנו והליכתה בדרך התורה היטיבה עם העם.

אהה, סבתא יקרה, חוכמתך ועצותייך חסרות לי כל כך. אולי אם הייתי חיה לצידך הייתי דומה לך, ואולי חיי וחיי ילדיי היו שווים יותר. לו יכולתי לפוגשך אפילו לרגע!

**************





הוריה של איילת קרנו מאושר. היום יגיע אסף הבכור, חביבם, אחיה של איילת. לאחר שידולים מצידם לקח חופשה מלימודיו באוניברסיטת שיקגו, שבה עשה חיל בעבודת הדוקטורט. חלומו היה להיות רופא מנתח. שנתיים שלא שזפוהו עיניהם. הבית צוחצח ומורק וכעת עמלות ידיהן של איילת ואימה בהכנת מאכלים אהובים עליו.

"נראה שהכנתן אוכל לכל השכונה. מה ההגזמה הזו?" אמר אביה כשפרק את משלוח הקנייה. שקיות שבהן כל טוב, פיצוחים ופירות נאים למראה.

"אימא מנסה להשלים את מה שחסרה שנתיים". התבדחה איילת.

"אסף שווה הכול". אמרה אימא בעיניים זוהרות.

"גם אם הוא העדיף את אמריקה ולא לחיות לצידנו?"

"עוד נרווה ממנו נחת. את יודעת כמה מכבדים אותו שם?"

"ואולי הוא יעדיף לחיות שם בכלל".

"העיקר שהוא מגשים את עצמו. יש לך את מוכשר. תהיי גאה בו".

"אבל אולי העם היהודי לא יהיה גאה בו".

"היא צודקת", התערב אביה. "אני מתפלל שהעם שלנו לא הולך לאבד בן". מאז ומתמיד היו בינו לבין אשתו נאווה חילוקי דעות. הוא בא ממשפחה ציונית נלהבת. אהבת הארץ טבועה בדמם. אבות אבותיו הגיעו בעלייה השנייה כחלוצים, ייבשו ביצות ובנו את הארץ בידיהם המיובלות, ואילו אשתו גדלה במשפחה שמאלנית שדואגת לכל מסכני העולם ומלאת ביקורת על ההנהגה הישראלית.

"לצערי הרבה יהודים טובים משוטטים בעולם. החלק ההרפתקני נמצא במזרח הרחוק. אחוז ניכר נשאר שם. חלק לא מבוטל דווקא של ציבור אריסטוקרטי, שגדל בבתים טובים כמו אסף שלנו, בוחר ללמוד דווקא בחו"ל. כבר אין מורים טובים בארץ? הילדים הללו מרגישים שהארץ קטנה עליהם. חוששני שהחינוך הציוני שהשקענו בהם לא הוכיח את עצמו".

"אבא, אתם נתתם חינוך מצוין. אני ציונית מושבעת ויש עוד הרבה כמוני". כאב לה על אביה שלא מרוצה מאסף.

"מה קורה פה, מה הקינות האלה? אפשר לחשוב שהוא נסע להתבולל, וחוץ מזה, מהבוקר היית קורן מאושר לפגוש אותו". אשתו הביטה במבט מאשים על איילת. איילת שלה מתוקה מאוד, אבל נגועה בציונות יתרה ופטריוטית של ארץ ישראל. ממש כמו הצעירים של קום המדינה. הדור של היום אוהב לראות עולם וזה לא דבר חריג.

"אני מבקשת משניכם שאת ההגיגים תשאירו בלב כשהוא יבוא".

****************

קורת רוח כה רבה כבר מזמן לא שרתה בין כותלי הבית. השמחה על שובו של הבן־האח שמה קץ לוויכוח הפסימי שהתקיים כמה שעות קודם. הם לא שבעו מלהביט בפני אסף ולשמוע את קורותיו. הקולינריה וצורות ההגשה שהעסיקו אותם חצי שעה לפני, נשכחו. דומה שהמשפחה המלוכדת שוב יחדיו והאחדות השביעה אותם. באותם רגעים גם איילת ואביה הגיעו לתמימות דעים שאסף עשה את הטוב ביותר עבורו, והיציאה מהארץ השביחה אותו. הוא סיפר על לימודיו שעליהם הוא שוקד עם חבריו ועל הרצון המשותף לכולם להצליח.

איילת חקרה אותו וביקשה שיפרט לה יותר. אסף ציפה לשאלות ושמח להרצות לפניה על מכמני גוף האדם ועל נפלאות הרפואה, על שיטות מתקדמות ועל ניתוחים שהם, כסטודנטים, צפו בהם מן הצד.

"ראית ממש מנותח בשעת מעשה?"

"ודאי. בפעם הראשונה הגבתי כמו כל אחד. קיבלתי סחרחורת, הגישו לי מים. שניים התעלפו. המנתח אמר שזה היה צפוי לפעם הראשונה. זה מה שבחרתי להיות ואני מתכונן לעמוד בזה. מה את מספרת אחותי הקטנה?"

"אני מנתחת את ההיסטוריה, נהנית מהלימודים".

"אני מנתח על מנת לרפא ואת מנתחת היסטוריה על מנת לרפא אותה?" שאל אותה בציניות.

"אני אוהבת את ההיסטוריה של עם ישראל כי ברור לי שכל עם צריך להכיר את שורשיו. אתה לא חושב?"

"ואם אני לא אכיר אהיה יהודי פחות טוב?"

"אם תכיר את המקורות תהיה לך זיקה לעם שלך".

"מה, את מתכוונת ליהדות?"

"ליהדות כן, לדת לא".

"מה ההבדל?"

"ההבדל הוא--- לדעת מה אנחנו עושים בארץ. לדעת עבור מה החיילים שלנו נהרגים".

"את באמת חושבת שהחיילים נהרגים בגלל כמה מטבעות וכלי חרס שמצאתם באדמה?"

"לא, אבל הם הוכחה שהארץ שלנו, ושהיינו פה כבר אלפיים שנה".

"אל תהרסו את האווירה, כל אחד בחר בדרכו שלו". ביקש אביהם שצפה והבין שאם הדו־שיח לא ייפסק כאן, הוא עלול להעכיר את האווירה הקסומה.

אסף פתח את תיקו והוציא שי גדול להוריו. בזריזות קרע את האריזה וגילה שוקת מסותתת מסלע, עגולה ויפיפייה, פתחי ברזים מקשטים אותה ואליה מצורף ספל מברונזה. שריקת התפעלות נשמעה מכולם. אביו חיבק אותו ונשק לו וכאילו רצה לכפר על כל מה שחשב עליו.

"אתה לא מפסיק להפתיע".

"נכון. את פצצת ההפתעות השארתי לסוף".

"נו, די אסף, אל תמתח אותי", ביקשה איילת וחיפשה בעיניה אם נשאר משהו בתיק הגדול שנשא. הוא היה ריק.

אסף נהנה מהמבטים הנוקבים ממתח. "אני שמח לבשר לכם שהתארסתי".











הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה