שיטוט, בירושלים מכורתי. שיתוף וביקורת.

  • הוסף לסימניות
  • #1
כאחד שזוכר מאז בואך לפורום
לדעתי ולמיטב זכרוני לא העלית.
אז בבקשה
עכשיו, ומיד.
ווקשה


שוטטתי.

היו לי כמה דקות, שוטטתי ברחובות ירושלים.

כמה כיף יש בלשוטט, סתם כך ללא מטרה, לספוג, להריח, לנשום, לראות, ואולי אפילו לחוות.

עליתי על הרכבת הקלה בואכה גבעת המבתר שעת לפני צהריים, ריקה יחסית היתה הרכבת, לידי התיישב הלך ירושלמי, מזוקן, למולו עומד ידידו, איש של שכונות ירושלים, לא גבוה ולא נמוך, חבוש קסקט.

יש לו מה לספר, הוא שולף מהשקית שבידו קלקר בצורה ארכיטקטונית, עשויה כגבעה, עם טרסות סימטריות, מדורגות כלפי מעלה, מחוטבת ביד אומן.

שכני לספסל בפירגון, כך נדמה לי. אומר לו, גאון, אמרתי לך שאתה גאון.

בעל הקסטקט מספר לחברו איך זה הולך להשתלב בעץ מלא, בדלת של הבית'כנסת. אחד לאורך ואחד לרוחב. שכני לספסל שיתברר בהמשך כאדם בעל השגה, משיג על כל דבר, סותר את דבריו. אני חושב שזה צריך להיות כולם לאותו כיוון. העומד פטר אותו, זה משעמם, ככה זה חי, מעניין.

זה הולך להיות גם בארון הקודש אמר כשעיניו בורקות, בהשתוקקות בלתי מוסתרת לפאר את בי אלוקים, שכני לא הסכים, אבל במהלך הדרך הבנתי שכך הידידות ביניהם, מחד הוא מחמיא, גאון אתה, ומנגד בעל השגה, על כל דבר קוטל, זה המשיך כך על הדלתות שבעל הקסקט קנה בעשרה שקלים וציפה אותם בלייסטים עד שכל רואיו שאלו איפה קנית, ושכני כמובן שאל אבל זה עם כוורת בפנים אני לא הייתי עושה א זה, ובמחיר הקבלן שהם השיגו לבנות את ביתם, הם ירדו בעירייה, כיכר ספרא קוראים לזה, ואני המשכתי ליפו מרכז, כך קוראים לתחנה שיושבת כמעט על צומת הרחובות יפו קינג ג'ורג'.

נכנסתי למדרחוב מעבר לכביש בתי הקפה מלאים, הסמטאות שוקקים, אבל את עיני משכו החנויות שעוד נשארו מפעם, עם חלונות שפעם היו לראווה, היום הם מאובקות, בפנים יושב סבאל'ה חביב שמוכר כסאות, מרפד אותם מתקן אותם ביד אוהבת, ואולי מצפה שמישהו יקנה, אולי הוא רק מצפה שמישהו יכנס להתעניין בשלומו ובשלום נכדיו, ומי יודע אולי גם ההוא עם הקסקט מהרכבת בעל חנות כזו, אולי הוא עובד בעירייה, כך גם מוכר הסביחה, שכמו אתה יודע מראש שכאשר הוא יהיה בן שמונים הוא ישב באותה תנוחה של בעל חנות הרהיטים, למרות שכרגע ידיו מלאות עבודה, והוא שולח מילה להוא מהחנות הסמוכה כשהערביה מהמסעדה ליד נכנסת לקנות מיץ סחוט, טבעי.

שוטטתי לי בהנאה, עברתי את קינג גורג' ולא המשכתי ברחוב הראשי, אני משוטט הרי, בלא מטרה, פניתי שמאלה, עברתי את הכביש וחזרתי באותה דרך נכנסתי סימטה שמאחורי המשביר, לא יודע עם עדיין קוראים כך לרחבה, לכיוון מה שהיה פעם החניון של אגריפס, והיום הפך לבור ענק, כמו ששנים היה הבור של שערי העיר, עליתי במדרגות, עברתי את החלק הצר של אגריפס, ולא חתכתי ישר ליפו, נכנסתי לחצרות, מצאתי את החתולים שמתלקקים מאיזו שארית של מישהו שנפלה מהפח, ראיתי את האנשים שיושבים שם, כאילו אין להם בעולמם אלא ד' אמות אלו, וכלום מסביב, כלום מהרחובות הסואנים שסובבים אותם לא קשור אליהם, כאילו הם כמוני משוטטים, אבל הם יותר ממני, הם כבר חווים, אין להם דד ליין, לא צריכים להספיק איזשהו אוטובוס להגיע לאן שהוא, אף אחד לא מחכה להם, הם יושבים.

ראיתי את שער החצר הפונה ליפו וכמעט ועברתי דרכו חזרה אל הרחוב, אבל משמאל ראיתי סימטונת צרה, אולי אפילו שם אין לה, נכנסתי, תובנה ישנה יש לי על ירושלים, בירושלים אין דרך ללא מוצא, תמיד תגיע לאן שהוא, אם יש לך מטרה אליה אתה שואף להגיע, הבט לאופק, לכיוון אליו אתה שואף, ולך, אל תתחשב בכך שהדרך אולי תסתיים בסוף, תמיד בסוף הרחוב תהיה יציאה, זאת ירושלים בשבילי, דרך עם מוצא, תמיד.

כמובן גם הפעם לא התאכזבתי, למרות שנכנסתי לפתע לעוד חצר קטנה, היא לא פרטית בירושלים של השכונות אין חצר פרטית, יש חצר, אולי היא של איזה הקדש ספרדי עתיק שמי יודע למי הקדישו אותו, אולי היא של אף אחד, אבל יש לה יציאה, עברתי ממנה לעוד סימטה, והשעון אמר לי, זהו, עליך לחזור, עברתי את הכביש, שהיום כבר נראה כמו מדרכה, במקום כל האוטובוסים האדומים ואחר כך הירוקים, יש אבנים משתלבות, והפלגתי על הרכבת לכיוון גשר המיתרים לאוטובוס שיביא אותי הביתה, או יותר נכון לשיגרה, למשרד.

קחו לכם דקה או יום ושוטטו לכם ללא מטרה, ותזכרו, אין בירושלים דרך ללא מוצא, תמיד בסוף יש פתח לאן שהוא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
נפלא.
דווקא את ההליכה שאני משתדל לעשות פה ושם אני עושה ממש באזור זה (ג'אפה מרכז...), ולא פעם הימרתי על סמטה זו או אחרת, אך בסוף גיליתי שאין מוצא, וחזרתי לאחורי בבושת פנים. יש לך מזל, אין מה לומר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אחח ירושלים...
מזכיר לי שיטוט ברובע שהסתיים בפרצופים ערביים ומהר חזרתי לאחור…
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
@נריה מגן אני לא הספקתי לעבור על זה על פניו נראה שיש פה פיסוק מיותר... אבל זה קטע קצת ישן. @אפשוטער איד לחץ (אגב, למה אפשוטער ולא אפושטער?)
נפלא.
דווקא את ההליכה שאני משתדל לעשות פה ושם אני עושה ממש באזור זה (ג'אפה מרכז...), ולא פעם הימרתי על סמטה זו או אחרת, אך בסוף גיליתי שאין מוצא, וחזרתי לאחורי בבושת פנים. יש לך מזל, אין מה לומר.
אני הייתי אומר שלא חיפשת טוב. יש מוצא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
יפה.
היו לי הערות - אבל ניכר שהקטע אינו ערוך והועלה תחת לחץ כבד, כך שאין להן מקום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אין. אין עניין להעיר הערות שאתה יודע אותן. אני מעיר בכדי שהמעוניינים יוכלו להשתפר - וזו מטרת הפורום. לו היית עורך את הקטע הוא היה נראה אחרת - ועל כן אני לא רואה סיבה להיכנס לפרטי ההערות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
נפלא,
יש חן מיוחד בשיטוטים האין-סופיים שלך ברחבי הארץ.
בלי מתח, בלי פאנץ.

סתם שיטוט כי משעמם,

אני מקווה שזה לא אתה ההוא שמסתובב בשוק מחנה יהודה כל היום עם מבט חולמני בעינים ושקית פופקרן בידים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
סתם שיטוט כי משעמם,
לא כי משעמם, להיפך, כי לחוץ.
כי צריך לפעמים להחליף קולות ופרצופים שאתה נתקל בהם ביום יום, כי צריך לראות ולהריח עוד נופים, צריך לשחרר קצת.
אני מקווה שזה לא אתה ההוא שמסתובב בשוק מחנה יהודה כל היום עם מבט חולמני בעינים ושקית פופקרן בידים.
אממ לא :) .
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
אוקיי, אכן טעות שלי.
ברצף הקריאה היה לפעמים נשכח השם המלא הערבי,
וכשמוזכר רק השם 'עומר' שהוא גם שם ישראלי אז נוצר לי הבלבול.

השאלה אם רק לי או שלעוד קוראים יווצר הבלבול,
לדוגמא אם היו קוראים לו סאלם איבן וכו'. אז גם שמשתמשים רק בשם סאלם הענין מובן.
?
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
  • הוסף לסימניות
  • #14
ותזכרו, אין בירושלים דרך ללא מוצא, תמיד בסוף יש פתח לאן שהוא.

וואו, זהו משל גדול לחיים, עם הרבה תקווה. ואם נחשוב על ירושלים של מעלה, על בית המקדש, על הקרבנות, על יום הכיפורים, על הכפרה המוחלטת שהיתה שם; על התפילות בכותל כיום, ועל עוד כמה דברים ששייכים למה שירושלים מסמלת - נבין שאכן אין, אין בירושלים דרך ללא מוצא!
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
וואו, זהו משל גדול לחיים, עם הרבה תקווה. ואם נחשוב על ירושלים של מעלה, על בית המקדש, על הקרבנות, על יום הכיפורים, על הכפרה המוחלטת שהיתה שם; על התפילות בכותל כיום, ועל עוד כמה דברים ששייכים למה שירושלים מסמלת - נבין שאכן אין, אין בירושלים דרך ללא מוצא!
יפה אמרתם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

"מטאורולוגיה היא הונאה מסוכנת", אני מתריע כבר שנים בפני גופי האכיפה.

אנשים חושבים שמכנים אותם חזאים משום שהם חוזים את מזג האוויר, אבל האמת היא שזה בגלל שהם מתחזים; מעמידים פנים שהם מבינים לנפש השמש והענן, בעוד הם בכלל יוצרים בשרלטנות את מזג האוויר באופנים פסולים ובצורה פושעת. ואת האחריות? אותה הם מטילים על השמש, הרוח והעננים. כמה נוח.

"אין דבר כזה כמו לחזות את מזג האוויר!", אני אומר בפני כל מי שמוכן לשמוע. כאילו שהשמש משתפת בגוגל דרייב את החזאים בקובץ 'משימותיי לשבוע הקרוב'. מגוחך.

ואם הייתי צריך חיזוק, הרי שהשכן מהקומה שמתחתיי סיפק לי אותו.

הוא חזאי, או יותר נכון, רמאי מפורסם מאוד.

הוא יושב במרפסת רוב היום, מלופף בכלים משונים ובאנטנות, שבעזרתם הוא מתקשר עם חזאים אחרים ומתאם עימם את מזג האוויר שבא להם להנחית מחר על העולם. זה לא שאני מצליח לשמוע את תוכן השיחות, אבל בשביל מה יש תבונה אם לא כדי להבין דבר מתוך דבר?

לפעמים מסכמים ביניהם חבר הפושעים להשרות צמר גפן בים ולהפריח אותו לשמיים, ואחר כך הם ממהרים לדווח על מזג אוויר מעונן וגשום הצפוי למחר.

לעיתים הם משגרים את צמר הגפן יבש. "יהיה יבש ומעונן חלקית", הם מבשרים.

פעם בכמה ימים אני שם לב לילד שנכנס למרפסת, מעביר לחזאי פתק ומסתלק לפני שמישהו ישים לב. כמה שקוף וברור שמדובר במלשן של הכיתה שמוסר את כל השמות של הילדים שפתחו מטריה מתחת לגג. החזאי מתייק ושומר את כל השמות, הם כבר יקבלו את מנת הגשם שלהם בחופתם.

ואני רץ פעם אחר פעם לתחנת המשטרה לדווח. הם צוחקים לי בפרצוף. שקועים עמוק בקונספציה. כמה כיף להאמין שיש מישהו שחוזה בשבילך את העתיד?

"תביא ראיית זהב, אחרת לא נוכל להתייחס אליך ברצינות", הם מבהירים בזלזול. אני יוצא מושפל.

אתמול הרגשתי שעברייני החיזוי עוברים כל גבול. הם הזהירו מראש שיהיה אביך, ואכן היה מביך. מביך מאוד. חזרתי הביתה מלוכלך מבוץ, ועם נעליים גדושות בחול.

"לא עברנו כבר את הגיל של ארגזי חול?", שאלה אותי אשתי בציניות אופיינית.

לך תסביר לה עכשיו שזה השכן מלמטה שהתקשר אתמול לכמה בדואים במדבר סיני, והורה להם להפעיל מאווררים רבי עוצמה לכיוון ישראל.

אבל דווקא מתוך החושך, השרפות המשתוללות והמצוקה, באה הישועה – ראיית הזהב שתשליך את שכני ואת חבר מרעיו לכלא לשנים רבות.

בפנים צוהלות התיישבתי מול החוקר התורן ובישרתי, "הפעם הצלחתי להביא ראיה חותכת שתוכיח מעל לכל ספק שחזאים לא חוזים מציאות, אלא מתאמים ויוצרים אותה ברשעות שאין כדוגמתה".

כל שוטרי התחנה התאספו. ביקשו ממני להמתין כמה דקות לבואם של ראשי מחלקת החקירות של להב 433.

ואז כשכולם הופיעו, הטלתי את הפצצה. תקשיבו טוב לתחזית שה'חזאי' נתן אתמול בקו נייעס פופולארי, שעות לפני שהשריפות התחילו להשתולל.

קולו הרדיופוני של שכני בקע בפאתוס מהנייד שלי: "ובכן, היום יהיה בעיר בכל חלקי הארץ".

"עכשיו תסבירו לי אתם, מי בדיוק הבעיר את המדינה ושפך עליה שקי חול למכביר", חתמתי בתחושת ניצחון.
כמו כלב אבוד שוטטתי במטבח. מהארון למקרר, מהמקרר למזווה וחוזר חלילה.
למה באתי לכאן? רציתי משהו, בוודאות. לא סתם חציתי את מסלול המכשולים מהחדר למטבח, דרך מסדרון זרוע מוקשי לגו איומים ובננות מרוחות עם קראסט פירורי במבה וטביעות אצבע של בני שנה.

נעתי שוב מהארון למקרר, מהמקרר למזווה וחוזר חלילה. כמו שואב אבק רובוטי בעל סוללה טעונה באנרגיית־עד. הייתה לי מטרה ברורה לבוא לכאן, אני בטוח. כנראה שהיא נעלמה איפשהו במרחבי מסדרון, בין לגו, בננה ופירורי במבה.

"לא נורא", ניסיתי להרגיע את עצמי, "כנראה שזה לא היה כזה חשוב". החלטתי להכין לי לפחות קפה מנחם. מנחת שכחנים. בין לגימה ללגימה הרהרתי על השפעתו האפשרית של הקפאין על דמנציה בשלבים מוקדמים. אעקוב אחרי ההשפעות באמצעות יומן ייעודי, החלטתי.

לפחות את התור לבדיקת דם שנקבע לבוקר לא שכחתי. התארגנתי ויצאתי לטקס הרפואי שבו ינקזו את דמי בצידוקים רפואיים מפוקפקים. היתרון היחיד בדמנציה, חשבתי לעצמי, הוא שהטראומה לא תישאר בזיכרון לזמן רב.

הגשתי לרופא את הכרטיס המגנטי. "רק רגע", אמר וקם לצאת, "משהו קטן ואני חוזר".
כעבור חצי שעה הוא שב עם כוס קפה ביד. "יצאתי כי הייתי צריך משהו מהמזכירות, אבל שכחתי מה, אז לפחות עשיתי לי קפה", הסביר.

"רגע, קפה!" זינקתי.
הוא התעלם. "אז אתה בצום, כן?"
"לא בדיוק", הודיתי. "הלכתי הבוקר למטבח כדי לכתוב לעצמי פתק תזכורת לא לשתות קפה כי צריך להיות בצום לפני הבדיקה... אבל שכחתי מה רציתי, אז שתיתי קפה".

הבטנו זה בזה במבט נוגה. רופא ומטופל צעירים, שניהם מבינים פתאום את מצבם ההכרתי העגום. לגימות הקפה טעמו מרות מאי־פעם.

במעשה תושייה אופייני לרופא מסור, הוא אחז בידי ועלה איתי לקומה 2, אל הנוירולוג שבחדר 7.
למרות שלא היינו ברשימת המוזמנים, הוא קיבל אותנו יפה. אולי בזכות הידידות שלו עם הקולגה שלצידי.
"רק רגע", חייך הנוירולוג, "משהו קטן ואני איתכם", ונעלם במסדרון.

כעבור ארבעים דקות חזר. שנינו בחנו את ידיו. הן היו בלי קפה. מוזר. אם זכר מה שרצה למה ארך כל כך הרבה זמן, ואם שכח, איה הקפה?
"מה לקח כל כך הרבה זמן?" לא התאפק הרופא.
"הייתי צריך משהו דחוף, אבל שכחתי מה", השיב, "עד שהתייאשתי וחזרתי. אבל לא נורא, אני פה".

"ולמה לא עשית לעצמך קפה לפחות?" הקשה הרופא.
"אוי, זה בדיוק מה שרציתי!" קפץ הנוירולוג, וטרק את הדלת בדרכו לפינת הקפה.
השוטטות האינסופית שלהם אחרי אוכל כדי לשרוד, היא זו שהפגישה וחיברה ביניהם. מאז הם חבורה אחת מגובשת ומחויבת - האחד בשביל כולם, וכולם בשביל האחד.

אם מישהו מוצא אוצר של אוכל הוא מבשר לשאר ה'חברה' וכולם באים לסעוד ולשבוע. החלוקה שוויונית. קומוניזם בתפארתו.

היה זה שוב זבלילי. הוא בעל חוטם חד ואינטואיציה של מרגל. תמיד מצא את האוצרות השווים ביותר, לא הסתפק בשאריות פסולת בפחים. עכשיו הוא גילה מאגר אוכל אדיר ממדים, מטורף אפילו במושגים שלו.

להפתעתו המתחם כלל לא היה שמור, אפילו די פרוץ. זבלילי תצפת על המקום 48 שעות. בבוקר ראה תנועה ערה מאוד של אנשים שבאים בידיים ריקות ויוצאים עם עגלות עמוסות, בצהריים היה קצת יותר רגוע, ובערב שוב סואן. אבל בלילה, כך גילה לשמחתו, האורות כבים והמקום מתרוקן ונעשה שומם.

הבשורה שזבלילי הביא לחבורה הייתה עצומה: "על פניו סיימנו עם החיפושים המתישים, מהיום אנחנו מסודרים פיקס. טּוֹר הזהב של דרי הרחוב בפתח", הכריז לקול התשואות הרמות.

אילו היו יודעים לקרוא ביידיש את נוסח השלט שהתנוסס בפתח המחסן הענק, הם לא היו מעיזים להתקרב.

זה כמו שגנב יזמין לעצמו משטרה.

אבל הם לא ידעו. אז הם חגגו כמו שצריך. בכל לילה הם פתחו שולחנות ואכלו מכל הבא ליד.

עד שלילה אחד כשבאו לחגוג, זבלילי, בעל האינסטינקטים של מרגל, שם לב לסימן מדאיג. ווי תלייה חדשים ננעצו בקירות.

ניתוח אנליטי חריף ואופייני, אפשר לזבלילי להבין לאן נושבת הרוח. נגמרה החגיגה.

חבריו שראו אותו מודאג ביקשו הסבר, "מה קרה? כולה כמה ווי תליה, בטח רוצים לתלות כאן את נוסח ברכות הנהנין, לזכות את הרבים", ניסו להרגיע.

"אתם לא מבינים כלום", הטיח בהם זבלילי, "זה הסוף שלנו", קבע.

"מה כבר יכול לקרות", זלזל פחניס הציניקן, "יתלו אותנו על הווים?".

"הרבה יותר גרוע", הפחיד אותם זבלילי, "הולכים לתלות תמונות של ר' ישעי' בן ר' משה. שמעתי פעם אנשים שאומרים שזה קוטל אותנו, העכברים".

"ולראיה", שלף זבלילי עיתון עדכני, "תראו את הכותרת הזו". כולם השתתקו וזבלילי הקריא בקול: "במוסדות ומשביע לכל חי לזכרו של הצדיק מקרעסטיר, החליטו להילחם בכל הכוח במכת העכברים שהתעצמה מאוד במחסנם בתקופה האחרונה, במיוחד בלילות".

דממת מוות השתררה במחסן. פה ושם נשמעו כרסומים אחרונים של עכברים עצובים. זו אולי סעודתם האחרונה.

לפתע נפתחה הדלת. האור נדלק. איש פחדן הניח תמונה של דמות אצילית בפתח וברח. הוא לא העז לחתור עד לווים דרך דיוויזיות של עכברים שיודעים שכבר אין להם מה להפסיד. סמך על הדמות השמיימית שתעשה את העבודה גם מהרצפה.

העכברים המבועתים הריחו את סופם. אך הצדיק חייך אליהם בחמלה מבעד לתמונת השמן, כאומר: "בעלי המקום לא אוהבים אתכם. הם רוצים להילחם בכם בכל דרך: מלכודות, סם, דבק קטלני ועוד דרכים קטלניות ודרקוניות. אני כאן כדי להתריע בפניכם באהבה, שמרו על נפשותיכם. אני הסיכוי האחרון שלכם לצאת בשלום מהמקום. צאו החוצה ולא יאונה לכם כל רע. וקחו עמכם את ברכתי שלא תדעו רזון ומחסור, ובטוח אני שהזן ומפרנס לכל ידאג לכם לשפע ממקום אחר".

"ורחמיו על כל מעשיו".
כמו קנדלברת כסף בורקת ביום היוולדה. כמו עדשת משקפיים במפגש ראשון עם עין עייפה. כך נוצץ רכבו של שכני, מוטי האובססיבי. הוא שומר עליו כעל בבת עינו.
הוא לא רכב חדש; לאחרונה מלאו לו 17 שנים, אבל הוא נוצץ עד כדי סינוור ועקירת עין – תרתי משמע. אוי לו ל"נהג חדש", כי ישרוט שריטה ברכבו חביבו, גם אם בתום לב.

עד כמה מוטי אובססיבי?
ילדיו נדרשים לחלוץ נעליים בכל פעם שהם נכנסים לרכב.
בתי הספר לא כל כך התחברו לרעיון של תלמידים יחפים במסדרונותיהם. אך מוטי לא ויתר. בסוף הוא מצא להם בית ספר אחד שהסכים.
אז נכון שהוא רחוק. בנגב. ונכון שהכיתה היא אוהל, ושהמורה ורוב התלמידים דוברים ערבית בניב בדואי כבד. אבל הרכב שמור מכל משמר.

פעם הוא נתקע עם רכבו בכביש ירושלים–תל אביב. הוא עצר בצד הדרך והזמין גרר. בנו בן ה־7 היה אתו. הגורר הודיע לו שהוא לא יכול לפנות את רכבו יחד אתו, כי אין לו מקום בגרר גם לאבא וגם לילד.
האב המסור הזדעק; ברור שלא אשאיר אותו לבד. את הרכב, כמובן. הילד כבר יסתדר.

שכן נוסף יש לי, ארי שמו. גם הוא עם תסביכי רכב לא פשוטים, מסוג מעט שונה.
לאחרונה הוא רכש את הרכב הכי מפוצץ בקטלוג.

למרות שלשני שכניי יש תחביב משותף, הם מעולם לא היו קרובים כמו אותו בוקר. מוטי סובב את ההגה בחדות במטרה לחנות מאחורי רכבו של ארי; ידיו לא היו מכוילות באותו בוקר, והוא שרט את רכבו של ארי לכל אורכו.

תקוותו של מוטי שארי לא ברכב התעלפה כשקלטה את ארי מבצבץ מהחלון הכהה.
מוטי, שעל דבר כזה היה שורט את השורט – שריטה תחת שריטה – החל לחשב את אורך השריטות שהוא עומד לספוג בגופו עכשיו.
הוא בחן שוב ושוב את אורכן של השריטות ברכב, מול אורך גופו. כשהבין שהשריטות על הרכב ארוכות יותר מגופו, הניח שארי ייבחן אופציה של שתי וערב, או לחילופין זגזג, בשם הסימטריה הקדושה.
פתאום הוא נזכר שארי הוא שוחט בכיר. משמע, שציפורניו די מגודלות כנדרש בהלכה. עכשיו נוסף לממד האורך של השריטות גם ממד של עומק לא מבוטל.

ליבו הלם בפראות כאשר דלת רכב השרד של הנפגע נפתחה.
ארי חיבק אותו חזק־חזק. מבחינת מוטי זוהי פעולת הכנה מתבקשת לשריטה הגונה. אבל אז הוא הרגיש את הנשיקה הרטובה וראה את החיוך המשתפך מפניו של שכנו.

"אני חב לך תודה ענקית", הפתיע ארי.
"הייתי בדרך לשדה לחפש מגרפה חדה. רציתי לשרוט את רכבי כדי לא לנקר עיניים. אמנם רציתי את הנוחות של הרכב, אבל לא את הקנאה שהיא מייצרת, ואתה עכשיו חסכת לי עבודה רבה".

מוטי לא האמין למשמע אוזניו. הוא יצא מהתאונה הכמעט קטלנית הזאת ללא שריטה.
הוא שחרר אנחת רווחה ארוכה והתפנה להתאבל על השריטות שנוצרו גם ברכב שלו.
בכה, השתולל וכמעט ששרט את עצמו מצער.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה