1:
מעשה היה במשפחה של גרי צדק, שעלו ארצה מאמריקה, מאחר ובתם סבלה רבות בבית הספר מהצקות חוזרות ונשנות בשל מוצאה. גם כאשר עלו לישראל התגלה סוד מוצאם, ושוב חזר המעשה על עצמו: בבית הספר, בין החברות – החלו לועגים לילדה, אשר בשלב מסוים הודיעה נחרצות כי לא תשוב עוד לפקוד את בית הספר.
בשלב מסוים, הציע אי-מי להורים חסרי האונים כי יפנו עם בתם אל הרב שך. אולי יוכל לדבר על ליבה ולשדל אותה כי תשנה את החלטתה. ההצעה התקבלה על דעתם של ההורים, ולאחר שהתקבלה הסכמתו של הרב שך – הגיעו עם בתם אל ביתו.
כאשר נכנסה הילדה אל חדרו של רבינו, כולה נרגשת ונרעשת, פנה אליה ברוך ואמר לה: "בתי, היודעת את מי אני?", "כן!", השיבה הילדה קצרות. "הרב שך!", השיב גדול הדור: "נכון אמרת. אבל אני רוצה לספר לך משהו. דעי, כי גם אני גר!"
"אתם גרים?!" השתוממה הילדה, אולם הרב שך הנהן בראשו, מיהר לשלוף מן הארון חומש, והציג בפני הילדה את הפסוק (דברים י', י"ט): "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". "רואה את?", הטעים הרב שך, "כל היהודים קרויים גרים, ואני בכללם!".
הדברים פעלו הפשוטים את פעולתם הברוכה, והילדה ניאותה לשוב את ספסל הלימודים. ומסר חשוב ניתן ללמוד מהאופן בו בחר הרב שך לעודד את רוחה של הילדה הקטנה: הוא לא ניסה להסביר לה כי עליה 'להתעלם' מההצקות החוזרות ונשנות, הוא גם לא ניסה להציג כביכול הקושי אינו קיים, הוא רק עשה דבר אחד: הוא רומם אותה! הוא החשיב אותה, ולימד אותה באמת כי מעלתה אינה פחותה ממעלתן של חברותיה.
2:
במשרד הישיבה, עבד יהודי קשיש ור' צבי שמו. זקן מופלג היה, לא רחוק מגילו של הרב שך. מידי יום ביום נפגשים היו למטה, ברחבת 'שערי יושר' שבכניסה לישיבת פוניבז'. לאחר סיום התפילה הרב שך יורד במדרגות, ושם כבר המתין לו ר' צבי, שתפקידו היה למסור לידיו את המכתבים האישיים שנשלחו מכל קצווי תבל.
מכתבים ללא כתובת מוגדרת, שהגיעו מכל העולם כאשר הם ממוענים אל 'הרב שך – ישראל', הועברו בקביעות ע"י פקידי הדואר למשרדי הישיבה, ואחד מתפקידיו של ר' צבי היה למסור את המכתבים הללו לידיו של רבינו מידי יום ביומו.
פגישות הבוקר הקבועות הללו היו עלולות להיפסק, אילו היה ר' צבי, אשר גילו המתקדם כבר נתן כפי הנראה את אותותיו – מממש את כוונתו לפרוש מתפקידו.
ידידיו, חברים לעבודה, ועוד רבים אחרים ניסו לשכנע אותו כי אין זה מומלץ לעזוב עבודת קבע עתירת סיפוק לטובת שהות בין ארבעה כתלים שהגה לא נשמע ביניהם, אך האיש אטם אזנו מלשמוע. נראה היה כי הוא נחוש בדעתו לעזוב, ויהי מה.
כמעט ויצאה תכניתו של ר' צבי אל הפועל, אלמלא נכנס הרב שך עצמו בעובי הקורה. בחכמה ובתבונה פנה אליו באחד הימים כאשר נפגשו בקומת הכניסה. "מה שמעתי עליך, שאתה עומד לעזוב אותנו?" – פתח הרב שך, ומיד המשיך: "אומר לך את האמת… גם אני חשבתי לא פעם לעזוב… הרי גם אני כמוך, ישיש… גם כוחי אינו עמי כמו פעם… אבל אז חשבתי לעצמי: 'מה יהיה? מי יבקר אותי? בביתי אני אשב בודד, משועמם, בתוך בית ריק וחסר חברים… לא יהיה לי עם מי להחליף מילה, וזה יהיה מאוד לא נעים! במחשבה שניה, הבנתי שזו טעות. הבנתי שעלי להישאר בישיבה. ר' צבי, שמע לי: הישאר גם אתה בישיבה! כך יהיה לך טוב יותר, בדיוק כמוני!'"…
ואמנם, ר' צבי נשאר. בחכמתו עלה בידו של הרב שך להעביר לו שדר שכיבד אותו, רומם את קרנו בעיני עצמו, וגרם לו למרות הכל – לעשות את הדבר הנכון לעשותו.
אילו היה הרב שך מסביר לו ישירות כי אדם כמותו עלול למצוא את עצמו חסר תעסוקה ומדוכדך לאחר שיעזוב את משרתו – סביר להניח שדבריו לא היו פועלים את פעולתם, אבל מאחר שכרך את עצמו עמו בחדא מחתא, ומאחר והסביר כי אינו מציג בפניו שיקולים כלאחר יד – אלא לאחר ששקל אותם היטב ביחס לעצמו – נפלו דבריו על אוזן קשבה, והשיגו את המטרה המיוחלת.
חשוב לציין כי בכל בוקר ובוקר, לאחר תפילת שחרית, כשר' צבי היה ממתין לרב שך במורד המדרגות בכדי למסור לו את חבילת המכתבים שהגיעו בעבורו לתיבת הדואר של הישיבה על שמו – היה הרב שך נעצר להחליף עמו מספר מילים, ולעיתים היה מתבל את דבריו אף באיזו מילתא דבדיחותא קלה, והכל בכדי לרומם את רוחו של אותו יהודי יקר!
כך למדו כל בני הישיבה, כי אפילו מי שראשו בשמים, וכל מחשבותיו בתורה וביראת ה' – יכול למצוא לעצמו זמן ומקום גם עבור הדברים הפעוטים ביותר, כגון: להעניק ליהודי פשוט את התחושה כי הינו ידידו הטוב ביותר!



Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //