שיר - שור #7 - ריח

[אבימי]

מתכונת שיר שור חוזרת ובגדול!
האשכול האהוב עליכם ובו שירה מפרי עטכם יינעץ כאן - ובכל שבוע ביום חמישי יינתן כאן נושא שסביבו יסבוב השיר.

השבוע - ריח.
הריח, כידוע הוא חוש רוחני במיוחד.
תנו לנו תחושה מעולמכם הפנימי.

אשתדל לקבץ כמה שירים ממשוררים שונים על הנושא.
בהצלחה לכולם!

 

[יוסף שחק]

פעמים תשמש כמטהר
לחבריך הפחות נעימים

ויש שתזהיר בתוקף
על ריקבון מתקדם לתולעים

לזוהמה מתגוללת ברחובות
תתלווה בחוסר אונים

ופעמים תגרום נחת רוח
לאנשים מאד מגונדרים

לעיתים נדירות ממש
תעורר בי רגשות עזים

געגוע לדבר נושן
דורש זכרון דברים


הוי ריח, ריח, חמקמק שכמותך
מתי תדבר פעם בשם עצמך?

 

[מכונתכתיבה]

הלכתי אחרי הריח

בעיניים עצומות

הוא ניגב לי דמעות געגוע

והשאיר טפטופים לזכרו


זכרתי את המרק השקוף

מים עם קניידלך

את כוסות התה

זכוכית חומה עם ידית


את הקומפוט העמוס

בריחות של גן עדן

את הספות הכבדות

בורדו בניחוח נפטלין


השנים חולפות

והריח לא מיטשטש

הייתי ילדה שהוא נפטר

אבל הריח בלב

נשאר

 

[מטאלי]

מקווה שזה עונה על הקריטריונים של האתגר!

יושב הוא בדד בבית המדרש
יושב והוגה כל קוץ בה נדרש
מוצא הוא בה את טעם החיים
את ריח הניחוח המפיץ בשמים

הרשב"א הריטב"א מהדורת קדמונים
עם ריח של פעם מזה עידן עידנים
ורבי עקיבא אייגר ומהרש"א חלוקים
לריח ניחוח אשה לאלוקים

נגינתו מסתלסלת קולו ערב ונעים
אוי אוי אוי אמר אביי לפתע מרעים
מלא עיזוז נס יגון נס אנחה
לריח ניחוח לשם הוא מנחה

למאי נפא מינה למקח וממכר
בבא מציעא עט' פתאום הוא נזכר
תנו רבנן השוכר את החמור
מילותיו ניחוחים לה' הן מזמור

מרצד לו הנר עוד רגע קט וכבה
חרוש קמטים כל כולו מחשבה
לפתע במוחו הבליח אור כה נפלא
ניחוחו כריח קרבן אשה לעולה

כה עז הוא ריחו של היכל התורה
ריחות קדושה עולים בין קני מנורה
הן זהו ויפח באפיו נשמת חיים
נשמות ריח ניחוח עצמות מלחכים

כבה לו הנר גם עיניו עצומות
ריח עשן מיתמר צלליותיו דוממות
רק אמר אביי מוסיף להדהד
כרושם ריח ניחוח ערירי ובודד

ריח נשמת אפו בסערה עלתה
כבקרבן אשה התייצבה עולתה
וירח השם נעימת ריח הנשמה
ובריח ניחוח עדי עד תתבשמה

 

[מ"ם]

ב"ה.


יש ריח –
של אבק שריפה.
אש בצריח,
סוס צוהל בנשיפה.

ויש ריח –
של אחווה ושלום.
ממחלוקת בורח,
מאז ועד הלום.

יש ריח,
של רוגע מבושם.
כמו שדה פורח,
צופה אל הים.

ויש ריח –
שדורש טיפול.
כמו בני הצורח,
שעשה בטיטול.

יש ריח –
של נר דועך.
על לוח, צריח,
את הרץ מועך.

ויש ריח –
של דיו סת"ם.
לבינה על אריח,
בשירת הים.

יש ריח,
של 'זיץ' צעירים.
אש לאור ירח,
בליווי צרצרים.

ויש ריח –
של מושב-זקנתי.
בלובי קשיש מקריח,
בעיתון מפלגתי.

יש ריח –
של עבר שהיה.
סגור על בריח,
לא קם לתחייה.

ויש ריח –
של טל בוקר.
ואור שזורח,
יום חדש סוקר.

אין כמו ריח –
טרי של דפוס.
מספר, בהכרח,
שכתבתי בגב תפוס.

ואין ריח –
לכסף בא-הולך.
הוא כאן כאורח,
חבל להתלכלך.

 

[תמר בר אילן]

היה ריח מוגדר.
הוא מתמחה, מגדיר.
אפשר ונדר
שתאם הוא לדיר.

הוא כזה, מאושש.
וספק לא נותר.
ועשן, והאש
הופכם לעיקר.


וחושבו לבנאי,
לסותר, לקונה
רכלן ובדאי
את עצמו מרמה.


אפו, שנדמה לו
ייפסל באמת
כְּשֶׁיִנוֹן יאמר: "לא!"
והיה הוא למת.

# אשמח לדעת תשובה: אתם אוהבים שמסבירים לכם 'למה התכוון המשורר? [כמובן, לא את הסוף...]

 

[RACHELIZ]

חוזרת מעוד יום לימודים
רעבה ועייפה
מחכה בתחנה
שתבוא הגאולה

הולכת כמעט כושלת
מטפסת את שלוש המדריגות
ואז הוא מכה באפי -
הריח

ריח של אוכל מתחמם
של דאגה
של אהבה
ריח של בית…

 

[יואב ברק]

רחש מתקתק מהמטבח מתגלגל,
הן שעת לילה עכשיו, אני שואל
אבל מיטה שכזו ככלוב תחשב
מה השעה כעת, אני מחשב
אמנם עול לימים הייתי, אז באותם הלילות
ובמוחי הרדום בהיתי באותם ניחוחות.
ומסדרון חשוך כמו מערת שדים
כזה שעושים להפחיד ילדים
ומי זה שר לו, ליבי בוער
מי זה ער לו?

חרכים נועדו כדי להתגנב
ולשוני נעתקה, נדבקה עד כאב
עיסה חמה נילושה עד כלות
ומבעד לדלת מציץ, ועיני כלות
לא אדע לעולם, אולי אשמתי הייתה
כשלפתע למולי נעמדה, ובחרך הסתכלה
'לא נרדמת' שאלה במבט של חמלה
את הדלת היא פתחה לרוחה, ולחשה
בא קח עוגה בחור צעיר
תברך בכונה אמרה אז בקול ניצחי
תהיה בריא וחזק, נשקה היא על מיצחי

 

[מוישה]

ריח החיים

אלֵי תבל הפציע עם ריח,
הנה ראה ריח בני,
זה הנעים עלי חלד,
ריח מבשר טריות,
הביא עמו מגן עדן,
מתחת לכסא הכבוד,
מאוצר גנזי הנשמות.
אילו אדם מריח לעצמו,
כמֵה היה לריחו הוא,
שבידוע איש איש וריחו,
עוּבר ירך אמו ולה נקשר,
לא למראה עין שאיחר,
רק לריח שניסר.

ואותו החוש לא ידע שובע,
והחיים הלוא ממשיכים,
גדל הבחור כארזים,
והוא ריח לו כלבנון,
מודד נוכחות כאן או שם,
לא מעט לפי הריח,
ואיך יכיר באורחים,
ואיך יבחין במאכלים,
שריח משפיע הוא ושופע,
עד שעִזים של בית אבא,
מתעטשות היו מריח הקטרת.

כמו קול ומראה גם ריח,
שכן אין בו מעילה,
לפי שאין הגוף נהנה,
הנשמה הטהורה נהנית,
בייחוד כשהריח – רוחניות,
עת אשר מעשיהם לריח ניחוח,
בתורה עסקו והריחו ביראת ה',
בשעת רצון בניחוחם יריח,
בשעת כעס, אש קדחה באפו
ולא יריח בריח ניחוחם.

מקום לריח עת יפיח כזבים,
בין אחים ישלח מדנים,
בשעת תככים, ריח מלחמה,
ריח דם ואפר ותמרות עשן,
ועת שלום, משעלתה תמרתו,
אזי נחה עלינו שעת ברכה.

עתה, משהכל שב אל העפר,
באופק ניחוח של אדמה,
ריח חריף של מוות,
של ריקבון, רימה ותולעה,
נשמה עולה, והריח – גן עדן,
עוד שם ריח של גיהינום,
ואיני יודע באיזו מוליכים אותי.

- - -
[מקורות יינתנו בנפרד, למי שאינו מצוי במקרא ובמשנה]

 

[בובקאט]

טחוב.
ניחוח הסכך,
בחנוכה.

 

[מרציפן]

השיר הבא נכתב מתוך ריח שריפה ופיח, בעקבות אסון השרפה שאירע בביתר לפני כמה שבועות
ולכן בחרתי להעלותו כאן.


הנה האש והעצים ואיה השה
זעקה מדת הדין קדם זה המעשה
מלאך מיכאל נקרא להעלות עולות
ונשמות קדושות נעקדו כלולות

אב טהור לב ראו-בן, איש ועלם חמודות
נבחר עם דבורה אשת, לאב ואם – לפידות
וזהב ילדיהם אשר בטפחים מדודות
ל"בקרובי אקדש", בשתי עקדות

לא שאלו "קלי קלי למה", רק אמרו על איילת מזמור
לא הרהרו היאך וכמה, האמינו זכור ושמור
הן עולות מתוך האש זעקו – ונמלטו איילת רחלי ואלישבע
כל אוזן תשמע וכל עין תראה - זה נס, זה לא טבע

ואם לבנות הבטיחה מול בית שרוף בביתר
מכינור ביתנו לא פקע אף מיתר
העצב הלזה הינו חלק מניגון, וכלל לא מיותר
הן הכל לטובה, הנגלה והנסתר

כך אל מול רוח סער וסופה
עשן כבשן וריח שריפה
לא נכנע אב, ואם לא עייפה
הלא תדעי לך בנשים היפה...

 

[רות שיר]

ריח

ריח הגשם
הוא ריח האדמה
המתלחלחת

וזה תמיד משכר אותי
וממלא אותי תקווה

כי ריח הגשם הוא רטוב
וריח השמש צהוב

והאדמה, חומה וכבושה
ופניה לא לה כי אם לריח הגשם
הבא אליה בעצמה.