סליחה שאיכזבתי אותך, אבא

[שואף]

סליחה שאיכזבתי אותך, אבא

כ"ט אדר. מחר חוזר הביתה. קבעתי עם אהרן שניקח ביחד מונית לשדה התעופה, מיד אחרי התפילה. התפללתי שהכל יעבור בשלום בבית עם אבא, לא כמו בסוכות.

ב' ניסן. הגעתי אתמול בערב, היתה נסיעה מעייפת עם תחנת-ביניים בריגה (אוקראינה), הסתובבתי שמה קצת עם אהרן, ונזכרנו שר' אלחנן וסרמן נולד וגדל שם. אחרי המטוס השני עלינו על הרכבת וזה לקח עוד ארבע שעות. אבא חיכה לי בתחנת רכבת עם בנימין אחי הקטן. מאוד שמחתי לראות אותם, וגם אמא ושאר המשפחה, כבר חצי שנה לא ראיתי אותם. אמא הכינה לי כבד צלוי כמו שאני אוהב, ודבורה תלתה לי ציור בחדר. הייתי מאוד עייף והלכתי לישון מיד.

ד' ניסן. התחילו הבעיות. למחרת הטיסה אבא ויתר לי על התפילה, אבל אתמול והיום רציתי לישון עוד קצת וללכת למנין של תשע. אבא חזר בשמונה מהתפילה ובא להעיר אותי. אמרתי שאני עייף ורוצה להמשיך לישון, והוא שאל מתי אני רוצה לקום. לא עניתי והוא אמר שיחזור עוד עשר דקות. עולות לי דמעות רק ליזכר בבושות ליד האחים הקטנים. אבא מילא ספל מים ואמר שהוא סופר עד עשר ושופך. חשבתי שהוא לא רציני אבל הוא שפך, נרטבתי כולי ולפחות הדמעות לא בלטו יותר מידי. הלכתי ליתארגן, ושמעתי את אבא מדבר עם אמא ומזכיר את דן.

אני שונא את דן. פשוט שונא אותו. הוא תלמיד של אבא שלי. התלמיד המוצלח שלו. הרבה יותר מוצלח ממני. כל האכזבה שיש לאבא ממני, דן מפצה אותו. הוא חזר מהישיבה יום לפניי, ונמצא בבית מדרש מהבוקר עד הערב. מגיע לפני התפילה ולומד עם חברותות ולבד, מסביב לשעון.

ואבא לא יכול להתאפק מלהזכיר לי כל כמה ימים איך שהוא נהנה לראות את דן לומד, ואיזה יפה זה לראות בחור לומד בחשק, וגם כשהוא לא מדבר עליו ממש, אלא סתם אומר לי שהסימן של זמן מוצלח זה כשהבן-הזמנים הוא מוצלח, אני יודע שהוא חושב על דן. התלמיד המוצלח. ואני הבן הלא מוצלח.

ל' ניסן. מחר חוזר לישיבה. היה טוב בבית, אמא מפנקת אותי הרבה וגם קנתה לי בגדים שהייתי צריך. גם את אבא אני מאוד אוהב, הוא דואג לי תמיד וסוף סוף היו הרבה זמנים טובים בפסח, טיילנו עם המשפחה, אבא גם סמך עלי בכמה דברים וראיתי שהוא כן גאה בי. וזה מה שמבלבל אותי, מצד אחד אני מרגיש שהוא שונא אותי, אבל מצד שני הוא אבא שלי ונותן לי הכל. כנראה שהעלבון מההשוואה מול דן, גורם לי לראות את הכל בשחור לפעמים, למרות שזה לא נכון.


אחרי הרבה שנים...

לאבא היקר.

ביקשו לכתוב טור לעיתון, הנושא היה "בחור ישיבה שחוזר הביתה לפסח". זה הזכיר לי כשהייתי בחור ונוסע הביתה לבין-הזמנים. הייתי מתגעגע לחזור, אבל חושש מהתגובות שלך מול הכישלון המהלך שלי. אני זוכר את עצמי כבחור טוב ונחמד, לא מתמיד במיוחד. אני יודע שחיכית ממני ליותר, השקעת בי הרבה והיו לך ציפיות גבוהות ממני. אבל אני רק חיכיתי לבין-הזמנים לנוח מהלחץ של הישיבה.

עברו הרבה שנים, היום אני אבא ואתה סבא.

ואני יודע שאפשר לאהוב ילד מאוד מאוד, ובכל זאת להיות לפעמים קצת מאוכזב ממנו. וזה לא עושה את הילד כישלון מהלך. רק שילדים מפרשים תגובות של הורים בדרך שלהם.

ואבא כועס לפעמים על הבן שלו, והבן חושב שהוא לא אוהב אותו. אבל האבא רוצה לקרב את הבן שלו אז הוא ירעיף עליו אהבה כנגד זה. רק שהבן יכול להתבלבל ולא להבין אם האבא אוהב אותו או לא.

אבא שלי הנפלא והיקר! כל חיי הטבת עימי, נתת ונתת בלי גבול. וגם כשהלכתי רחוק מידי, עזרת לי לתקן ולחזור לדרך הנכונה, בכבוד בנעימות.

ואני הקפדתי על דבר אחד קטן, ולא השכלתי לסלוח ולראות את מכלול ההטבה שלך.

גם בחתונה שלי כעסתי כשרקדת עם דן. אבל היום אני יודע שפשוט קינאתי בו. ושרב יכול להיות גאה בתלמיד שלו. ואין לזה שום קשר לאהבה של אב לבנו. אני הייתי הבעיה. לא יכולתי לסבול שאתה מעריך מישהו כאשר אני לא בדרגה שלו.

היום בגרתי, הבנתי, וסלחתי.

וסליחה שאיכזבתי אותך, אבא.

 

[אשר שרבר]

וואו, כמה כאב קיפלת.
הוא היה עצור כל כך. וכמו פקק עם קפיץ, פרץ.