שיתוף וביקורת|מיקוד מסוכל

  • הוסף לסימניות
  • #1
השמועות החלו להתרוצץ ברשת באופן כמעט מיידי. כרגיל מצאו העיתונאים דרכים שונות לעקוף את האיסור החמור למרות הצנזורה הצבאית שנקטה ביד קשה למפרי נהלי האבטחה, וכך כמעט לא היה מי שלא שמע על המבצע הצבאי הנועז שנערך קדות ספורות קודם לכן ברצועה.
לא חלף זמן רב עד שהחלו התמונות להגיע. על פי פרסומים זרים, כמובן. החיסול היה טוטאלי. ממוקד. המבוקש הבכיר שכב מרוצץ איברים, כששאריות גופו עולות אט אט באש.
הכותרות היו מדהימות. מסתבר כי בדקות האחרונות ביצע צה"ל בשיתוף מידע מוקדם של השב"כ את אחד החיסולים היותר נועזים, מבריקים ומתוחכמים מזה שנים.
המבוקש ניסה להתחמק. בהחלט. אך שורת תקלות בלתי צפויות מנעה ממנו את יכולת התמרון בשטח הצר של החניה בו הוא עמד. הנהג לא שהה ברכב בשעת הסיכול הממוקד, מה שמנע ממנו להתניע ולהימלט מהמקום.
פרשננו הצבאי הבהיר כי צה"ל העביר מסר חד וברור; ישראל לא תמשיך להתנהל בשתיקה אל מול מאות עפיפוני הנפץ והתבערה המומטרים בהמוניהם על שדות הישובים. לא עוד. מדובר בעליית מדרגה משמעותית בכל הקשור לפעילות הצבאית - הן ברמה הטקטית והן בזו האסטרטגית.
בבית הדין הבינלאומי בהאג העביר התובע מסר מאיים לישראל: "אנו שוקלים את צעדינו מול התקיפה הברברית והאכזרית. נשקול ברצינות רבה לתבוע באופן אישי את החיילים שפיקחו על מל"ט הפיקוד שחיסל את המבוקש. על ראשי מדינת ישראל להפגין אורך רוח וסבלנות רבה יותר ביחסם ובהתנהלותם אל מול אוכלוסיה אזרחית שלווה ורגועה - אחרת יאלצו למצוא את עצמם מועמדים לדין על פשעי מלחמה".
בניגוד גמור העניקה ניקי היילי נאום חד, צלול וברור. "על ישראל להגן על עצמה", כך אמרה, "אל מול מתקפות אכזריות על אוכלוסיה אזרחית בידי ארגון טרור איסלאמי חסר גבולות כמו חמאס. כל מדינה היתה נוקטת בדרך דומה -אם לא גרועה בהרבה- למול התנהגות שכזו על גבולותיה". אגב, לצידה עמד איש צעיר בעל בלורית שחורה והנהן בראשו בהתלהבות. חדי מבט ועזי זכרון זיהו אותו כדני דנון, בכיר במפלגת הליכוד הישראלית, ושגריר ישראל באו"ם עד למינויה של היילי.
ערוצי החדשות הטלוויזיונים פתחו את מהדורותיהם בזה אחר זה בשידור מיוחד מאזור החיסול האולטמטיבי והמרעיש. אחידות הדעים ששררה בין כל הכתבים הצבאיים והפרשנים למיניהם אמרה כי מאז ימות מבצע אנטבה עוד לא שמענו עלהצלחה שכזו לצה"ל ולשב"כ. "השילוב המצויין שבין מודיעין נהדר לביצועים מושלמים של חיל האויר העניק יכולת מרשימה לביצוע פעולת סיכול מדהימה", אמרו כשבשל החלטת הצנזורה הם מנועים מלהרחיב על פרטי האירוע והמחוסל.
בישיבת ועדת השרים העניק ראש הממשלה התייחסות רשמית פומבית לנושא: "מדינת ישראל תרדוף ותתקוף כל מי שינסה לפגוע בחיי השגרה השלווים של אזרחיה, מדרום ומצפון. תדע כל אם ערביה כי אם תחנך את בנה בדרכי הטרור, הרצח והדם - ידם הארוכה של כוחות הביטחון תגיע גם אליהם".
בכירים בצבא בחרו להדגיש את הפעילות ההומאנית שבלטה במסגרת החיסול. בעוד חמאס מונע מישראל כל מידע אודות החיילים והאזרחים הנעדרים, ישראל השאירה את שרידי המבוקש בתוך שטח הרצועה. לדבריהם השתמש חיל האוויר בטילים מדוייקים שמנעו מכל האזור לעלות בלהבות השמימה. "אפילו לוחית הזיהוי שניצבה על גופו נשארה שלימה", שחו בהתרגשות, וחדי עין אישרו כי בתמונות מבצבץ תג הרישוי בינות להריסות.
מצה"ל נמסר כי "בימים האחרונים הזהיר צה״ל וביצע מספר תקיפות בסמוך לחוליות האחראיות להצתות ולהשחתת השטחים בישראל. מדובר בפעולות טרור שמסכנות את תושבי הדרום. צה"ל נחוש להמשיך ולפעול בעצימות עולה ומתגברת כנגד פעולות טרור אלה ככל שיידרש ובמגוון כלים. ארגון הטרור חמאס אחראי לכל הנעשה ברצועת עזה וממנה והוא שיישא בהשלכות".
רק למחרת היום הסירה הצנזורה את האיפול כולו מהמבצע המדהים.
הלא יאומן קרה.
צה"ל השמיד את רכבו של אחד ממובילי חוליות העפיפונים. הרכב הושמד כליל - למעט לוחית הרישוי, כאמור. לבעל הרכב שלום. לביטוח קצת פחות.

לא מאמינים שכך זה עובד? לחצו על השורה הבאה. היא כוללת גם את הודעת דובר צה"ל, שלא התבייש לספר על כך כידיעה דרמטית שמעבירה מסר ברור לחמאס. הציטוט המדוייק שלו הועתק והובא לעיל.
/
www.jdn.co.il/breakingnews/1012193
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
דובר "בצלם":
החוצפה ועזות המצח של הכובש הישראלי עברה כל גבול אפשרי בדרכם לחסום את ההתנגדות הלגיטמית של אזרחים חפים מפשע שכל רצונם ומאווים הוא להדליק עפיפונים בשטח פתוח ולציין בכך את הסבל רב השנים והמצור התמידי בהם נתונום תושבי עזה..
ארגון בצלם מוחה על הצורה הברברית בתגובה איומה של הנחתת טיל על רכב, תגובה הלוקה בחוסר מידתיות נורא כנגד הפרחת עפיפונים שוחרי השלום,
ובכלל דרישת ארגון "בצלם" לפתוח בוועדת חקירה ממלכתית מי נתן את האישור לבזבז טיל כל כך יקר עבור רכב כה זול...
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
  • הוסף לסימניות
  • #5
השמועות החלו להתרוצץ ברשת באופן כמעט מיידי. כרגיל מצאו העיתונאים דרכים שונות לעקוף את האיסור החמור למרות הצנזורה הצבאית שנקטה ביד קשה למפרי נהלי האבטחה, וכך כמעט לא היה מי שלא שמע על המבצע הצבאי הנועז שנערך קדות ספורות קודם לכן ברצועה.
לא חלף זמן רב עד שהחלו התמונות להגיע. על פי פרסומים זרים, כמובן. החיסול היה טוטאלי. ממוקד. המבוקש הבכיר שכב מרוצץ איברים, כששאריות גופו עולות אט אט באש.
הכותרות היו מדהימות. מסתבר כי בדקות האחרונות ביצע צה"ל בשיתוף מידע מוקדם של השב"כ את אחד החיסולים היותר נועזים, מבריקים ומתוחכמים מזה שנים.
המבוקש ניסה להתחמק. בהחלט. אך שורת תקלות בלתי צפויות מנעה ממנו את יכולת התמרון בשטח הצר של החניה בו הוא עמד. הנהג לא שהה ברכב בשעת הסיכול הממוקד, מה שמנע ממנו להתניע ולהימלט מהמקום.
פרשננו הצבאי הבהיר כי צה"ל העביר מסר חד וברור; ישראל לא תמשיך להתנהל בשתיקה אל מול מאות עפיפוני הנפץ והתבערה המומטרים בהמוניהם על שדות הישובים. לא עוד. מדובר בעליית מדרגה משמעותית בכל הקשור לפעילות הצבאית - הן ברמה הטקטית והן בזו האסטרטגית.
בבית הדין הבינלאומי בהאג העביר התובע מסר מאיים לישראל: "אנו שוקלים את צעדינו מול התקיפה הברברית והאכזרית. נשקול ברצינות רבה לתבוע באופן אישי את החיילים שפיקחו על מל"ט הפיקוד שחיסל את המבוקש. על ראשי מדינת ישראל להפגין אורך רוח וסבלנות רבה יותר ביחסם ובהתנהלותם אל מול אוכלוסיה אזרחית שלווה ורגועה - אחרת יאלצו למצוא את עצמם מועמדים לדין על פשעי מלחמה".
בניגוד גמור העניקה ניקי היילי נאום חד, צלול וברור. "על ישראל להגן על עצמה", כך אמרה, "אל מול מתקפות אכזריות על אוכלוסיה אזרחית בידי ארגון טרור איסלאמי חסר גבולות כמו חמאס. כל מדינה היתה נוקטת בדרך דומה -אם לא גרועה בהרבה- למול התנהגות שכזו על גבולותיה". אגב, לצידה עמד איש צעיר בעל בלורית שחורה והנהן בראשו בהתלהבות. חדי מבט ועזי זכרון זיהו אותו כדני דנון, בכיר במפלגת הליכוד הישראלית, ושגריר ישראל באו"ם עד למינויה של היילי.
ערוצי החדשות הטלוויזיונים פתחו את מהדורותיהם בזה אחר זה בשידור מיוחד מאזור החיסול האולטמטיבי והמרעיש. אחידות הדעים ששררה בין כל הכתבים הצבאיים והפרשנים למיניהם אמרה כי מאז ימות מבצע אנטבה עוד לא שמענו עלהצלחה שכזו לצה"ל ולשב"כ. "השילוב המצויין שבין מודיעין נהדר לביצועים מושלמים של חיל האויר העניק יכולת מרשימה לביצוע פעולת סיכול מדהימה", אמרו כשבשל החלטת הצנזורה הם מנועים מלהרחיב על פרטי האירוע והמחוסל.
בישיבת ועדת השרים העניק ראש הממשלה התייחסות רשמית פומבית לנושא: "מדינת ישראל תרדוף ותתקוף כל מי שינסה לפגוע בחיי השגרה השלווים של אזרחיה, מדרום ומצפון. תדע כל אם ערביה כי אם תחנך את בנה בדרכי הטרור, הרצח והדם - ידם הארוכה של כוחות הביטחון תגיע גם אליהם".
בכירים בצבא בחרו להדגיש את הפעילות ההומאנית שבלטה במסגרת החיסול. בעוד חמאס מונע מישראל כל מידע אודות החיילים והאזרחים הנעדרים, ישראל השאירה את שרידי המבוקש בתוך שטח הרצועה. לדבריהם השתמש חיל האוויר בטילים מדוייקים שמנעו מכל האזור לעלות בלהבות השמימה. "אפילו לוחית הזיהוי שניצבה על גופו נשארה שלימה", שחו בהתרגשות, וחדי עין אישרו כי בתמונות מבצבץ תג הרישוי בינות להריסות.
מצה"ל נמסר כי "בימים האחרונים הזהיר צה״ל וביצע מספר תקיפות בסמוך לחוליות האחראיות להצתות ולהשחתת השטחים בישראל. מדובר בפעולות טרור שמסכנות את תושבי הדרום. צה"ל נחוש להמשיך ולפעול בעצימות עולה ומתגברת כנגד פעולות טרור אלה ככל שיידרש ובמגוון כלים. ארגון הטרור חמאס אחראי לכל הנעשה ברצועת עזה וממנה והוא שיישא בהשלכות".
רק למחרת היום הסירה הצנזורה את האיפול כולו מהמבצע המדהים.
הלא יאומן קרה.
צה"ל השמיד את רכבו של אחד ממובילי חוליות העפיפונים. הרכב הושמד כליל - למעט לוחית הרישוי, כאמור. לבעל הרכב שלום. לביטוח קצת פחות.

לא מאמינים שכך זה עובד? לחצו על השורה הבאה. היא כוללת גם את הודעת דובר צה"ל, שלא התבייש לספר על כך כידיעה דרמטית שמעבירה מסר ברור לחמאס. הציטוט המדוייק שלו הועתק והובא לעיל.
/
www.jdn.co.il/breakingnews/1012193
יותר טוב מ 700 טורי פרשנות אחרים.
אין כמוך, נריה. אין כמוך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
קראתי עכשיו את הקטע בפעם הראשונה (מודה: כתבתי אותו היישר אל הפורום ולא העברתי אותו עריכה. לא בסדר, אני יודע.) ושמתי לב לכמה נקודות שעצבנו אותי. לא שמתם לב למשהו בעייתי? כי יכול להיות שרק לי זה צרם בגלל דקדוקי עניות בסגנון האישי שלי, מצד שני יכול להיות שהחלטתם סתם להחמיא כי למה לא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אז הנה החומר דלעיל - רק ערוך. נשמע את דעתכם כעת. מה עדיף? זה או הקודם? האם ההבדלים משמעותיים?

מיקוד מחוסל

השמועות החלו להתרוצץ ברשת באופן כמעט מיידי. כרגיל מצאו העיתונאים דרכים שונות לעקוף את האיסור החמור שהטילה הצנזורה הצבאית, וכך כמעט לא היה מי שלא שמע על המבצע הצבאי הנועז שנערך דקות ספורות קודם לכן ברצועה.

לא חלף זמן רב עד שהחלו התמונות להגיע. החיסול היה טוטאלי. ממוקד. המבוקש הבכיר שכב מרוצץ איברים, כששאריות גופו עולות אט אט באש.

הכותרות היו מדהימות. מסתבר כי בדקות האחרונות ביצע צה"ל בשיתוף מידע מוקדם של השב"כ את אחד החיסולים היותר נועזים, מבריקים ומתוחכמים מזה שנים - על פי פרסומים זרים, כמובן.
המבוקש ניסה להתחמק. בהחלט. לדאבונו, שורת תקלות בלתי צפויות מנעה ממנו את יכולת התמרון בשטח הצר של החניה בו עמד. הנהג לא שהה ברכב בשעת החיסול הממוקד, מה שמנע ממנו להתניע ולהימלט מהמקום.

פרשננו הצבאי הבהיר כי צה"ל העביר מסר חד וברור; ישראל לא תמשיך להתנהל בשתיקה אל מול מאות עפיפוני הנפץ והתבערה המומטרים בהמוניהם על שדות הישובים. לא עוד. מדובר בעליית מדרגה משמעותית בכל הקשור לפעילות הצבאית - הן ברמה הטקטית והן בזו האסטרטגית.

על מדרגות בית הדין הבינלאומי בהאג העביר נציב זכויות האדם של האו"ם, סורי במוצאו, מסר מאיים לישראל: "אנו שוקלים את צעדינו נגד התקיפה הברברית והאכזרית. נשקול ברצינות רבה להגיש תביעה באופן אישי כנגד החיילים שפיקחו על מל"ט הפיקוד שחיסל את המבוקש. על ראשי מדינת ישראל להפגין אורך רוח וסבלנות רבה יותר ביחסם ובהתנהלותם אל מול אוכלוסייה אזרחית שלווה ורגועה - אחרת יאלצו למצוא את עצמם מועמדים לדין על פשעי מלחמה".

בניגוד גמור לדבריו של התובע העניקה ניקי היילי נאום חד, צלול וברור. "על ישראל להגן על עצמה", כך אמרה, "אל מול מתקפות אכזריות על אוכלוסייה אזרחית בידי ארגון טרור אסלאמי חסר גבולות כמו חמאס. כל מדינה היתה נוקטת בדרך דומה - אם לא גרועה בהרבה - אל מול התנהגות שכזו על גבולותיה". אגב, לצידה עמד איש צעיר בעל בלורית שחורה והנהן בראשו בהתלהבות. חדי מבט ועזי זכרון זיהו אותו כדני דנון, בכיר במפלגת הליכוד הישראלית, ושגריר ישראל באו"ם עד למינויה של היילי.

ערוצי החדשות הטלוויזיוניים פתחו את מהדורותיהם בזה אחר זה בשידור מיוחד מאזור החיסול המרעיש. אחדות הדעים ששררה בין כל הכתבים הצבאיים והפרשנים למיניהם אמרה כי מאז ימות מבצע אנטבה לא נראתה הצלחה שכזו לצה"ל ולשב"כ. "השילוב המעולה שבין מודיעין נהדר לביצועים מושלמים של חיל האוויר העניק יכולת מרשימה לביצוע פעולת סיכול מדהימה", אמרו כשבשל החלטת הצנזורה הם מנועים מלהרחיב על פרטי האירוע והמחוסל.

בישיבת ועדת השרים העניק ראש הממשלה התייחסות רשמית פומבית לנושא: "מדינת ישראל תרדוף ותתקוף כל מי שינסה לפגוע בחיי השגרה השלווים של אזרחיה, מדרום ומצפון. תדע כל אם ערביה כי אם תחנך את בנה בדרכי הטרור, הרצח והדם - ידם הארוכה של כוחות הביטחון הישראליים תגיע גם לסביבתו הקרובה".

בכירים בצבא בחרו להדגיש את אופיה ההומאני של פעולת החיסול; בעוד חמאס מונע מישראל כל מידע אודות החיילים והאזרחים הנעדרים, השאירה ישראל את שרידי המבוקש בתוך שטח הרצועה. לדבריהם השתמש חיל האוויר בטילים מדוייקים שמנעו מכל האזור לעלות בלהבות השמימה. "אפילו לוחית הזיהוי שניצבה על גופו נשארה שלימה", שחו בהתרגשות, וחדי עין אישרו כי בתמונות מבצבץ תג הרישוי בינות להריסות.

מצה"ל נמסר כי "בימים האחרונים הזהיר צה״ל וביצע מספר תקיפות בסמוך לחוליות האחראיות להצתות ולהשחתת השטחים בישראל. מדובר בפעולות טרור שמסכנות את תושבי הדרום. צה"ל נחוש להמשיך ולפעול בעצימות עולה ומתגברת כנגד פעולות טרור אלה ככל שיידרש ובמגוון כלים. ארגון הטרור חמאס אחראי לכל הנעשה ברצועת עזה וממנה והוא שיישא בהשלכות".

רק למחרת היום הסירה הצנזורה את האיפול כולו מהמבצע המדהים.

הלא יאומן קרה.

צה"ל השמיד את רכבו של אחד ממובילי חוליות העפיפונים. הרכב הושמד כליל - למעט לוחית הרישוי, כאמור. לבעל הרכב שלום. לביטוח קצת פחות.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת אהבת עולם
ב"ה

בדחילו ורחימו, דבריה של אם

אנחנו רגילים לחשוב שוויכוח הוא זירה של התנגשות.
שצריך להרים קול כדי להישמע, לדבר מהר כדי לא לאבד את רשות הדיבור.
גם כשמנסים להקשיב, זה בדרך כלל רק כדי להשיב.

וגם אני.
כשרציתי לשתף עמדה שונה, חשתי צורך להצטדק עוד לפני שהתחלתי.
כי יש דעות, שלא קל להן להישמע,
ולא בגלל שהן שגויות, אלא כי הן נולדות מתוך כאב עמוק,
וכאב, הוא דבר שקשה להכיל מבלי להישבר.

אני לא אם לחייל.
ילדיי לומדים בישיבות.
אז לכאורה, אין לי זכות דיבור.
מה לי, לעמוד מול אֵם ששולחת את בנה לקרב בעזה או בלבנון?
מה לי, לומר מילה, כשהמסירות שלה זועקת עד לשמים?

אני כותבת את הדברים האלה גם מתוך פחד.
פחד שיישמעו כיומרה, כי מה לי ולכאב האדיר של אם שמוסרת את בנה לקרב?
אני שואלת את עצמי האם מותר לי בכלל להשמיע קול אחר, קול של שקט ושל לימוד?
ואולי כי הקול הזה יש בו אמת, של להחזיק משהו גם כאשר יש אמת נוספת.
ואולי כולנו בכלל כואבים?
ואולי זה בכלל כאב אחד של עם שלם.

אבל דווקא מהמקום הזה של שתיקה רבת־שנים
אני בוחרת היום לומר משהו.
לא כהתנצחות, אלא כתחינה לקשב.
לתת קול גם לצד הפחות נשמע,
הצד שסופג ביקורת ולעיתים גם שנאה.

כי כך חונכתי:
שאין דבר נעלה יותר מלימוד תורה.
שקודשא בריך הוא, אורייתא וישראל, חד הם.
שכל רגע של לימוד מחזיק את הבריאה כולה.

וככה גם גידלתי את ילדיי
לא מתוך כפייה, אלא מתוך אהבה.
אהבת תורה לא כסיסמה אלא כהתמסרות, דרך חיים,
שבה מוותרים על הרבה כדי לזכות בקִרבה.

ובעוד אנחנו השקענו את שנותינו בבניין עולמות של רוח
עולמות שמבקשים לעלות מעלה
חמאס השקיע את כל כוחו בבניית עולמות של חושך, מתחת לאדמה.
אנחנו טיפחנו נשמות,
הם חפרו מנהרות.
אנחנו פנינו אל על,
הם ירדו מטה.
אנחנו חיפשנו גובה של נשמה,
הם חיפשו עומק של הסתרה.

זה לא רק עימות פיזי
זו התנגשות מהותית בין עולמות:
עולם שמקורו בשמי מעלה, שמחבר שמים וארץ,
מול עולם שמבקש לקבור את האור ולחפור אותו באדמה.

והגיעה השעה
ועם ישראל יצא למלחמה של קיום.
ובחורים יקרים, לוחמים, עובדי כפיים ועמלי רוח
נעמדו יחד, כל אחד בכוחו, בגוף או ברוח
להילחם במלחמה של אור מול חושך, של קדושה מול טומאה.

והנה עמל התורה הוא חזית רוחנית אמיתית,
שדורשת כוחות נפש אדירים.
במלחמת קיום, כמו גם בעמל התורה בונים חומה של אור,
שלא נראית בעין אבל מחזיקה את המחנה כולו.

והנה באחד הימים התבהר לי:
מי שנלחם בגופו עוסק בדברי תורה.
ומי שלומד עוסק בדברי תורה.

כי התורה היא שישים ריבוא אותיות,
וכל נשמה בישראל, היא אות חיה בתוכה.
וכל אחד שמוסר את נפשו, בגוף או ברוח
מוסיף אור לאותה תורה.

לקראת חג השבועות עלתה בי תפילה:
שהתורה שנלמדת בבית המדרש
שמילותיה עולות למרום ומקיימות את העולם,
והתורה שמתקיימת בשדה הקרב,
שמזככת ומוציאה לאור את היופי הפנימי של הנשמה
יתאחדו, ויעלו יחד לרצון לפני בורא העולם.

"אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל, לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים..."

הגפן, היא לימוד התורה.
והרימונים, הם מעשי המצוות,
שנעשים בגוף, מתוך אחריות, מסירות ונשמה.

ואם נקשיב זה לזה באמת
אם נוכל לראות גם את הלומד וגם את הלוחם בעין טובה
נוכל להתחיל להתרפא.
ונזכה לקיים את מאמר רבי עקיבא:
"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה."

אולי לא כולם יבינו אותי.
אולי רבים יחלקו על דבריי.
ואולי גם אני אמשיך לשאול את עצמי שאלות.

אבל יהיו כאלה שיאמרו:
"ניכרים דברי אמת."

אלו אותם האנשים שנפשם מחוברת לשורש הקיום,
שמרגישים עמוק בתוכם את קדושת עם ישראל ואת אחדותו.
אולי הם רבים וטובים,
ואולי רק צריך להסיט את המסך
המסך שיש בעולם,
זה שמסתיר את הלבבות,
מחשיך את האור,
ומעלים את האמת הפשוטה:
שכל יהודי, בעומק ליבו, רוצה לעשות רצון בוראו.
ושבלב כל נשמה, יש נקודה שמעריכה את התורה, גם אם לא בגלוי.

ואולי נתחיל לראות,
שכל אחד ואחד מעם ישראל,
בשלב כלשהו של קיומו
אולי בגלגול זה, ואולי בגלגול אחר
מסר נפש.

ואולי בכי השכינה על צער הגלות
הוא לא רק כאב של יחיד, אלא כאב של אומה.
כאב כללי, עמוק, חובק כל נשמה.
ותרשו לי,
תרשו לי לקחת בו חלק.
מתוך שותפות פנימית.
ותרשו לי לכאוב גם על הפילוג
הפילוג שמנסה לחדור דרך חומות של כאב,
ולבקש לו מקום גם בלב שמבקש אמת.

וכל אחד עושה זאת בדרכו, בעומק, במסירות,
בצורה נשגבת וראויה.

ואולי, אולי הגיע הזמן שנכיר בזה.
באמת.
שיתוף - לביקורת אז והיום
אז והיום.
מאת: ש. לוינגר
שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

"אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

"יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

"הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

"נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

"בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

"נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

"הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

"מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

"היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

לא הבנתי מה קורה לי.

או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

הייתכן!!!

בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

בית המקדש הראשון!!!

הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

"אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

"אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

אולי אני כבר לא...


.....

ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

"יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

"אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

התחלתי לבכות.

"לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

"באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

"אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

"היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

"הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

"מתי?"

"עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

"אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

"אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

"לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

.....

יום כיפור הגיע, ואני יודע!

השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

זה לא עוד יום כיפור רגיל.

אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

הווידוי הזה יוצר קירבה!

הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

ויודע בוודאות גמורה.

יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

יהיה אחר!


- סוף -
בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה