סיפור שאלה

[פירי]

מי אמר שלא יודעים?
באמת עזבי אסור מותר, אבל זו בורות לכתוב ללא בדיקה וחקירה.

וואו.
באמת על כל מה שכתבת - את מכירה מקרוב? ואחרי בדיקה וחקירה?

 

[anotherית]

וואו.
באמת על כל מה שכתבת - את מכירה מקרוב? ואחרי בדיקה וחקירה?

אכן. כל מה שאני כותבת, נוגע לי בדרך זו או אחרת או שאני מכירה את הדמות אותה אני מנסה לגלם אישית. כך שאפילו חקירה לא הייתה נצרכת לי עד היום.

 

[פירי]

אכן. כל מה שאני כותבת, נוגע לי בדרך זו או אחרת או שאני מכירה את הדמות אותה אני מנסה לגלם אישית. כך שאפילו חקירה לא הייתה נצרכת לי.

שוב: וואו.
ולא בגלל חוסר אמינות.
אלא בגלל שהיה קשה לי להאמין שאת מכירה מקרוב כל כך הרבה סוגים שונים של חוויות וסיפורים.
נראה שזה נוגע בך

 

[anotherית]

אני חושב שאפשר ללמוד מה עובר עליהם.
אבל אני באמת שואל מה אנחנו תורמים לסערה הזו? האם ולאן אנחנו מנתבים אותה.
זה גדול מאוד. אפילו יותר מכל הטאבויים השבורים דלעיל. נראה לי. אני בטוח שבפועל יש דעות מקוטב לקוטב. ובשביל לכתוב על זה יבואו עוד מגוןן דעות. אם בכלל.
אבל אני בטוח, שזה יכתב. ולאט לאט ימצא איזשהו קו.

הסופרים הם לא אלו שצריכים למצוא את הקו המשותף, מי שרוצה לכתוב על הנושא או כל נושא בצורה מעמיקה חייב ללמוד את השטח.
ולהקיף את כל הקטבים.

 

[3333ציפי]

אכן. כל מה שאני כותבת, נוגע לי בדרך זו או אחרת או שאני מכירה את הדמות אותה אני מנסה לגלם אישית. כך שאפילו חקירה לא הייתה נצרכת לי עד היום.

ואף פעם אף פעם לא רצית לכתוב על משהו אחר ורחוק?

 

[anotherית]

ואף פעם אף פעם לא רצית לכתוב על משהו אחר ורחוק?

לא

 

[3333ציפי]

האמת?
אני מאמינה שרוב מה שרוב הכותבים כותבים זה ככה.
למרות שלהרחיק ולחקור זאת חויה. כשכותבים מהכרות זה יותר כנה.

 

[כנפיים]

אכן. כל מה שאני כותבת, נוגע לי בדרך זו או אחרת או שאני מכירה את הדמות אותה אני מנסה לגלם אישית. כך שאפילו חקירה לא הייתה נצרכת לי עד היום.

בשביל לתאר דמויות היטב, ולהיכנס אליהן לא חייבים היכרות אישית ממש. מספיק להיות מפותחים רגשית היטב, להיות בשלים להכיל מורכבויות, להית מודעים לרגשות, להיות קרובים לעצמנו. בכל חוויה שעוברת על בני אדם, יש מכנה משותף העובר בחוויות אחרות על אנשים אחרים.

זה בדיוק כמו במשחק. השחקן לא עבר את כל ולא את רוב מה שהוא משחק, אבל בכח דמיונו ובשלותו הרגשית, מכח היכרותו את החיים ואת נפש האדם, הוא יכול להיכנס היטב אל הדמות. כשאנחנו כותבים בכנות, אנחנו יכולים לגעת בנקודות ההשקה שמשותפות לכל הכאבים בעולם, ולהיות אותנטיים גם אם לא חווינו את החוויה הספציפית.

 

[כנפיים]

האמת ש @כנפיים העירה לי על זה לא מעט, וכל פעם מחדש אני נופלת לזה שוב פעם.
וזה, כניסה לגוף ראשון בצורה מושלמת.

לא כ"כ הבנתי. הנפילה שלך היא כניסה לדמות בצורה מושלמת? אם כך, לא על כך התכוונתי להעיר, וייתכן שלא הובנתי.

 

[כנפיים]

היא קמה בבוקר, מוקדם, כולם ישנים עדיין, היא יורדת מהמיטה והולכת לספר לאמא שהיא קמה.
מוכנה ורוצה להתלבש וללכת לגן.
אתמול, חברה שלה מהההסעה הבטיחה לה מדבקה, והיא חייבת למהר, שלא להפסיד את הbus.
אבל אמא לא במטבח.
היא מחפשת אותה בכל הבית, ומוצאת אותה בוהה בהלם בפיסת דף בחדר שינה.
מושכת בחצאית שלה, מנסה לרכז את תשומת הלב אליה.
אפס.
אמא עמדה שם, קפואה ובוהה. לא רואה אותה. לא רואה שום דבר.
מאז לא ראתה את אבא.



היום היה לה מבחן קל מאוד בתורה, פרשת בראשית. אבל היא לא הצליחה בו. היא בטוחה.
זו הפרשה הראשונה שאי פעם למדה. וגם המבחן הראשון שלה.
היא מתהפכת במיטה. כועסת.
היא לא טיפשה, היא יודעת. כל הזמן אומרים לה כמה היא חכמה. אולי מדי חכמה. והיא בכוונה לא הצליחה במבחן. לא רוצה להצליח. בכלום.
היא מתיישבת בתנופה על המיטה, מעיפה את השמיכה לרצפה, ונעמדת על השטיח.
ניגשת ברגליים יחפות לחלון, מציצה החוצה. הרחוב היה ריק. וחשוך.
הוא, לא היה שם.
היא מחפשת שוב פעם, אולי בכל אופן הוא מגיע. ומתאכזבת. כמו בכל פעם.
היא נושמת חזק, מנסה להחזיק את הכעס בפנים, ללא הצלחה. היא זזה ימינה מהחלון, ונעמדת מול הקיר.
היא קופצת את אצבעות יד ימין לאגרוף, ומנחיתה על הקיר. חזק. החדר, עשוי עץ, התנועע מעט, אבל הרעש נבלע בשטיח, ואף אחות לא התעוררה. זה כאב. אז מה. לא אכפת לה. אם לאף אחד אחר לא אכפת שכואב לה, גם לה לא אכפת.
היא קופצת אגרוף שוב פעם, ומכה בקיר. הפעם חזק יותר. מקווה בסתר ליבה שאימה תשמע. ותקום. ושוב פעם הקיר התנועע, מרעיד ציור שמן של אחותה, הציור נע, מתעקם, ומתייצב על הקיר. עקום.
אבל איש לא שמע.
היא חזרה למיטתה, נשכבה וכיסתה את עצמה עד מעל ראשה בשמיכה. עוצמת עיניים חזק. לא בוכה. היא אף פעם לא בוכה. גם כשהילדות בכיתה אומרות לה שאבא שלה חילוני.
לא נכון, היא צועקת עליהם. אין לי אבא בכלל. גם אז, כמו בלילות, היא קופצת אגרופים ומתנפלת. אבל לא על הקיר. על הילדות.
הן בוכות וצועקות. תינוקות.
היא אף פעם לא בוכה. לא כשהמורה אומרת שאפשר ללמוד עם אבא למבחן בתורה, כי הוא קשה, ושל ילדות גדולות כבר.
ולא כשהמנהלת צועקת עליה, ומראה לה את השריטות של הבנות בפנים. ושואלת אותה עם נראה לה היא בגן חיות ולא בכיתה בית.
אבל היא מחייכת, יופי להם. שיפחדו ממנה. לא אכפת לה בכלל.
העיקר, שלא ידברו על אבא שלה בחיים שלהם. כי לה אין אבא.
ומה נראה למורה הזותי, אין לה אבא, אז היא לא תלמד למבחן הזה. ולא תענה שם על שום שאלה, או בעצם יותר טוב. היא תכתוב בו שטויות. ככה. שיכעסו כולם. גם היא כועסת.
על כולם. חוץ מעל אבא. כי אין לה אבא בכלל.



כולם כועסים עליה. גם אמא.
היום היא שאלה אותה למה היא לא למדה למבחן. ולמה היא כתבה שטויות. את ילדה חכמה מאוד שיכולה להצליח אם רק תרצה.
אבל מה אכפת לה. שיכעסו.
רק כשעצובים אכפת לה. וגם כשבוכים.
לא מכולם אכפת לה. מי שמכעיס אותה יכול לבכות. כמו הילדות בכיתה שלה.
אבל כשאמא בוכה, ועצובה, אז היא גם נהיית עצובה.
וגם כשאחים שלה בוכים שאין להם עם מי ללמוד. ונמאס להם ללמוד עם דודים כל הזמן.
אמא בוכה בשבתות בהם לא הולכים לבובי וזיידי. כשהיא מדליקה נרות ועושה קידוש. אצלם היא לא בוכה, בובי כועסת עליה כשהיא עצובה, ואומרת לה שיש לה ילדים שצריכים אמא שמחה.
פחח, בכלל לא עוזר לה שבובי לא מרשה לאמא לבכות, כי אז אמא עושה כאילו. לא שווה.
ואמא תמיד עצובה. אז גם היא תמיד עצובה.
חוץ מבלילות.
בלילות היא מחפשת וכועסת. לילה לילה היא פותחת את התריס ומסתכלת, אולי הוא חוזר, בודקת כל מבוגר בעל מראה יהודי ברחוב, אולי זה הוא. היא כבר לא זוכרת איך הוא נראה. רק מרגישה את היד שלו, ומריחה את הריח.
החלון רחוק מהרחוב, והיא לא יכולה להריח. אז היא מסתכלת על הידיים, מחפשת.
ולא מוצאת.

עצוב עצוב עצוב.
לפעמים אני תוהה אם יש דרך בעולם לתאר באמת כאב של ילדים. כל העולם בפנים.

הכתיבה מעולה ממש. נכנסת פנימה לעומק. מסכימה עם @שרה. ועם @Angular . גם אני הרגשתי את חוסר האונים והכעס בתוך הכתיבה. אבל מסכימה גם עם @אשר שרבר בקשר לזה-

הייתי מצפה להרגיש את הספקות שנמצאים בבטן שלה, את המחשבות שמתרוצצות במוח הקטן שלה. אולי את ההבנה המחלחלת. מה קורה לה כשהיא מבינה שאבא חילוני. אולי היא כועסת על אבא שלא מגיע שנעלם, אולי היא כועסת עליו שהוא לא מאמין שהוא חילוני, אולי היא שמחה שהוא לא כאן. אולי ברמת העובדות לשמוע שיש ויכוח על זה שהוא נעלם ולא רואה אותה (בין אבא לאמא אולי בין אמא לעסקנים /קרובי משפחה). אפילו התחושה של הגעגוע שונה מאדם מת לאדם חי שאי אפשר לפגוש. אולי לדמיין מה יקרה אם הוא יחזור פתאום ויהיה אבא כמו כל האבות.
למה באמת אף אחד לא ממש מדבר איתה, מסביר לה מה קורה?

כלומר, כדאי היה לכתוב קצת יותר תימלול של המחשבות שלה בלי מסננות. סתם, רצף דיבורים שהיא חושבת שיבטא את הקריעה הזו. כי יש פה את הכאב, ויש פה את הגעגוע, והכעס וחוסר האונים, אבל את הקריעה, לא ממש קוראים כאן.
איפה הניגודיות במצב כלכך מורכב?
היא מובעת חלקית, אבל לא ממש בהתייחסות להתחלנות שלו.

היא מחפשת שוב פעם, אולי בכל אופן הוא מגיע. ומתאכזבת. כמו בכל פעם.

אולי בעצם עדיף שלא יבוא. יותר טוב ככה. היא לא צריכה אבא חילוני. בכלל.

מקווה בסתר ליבה שאימה תשמע. ותקום.

וגם פוחדת, אולי אמא תכעס. ומרחמת על אמא. גם ככה היא עצובה כל היום.

ומה נראה למורה הזותי, אין לה אבא, אז היא לא תלמד למבחן הזה.

ובכלל אבות שנהיים חילונים אולי בכלל לא לומדים למבחן בתורה עם הבת שלהם.
אולי הם כן. אולי הם אוהבים את הבת שלהם עדיין, אפילו שהיא נשארה עם אמא. אולי הם רוצים שהיא תצליח אז הם ילמדו אתה אפילו שזה תורה.

ואמא תמיד עצובה. אז גם היא תמיד עצובה.

אולי השם בכלל לא מרשה שהיא תשמח. כי אבא חילוני. וחילונים לא שומעים בקול השם אז הם צריכים להיות עצובים.

רק מרגישה את היד שלו, ומריחה את הריח.

אבא שלה לא חילוני! הוא לא! הם יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל היא יודעת! אם הוא היה חילוני, היא כבר היתה מריחה את זה. לחילונים יש ריח אחר. לא כמו של אבא שלה.


אם היית רוצה להאריך את הסיפור, היית לדעתי חייבת לגעת עוד בקריעה. אבל כרגע זה רק כדאי.

היא קמה בבוקר, מוקדם, כולם ישנים עדיין, היא יורדת מהמיטה והולכת לספר לאמא שהיא קמה.
מוכנה ורוצה להתלבש וללכת לגן.
אתמול, חברה שלה מהההסעה הבטיחה לה מדבקה, והיא חייבת למהר, שלא להפסיד את הbus.
אבל אמא לא במטבח.
היא מחפשת אותה בכל הבית, ומוצאת אותה בוהה בהלם בפיסת דף בחדר שינה.
מושכת בחצאית שלה, מנסה לרכז את תשומת הלב אליה.
אפס.
אמא עמדה שם, קפואה ובוהה. לא רואה אותה. לא רואה שום דבר.
מאז לא ראתה את אבא.

הקטע הזה צריך להיות כתוב או בעבר או בהווה, קצת התערבב. גם בשאר הסיפור יש קצת ערבובים.

בקשר לכן מבחן לא מבחן על כמה חומר ועם איזו מורה, לדעתי את יכולה להיות חופשית לגמרי. זה לחלוטין דבר שמשתנה ממקום למקום מקהילה לקהילה, ממדינה למדינה ועוד.

אם זה המבחן הראשון שלה, איך הוא יודעת אם הוא קל או קשה?

היא הרגישה שהוא קל. היא ילדה חכמה. וגם מסבירה יפה:

והיא בכוונה לא הצליחה במבחן. לא רוצה להצליח. בכלום.

החלון רחוק מהרחוב, והיא לא יכולה להריח. אז היא מסתכלת על הידיים, מחפשת.
ולא מוצאת.

מטורף כמה שזה עצוב

 

[anotherית]

אולי בעצם עדיף שלא יבוא. יותר טוב ככה. היא לא צריכה אבא חילוני. בכלל.

וגם פוחדת, אולי אמא תכעס. ומרחמת על אמא. גם ככה היא עצובה כל היום.

ובכלל אבות שנהיים חילונים אולי בכלל לא לומדים למבחן בתורה עם הבת שלהם.
אולי הם כן. אולי הם אוהבים את הבת שלהם עדיין, אפילו שהיא נשארה עם אמא. אולי הם רוצים שהיא תצליח אז הם ילמדו אתה אפילו שזה תורה.

אולי השם בכלל לא מרשה שהיא תשמח. כי אבא חילוני. וחילונים לא שומעים בקול השם אז הם צריכים להיות עצובים.

אבא שלה לא חילוני! הוא לא! הם יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל היא יודעת! אם הוא היה חילוני, היא כבר היתה מריחה את זה. לחילונים יש ריח אחר. לא כמו של אבא שלה.

מושלם! ואני אחזור על זה כמנטרה, אבל אין על הביקורות שלך. תודה.