כללי שיתוף המשך>>> בלובל | הקסם ממשיך - מודעת אופנה

  • הוסף לסימניות
  • #1
בהמשך לזה
הבטחתי שאעלה המשך
מודעת אופנה 2.jpg

קצת קשה להתרשם בלי מוקאפים,
אבל לזה באמת שאין לי פנאי...
תהנו:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
נראה מצוין!
מעביר תחושה של איכות ומודעות אפנתית.
של מי הצילום?

הייתי מוותר על הסרט שמלופף סביב הילד.
לא מוסיף וגם לא יחסר אם לא יהיה. המודעה עשירה מספיק בלעדיו.
ההצללה של הילד על הרקע לא נכונה וחבל. אולי אפשר לוותר לגמרי או לתת משהו הרבה יותר בהיר ועמום אם את מחפשת ליצור איזו ניגודיות מהרקע.

אבל שוב, זה נראה מצוין ועושה שירות מעולה ללקוח.
כל ההערות הן רק בשביל השלמות ולענ"ד בלבד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מודעה תופסת!!
גריד, קומפוזיציה וצבעוניות - מושלם!
כמו שאמרו כבר, הסרט המלופף קצת מוזיל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מקסים!
הסלסול של הסרט על הילד היה צריך עוד קצת עיבוד
תודה.
במודעה המקורית הסרט מדוייק, כאן בהקטנה משהו כנאה התפספס
ודאג לפדח אותי...

נראה מצוין!
מעביר תחושה של איכות ומודעות אפנתית.
של מי הצילום?
תמונה מתוך קטלוג חיצוני, חו"לי.

הייתי מוותר על הסרט שמלופף סביב הילד.
לא מוסיף וגם לא יחסר אם לא יהיה. המודעה עשירה מספיק בלעדיו.
אני לא:) הסרטים הם חלק מהקונספט ומכניסים דינמיקה כאן במודעה. הם גם משלימים את הקימפוז וזרימת העין.

ההצללה של הילד על הרקע לא נכונה וחבל.
תוכיח:)
בעיני ההצללה של הילד יושבת נכון ומדוייק, (מתוך ידע של שנים בהצללה ואיור אקדמאיים...)
מסכימה עם הדעה שמעליך שההצללה של הסרט מפוספסת, מההקטנה, כנ"ל, ואכן חבל.

אבל שוב, זה נראה מצוין ועושה שירות מעולה ללקוח.
כל ההערות הן רק בשביל השלמות ולענ"ד בלבד.

תודה כנה על התשובה המפורטת, מחמם את הלב ומראה על תשומת לב שהקדשתם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מודעה תופסת!!
גריד, קומפוזיציה וצבעוניות - מושלם!
כמו שאמרו כבר, הסרט המלופף קצת מוזיל.
תודה!
מוזר שהסרט הוא מה שכל כך מציק לכם:)
באמת חבל על איכות ההעלאה,
אני רואה שבאמת קשה להתרשם
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
בעיני ההצללה של הילד יושבת נכון ומדוייק, (מתוך ידע של שנים בהצללה ואיור אקדמאיים...)
מודעה יפה מאד.
ההצללה של הילד אכן לא ראלית. היא נכונה לפלקט של ילד חד מימדי, לא לילד חי. תסתכלי בפורום צילום, הצל שוכב על הרצפה הפוך מכוון התאורה.
התאורה בתמונה של הילד מגיעה מלמעלה בעיקר (הצללה באזור הסנטר) ולכן צריך להיות על הרצפה ולא באויר צללית מהרגל שעלתה למעלה, וכן ההצללה מאחוריו.....
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
מודעה יפה מאד.
ההצללה של הילד אכן לא ראלית. היא נכונה לפלקט של ילד חד מימדי, לא לילד חי. תסתכלי בפורום צילום, הצל שוכב על הרצפה הפוך מכוון התאורה.
התאורה בתמונה של הילד מגיעה מלמעלה בעיקר (הצללה באזור הסנטר) ולכן צריך להיות על הרצפה ולא באויר צללית מהרגל שעלתה למעלה, וכן ההצללה מאחוריו.....
היא נכונה כהצללה צמודה לרקע שקרוב אל הילד, שמגיעה מלמעלה באלכסון.
הצל הנופל שאת מדברת עלי הוא צל כשהרקע מרוחק.

צל נופל מהרגל שבאויר לרצפה יכול היה להוסיף לריאליות,
אבל יש גבול לריאליות הנדרשת במודעה מהסגנון הזה,
זה לא פוטומונטאז'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
היא נכונה כהצללה צמודה לרקע שצמוד אל הילד.
אין במציאות צילום כזה. אם כן היינו צריכים לראות עוד הצללות קשות.
אלא אם כן הצלם הוא גם קוסם, שמצליח להצמיד ילד לרקע ב90 מעלות ולקבל רקע מקצועי ונקי.
אבל בואי לא ניתפס לזוטות, המודעה מדהימה גם ככה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אין במציאות צילום כזה. אם כן היינו צריכים לראות עוד הצללות קשות.
אלא אם כן הצלם הוא גם קוסם, שמצליח להצמיד ילד לרקע ב90 מעלות ולקבל רקע מקצועי ונקי.
אבל בואי לא ניתפס לזוטות, המודעה מדהימה גם ככה.

את חמודה:) תודה

כפי שאמרתי למעלה, אין צורך לרדת לכאלו רזולוציות בסגנון מודעה כזה,
הרקע כאן הוא דמיוני, אין כאן שום ניסיון או סיבה להפוך את הילד למראה של מצטלם בסטודיו,
אלא לדאוג שהצל יהיה הגיוני וגם המודעה תיראה במיטבה,
מה שלא היה קורה בעבודה מדויקת עם צל נופל מלא ומטריד שעושה בוץ בעינים ובנשמה:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
תוכיח:)
בעיני ההצללה של הילד יושבת נכון ומדוייק, (מתוך ידע של שנים בהצללה ואיור אקדמאיים...)

ההערה שלי לגבי נכונות הצל לא באה מהפן הראליסטי כי הוא לא מעניין כל עד זה נראה טוב.
הנחתי שההעדפה הייתה לא להעביר תחושה שהילד מופיע על רקע פלקטי שטוח שנמצא מאוד קרוב
אלא בסביבה, אומנם לא ראליסטית, אבל מרחבית יותר.
ולכן גם הנחתי שהצל המסוים הזה נולד ככורח כי רצית לצור יותר קונטרסט בין הדמות לרקע.
על זה התבססה הערה שלי. יכול להיות שאת רואה את זה אחרת.

וסתם כהערה כללית תדעי שאף אחד, ובטח לא אני, לא היה משקיע בתגובה מפורטת כ"כ לעבודה בינונית. ומכאן תסיקי ששלך מצוינת ומרשימה.
תמשיכי להפציץ!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #12
לטעמי, הצל מוריד.
וכן כדאי לעבד ולהחיות את הילד, אולי בraw.

המודעה מקסימה!
הצלחות
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
ההערה שלי לגבי נכונות הצל לא באה מהפן הראליסטי כי הוא לא מעניין כל עד זה נראה טוב.
הנחתי שההעדפה הייתה לא להעביר תחושה שהילד מופיע על רקע פלקטי שטוח שנמצא מאוד קרוב
אלא בסביבה, אומנם לא ראליסטית, אבל מרחבית יותר.
ולכן גם הנחתי שהצל המסוים הזה נולד ככורח כי רצית לצור יותר קונטרסט בין הדמות לרקע.
על זה התבססה הערה שלי. יכול להיות שאת רואה את זה אחרת.

אני אוהבת לקבל ביקורת על העבודות שלי,
זה מביא אותי למקום טוב של בחינה מחדש, אז תודה שוב.

הצל נולד כי רציתי להעביר ריאליסטיות מסויימת, והפרדה קלה מהרקע כפי שהנחת.
בעיני הוא היה קליל ובלתי נראה כמעט, ועשה את העבודה היטב. ייתכן שההקטנה גם הבליטה את הצל, אבל אני לא בטוחה בזה.
בכל מקרה, הופתעתי מכך שזה הציק בעין ולקחתי לתשומת ליבי.

סתם כהערה כללית תדעי שאף אחד, ובטח לא אני, לא היה משקיע בתגובה מפורטת כ"כ לעבודה בינונית. ומכאן תסיקי ששלך מצוינת ומרשימה.
תמשיכי להפציץ!
על כך הודיתי לך בהודעה הקודמת.
(גם אני ממעטת להגיב כאן מהסיבה הזו)

תודה לכולכם על המשוב! הוא חשוב לי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
פרסומת יפיפיה!
אהבתי במיוחד את השימוש בדוגמן לא בנאלי - בלונדיני בהיר עם עיני תכלת
גורם ליחודיות והבלטה משאר החנויות

בעיתון עצמו - הצל והסרט נראו מצויין :)

הצלחות!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא יודעת איך זה קורה, אבל כל פעם שאני מחליטה ואומרת לעצמי:
"היום – אני הולכת להתבודד. לספר לו הכול. לדבר איתו באמת…"
זה מגיע. אני מגיעה.
אבל... כלום.
משהו חסום.
שלט של "אין כניסה" תלוי שם, ואני עומדת מבחוץ. משותקת. מאוכזבת. בוכה.

ושוב אני רואה אותם – את האנשים שמדברים איתו בפשטות.
הם משתפים, מספרים, שופכים לב.
ואני? הלב שלי יוצא.
אני מבטיחה לעצמי: "הפעם אני אעשה את זה גם".
ושוב – זה מגיע.
ושוב – כלום לא מגיע.
לא בא. לא נפתח.

אני יוצאת מהשיחה מתוסכלת, שבורת לב.
ולא רוצה לדבר יותר.
למה אני כל כך חסומה?
למה כולם יודעים לדבר איתו כל כך טוב, להגיד לו הכול,
ואני רק בוכה מולו כשכואב –
ולא מצליחה כמעט להוציא הגה מהפה?

למה, אבא? למה?

שנים שאני יושבת מולך ובוכה.
שנים שאני מדברת איתך –
אבל הכול בדממה. בזעקה פנימית. בלי קול.

ושוב אני פוגשת אותם –
אלה שמספרים איך הם אומרים לך דברים כל כך פשוטים וקרובים:
"אבא, זאת חדוה, אתה שומע?
עבר עליי יום לא קל…
הילדים אמנם מתוקים, אבל הרגשתי שפשוט נגמר לי הכוח…"

ואני שומעת אותם ושואלת את עצמי:
מה יש להם שאין לי?
למה זה יוצא להם כל כך טבעי, ולי זה כל כך חסום?

אני מחפשת תשובות.
ולא יודעת מה לענות.
אולי אני פשוט לא רוצה מספיק, כמו שאמא אמרה לי כל החיים?
שאני לא מתאמצת באמת?
אז אני מבטיחה לעצמי: היום אתחיל שוב. אתאמץ מחדש.

אבל שוב…
הכאב הזה.
אבא, למה זה חסום לי מולך?
למה אני כבר שלוש שנים לא מצליחה באמת להתבודד?
למה אני לא מצליחה פשוט לדבר איתך?
לספר מה עובר עליי?
למה זה נגמר בבכי – בלי מילים?

וברגע קטן של אור –
הארת לי משהו, אבא.

שאלת אותי פתאום בלב:
"האם אי פעם ידעת לספר?"
"האם מישהו אי פעם באמת שאל?"

כשהגעת מהגן בוכיה, אחרי שהגננת העמידה אותך בפינה סתם כך –
מישהו שאל מה קרה?
שאלו, בלשון חסרת סבלנות לשמוע את הבכי הצורמני...


כשבכיתה ה', הסתובבת שעות ברחוב, מחפשת קשר,
מישהו שאל אותך, קצת יותר מהשאלה, איך עבר עליך היום?
לא ממש.

כשכבר היית נערה, אחרי יום קשה של מבחנים,
מישהו חיכה לך בבית ושאל – "איך היה המבחן באמת, לא רק לצאת ידי חובה?"
לא.

אז מה הפלא, ילדה שלי, שאת לא יודעת לדבר עכשיו?
שאת לא מכירה את השפה הזאת של שיתוף?
של ביטוי רגשות?

הימים עברו, השנים חלפו, והלב נסגר.
רגשות? שיתוף? הקשבה?
מי לימד אותך איך עושים את זה?

אז איך תוכלי לדעת לדבר איתי –
כשאף פעם לא לימדו אותך איך לדבר בכלל?

אני לא יודעת איך משתפים.
אני לא מכירה את זה.
אני לא יודעת מה אומרים.

אבל אבא שלי, אני רוצה.
כל כך רוצה.

רוצה לבוא אליך כל יום, שעה ביום.
רוצה לשבת איתך.
רוצה להיות קרובה.

אבל הדלת סגורה.
אני עומדת מול שער נעול, רוצה להיכנס – ולא יודעת איך.

רוצה לספר לך הכול כמו כולם,
לא רק לבכות.
לספר לך שכואב לי.
לספר שאני – בסך הכול ילדה קטנה שלך,
שמסתובבת עם כאב וגעגוע,
ורק רוצה יד חמה, חיבוק, קרבה.

רוצה לשתף אותך באמת,
להרגיש אותך איתי.
לשבת איתך, אבא,
ולא לרצות שהזמן ייגמר.

אבל אבא…
הדלת נעולה.
משהו סגר לי אותה מבפנים.

אבא, חדש אותי.
תן לי להתחיל מחדש.
תן לי להחזיר את הימים שהיו חשוכים – אל האור שלך.
תחזיר אותי אל הקדושה, אליך.

תן לי לדעת את הדרך.
לגלות את השביל.
אני כל כך רוצה, אבא.
מתחננת:
תן לי לפגוש אותך מחדש.
שיתוף - לביקורת חנניה
תמיד ידעתי שאני לא ילד סטנדרטי. מאיפה ידעתי? ידעתי. הלא סטנדרטיים יודעים שהם כאלה.
אפילו שנולדתי ילד שלישי במשקל 3.300 ביום שלישי, זה עדיין לא אומר.
התחלתי את החיים במעון שגרתי במודיעין עילית, אחד מתוך יללנים רבים. אבל הרגשתי את הייחודיות מפעפעת לי מהבקבוק.
בגיל ארבעה חודשים ההורים שלי שכחו לקחת אותי מהמעון, והיות ששכבתי בשקט גם המטפלת לא שמה לב. רק בשעה שש בערך אמא שלי קלטה שהיום היא נחה יותר מידי טוב. מיד זיהיתי את הצרחות שלה שהגיעו מהרחוב הסמוך. אחרי כמה דקות כבר הייתי בבית, מוגן היטב. הפרשיה כאילו נשכחה אחרי כמה ימים. אבל לא ממני.
באותם שעתיים שהייתי אובד עצות, היה לי הרבה זמן להרהר על משמעות החיים. הגעתי למסקנה שאדם לא יכול להיות תלוי באחרים. למען בטחוני האישי, התחלתי לעבוד על פיתוח האישיות, חוסן, העצמה, ועוד כל מיני מילים יפות שכתובות בכל מיני מודעות של כל מיני מאמנים. אבל אני לא הייתי צריך לשכנע את עצמי ש"יש לי את זה". פשוט הייתי כזה.
בהתחלה זה התבטא בנקיטת יוזמה באירועים מאתגרים. אירוע כזה יכול להיות למשל אויפרוף שלא תפסתי בו מספיק סוכריות. כדי לפתור את הבעיה הייתי הולך למקום שבו היו סוכריות, כמו כיס תפוח שהיה בסביבה, ולוקח. לפעמים זה לא מצא חן בעיני מבוגרים מסוימים, והייתי נאלץ להיפרד מהשלל. אחר כך למדתי שאין צורך לחכות לשבוע שחל בו אויפרוף. יש סוכריות במכולת כל השנה. זה עבד, עד שזה הפסיק לעבוד. אני לא יפרט למה. עד היום כואב לי להיזכר בזה. אבא היה קונה רק מעור אמיתי.
בישיבה קטנה קלטתי שיש דרכים אחרות להשיג דברים. קוראים לזה "כריזמה", ובתרגום מיוונית עתיקה: מתנת חסד. אני לא קיבלתי את המתנת חסד הזו, אבל אין דבר שאי אפשר להשיג בחיים. לא בחיים שלי.
אז איך לוקחים בכח מתנה? זה לא פרדוקס.
מתנות ניתנות למי שראוי להם. אתה צריך רק להיות ראוי, והמתנה אצלך.
פה החל המפנה.

העולם הוא הרבה יותר עמוק ממה שנראה לנו. אני כמובן לא אכניס אותכם לכל העומק שנחשפתי אליו, אבל במילים פשוטות: יש אורות ויש כלים. הכלי מכיל את האור. ככל שיש לך כלי יותר גדול, אתה יכול להכיל יותר אור. האור הוא אינסופי, אבל הכלי שלך לא. אתה צריך להיזהר משבירת הכלים.

הייתי מתגנב לישיבת המקובלים, יושב, מקשיב, בעיקר לא מבין. היתה לי הרגשה שהם לומדים תיאוריה. אני רציתי למעשה. בדרכים שונות הגעתי להיכרות עם אנשים בעלי כוחות על. זה לעומת זה עשה אלוקים. כמו שצדיקים עושים מופתים, רשעים עושים הוקוס פוקוס. הדרך של הצדיקים היתה ארוכה וקשה. הדרך של הרשעים הציעה שימוש מיידי בכוחות. הצצתי ונפגעתי. בחוץ לא ראו כלום, כמובן. אבל בפנים כבר הייתי רקוב לגמרי. לא היה ברור לי לגמרי אם האדם נברא מהקוף או ששניהם נבראו מהמפץ הגדול, יתכן גם שכל העולם שאנו חווים הוא חלום מתוק שנתעורר ממנו מתישהו.

עזבתי את הכולל עקב פגישות עבודה עם מתקשרים למיניהם. השתתפתי בסדנאות, התמחיתי בכל מיני שיטות. השיא היה כשהצלחתי לברוא במקווה מגבת נקיה יש מאין. תמיד היה לי במשנת יוסף מה שהזמנתי. אם היה חסר, אתם יודעים. בשלב הזה האברכים בשכונה החלו לחשוד בי. התחיל אחרי מעקב חצי סמוי.
בשביל לבלבל את העוקבים בראתי לי כמה כפילים. את הראשון הייתי שולח לכולל שיתנדנד שם ויקום מידי פעם לנייס כדי לא לעורר חשד.
השני היה עושה סידורים נחוצים, קניות, וכל הביטול תיירה. השלישי היה שפן נסיונות. פעם הוריתי לו לומר איזה לחש והוא התאדה במקום. התלבטתי אם לברך הגומל. היה שלב שלא ידעתי כבר מי אני ומי הכפיל. קראתי להם שמות. הראשון היה יששכר, השני היה זבולון, והשלישי אלעזר, דהיינו לוזר.

אפשר לומר שהעסק די זרם, חוץ מעם גרשון. הוא היה אובססיבי לדעת מי אני באמת. החלטתי לעשות לזה סוף. שלחתי את לוזר השביעי לטייל קצת ברחוב. אחרי כמה דקות ראיתי את גרשון מרחרח באיזור. הוא עמד כאילו לעשן, ופקח עין בוחנת על לוזר. שלחתי את זבולון לקנות סכין, נרות נשמה וסיר קטן. גרשון כמובן התבלבל ביניהם וזבולון מסר את החפצים ללוזר שהחל בצעדה מהירה לכיוון קצה העיר כשגרשון מהדס אחריו. אני עקבתי אחרי שניהם ממרחק בטוח. בחורשה שנראתה לי מקום מתאים תקשרתי עם זבולון שיעצור וידליק את הנרות. גרשון עמד ובהה כשחשש גדול בעיניו. הוא הבין שהוא עד לגילוי נדיר של כוחות שלא מהעולם הזה.
לוזר המופעל בשלט רחוק התיישב במרכז שלף סכין חדה וחתך בעדינות את קצה אצבעו. לא ריחמתי עליו. לוזרים לא האריכו ימים אצלי.
גרשון פער את עיניו. דרך עיניו של לוזר יכולתי לקרוא את שפתיו ממלמלות בחוסר אמון: מכשף - - - חנניה מכשף - - -














המשך לא יבוא.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה