דרוש מידע קיבלתי ומשתפת: מכתב בעתיד, שנזכה בקרוב!!!

[כ.]

בס"ד



"זהו זה, הבנתי שאם לא אשב סוף סוף לכתוב,

לא אעשה זאת אף פעם.

המאורעות המסעירים שעברנו בחצי שנה האחרונה התרחשו במהירות כה מסחררת,

בקושי קלטנו מה מתרחש.

עד היום אני צובטת את עצמי כדי להאמין.



הכל התחיל ביום רגיל ביותר.

כל אחד היה שקוע בעניניו - הבנות בשיעוריהן, הנשים בכביסותיהן,

כולם היו עסוקים בטרדות היומיום.

לפתע זה קרה - - -



כולנו הבנו ושמענו את זה.

אליהו הנביא הגיע!

הוא בישר על כך שבעוד שלשה ימים המשיח מגיע!



מה שהתחולל בעולם מאותו הרגע בלתי ניתן לתיאור.

החלה נהירה תזזיתית לכל מה שקשור ללימוד תורה,

לתשובה ולעבודת ה'.

יכולתם לראות אנשים רצים,

כשהם מנסים לתפוס עוד בדל מידע,

עוד משהו שהם יכולים לעשות, להבין או ללמוד לפני הופעת המשיח.



אנסה לתאר את הדברים מנקודת מבטי.

הייתי בדרכי חזרה מן הכותל לבנייני האומה,

שם התקיים כינוס ענק לבנות עם שרה שנירר.

חלפתי ברחוב מאה שערים.

אנשים הלכו מהר.

חלקם הצטופפו אגודות אגודות

סביב אנשים שעמדו והרצו דברי תורה והלכה

כשהמעגל מסביבם מנסה לשתות בצמא את דבריהם.



ראיתי את ד"ר ג. ראש מחלקת נפרולוגיה בבית חולים ידוע

כשהוא משרך אחר בחור בתלבושת ירושלמית,

על ראשו מקופלת מטפחת בד (הכיפות אזלו מכל החנויות).

הוא התחנן לפני הבחור הצעיר שילמד אותו ולו משהו קטן:

"בבקשה, דבר תורה, הלכה אחת, אנא ..." קרא בקול מעורר רחמים.



הבחור, נבוך משהו, ניסה להתחמק באמרו: "אני לא יודע כלום".

לפתע פרץ הנער בבכי: "בזבזתי את הימים שלי,

חיפשתי אקשן, במקום לנצל את הרגעים ולשתות תורת חיים...

אני לא יכול ללמד אותך תורה..."



הפרופסור ניסה להרגיעו: "בודאי הנך יודע יותר ממני.

אנא למד אותי לפחות הלכות נטילת ידים של שחרית".

העלם הצעיר ניגב את דמעותיו והחל לסדר את דבריו

ולנסות להסביר לידידו החדש את ההלכות המוכרות לו משחר ילדותו.



הם המשיכו לפסוע, הפעם מעודדים, כשהם משוחחים בדברי תורה.

עקבתי במבטי אחריהם,

ככל שהתקדמו צעדיהם כך גדלה שמחתם.



הכל מוזר, מפתיע ומרגש;

אני נזכרת איך רק יום אחד לפני,

כשהזכרתי כהרגלי בברכת המזון את בנין ירושלים,

חשבתי, מוטב שאשקיע יותר בבקשת הפרנסה מאשר בבקשת הגאולה,

שכן על הגאולה כבר רבים וטובים ממני לכל אורך הדורות ביקשו והתחננו

ולא נענו,

ומה כבר יכולה להוסיף התקווה שלי?!

אבל אז אמרתי לעצמי: הרי יום אחד זה יקרה!

יום אחד יגיע המשיח ותבוא הגאולה השלמה.

זה יכול לקרות גם עכשיו, אז למה לא לקוות ולהתחנן?!

לא חלמתי עד כמה הדבר קרוב.



כינוס בנות "בית יעקב" בבנייני האומה היה מחשמל.

כולן יצאו מעורן כמעט מעוצמת השמחה ששררה שם.

שרה שנירר עמדה בין כולן, שקטה ומחייכת,

כשהיא חוזרת ואומרת בקול פשוט:

"ידעתי שתצלחנה!

ידעתי שאפשר לתת בכן אמון!

ידעתי שהיום הזה יגיע, אני כל כך גאה בכן..."



כך חלפו ביעף שלשה ימים מרוממים

שבהם כל הארץ היתה צמאה לדעת את ה'.

לא מרגישים רעב ולא עייפות.

רק רוצים לתפוס עוד שיפור ועוד ליטוש לקראת היום הגדול.



מטוסים נוחתים בזה אחר זה, פולטים זרם בלתי פוסק של יהודים

בכל הסגנונות והגוונים מכל רחבי העולם.

שיעורים ממנהיגי וצדיקי הדורות נמסרים בכל היכלי בתי המדרש,

ואנשים אצים וממהרים משיעור לרעהו;

אבות מחזיקים בכפות ילדיהם, רצים להראות להם בהתרגשות

את גדולי האומה אשר בשמותיהם הגו בהתרגשות בכל עת.



ואז זה הגיע....

האמת שאין לי את האפשרות לתאר

את המציאות המופלאה והמעודנת שאנו חיים בה עכשיו...

אני נזכרת בבת שחוק ובמבוכה

בדילמה שהעלתה באזני ידידה בימים עברו, בימי החושך והגלות.



ברגע של גילוי לב היא תינתה את דאגתה: "מה את חושבת?! זה יהיה קל כשהמשיח יבוא?!

הרי נצטרך לקיים הרבה הלכות שאיננו מורגלים בהם,

ואחד הדברים שהכי מפחידים אותי --- הצרעת..." אמרה בדאגה.

"תארי לעצמך,

כל מי שידבר לשון הרע,

כל מי שעינו תהיה צרה בחברו יקבל צרעת".



היום זה נשמע כל כך מגוחך. מה זה בכלל לשון הרע????

מי בכלל מסוגל לחשוב או לדבר רע על חברו?! זה הרי כל כך מופרך.

הרי כל מה שבהיותינו בגלות היינו נופלים בפיתוי המוזר הזה,

היה אך ורק משום שהיינו מסובכים עם עצמנו! מסוכסכים בתוכנו!

השלכנו את המירמור הפנימי על הסובב אותנו,

אבל עכשיו?! כשכל הארץ מלאה שלום,

כשבלב כל אחד ואחד שוכנים השלום והשלוה במלוא המשמעות הנשגבה,

קשה לנו אפילו להבין את הפיתוי והרצון לדבר לשון הרע.

מופרך לחלוטין...

(טוב שמיהרתי לכתוב את הדברים,

אני מרגישה שבעוד תקופה

כבר לא הייתי מצליחה להיזכר ולהבין את התופעה המוזרה הזאת של לשון הרע)



היום הכל כל כך בהיר וברור.

פתאום אנחנו מבינים מה היתה משמעות הסבל בתקופת הגלות והחושך;

כמה הסבל הזה נתן לנו, עידן אותנו, והכשיר אותנו

להיות מסוגלים לכל ההשגות הנפלאות שאנו זוכים להם כיום.

אפילו סבל קטן כמו מישהו שעקף אותי בתור בחנות.

היום אנחנו מודים על זה.



פתאום אנחנו קולטים איזו משמעות עצומה

וחשיבות גדולה היתה

לכל מעשה טוב ולכל מצוה "קטנה" שעשינו בעבר.



כל מילה טובה.

כל ברכה.

כל עשיה למען הזולת.

כן, גם אם זה היה בתוך הבית ולכאורה מובן מאליו.

כל תנועה קלה של רצון להתקרב לה'.



מצד אחד יש תחושת החמצה גדולה.

אילו היינו יודעים אולי היינו עושים יותר.

מצד שני שמחה עצומה על כך שזכינו ועשינו למרות החושך והבלבולים.

למרות שלא עמדנו על אפס קצה של גודל יקרת מצווה קלה.

כי הדבר הנפלא שהיה לנו אז, ולצערנו אין לנו היום, זה הנאמנות!

זו העובדה שלמרות ההסתר והמניעות

זכרנו מידי פעם לשאת עינינו לשמים בשאיפה וברצון לעשות רצון מלכנו.



זוהי נאמנות של חיילים אלמונים שבכלל לא מודעים לכך

שהם מניעים את גלגלי ההיסטוריה

ומביאים לעולם את תקוות כל הדורות.

את ההזדמנות לנאמנות ההיא כבר אין לנו.

היום הכל כל כך ברור ומאיר, אך אשרינו שזכינו.



יש עוד דברים מרתקים ומדהימים שדל עטי מלתאר.

ניתן רק לסכם ולתמצת שהנה אכן הגיעו הימים להם ייחלנו וקיווינו:

"תאיר ארץ מכבודך, נגילה ונשמחה בך..."



בשורות טובות,

אסתי.



נ.ב.

אהבת את הדברים? אפשר להעביר הלאה.

יש לך הערות? שאלות? מחמאות?

אפשר לכתוב לי.

אשתדל להתייחס לכל תגובה.

בברכה,
אסתי הֶס (STS )
0533160150

 

[אין שם פנוי- אילת]

וואווו
ממחיש ממש!!!

 

[כ.]

@אסתי הס

 

[תלתל=)]

מדהים

 

[אסתרטגיה]

אהבתי

 

[צלצולית]

העברתי הלאה

 

[פינחס רוזנצוויג]

שרה שנירר עמדה בין כולן, שקטה ומחייכת,

זהו, המשיח הגיע, שרה שנירר קמה לתחיה, והעולם בא אל תיקונו.