שאלה דקדוקית-בגלל ש...

  • הוסף לסימניות
  • #1
שלום,
אולי יש פה מישהו שיכול לנסח לי בבהירות את הכללים של הביטוי הנ"ל
מותר בכלל? אסור? לפעמים כך ולפעמים אחרת?
תודה מראש
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
ביתר פרוט.

מהאקדמיה:
בגלל שֶׁ
האם מותר לומר בלשון התקנית "לא באנו בגלל שירד גשם"? שאלה זו שנויה במחלוקת.

מתקני לשון נהגו ונוהגים להמליץ שלא להשתמש בצירוף בגלל ש, ונימוקם עמם: צירוף זה לפתיחת פסוקית סיבה לא נמצא במקורות. לפי דעה זו מילת היחס בגללהיא מילת סיבה הראויה לתיאור סיבה במשפט הפשוט בלבד, כגון "לא באנו בגלל הגשם".

לפי הדעה האחרת, המתירה את השימוש בצירוף בגלל ש, לא יהיה זה המקרה הראשון בתולדות לשוננו שבו מילת יחס שימשה תחילה בלא שֶׁ ועם הזמן נוסף גם השימוש בשֶׁ, כגון בתוך, אַחַר.

תיעוד קדום לצירוף 'בגלל ש' – הפותח פסוקית סיבה ממש כבעברית בת ימינו – נמצא לא מכבר במגילה ממגילות מדבר יהודה הקרויה "מקצת מעשי התורה". לשונה של מגילה זו, המתוארכת לסוף המאה הראשונה לפנה"ס, מושפעת מאוד מן הארמית, והביטוי 'בגלל ש' הוא בבואתו של הביטוי הארמי 'בגלל ד'.

השימוש בן ימינו בצירוף 'בגלל ש' אינו מתגלגל מלשון המגילה אלא נראה שהוא התפתחות בלתי תלויה. שימוש זה מוכר לנו בעיקר החל במאה הי"ט.

מכל מקום גם אם אין סיבה של ממש לאסור את השימוש ב'בגלל ש', כדאי לתת את הדעת שבמקורות יש שפע של ביטויים לפתיחת פסוקיות סיבה: במקרא משמשת מילת הקישור כי או אחד מצירופיה יען כי, על כי ועוד. לשון חכמים מעמידה לרשותנו את הצירופים מפני שֶׁ, כיוון שֶׁ, מכיוון שֶׁ, משום שֶׁ, מאחר שֶׁ, מִתּוֹךְ שֶׁ, הואיל וְ ועוד. גיוון זה ראוי גם בלשון ימינו, ועל כן גם אם נוקטים את הצירוף בגלל שֶׁ, טוב לזכור שהעברית מעמידה לרשותנו מגוון רחב של צירופים טובים כמותו ואף ממנו.

נעיר כי האקדמיה לא פסקה בעניין זה, כפי שלא פסקה בעניינים רבים אחרים השייכים לתחום הסגנון והניסוח.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

באנו לעולם הזה כמו אמנים לסיבוב הופעות לעלות על הבמה, לשיר את השיר שלנו, ולחזור הביתה. החוק היחיד של הדרך הזו הוא ללכת באמת עד הסוף, גם כשהיא חותכת, גם כשהיא שורפת את הנשמה.

בהתחלה הכול היה פשוט.
אמא צוחקת, אבא שמח, בית חם, אור ושקט, בלי דאגות. עד שגדלנו. משהו בעולם הזה לא אהב את זה, לא אהב את הרצון שצמח לנו ואת הדרך שפתחנו, ואז מישהו התחיל לגייס כוחות כדי להכניע אותנו.

לאט לאט למדנו את הכללים שלו , מה מותר ומה אסור, איך להיות בסדר, איך להיות ראויים, ואיך לא לכעוס, לא להטריד, לא להפריע. הלכנו בדרכיו: לפעמים הצלחנו, לפעמים לא, והרבה פעמים קיבלנו מכות ושתקנו. העיקר שיהיה שקט, העיקר לשמור על שלום, עד ששכחנו את עצמנו.

עם השנים שתקנו עוד ועוד, הרי שתיקה זו "זכות" ככה לימדו אותנו, עד שיום אחד כבר לא נשאר בפנים אף קול. והנה הוא עומד תחת החופה . קדושה, תפילות, חלומות, הכול מהתחלה. אבל בוקר אחד היא קמה ולא שמחה. והיא הרי צריכה להיות שמחה, כי כל החיים עובדים בשביל המטרה הזו. אז היא כועסת , והוא שותק.

כך מצטברות שתיקות, שנים של כאבים דוממים, שכבות עבות של שקט. לא להגיב, לא להכאיב, לא לפגוע; להיות צדיק, להיות איש טוב. אבל באמת , הוא באמת לא כועס? באמת לא נפגע? באמת שמח? או שבעומק פנימה נרקמות צלקות של שנים , הסתרה יפה, עטיפה קדושה, לכאב שמעולם לא קיבל שם.

זה נשמע טוב על הנייר התגברות על המידות, שלום בית , אבל לפעמים זו אמת שמטשטשים, זו אמת שמחביאים. ובפנים זה שורף, וזה שקט של שקר. כי השם לא רוצה שתיקות של פחד; השם רוצה אמת ,לב שמדבר, לב שאומר את הכאב בכבוד, לב שיודע למחול באמת מתוך פיוס, ולא מתוך מחיקה.
כי כשאני שותק, ובפנים הכל בוער, זה שתיקה אמיתית שהשם יתברך שמח ממנה, או שקר ?

כי אחרת אנחנו נראים כמו עובדי השם, אבל בפנים אנחנו רק אוספים עוד ועוד שאריות של כעס, עלבון ופגיעה. בסוף, אנחנו לא נשלחנו לעולם הזה בשביל לשתוק ולא בשביל לחייך כשהלב מדמם .

באנו לכאן כדי לחיות באמת לדבר את הכאב , לחבק את הפחד, ולהיות שלמים, לא מושלמים. השם לא רוצה מאיתנו הצגות, הוא רוצה אותנו אנחנו, עם כל השברים, עם כל הצלקות, עם כל החיוכים האמיתיים שנולדים אחרי בכי.

והדרך הביתה היא לא דרך של שתיקות, אלא דרך של אמת , אמת שמרפאת, אמת שמשחררת. ואז, כשנחזור הביתה מהסיבוב הזה, נוכל לעמוד מולו עיניים לעיניים ולומר בלב שלם: הלכנו בדרך, באמת ,עד הסוף.
שיתוף - לביקורת לפחות
ב"ה

לפעמים הקב"ה שולח לנו הארה פשוטה, אבל מלאה עוצמה.
וכך נולדה בי תובנה:

לא פעם, כשקשה לנו, אנחנו צריכים להרים את עצמנו מהשפל והשפלות, ולהמשיך הלאה.
כמובן שיש דרגות של קושי, ויש קושי שמערער לגמרי.
אבל שמתי לב לדבר מעניין:
הקושי כמעט מבקש שנתלונן עליו. שנסכים להצטער איתו, ללכת שבי אחריו.

ואז, דווקא שם, אפשר לשאול שאלה אחרת:
מה כן יש לי בתוך הקושי?
לא רק למרות הקושי, אלא גם בגלל.

למשל, אם יש לכם שכנים בעייתיים שמציקים, אולי תוכלו לומר: לפחות הם גרים שלוש קומות מעלינו, ולא ממש מעל הראש.
אם ילד לא דיבר בכבוד, אולי אפשר לומר: ברוך ה' שיש בינינו תקשורת. הוא עוד ילמד את הדרך.
ואם יש קושי כלכלי, אפשר להתבונן במה שיש, לא רק במה שחסר.
ולפעמים, בקצה האחרון של הקושי, נותר רק לומר: לפחות אני נושם.

התובנה הזו מזכירה לי את הסיפור על אליהו הנביא שבא לבית רבי עקיבא וביקש מעט קש ליולדת.
ורבי עקיבא אמר לאשתו: יש עניים יותר מאיתנו.

לראות את הנקודה הטובה, זו משנתו של אליהו הנביא.
וזה דיבור שמעלה אותנו מתוך השפל.
כי ברגע שאתה בוחר לראות מה כן,
אתה כבר לא שקוע באותו עומק של מה שאין.

כשאנחנו בוחרים לראות את נקודת האור,
אנחנו לא בורחים מהמציאות, אנחנו יוצרים בתוכה מקום נשימה.
אנחנו לא מבטלים את הכאב, אבל גם לא נותנים לו לסגור עלינו מכל כיוון.

כי לפעמים המציאות נהיית צרה מדי מבפנים,
והמבט החיובי, הקטן, הכנה
הוא כמו פתח קטן בחלון סגור,
שדרכו נכנס אוויר, ואיתו גם תחושת תמיכה.

ברגע שאנחנו אומרים "אבל לפחות...",
אנחנו כבר לא לבד עם הקושי.
אנחנו נוגעים באפשרות.
והמקום הזה, נפתח.

אליהו הנביא לא רק מבשר את הגאולה.
לפעמים הוא בא בתוך רגע של חסר, ואומר:
'תסתכל שוב. יש יותר ממה שנדמה לך.'

תמצא את ה"לפחות", ותראה שיש לך לא פחות על מה להודות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה