הנושאים החמים
ציפה דריפה
משתמש פעיל
- הוסף לסימניות
- #1
בבוקר שאחרי זה, כבר כן זרקתי את השעון לקיר, כמו שאני רגיל. אבל קמתי.
השעה 5:35 ואני על הרגליים, קצת מבולבל - ללכת או לא??
ואם אחזור מתוסכל יותר מאתמול? הרהרתי ליד החלון המשקיף על הרחוב הגשום. לא עוזר לי.
אבא נכנס לחדר כדי להעיר אותי ושמח לראות אותי ער. הוא ליטף את ראשי ואמר לי "סאסי, אני גאה בך. אתה היחיד מכל חמשת הילדים שלי שעובד בכזו עבודה רצינית ומשרת אנשים בנאמנות.
כל הכבוד, סאסי. תמשיך ככה".
סימן משמים, כנראה שאני חייב ללכת. אז הלכתי.
שוב, עם אביחי ,ברכבת הראשונה והשקטה. הוא רץ לפני, אני משרך רגליים מאחוריו.
מנסה להזדקף.
"בוקר טוב, צד שמאל, כרטיסים בבקשה"!
אני מחייך חיוך רחב לזקנה עם המשקפיים העבות, כדי שתראה את החיוך אני צריך להתכופף וזה מה שאני עושה.
"גיברת, יש לך כרטיס?"
"בטח, מה אני נראית לך, גנבת? אני תמיד משלמת, ואתם תמיד שואלים אותי ככה, לא מאמינים. רגע, תן לי להראות לך את הכרטיס, תראה בעצמך.."
קצת מוזרה התגובה המתקיפה שלה. כאילו שמישהו חשד בה שהיא גנבת ושלא מאמינים לה? מוזר מאד.
בדקתי לה את הכרטיס ואמרתי לה שאני רואה שהיא תיקפה וטוב מאד ושיהיה לה יום יום טוב. היא לא חייכה.
הבחורצ'יק מאתמול שוב הוציא לי את הרב מהכיס האחורי במכנסיו, במבט אדיש הניח אותו על המכונה והכניס חזרה. אפילו לא הוציא את האוזניות כדי לשמוע שאני אומר לו שיהיה לו בהצלחה בלימודים.
ירדתי מהרכבת וערכתי סיכום: חצי מהאנשים הניחו רב קו בלי להתייחס למי שמחזיק את המכונה,
חצי מהחצי השני חייכו, והחצי השני של החצי השני אמרו בוקר טוב.
נאנחתי.
אביחי טפח על כתפי ואמר לי בשקט: "סאסי, אני ממליץ לך - עזוב את זה. שמעתי אותך ברכבת. אתה מדבר לאנשים חרשים. אנשים שרגילים שפקחים הם מכונות. עזוב'תך. שים גם אתה אוזניות ותן לחיות."
שנאתי את מה שהוא אמר.
"אביחי, אם אתה רוצה להמשיך להיות מכונה אתה יכול- אני, לא מוותר. ואם אני לא מצליח אני מתפטר."
הוא צחקק, המשכנו ללכת.
ברכבת של שמונה היה עומס רציני, בגלל הגשם בחוץ. היינו צריכים לפלס לנו דרך בין המטריות והמעילים.
בחורף אנשים פחות שמחים, כך שמעתי פעם. החלטתי שאני מפעיל לי מוזיקה בפלאפון, שם בכיס, מי שישמע ישמע.
הפעלתי את "גשם גשם מטפטף" של הערבוצ'ית הזו, והתחלתי ללכת בקרון.
"בוקר טוב אנשים, חורף בריא לכולם, כרטיסים בבקשה" הכרזתי בקול הכי יפה שיש לי.
זה עבד!
אני לא יודע אם זה היה הקול היפה שלי, או השיר המצחיק שבקע ממכנסי, אבל פתאום ראיתי קבוצת ילדים מביטים עלי וצוחקים. כמעט מחאתי לעצמי כפיים.
"הי חברה, בדרך ללימודים? איפה הכרטיסים?"
הם התחילו להניח את הכרטיסים ואחד מהם הצטרף לשיר.
מרוצה מעצמי המשכתי הלאה, מחייך לאנשים ולא תמיד מקבל חיוך, מאחל להם בוקר טוב, ולא תמיד מקבל בחזרה. אבל מה זה משנה? הצלחתי להצחיק היום ילדים! איזה יום שמח, יום מאושר.
בינתיים המוזיקה רצה קדימה והגיעה ל"יונתן הקטן", הצטרפתי לשיר ושרתי לי בשמחה. הייתי מאושר כשהגעתי ל"אוי ואבוי לו לשובב, חור גדול במכנסיו" וסבא'לה דתי חייך אלי ואמר לי 'שלא תהיה שובב ואף פעם לא יקרעו לך המכנסיים'. צחקתי, כזו ברכה יפה. ועוד הייתה לו כיפה כזו גדולה. העיקר הוא צחק, וגם אני. וגם עוד כמה אנשים מסביב.
מצוין, סאסי. כל הכבוד.
מחוץ לרכבת, בקור, הראה לי סאסי שהוא קנס 3 אנשים. "על הבוקר,תאר לעצמך..."
הסתכלתי עליו בבוז, "אני הצלחתי הבוקר לשמח יותר מ-13 אנשים וזה הרבה יותר חשוב."
"צריך להעיף את מי שקיבל אותך לעבודה, איך הוא קלט אותך? אתה בכלל לא מהאנשים שטובים בזה".
נפגעתי. אז הוא אמר שזה בצחוק וברור שאני טוב בזה. רק שחבל שאני לא אמלא את המכסה שלי ויהיו לי פדיחות ואולי יעיפו אותי בסוף.
בסוף לא העיפו אותי, רק אמרו לאביחי שיעקוב אחרי ויראה אם אני לא נותן לאנשים לרדת מהרכבת מהר לפני שאני קונס אותם.
עבר עוד שבוע, ואני צברתי 214 חיוכים ו96 איחולי בוקר טוב. זה הרבה נראה לי.
החליפו לי איש צוות והתחלתי ללכת עם בוריס - רוסי גבוה שלא מדבר.
עוד יותר טוב. שלא יעיר לי על החיוכים ועל המוזיקה היפה שלי.
הוא לא העיר, אבל גם לא האיר. שום חיוך לא ראיתי מהבנאדם. נאדה. חשבתי אם לצרף אותו למבצע שלי, אבל החלטתי שבינתיים לא.
בוקר אחד עלינו על רכבת, היא הייתה צפופה נורא והיו מלא בצלים מפוזרים על הרצפה, הסתכלתי על האנשים, כמה מהם התכופפו להרים לזקנה שעמדה נבוכה את הבצלים והשאר פשוט התעלמו.
החלטתי שאני עושה מעשה:
"חברה, בוא נעשה פה סדר רגע, מי יכול לעזור לי להרים את הבצלים האלה לתוך הסל הירוק שם בצד?"
אף אחד לא זז. הרמתי גבה והתכופפתי, הרמתי בצלצל אחד ועוד אחד, ספרתי עד שש והתרוממתי.
שני בחורים הצטרפו למסע האיסוף, חוץ מהם לא נרשמה כל תזוזה. קימטתי את מצחי והכנסתי את הבצלים לסל לקול ברכותיה של הזקנה.
הייתי מצוברח. זה כמו להגיד בדיחה אחרי מלא זמן שאתה משתיק את כל מי שעומד במעגל ואז לראות שאף אחד לא צחק, וסתם השתקת והתפדחת.
זה כמו שאתה פקח ברכבת הקבועה כבר חודשיים וחצי וכמעט כולם ברכבת מכירים אותך ואת המוזיקה הקבועה שלך בעל פה, ואתה מחייך אליהם ומאחל להם את כל הטוב בעולם. ואז אחרי כל המאמצים שלך לבנות פה יחסים טובים אתה מבקש מהם טובה כ"כ יפה, והם לא צוחקים. או לא זזים.
הלב שלי נהיה כבד כזה, והחיוכים שלי יצאו עלובים. אבל תפסתי את עצמי ואמרתי - סאסי, אסור לך! הבטחת שתוכיח, אתה צריך לקיים. לפחות רק היום. המשכתי את הסיבוב שלי וספרתי 18 חיוכים ו5 בוקר טוב.
בתחנה בסיום משמרת עמד אביחי, "הי אחי, איך הולך לך עם בוריס? בחור טוב?".
אני מספר לו קצת על איך הולך בעבודה בלעדיו.
"היום, עזרתי לאישה לאסוף בצלים מהרצפה של הקרון ושימחתי מלא אנשים." סיפרתי ביובש. אביחי חייך אלי וטפח על כתפי. "ת'שמע, אני לא יודע איך 'תה עושה את זה! אתה ענק. אני- אם הייתי עם מטרות כמוך, הייתי נופל בקרב אחרי יומיים."
אני לא מחייך.
"אתה יודע למה?" לא. אני לא יודע והוא ממשיך.
"אתה, יש לך כוח רצון חזק כזה, וגם יש לך כריזמה, ומה שתגיד כולם יעשו. היית מלך הכיתה פעם, נכון?"
לא נכון. בחיים לא הייתי מלך הכיתה. אביחי ממש המום.
"תקשיב הכיתה שלך פספסה. עזוב,לא משנה עכשיו, אני לא אחפור לך בעבר, אבל תכלס עכשיו אתה עולה לרכבת אתה נותן כזה- "בוקר טוב", וכבר אני רואה איך כולם מחייכים, איך הם נהנים, יש'ך את זה בגדול, אחי."
אני כבר מתחיל לחייך, אם אביחי אומר- אני סומך עליו.
יומיים אחר כך יש לבוריס מקרה, ילדה לא תיקפה את הרב קו, הוא מוריד אותה וקורא לי לרדת.
אני מרחם עליה, כ"כ מרחם עליה שאני כמעט בוכה יחד איתה, אבל בוריס לא יודע טוב עברית ואני צריך לדבר איתה ולהגיד לה שתתן לי את מספר הזהות שלה.
נסיתי לדבר איתה, הבנתי מיד. "בוריס היא רק בת 12. קטינה. אין לה תעודת זהות. תשחרר אותה, והכל טוב. היא לא תעשה את זה שוב, נכון חמודה?"
החמודה עונה לי בבכי מבוהל ואני נסוג לאחור, מבקש לברוח משם.
"בוא בוריס, זה כלום. חד פעמי".
בוריס מנענע באשו לשלילה "המשטרה בדרך, קראתי להם כבר". עקשנות רוסית טיפוסית.
אני זז הצידה. המשטרה לא צריכה אותי, הם יודעים עברית, אבל הילדה, מסכנה.
אני שם כפפות על הידיים ומתיישב על הספסל, הניידת הגיעה, בוריס מתקרב לניידת, מסמן לילדה לבוא אחריו, היא מגיעה והם שואלים אותה מה המספר של ההורים, אני לא ממשיך להסתכל, לא מסוגל לראות את הקטנה המתייפחת.
מחזיק את הראש בין הברכיים וחושב לעצמי 'אתה בנאדם הגון, סאסי. ישר. ככה סבא תמיד אומר. אז למה? למה לא הולך לך להוכיח את מה שהבטחת להוכיח? מה שאמיתי אפשר להוכיח. גם אם לוקח קצת זמן.'
אני מבולבל, קם מדליק סיגריה ומסתובב סביב התחנה.
'אז או שזה נכון ואני לא טוב בהוכחות, ואז אני צריך להפסיק עם זה כי זה לוקח אנרגיות, ואז מפסיק עם העבודה. או שזה לא נכון, ובאמת כל הפקחים הם חסרי לב, אטומים ורוסים עקשניים, ואז אני גם מפסיק עם העבודה.'
כי אני לא חסר לב, ולא רוסי עקשן, ואני כן בוכה עכשיו עם הילדונת המתוקה, ואני כן הייתי נותן לה לרוץ הביתה. ספק אם בכלל הייתי מוריד אותה מהרכבת.
מה שאומר שאני לא באמת פקח. רק עובד על עצמי והעולם.
קמתי מהספסל, מכבה את הסיגריה, רצתי לקיוסק קניתי טופי קטן, חזרתי לתחנה, נתתי לילדה הקטנה, והתפטרתי.
ציפה.
קרדיט ענק ל @עדיאל המגיה המסור, ול @פנס בערפל על הכותרת והתגיות, וכן על העידוד והתמיכה של שניכם!
תודה רבה.
השעה 5:35 ואני על הרגליים, קצת מבולבל - ללכת או לא??
ואם אחזור מתוסכל יותר מאתמול? הרהרתי ליד החלון המשקיף על הרחוב הגשום. לא עוזר לי.
אבא נכנס לחדר כדי להעיר אותי ושמח לראות אותי ער. הוא ליטף את ראשי ואמר לי "סאסי, אני גאה בך. אתה היחיד מכל חמשת הילדים שלי שעובד בכזו עבודה רצינית ומשרת אנשים בנאמנות.
כל הכבוד, סאסי. תמשיך ככה".
סימן משמים, כנראה שאני חייב ללכת. אז הלכתי.
שוב, עם אביחי ,ברכבת הראשונה והשקטה. הוא רץ לפני, אני משרך רגליים מאחוריו.
מנסה להזדקף.
"בוקר טוב, צד שמאל, כרטיסים בבקשה"!
אני מחייך חיוך רחב לזקנה עם המשקפיים העבות, כדי שתראה את החיוך אני צריך להתכופף וזה מה שאני עושה.
"גיברת, יש לך כרטיס?"
"בטח, מה אני נראית לך, גנבת? אני תמיד משלמת, ואתם תמיד שואלים אותי ככה, לא מאמינים. רגע, תן לי להראות לך את הכרטיס, תראה בעצמך.."
קצת מוזרה התגובה המתקיפה שלה. כאילו שמישהו חשד בה שהיא גנבת ושלא מאמינים לה? מוזר מאד.
בדקתי לה את הכרטיס ואמרתי לה שאני רואה שהיא תיקפה וטוב מאד ושיהיה לה יום יום טוב. היא לא חייכה.
הבחורצ'יק מאתמול שוב הוציא לי את הרב מהכיס האחורי במכנסיו, במבט אדיש הניח אותו על המכונה והכניס חזרה. אפילו לא הוציא את האוזניות כדי לשמוע שאני אומר לו שיהיה לו בהצלחה בלימודים.
ירדתי מהרכבת וערכתי סיכום: חצי מהאנשים הניחו רב קו בלי להתייחס למי שמחזיק את המכונה,
חצי מהחצי השני חייכו, והחצי השני של החצי השני אמרו בוקר טוב.
נאנחתי.
אביחי טפח על כתפי ואמר לי בשקט: "סאסי, אני ממליץ לך - עזוב את זה. שמעתי אותך ברכבת. אתה מדבר לאנשים חרשים. אנשים שרגילים שפקחים הם מכונות. עזוב'תך. שים גם אתה אוזניות ותן לחיות."
שנאתי את מה שהוא אמר.
"אביחי, אם אתה רוצה להמשיך להיות מכונה אתה יכול- אני, לא מוותר. ואם אני לא מצליח אני מתפטר."
הוא צחקק, המשכנו ללכת.
ברכבת של שמונה היה עומס רציני, בגלל הגשם בחוץ. היינו צריכים לפלס לנו דרך בין המטריות והמעילים.
בחורף אנשים פחות שמחים, כך שמעתי פעם. החלטתי שאני מפעיל לי מוזיקה בפלאפון, שם בכיס, מי שישמע ישמע.
הפעלתי את "גשם גשם מטפטף" של הערבוצ'ית הזו, והתחלתי ללכת בקרון.
"בוקר טוב אנשים, חורף בריא לכולם, כרטיסים בבקשה" הכרזתי בקול הכי יפה שיש לי.
זה עבד!
אני לא יודע אם זה היה הקול היפה שלי, או השיר המצחיק שבקע ממכנסי, אבל פתאום ראיתי קבוצת ילדים מביטים עלי וצוחקים. כמעט מחאתי לעצמי כפיים.
"הי חברה, בדרך ללימודים? איפה הכרטיסים?"
הם התחילו להניח את הכרטיסים ואחד מהם הצטרף לשיר.
מרוצה מעצמי המשכתי הלאה, מחייך לאנשים ולא תמיד מקבל חיוך, מאחל להם בוקר טוב, ולא תמיד מקבל בחזרה. אבל מה זה משנה? הצלחתי להצחיק היום ילדים! איזה יום שמח, יום מאושר.
בינתיים המוזיקה רצה קדימה והגיעה ל"יונתן הקטן", הצטרפתי לשיר ושרתי לי בשמחה. הייתי מאושר כשהגעתי ל"אוי ואבוי לו לשובב, חור גדול במכנסיו" וסבא'לה דתי חייך אלי ואמר לי 'שלא תהיה שובב ואף פעם לא יקרעו לך המכנסיים'. צחקתי, כזו ברכה יפה. ועוד הייתה לו כיפה כזו גדולה. העיקר הוא צחק, וגם אני. וגם עוד כמה אנשים מסביב.
מצוין, סאסי. כל הכבוד.
מחוץ לרכבת, בקור, הראה לי סאסי שהוא קנס 3 אנשים. "על הבוקר,תאר לעצמך..."
הסתכלתי עליו בבוז, "אני הצלחתי הבוקר לשמח יותר מ-13 אנשים וזה הרבה יותר חשוב."
"צריך להעיף את מי שקיבל אותך לעבודה, איך הוא קלט אותך? אתה בכלל לא מהאנשים שטובים בזה".
נפגעתי. אז הוא אמר שזה בצחוק וברור שאני טוב בזה. רק שחבל שאני לא אמלא את המכסה שלי ויהיו לי פדיחות ואולי יעיפו אותי בסוף.
בסוף לא העיפו אותי, רק אמרו לאביחי שיעקוב אחרי ויראה אם אני לא נותן לאנשים לרדת מהרכבת מהר לפני שאני קונס אותם.
עבר עוד שבוע, ואני צברתי 214 חיוכים ו96 איחולי בוקר טוב. זה הרבה נראה לי.
החליפו לי איש צוות והתחלתי ללכת עם בוריס - רוסי גבוה שלא מדבר.
עוד יותר טוב. שלא יעיר לי על החיוכים ועל המוזיקה היפה שלי.
הוא לא העיר, אבל גם לא האיר. שום חיוך לא ראיתי מהבנאדם. נאדה. חשבתי אם לצרף אותו למבצע שלי, אבל החלטתי שבינתיים לא.
בוקר אחד עלינו על רכבת, היא הייתה צפופה נורא והיו מלא בצלים מפוזרים על הרצפה, הסתכלתי על האנשים, כמה מהם התכופפו להרים לזקנה שעמדה נבוכה את הבצלים והשאר פשוט התעלמו.
החלטתי שאני עושה מעשה:
"חברה, בוא נעשה פה סדר רגע, מי יכול לעזור לי להרים את הבצלים האלה לתוך הסל הירוק שם בצד?"
אף אחד לא זז. הרמתי גבה והתכופפתי, הרמתי בצלצל אחד ועוד אחד, ספרתי עד שש והתרוממתי.
שני בחורים הצטרפו למסע האיסוף, חוץ מהם לא נרשמה כל תזוזה. קימטתי את מצחי והכנסתי את הבצלים לסל לקול ברכותיה של הזקנה.
הייתי מצוברח. זה כמו להגיד בדיחה אחרי מלא זמן שאתה משתיק את כל מי שעומד במעגל ואז לראות שאף אחד לא צחק, וסתם השתקת והתפדחת.
זה כמו שאתה פקח ברכבת הקבועה כבר חודשיים וחצי וכמעט כולם ברכבת מכירים אותך ואת המוזיקה הקבועה שלך בעל פה, ואתה מחייך אליהם ומאחל להם את כל הטוב בעולם. ואז אחרי כל המאמצים שלך לבנות פה יחסים טובים אתה מבקש מהם טובה כ"כ יפה, והם לא צוחקים. או לא זזים.
הלב שלי נהיה כבד כזה, והחיוכים שלי יצאו עלובים. אבל תפסתי את עצמי ואמרתי - סאסי, אסור לך! הבטחת שתוכיח, אתה צריך לקיים. לפחות רק היום. המשכתי את הסיבוב שלי וספרתי 18 חיוכים ו5 בוקר טוב.
בתחנה בסיום משמרת עמד אביחי, "הי אחי, איך הולך לך עם בוריס? בחור טוב?".
אני מספר לו קצת על איך הולך בעבודה בלעדיו.
"היום, עזרתי לאישה לאסוף בצלים מהרצפה של הקרון ושימחתי מלא אנשים." סיפרתי ביובש. אביחי חייך אלי וטפח על כתפי. "ת'שמע, אני לא יודע איך 'תה עושה את זה! אתה ענק. אני- אם הייתי עם מטרות כמוך, הייתי נופל בקרב אחרי יומיים."
אני לא מחייך.
"אתה יודע למה?" לא. אני לא יודע והוא ממשיך.
"אתה, יש לך כוח רצון חזק כזה, וגם יש לך כריזמה, ומה שתגיד כולם יעשו. היית מלך הכיתה פעם, נכון?"
לא נכון. בחיים לא הייתי מלך הכיתה. אביחי ממש המום.
"תקשיב הכיתה שלך פספסה. עזוב,לא משנה עכשיו, אני לא אחפור לך בעבר, אבל תכלס עכשיו אתה עולה לרכבת אתה נותן כזה- "בוקר טוב", וכבר אני רואה איך כולם מחייכים, איך הם נהנים, יש'ך את זה בגדול, אחי."
אני כבר מתחיל לחייך, אם אביחי אומר- אני סומך עליו.
יומיים אחר כך יש לבוריס מקרה, ילדה לא תיקפה את הרב קו, הוא מוריד אותה וקורא לי לרדת.
אני מרחם עליה, כ"כ מרחם עליה שאני כמעט בוכה יחד איתה, אבל בוריס לא יודע טוב עברית ואני צריך לדבר איתה ולהגיד לה שתתן לי את מספר הזהות שלה.
נסיתי לדבר איתה, הבנתי מיד. "בוריס היא רק בת 12. קטינה. אין לה תעודת זהות. תשחרר אותה, והכל טוב. היא לא תעשה את זה שוב, נכון חמודה?"
החמודה עונה לי בבכי מבוהל ואני נסוג לאחור, מבקש לברוח משם.
"בוא בוריס, זה כלום. חד פעמי".
בוריס מנענע באשו לשלילה "המשטרה בדרך, קראתי להם כבר". עקשנות רוסית טיפוסית.
אני זז הצידה. המשטרה לא צריכה אותי, הם יודעים עברית, אבל הילדה, מסכנה.
אני שם כפפות על הידיים ומתיישב על הספסל, הניידת הגיעה, בוריס מתקרב לניידת, מסמן לילדה לבוא אחריו, היא מגיעה והם שואלים אותה מה המספר של ההורים, אני לא ממשיך להסתכל, לא מסוגל לראות את הקטנה המתייפחת.
מחזיק את הראש בין הברכיים וחושב לעצמי 'אתה בנאדם הגון, סאסי. ישר. ככה סבא תמיד אומר. אז למה? למה לא הולך לך להוכיח את מה שהבטחת להוכיח? מה שאמיתי אפשר להוכיח. גם אם לוקח קצת זמן.'
אני מבולבל, קם מדליק סיגריה ומסתובב סביב התחנה.
'אז או שזה נכון ואני לא טוב בהוכחות, ואז אני צריך להפסיק עם זה כי זה לוקח אנרגיות, ואז מפסיק עם העבודה. או שזה לא נכון, ובאמת כל הפקחים הם חסרי לב, אטומים ורוסים עקשניים, ואז אני גם מפסיק עם העבודה.'
כי אני לא חסר לב, ולא רוסי עקשן, ואני כן בוכה עכשיו עם הילדונת המתוקה, ואני כן הייתי נותן לה לרוץ הביתה. ספק אם בכלל הייתי מוריד אותה מהרכבת.
מה שאומר שאני לא באמת פקח. רק עובד על עצמי והעולם.
קמתי מהספסל, מכבה את הסיגריה, רצתי לקיוסק קניתי טופי קטן, חזרתי לתחנה, נתתי לילדה הקטנה, והתפטרתי.
ציפה.
קרדיט ענק ל @עדיאל המגיה המסור, ול @פנס בערפל על הכותרת והתגיות, וכן על העידוד והתמיכה של שניכם!
תודה רבה.
