שיתוף/ בוקר נאכס

[אשר שרבר]

היום הזה לא בא לי טוב

לא כי משהו קרה בו, כי כלום קרה בו.

לא שלא הייתה עבודה, לא שלא הכל התנהל כשורה. להיפך, הכל עבד כמו שצריך, הרגשתי מיותר, למה צריך אותי?

היו כמה פגישות שלא בהכרח קשורות אלי, כך שיכולתי לוותר עליהן ורק להתעדכן, תודה לקל הן היו בסדר, התוצאות היו כמו שצריך, ואני, בשביל מה אני צריך להיות שם.

האנשים הנכונים נמצאים במקומות הנכונים ועושים דברים נכונים, הכל מקסים, איך אומרים טפו טפו.

באופן עקרוני אני מאמין שמנהל טוב לא עושה כלום.

האנשים שצריכים לעשות אמורים לעשות, והוא רק צריך לבדוק כמו מנצח על תזמורת, מה אתם אומרים, מנצח טוב עושה מלא תנועות, ומזיע בסוף הערב, אבל זה רק בשביל ההצגה, לא?

התזמורת בגדול תנגן גם בלעדיו.

אם הוא אימן אותם כמו שצריך בעבר, אה האימונים? האימונים מישהו היה צריך לעשות? נכון, נכון שמנהל טוב גם עשה את האימונים אבל הוא לא חייב אחר כך לעבוד קשה, רק לבדוק שכל אחד עושה מה שצריך, אז מה? זה אומר שהוא אימן טוב? מה זה עוזר לו.

האמת שאני לא לגמרי מאמין בזה, כי לבדוק באמת זה לא מאמץ פיזי, אלא מאמץ מסוג אחר, איך לכוון בזהירות בלי לפגוע, איך להיכנס לכרעיו של תפקיד בלי להמעיט מערכו של העושה, איך לסנכרן את כולם לעבודה מלאה ומאוחדת בלי להיכנס וליצור מתחים מיותרים, ולא שמתחים מיותרים בהכרח, אבל שלא יזיקו המתחים.

בקיצור הבוקר הזה בא לי לא טוב, הייתי עמוק בעקרוני.. שמנהל טוב לא עושה כלום, קמתי מאוחר נמרחתי באמבטיה, שתיתי קפה, סיגריה (מתי נפסיק עם זה כבר למען ה').

קצת אוזניות קצת עיתון קצת מה קורה על הבוקר כשהבית ריק, הגעתי למשרד, ו.. וכלום הכל עוד יופי, לא צריך אותי, נכון עכשיו צריך סמיילי עצוב, במקום לשים אותו כתבתי את זה.

בעיקר בגלל שיש לי חבר שנורא רוצה שאני אכתוב טור בעיתון, הוא בטוח שאני כותב נורא יפה, אני לא לגמרי משוכנע.

הוא כמו כל המפרגנים, שבאמת רוצים שיהיה לנו טוב, לא משנה אם עשינו עבודה טובה, הם הרי לא מוועדת הביקורת. והם גם לא מנהלים.

אבל אם אנחנו לא נקשיב למפרגנים ולא נאמין להם, נמות, ככה אנחנו חיים מהמילים הטובות שלהם, אז הנה יצא לי טור לבוקר רשעון.

שלוש מאות חמישים ושמונה מילים זה מספיק לטור?

 

[גדי ישראלי]

יפה מאד לטור ראשון.
אבל עכשו תן טור שני...