התייעצות צריכה לבקש סליחה? או ההיפך?

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #1
מורה בסמינר שהיתה לה תלמידה שמאד התקשתה גם בלימודים וגם מבחינה תקשורתית והיה לה קושי גדול בוויסות רגשי
המורה מאד ניסתה לעזור לה לאורך השנה והן נהיו בקשר מאד חזק וטוב (מאד מאד) ונהיה גם קשר טוב עם ההורים והם כל הזמן החמיאו למורה על האכפתיות שלה.
בשלב מסויים המורה הבינה שיהיה עוול להשאיר את הילדה הזאת בכתה רגילה והיא סתם תסבול, מתוך אהבה ואכפתיות היא המליצה בחום להעביר אותה לכתה מקדמת בסמינר ואף התחילה להניע מהלכים כדי לקבל אישורים לכך
התלמידה ובעיקר ההורים שלה מאד נפגעו מהעניין ופתאם הכל התהפך על המורה, הם ממש כעסו על המורה הזאת (בלשון המעטה), כמובן שהתלמידה ניתקה קשר עם המורה והם גם ניסו להגיע עד משרד החינוך כדי להדיח את המורה מתפקידה.

למעשה- התלמידה כמובן נשארה בכיתה רגילה וכל השיעורים עשתה למורה פרצופים והפגנות וכמובן לכלכה עליה מאחורי הגב
אבל המורה שעשתה את הכל מתוך אכפתיות ואהבה ורצון לעזור- וחטפה את הכל בפרצוף בחזרה ניסתה להתעשת מתוך זה ולהבליג

היתה שנה קשה וב"ה שהסתיימה
היום ניגשה למורה תלמידה אחרת (משנה שעברה) ואמרה שהיא חושבת שכדאי לבקש סליחה מהתלמידה הזאת וגם ככה היא לא בטוחה שהיא תסלח כי המורה שמה עליה כתם לכל החיים כאילו היא משוגעת וכו' וזה עוול בלתי יכופר
(המורה דיברה על זה רק עם ההורים ועם ההנהלה, אז זה לא כזה "לכלוך", וגם כמו שהיה נראה מהשיחה היום- התלמידה בעצמה סיפרה לחברות שלה על זה)

האם המורה באמת צריכה להתנצל? ואולי בכלל לדרוש שיתנצלו לה?
מאד מבלבל
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
מה שמאד משמעותי- זה שלתלמידה יש קושי בוויסות רגשי והיא נפגעת מהר מידי וחזק מידי
כמעט בלי יכולת להרגיע אותה

וגם מנסיון העבר- היא מטיחה האשמות באחרים בצורה חסרת הגיון מצד אחד אבל משכנעת מאד מצד שני (היא בעצמה כל כך משוכנעת אז קשה לא להשתכנע..)
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
חשבתי על זה
אבל זה לא שאלה של כן ולא
זה שאלה שהרקע של הסיפור מאד משמעותי
יקח רבע שעה רק לשאול את השאלה

ואני גם מחפשת עצות איך להתנהל, לא רק מה צריך לעשות מבחינה הלכתית
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מישהו מכיר רב שאפשר לשאול אותו על זה?

(שאלה אולי קצת שטותית אבל כן חשובה: בשיחה האחרונה עם האמא- האמא צעקה על המורה- הלואי שכל הילדים שלך יהיו בכתות טיפוליות- יש מה לפחד מהקללה הזאת?)
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אולי באמת לבקש סליחה
אפילו אם זה לא חובה
לפנים משורת הדין
לדעתי לא כדאי שיהיה למישהו קפידא עליך
ואפילו אם זה לא לגמרי בצדק
עדיף למחול על הכבוד ולבקש מחילה
במיוחד לפני יום כיפור
(והרבה פעמים שצד אחד מתקפל ונכנע הצד השני נכנע גם הוא ומתפייסים...)
ואם אנחנו מתנהגים בבן אדם לחברו לפנים משורת הדין, גם הבורא יתנהג עמנו לפנים משורת הדין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
(שאלה אולי קצת שטותית אבל כן חשובה: בשיחה האחרונה עם האמא- האמא צעקה על המורה- הלואי שכל הילדים שלך יהיו בכתות טיפוליות- יש מה לפחד מהקללה הזאת?)
באופן כללי אנחנו צריכים הרבה ס"ד לחיות חיים בריאים ומאושרים עם כל הקללות של נהגי המוניות....
ואגב, נראה לי שתפני לרב (אולי דרך לב שומע או משהו כזה) כי דיני נפשות חייב היבט הלכתי
ומחייב שמיעת 2 הצדדים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
מישהו מכיר רב שאפשר לשאול אותו על זה?
לדעתי כמעט בכל שכונה יש איזו דמות רבנית משכמה ומעלה שיכולה לייעץ בזה ע"פ ההלכה.
לפי הנתונים היבשים שהועלו כאן, מסתבר שאינה חייבת לבקש סליחה.
זו זכותה, ואף חובתה המקצועית, לכוין ילדה למקום שנראה לה הכי נכון מבחינה מקצועית.
וזאת אפילו אם הדבר לא נעשה מתוך 'אהבה ואכפתיות'.
הפגיעה, לאור זאת, אינה אלא רגש שנובע מהנפגע ואינו שייך ל'פוגע'.
בכל אופן צריך לשאול רב, כדי להיות רגועים לגמרי לפני יום הדין. וגם להביא לפניו את מכלול הנתונים בצורה המדוייקת ביותר. (אפילו אם השאלה תיקח חצי שעה. בטווח הארוך זה יחסוך שעות של עגמת נפש).
גם אם בכוונתה בכל זאת לבקש סליחה, היא צריכה לדעת אם זה מעיקר הדין או מצד מידת חסידות.
(שאלה אולי קצת שטותית אבל כן חשובה: בשיחה האחרונה עם האמא- האמא צעקה על המורה- הלואי שכל הילדים שלך יהיו בכתות טיפוליות- יש מה לפחד מהקללה הזאת?)
בהנחה ואין לה מקום, (לאור הנתונים הנ"ל), הרי היא 'קללת חנם', ועליה אמר שלמה המלך (משלי כו, ב):
כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם (לא) [לוֹ] תָבֹא:
[יש שם קרי וכתיב. ופירשו המפרשים, שהיא 'לא תבוא' אל המקולל, ו'לו תבוא' אל המקלל].
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
"אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
"את בטוחה?" שאלו אותי.
"כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

*
אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
*
יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

֫

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה