קוראים לי קוקי ואני לא משקרת

  • הוסף לסימניות
  • #21
נכתב ע"י גדי ישראלי;n5111091:
בנימה רצינית, בקשר להערה הפותחת של רב פנס, הפורום כאן הינו פורום חובבני כהגדרתו המקצועית בחוק. אין סיבה שרק מספר כותבים מוצלחים יקבלו הערות ותגובות והשאר יופלו מכל יחס. בשביל כותבים מקצועיים או סופרים, יש לידנו מתקן שמור (תעזבו את המושג, התכוונתי להבנה הפשוטה), מקומם שם.
תודה
אחד מפשוטי העם

דווקא העליתי קטע ראשון, ולא אכחיש שהיו לי פרפרים בבטן, וזכיתי ללא מעט תגובות...
הן לביקורת (בונה, כמובן) והן למחמאות רבות.
היה שווה לקפוץ למים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
נכתב ע"י i am;n5111465:
דווקא העליתי קטע ראשון, ולא אכחיש שהיו לי פרפרים בבטן, וזכיתי ללא מעט תגובות...
הן לביקורת (בונה, כמובן) והן למחמאות רבות.
היה שווה לקפוץ למים.

לאחר השתדלויות שונות, ובעיקר שיתוף פעולה מצד הניקים היקרים כאן, אנחנו רואים שיפור. אמנם יש עדיין מה לקדם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
נכתב ע"י Netta;n5110985:
הערה קטנה:
בפסקה החמישית: "אני כל החיים שלי יזכור את זה" - אזכור.
ובפסקה השלישית לפני האחרונה: "הוא בטח מפחד שאני יתבע אותו" - אתבע.
חמוד ביותר מעבר לזה (:

אולי קוקי מדברת בשפה בעלת כללי דקדוק אחרים...?!
או שזה מרוב בהילות לפני שדיקאן הפורום, דיקמן הדקדקן יממש את זממו..
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
נכתב ע"י Netta;n5110985:
בפסקה החמישית: "אני כל החיים שלי יזכור את זה" - אזכור.
ובפסקה השלישית לפני האחרונה: "הוא בטח מפחד שאני יתבע אותו" - אתבע.

אינני יודעת אם אתם עוקבים או לא,
אבל הטעות הזו נפוצה ברמה שמעל כל דמיון...!!!
וגם מורגלים בכתיבה נופלים בה.
אז קוקי?!... לה מותר לכתחילה!!! :p
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
מרוב תיקונים והגהות הפסדנו את האופי של קוקי!!!
אם יהיה פרק המשך- הוא יוגש בפיקוחה של קוקי ובעריכתה, ללא שום תיקונים....

קוקי היא לא מורה בסמינר, והיא קצת חלשה בדקדוק.
במחשבה נוספת- היא חלשה בהרבה דברים.
קוקי קוקי, מי יתן לקוזליק תמורתך.
אוי קוקי, חבל על דאבדין.
אוי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
נכתב ע"י פנס בערפל;n5112019:
אם יהיה פרק המשך- הוא יוגש בפיקוחה של קוקי ובעריכתה, ללא שום תיקונים....
ובשפה רהוטה. תחת הכותרת: 'קוראים לי קוקי ואני לא מקרקרת' ; -)
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
נכתב ע"י פנס בערפל;n5112019:
מרוב תיקונים והגהות הפסדנו את האופי של קוקי!!!
אם יהיה פרק המשך- הוא יוגש בפיקוחה של קוקי ובעריכתה, ללא שום תיקונים....

הכל אנחנו מוכנים לקבל,
העיקר שיהיה!!!
והאופי של קוקי... ימים יגידו!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
אוי, אוי, קוקי.
אם הייתי יודעת עלייך לפני שהלכתי לעשות כפרות הייתי מגיעה עם סל של ווקסברגר!
אה, וגם בודקת מי השמנות שבחבורתכן שנתקעו ליד השוחט.
החיים יפים קוקי, וכל עוד את לא מורה בסמינר אנחנו מחכים לך שתחזרי מההתבודדות עם זנוויל ותדברי עוד קצת.
ואנחנו ניכנס לחיים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
כזאתי קוקי מתוקה..
נתנה לי השראה לאיזה סיפור...
אולי אעלה אותו [אם יהיה לי זמן]

והכי חמוד זה השגיאות לשון של קוקי, כי לא נעים לקרוא שאיזו מקרקרת אחת
מקפידה על כללי דקדוק בעברית יותר ממני:(
אז תודה קוקי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
נכתב ע"י בפוטנציאל;n5112279:
ק קו קוק קוקו קוקוריקוווווווווו

סגולה גדולה לאמר זאת בכל בוקר על גג הבית כשהכרבולת מופנית כלפי מעלה...

תנסו ותיראו, ניסיתי ונושעתי

ובעינים עצומות.

(את יודעת למה התרנגול קורא בעינים עצומות?)

חני
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
נכתב ע"י שריונה;n5112271:
כזאתי קוקי מתוקה..
נתנה לי השראה לאיזה סיפור...
אולי אעלה אותו [אם יהיה לי זמן]

והכי חמוד זה השגיאות לשון של קוקי, כי לא נעים לקרוא שאיזו מקרקרת אחת
מקפידה על כללי דקדוק בעברית יותר ממני:(
אז תודה קוקי.

במקור (תרתי משמע... חח) היו הרבה יותר. מכוונים, בחלקם.
תיקנתי את כולם טרם הפרסום, הודות ותודות לניק החב"ש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
זה מענין שהתגובות כאן זה על התרנגולת ולא איתה...

כנראה שבאמת היא אינדיג.. (ככה כותבים?)
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
זה בסדר, קוקי.
הבנו שאת לא משקרת.
אין לך סיבה בכלל לשקר.
רק אני חושבת שאת יכולה להפחית מהמילה: ואז..
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
זה בסדר, קוקי.
הבנו שאת לא משקרת.
אין לך סיבה בכלל לשקר.
רק אני חושבת שאת יכולה להפחית מהמילה: ואז..
נכון.
מחקתי כמה ואזים.
איך עכשיו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #39

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.
ב"ה

@Avigail Amram
איך לא סיפרת לנו?
כולנו שמחים כל כך בשמחתך!!

שיהיה בשעה טובה ומוצלחת,
מתרגשים איתך!

הנה - בקרוב!
לא קוראים לי בת של - אביגיל עמרם
"באיזה אולם האירוסין יהיו?" אני שואלת, מתיישבת על יד שולחן המטבח. ההצגה ממשיכה. גם בבית, ואולי אף ביתר עוז.
"'כתר' בפתח תקווה".
"'כתר'?" אני מתפלאת, מפסיקה לשיר. "זה אולם ענק!"
"יש הרבה מוזמנים".
"מהצד של איילה?"
"מהצד של אבא", אימא צוחקת. "את לא מכירה את אבא שלך?"
. . .
"למה הנושא הזה מעסיק אותך כל כך?"
"איזה נושא?" אני מיתממת ביובש.
שמואל אינו מתרגש. "מה שדיברנו עליו עכשיו".
"מי אמר שמעסיק?" אני גומרת את מלאי ההיתממות היומי שלי, סוחטת אותו עד תום.
"נו, באמת", הוא אפילו לא מתאמץ להחדיר בקולו נימה מבטלת.
אני שותקת. שתיקתי כבדה, משרה אווירה מעיקה שחונקת את כל אוויר הלילה הקריר, מנתבת אותו לכל מקום שהוא לא המרפסת הזאת, שפתאום נראית לי צפופה מדי בשביל שני אנשים. "כי אלו החיים שלי", אני מחליטה לענות לבסוף, כאילו בפשטות, מחפה על המון כאב שפועם תדיר.
"אלו גם החיים שלי", מזכיר שמואל בשלווה. "ובכל זאת... איך אגדיר את זה?" הוא שולח מבט קטן אל שמי הלילה החפים מכוכבים. "ובכל זאת אני תופס את חיי בצורה שונה משלך".
אני בולעת את רוקי, חשה חסרת משמעות מתמיד. "אל תשווה אפילו".
. . .
היא אף פעם לא הייתה תהילה, כמעט תמיד הייתה רק הבת־של.
כאילו אין לה אישיות או אופי, כאילו הדבר היחיד שיש בה, הוא היותה בתו של אביה.
ככה לפחות היא טוענת.

החיים שלה מורכבים, בכלל לא נוצצים וזוהרים כמו שצריכים להיות.
כל האנשים שסובבים אותה סוברים שהיא מדמיינת, חיה באשליות.
היא בטוחה שלא.

כולם מסרבים להבין אותה, ואולי גם היא את עצמה.
עד שמגיעה צביה.
הוכחה חותכת לצדקת דרכה של תהילה.
עד שהיא כבר לא.


1771841158736.png

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה