עיתון פורים

[הדוויג]

עיתון פורים
- קווים לדמותו -
​

נהגו ישראל מקדמת דנא בכל מקומות מוסדותיהם, להו"ל לקראת פורים עלון מצחיק (מלשון צחוק) ובו שלל בדיחות וחידודים משעשעים (מלשון שעשוע), ושמו ייקרא 'עיתון פורים'. המהדרים נהגו לכתוב את המילים 'עיתון פורים' בפונט מצחיק (מלשון צחוקים) שהיה קיים כבר בוורד 1995 והפסיק להצחיק בשנת 1997. המהדרין מן המהדרין נהגו לכתוב כל אות בצבע אחר (מלשון קורע מצחוק).
עיתון פורים מורכב מעורך אחד מוכשר, ועוד שניים-שלושה כותבים בינוניים, שלא נעים לעורך לומר להם שהמאמרים שלהם ממש לא מצחיקים ואף לוקים בבעיות תחביריות ודקדוקיות עד כדי התשת הקוראים.
העיתון נכתב בזמן השיעורים על דפי דפדפת של סוף הקלסר, מוקלד על ידי העורך, ומעוצב בתוכנות גרפיקה מתקדמות (וורד ופאוור-פוינט).

אין עיתון פורים בלי:
- תמונות נדירות מהארכיון: תמונה שצולמה בחשאי באמצע השיעור (הרב מנקה את המשקפיים), המורה/הר"מ הנכבדים שצולמו אוכלים טילון בסוף הטיול השנתי, תמונה של המורה מסתודדת עם המנהלת + כיתוב "על מי הן מדברות שם?", תמונה של הראש ישיבה מימי בחרותו (פרוינדליך הביא. אבא שלו למד איתו בישיבה), תמונה ישנה של המורה עם פאת קוקו.

- טור מז'אנר "לא כתוב פה שום דבר משמעותי ואין כאן מה לקרוא בכלל ובכל זאת אתם ממשיכים לקרוא נו למה אתם ממשיכים לקרוא תפסיקו אין פה מה לקרוא אתם לא מבינים? זה ממשיך ככה עד סוף העמוד ואם הגעתם עד לפה אז..."

- פוטומנטאז' של המשגיח בתוך פרסומת של קסטרו

- עמוד בדיחות מ'צוחקים שוב'. כדי שלא יישאר עמוד ריק בסוף.


מי קורא את עיתון פורים?
- העורך (רק את הקטעים שלו).
- שני הכותבים השנונים בעיני עצמם (את דברי הפתיחה ואת הטורים שלהם)
- אמו הגאה של העורך הראשי.
- כל השאר. קוראים את העמוד הראשון, ומרפרפים על כל שאר העמודים.

מי קורא את כל העיתון בלי לפספס מילה?
- ראשי המוסד (כלומר מנהלת הבית ספר או ראש הישיבה. לא איסר הראל ותמיר פרדו) שמנסים להבין מבין השורות את הלך הרוחות של התלמידים.
- צולמן, בשירותים. כדי שלא יחשוב בלימוד בטעות.

 

[יאן]

נוסטלגיה.
עדיין זכור לי אותו דף a4 מהוה, שחיק-אותיות, שקיבלתי לידי ברטט והתעמקתי בכל מילה.

קינאתי נוראות בעורכים המוכשרים. אני לא הייתי מצוות הכותבים אע"פ שהיה לי ניסיון רב בכתיבה (250 פעם לא להגיע מאוחר מההפסקה ועוד).

 

[RACHELIZ]

ורואים על הדף את צורת הגזירה מסביב לתמונות...

 

[דוכסוסטוס]

כמה אבק וכמה געגוע.
החומרים הכתובים הראשונים שפרסמתי לציבור היו בכיתה ו' על גבי העיתון המחתרתי 'קול הכיתה', מעוצבים בסימפוניית הפונטים של ראשית המאה.

 

[מ. י. פרצמן]

אין עיתון פורים בלי:
- תמונות נדירות מהארכיון: תמונה שצולמה בחשאי באמצע השיעור (הרב מנקה את המשקפיים), המורה/הר"מ הנכבדים שצולמו אוכלים טילון בסוף הטיול השנתי, תמונה של המורה מסתודדת עם המנהלת + כיתוב "על מי הן מדברות שם?", תמונה של הראש ישיבה מימי בחרותו (פרוינדליך הביא. אבא שלו למד איתו בישיבה), תמונה ישנה של המורה עם פאת קוקו.

(זה לא סמיילי נקרע מצחוק, אבל תדמיינו)

כמה אבק וכמה געגוע.
החומרים הכתובים הראשונים שפרסמתי לציבור היו בכיתה ו' על גבי העיתון המחתרתי 'קול הכיתה', מעוצבים בסימפוניית הפונטים של ראשית המאה.

שלי היו בכיתה ז'. בכתב יד.
והייתי כותבת בכתב גדול ועם מלא רווח כדי שימלא את כל הדף, מקדימה ומאחורה.

 

[yonatanr]

ורק אני גדלתי במוסד מַשמים, שבו בדף הכי מעניין שיצא לאור על ידי בני השיעור, היו המפרשים שהר"מ בקיאות הזכיר בשיעור?

 

[אשר שרבר]

- ראשי המוסד (כלומר מנהלת הבית ספר או ראש הישיבה. לא איסר הראל ותמיר פרדו) שמנסים להבין מבין השורות את הלך הרוחות של התלמידים.

במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב הם נפגעים עד שורש שערות ראשם. בקטנות מוחין מופלגת.

 

[stars]

- צולמן, בשירותים. כדי שלא יחשוב בלימוד בטעות.

המשפט הכי קורע, בעיקר בגלל שהוא מגיע בפאנצ'.

 

[gedalya vaisbord]

כמה אבק וכמה געגוע.
החומרים הכתובים הראשונים שפרסמתי לציבור היו בכיתה ו' על גבי העיתון המחתרתי 'קול הכיתה', מעוצבים בסימפוניית הפונטים של ראשית המאה.

אני כתבתי שניים ושילמתי בשניהם בשנות השינה שלי. הכל עשיתי, כותרות כתבות טורים מאמרים, וגרפיקה.
בסוף רגע לפני הדפסה, הופעלו המנגנונים האנטי דמוקרטיים והכל עבר פיקוח נוקשה של עינו הביקורתית של איש הצוות.
עיתון אחד שרד, השני עבר גזירה וצמצום כואבים.