שכבות מענן מפלצתי שנראה לפני יומים בירושלים

  • הוסף לסימניות
  • #22
ככה אמא שלי אומרת למי שלא אוהב את האוכל :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
מדהים... ונכון, הצילום לרוחב הרבה יותר מוחשי

מהמם- מפחיד קצת...
נכתב ע"י יעקב1;878889:
בס"ד

הצילום הבא הוא אינו צילום טוב. אבל אני מביא אותו רק כדי להמחיש מה הפסדת בכך שלא צילמת את התמונה רחב. כדי להדגיש את ה"התפוצצות" הזאת מעל העיר. לחבר אותה למשו, ולא שהיא תהיה סתם פורטרט של ענן.

הצילום לא שלי, אך הוא שייך לחבר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
חיוך נראה כי עייפת... כמה ילדים יש לך??
;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
ושוב,, העניין הוא הרבה של טעם ושל יכולת,,,
הצילום נעשה ממרפסת בייתי בזמן שממש לא היה לי זמן ואם הייתי מצלם בסגנון שיעקב העלה ובלי לפגוע בך יעקב,, לטעמי זה פחות מענין מאשר להראות רק את הענן כפי שצילמתי,, ואני השאל אותכם אם הייתם מדפדפים בעיתון, על איזה צילום הייתם מתעקבים זה שרואים רק את הענן ואז הייתם מתכילים לשאול שאלות "מה זה..? ענן, עשן של פצצה, התפרצות הר געש, וכו' וכו' או אם הייתי מצלם צילום מהמרפסת שרואים קצת את הרחוב למטה או אפי בלי ורק קצת את הנוף שלירושלים עם הענן..? אני חושב שלגרום לבן אדם לעצור ולשאול שאלות מעלה את ערך הצילום פי כמה,,, אך בלי הכחשה אם היה לי קצת יותר זמן וסבלנות הייתי יכול אולי למצוא זווית רחבה יותר ויותר מענינת שעדין יעצרו את המתבונן בתמונה ויפתיעו אותו...
תודה לך יעקב פעם הבאה אולי יהיה לי קצת יותר סבלנות וגם נעשה קצת זמן..;))

 
  • הוסף לסימניות
  • #26
נכתב ע"י sara770;879653:
חיוך נראה כי עייפת... כמה ילדים יש לך??
;)

;)

וברצינות, זה דבר שתקף גם לשאר בני הבית...
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
ומענן לענן באותו ענין... צילום מדהים של ענן לפני שנתיים בערך.

בואו נראה מי מוצא כאן מגן דוד... (הזכויות כולן שמורות!)

צפה בקובץ המצורף 143445
 

קבצים מצורפים

  • IMG_0903.JPG
    KB 669.6 · צפיות: 24
  • הוסף לסימניות
  • #28
את המגן דוד ראית לפני הצילום או אחרי?:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
נכתב ע"י צילומית;879883:
את המגן דוד ראית לפני הצילום או אחרי?:)

אחרי אחרי - - - :)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שלום וברכה לכולם.
אשמח בבקשה לעזרתכם.
ברוך השם אנחנו הגענו לשלב שצריכים להכניס את הבת הבכורה שלנו לסמינר.

אנחנו ממש בבלבול ולא ממש יודעים מה לעשות.
מצד אחד אנחנו מאוד מרגישים שהבת שלנו יכולה להכנס לסמינרים הטובים בירושלים .
(היא התקבלה לישן )
היא ילדה מצוינת בצד הלימודי .
התעודה שלה הכל טוב מאוד בכל המקצועות.
האנגלית שלה ברמה גבוה יחסית לחברות שלה בחשבון כנל ממש מצוינת ברוך השם בכל ההקבצות היא א ברוך השם באמת מצוינת .

כמובן שיראת שמים ודעת תורה אצלינו בבית זה הבסיס להכל .

אז איפה ההתלבטות
אנחנו ספרדים
אנחנו אנשים עובדים.
ובעלי עשה צבא בגיל 20.
עשה ועושה מילואים כלוחם
הוא מפקד על מחלקה אוהב את החיילים שלו והם אוהבים אותו
ואנחנו בכללי בתפיסה שלנו לא קיצונים בכל הקשור לגיוס למי שלא לומד וכו. כמובן שאין שאלה ודעת תורה ומה שרבותנו פוסקים אנחנו עושים ונעשה ללא שאלות גם אם אנחנו לא מבינים בראש שלנו את דעת התורה
אומנם בעלי קובע עיתים לתורה בצורה הכי חזקה וברורה
כל יום משעה 5 בבוקר עד 8 .
ובערב משעה 18 וחצי עד כמעט 23:30
בשכונה שלנו ובכלל שהוא בבית ובעבודה לבוש שחור לבן חרדי כובע בשבת וכו
הוא עצמאי עם תואר
כנל אני בעלת תואר.

ובשיחה עם הרשמת שם שהיא מכירה אותנו באמת כחברה שלנו ושל המשפחה היא אמרה משהו שלא חשבנו עליו.
בגדול המסר הוא אתם הורסים את החיים של הילדה אם תכניסו אותה לסמינר הישן או בכלל לסגנון הסמינרים האלו.
אם כל הכבוד לכם הילדה שלכם לא גדלה בבית חרדי אברכי קלסי . והדבר הזה יבלוט .
בנוסף יגיעו שמועות למנהלת ולתלמידות מה שיעלה את הבת שלי לכוונת של המנהלת וזה בכלל עוד לפני שהבת שלי בטעות תגיד איזה משהו שקיבלה מהבית אבל זה לא הסגנון של הסמינר.
מה שיגרום ללא ספק ליותר מידי חיכוך מול המוסד והדבר הזה יעשה נזק לבת שלי.

היא המליצה לי בחום לחפש מקום אחר שהוא טוב אבל שאנחנו לא נבלוט שם בדברים כאלה ויוכלו להכיל את הבת שלכם.

בהתחלה התנגדתי ממש כי בהרגשה אנחנו מרגישים הכי שייכים לסמינר הישן .

אבל אחרי שנרגענו וחשבנו לעומק אולי זה נכון ולא כדאי להכניס את הילדה הטובה והמקסימה הזו למקום שיש מצב שלא יקבלו אותה כשווה בין שווים ?
א. אשמח מאוד לעצה / תובנה של מי שיכול. או בכלל מי שמבין אותי מניסיון
ב. שמענו על סמינר " יסודות" אשמח לדעת האם יש כאן הורים לתלמידות שם ?
ג. גם סמינר בית שרה בשכונת רמות בירושלים..אם אני מבינה נכון הוא שיך לסניף או משהו כזה.

ממש ממש ממש חשוב לי הסביבה וסגנון הבנות שיהיו טובות ומבתים של חינוך חזק ותורני

תודה רבה
מה אתם אומרים על הקטע הזה?
רב הספר מסופר מנקודת מבטו של הגיבור הראשי. זה קטע מכיון השני. מצדו האפל של המאבק.
אשמח לשמוע ביקורת!

המלך חואן ישב על כס האבן המגולף, רגליו מושטות קדימה בתנוחה של אדנות. הוא לא דמה למלך שירש את כסאו בחסד; הוא דמה לזאב שכבש מאורה לא לו. עיניו, צהובות וצרות כעיני נץ, עקבו אחרי להבות האח הגדולה שבערה במרכז האולם, למרות שהערב היה חם. הוא תמיד חש קור בתוך הארמון הזה, כאילו האבנים עצמן מסרבות להכיר בו.

דלתות העץ הכבדות נפתחו בחבטה.

רץ צעיר, מכוסה בשכבה כה עבה של אבק דרכים עד שנראה כפסל חי של חימר, התפרץ פנימה. הוא כשל על ברכיו, נשימתו שורקת בגרונו היבש. ריח של זיעה וסוסים עייפים נישא ממנו, הורס את ריח קטורת הבשמים שאמורה להשרות אווירה נעימה באולם.

"אדוני המלך..." גמגם הרץ, ראשו מושפל אל הרצפה. "הדיווח... מהמישור..."

חואן לא זז. הוא רק הרים גביע יין מוזהב אל שפתיו. "דבר. האם הם כבר מתחננים על חייהם? האם הצמא כבר הוריד אותם על הברכיים?"

הרץ בלע את רוקו, וקולו רעד. "לא, אדוני. הם... הם מצאו מים. בלב המדבר, בתוך החול הטובעני. הם הקימו מכונה מוזרה, מפלצת של עץ ועור, והיא מפיקה מים זכים וקרים בכמות שמספיקה לצבא שלם. המצור... המצור כבר אינו מצור של צמא".

הגביע בידו של חואן קפא באוויר. לרגע השתררה דממה מוחלטת באולם, עד שאפשר היה לשמוע את רחש הגיצים באח. פתאום, בתנועה מהירה ממה שהעין יכולה לקלוט, חואן הטיח את הגביע ברצפה. היין האדום הותז לכל עבר, נראה כדם טרי על אבני הריצוף.

"איך?!" שאג חואן, וקולו הדהד בתקרת הקמרונות. "הובלנו אותם למלכודת המדויקת ביותר! סגרנו עליהם מהים, מהרמה ומהחזית! כל התקיפות של אנשינו היו רק הסוואה, רק משחק של חתול ועכבר כדי להתיש אותם, כדי להשאיר אותם תחת השמש הלוהטת עד שימכרו את נשמתם בעבור לגימה אחת!"

הוא קם מכסאו והחל לצעוד הלוך ושוב, גלימתו הכבדה חובטת במגפיו. "המטרה הייתה ברורה," סינן לעבר יועצו הזקן, המלומד כַּשְׂדָּאִי, שעמד בפינה המוצלת. "רצינו לשבור אותם לא בחרב, אלא ביאוש. רצינו שהם יזחלו אלינו, שיציעו לנו מרגלים מתוכם, שיבגדו בזיכרי בעבור נאד מים. כַּשְׂדָּאִי! שאלתי אותך כבר אתמול - האם הספיקו המרגלים שלנו לגייס מישהו מהם? האם הלחץ עבד?"

היועץ כַּשְׂדָּאִי כחכח בגרונו, פניו המקומטות לא הסגירו דבר. "היו... לחישות, אדוני המלך. היו סימנים של שבירה בקרב הצעירים. אחד מהם, ששמו נלחש בפי הממונים כחשוד בשיתוף פעולה, כבר החל להעביר מסרים. אך כעת..." הוא עצר לרגע, מביט ברץ המאובק, "כעת, כשיש להם מים, התקווה חזרה אליהם. איש לא ימכור את נאמנותו כשיש לו באר בלב המחנה".

חואן עצר מלכת. הוא צמצם את עיניו, מחשבה אפלה חלפה במוחו. "מכונה של עץ? משאבה בלב המישור? מניין להם המיומנות הזו?"

פתאום, צחוק קר ויבש נפלט מפיו. צחוק שהקפיא את דמו של הרץ.

"הוא שם", לחש חואן. "היורש האובד. בנו של הרוזן. החוכמה הזו... לשאוב מים מהסלע, לבנות כלים שמתגרים בטבע... זו הייתה נחלתה של משפחתו". הוא הסתובב אל יועצו, עיניו בוערות בשיגעון. "הוא חי! הנער שחשבנו שקברנו כבר, הוא זה שמשקה את אויביי במדבר!"

"אדוני המלך", ניסה כַּשְׂדָּאִי להרגיע, "אם הוא אכן שם, עלינו לפעול בשיקול דעת. אם נשלח כעת את כל התגבורת אל המישור כדי לתפוס אותו, הארמון ישאר ללא הגנה מספקת. אנחנו נהיה חשופים לתקיפה..."

"שתוק!" צווח חואן והתקרב אל היועץ עד שחוטמו כמעט נגע בשלו. "אתה לא מבין? כל עוד הנער הזה נושם, הכס הזה שמתחתיי אינו יציב! הוא הסמל שלהם! הוא המים שלהם והוא האוויר שלהם! אני רוצה אותו, כַּשְׂדָּאִי. אני רוצה אותו חי או מת, אבל אני רוצה אותו עכשיו!"

הוא פנה אל מפקד המשמר שעמד בפתח. "שלח את כל הפלוגות שנשארו בעֲתוּדָה. רוקן את האורוות. אני רוצה אלף פרשים במישור החוף עוד לפני שהלבנה תיוולד מחדש. תרמסו את הסככות שלהם, תהרסו את המשאבות שלהם, והביאו לי את הנער".

"אבל אדוני המלך," גמגם היועץ, "להשאיר את הארמון רק עם משמר כבוד? זה סיכון גדול מדי..."

"העיקר עכשיו, זה נקמה שלי!" שאג חואן ושלף פגיון קטן מחגורתו, נועץ אותו בשולחן העץ המפואר שבמרכז החדר. "צאו לדרך!"

הרץ והיועץ נסוגו במהירות מהאולם, מותירים את חואן לבדו. בחוץ, קולות של שיריון ודהרת סוסים החלו להדהד בחצר האחורית של הארמון, סימן לכך שהפקודה יוצאת אל הפועל.

חואן חזר לכסאו, אך הוא לא ישב. הוא עמד והביט בחשיכה המשתלטת על עיר הבירה. "בוא אלי, ילד", לחש אל הרוח הקרה שנשבה מבעד לחלון. "בוא ותראה איך המים המתוקים שמצאת הופכים למלוחים כדמעות."
לפי כמה שנים
כתבתי פאנפיק - סוג של המשך/סגירת קצוות
לספר של נחמן גרשונוביץ - זהב אדום / שחור
קראתי לזה: "זהב לבן - מה עוד נשאר"
בזמנו זה פורסם ע"י נחמן גרשונוביץ בשם בדוי - לבקשתי
ועכשיו אני רוצה לשתף את כולכם
הפרולוג מבוסס על קטעים מתוך הספר של נחמן גרשונוביץ
והשאר זה בעיקר כתיבה שלי - כמובן מבוסס על הספרים
אני בעצם סוגר כמה פינות בעלילה
כי כמי שמכיר את גרשונוביץ
ההמשך שהובטח לספר
ככל הנראה לא יצא בשנים הקרובות...

לתשומת לב
מי שלא קרא לאחרונה את הספר המדובר - לא יבין את הסיפור
עדיף לקרוא קודם כל את הספר המדובר.
ואז תבינו מה אני בא לסגור כאן.

פרולוג
סטאניסלב סקולוב טיפס במעלה החבל, מתנשף, רשרוש קל מעליו, המפקד
בלוב בחן את פניו רגע ארוך, עיניו הכחולות בוהקות מתוך הבור האפל,
מבע של תימהון משתקף בהם, המפקד בלוב הגה בלא קול "מצטער"...
ודוקרן זעיר צץ בין בתי האצבעות בכפפה שלו.
החבל נקרע.
מתוך הבור נשמעה צעקה מתמשכת.
הוא התאמץ לקום, כאב מצמית תקף את רגלו, הוא גרר את רגלו על גבי
הקרקע, מותיר בה חריץ ארוך לא אנושי.
●●●
שנים רבות הוא כאן, מצייר על הקיר, כמעט השלים את הציור.
הוא עומד על דרגרג הברזל המוכתם בכתמי צבע רבים מספור, בגוונים
רבים עוד יותר.
הוא שמע פסיעות, הרבה קטפיליסטים עברו כאן מאז, אבל הפעם...
דיבורים, הוא התרכז, הקול נשמע לו מוכר.
למרות שהיה מודע לנוכחותם הוא לא הסתובב אליהם, אף לא הראה סימן
של התעניינות, פניו כמעט צמודות לקיר, ידו מעל ראשו, מכחול זעיר נע
בתנועה איטית, בלתי-מורגשת, כאלו עומד על מקומו.
הוא מעתיק מזכרונו את קומפוזיציה שבע מאת ואסילי קנדינסקי, זו היצירה
הכי מורכבת שלו, הוא ראה אותה כשביקר עם בתו לודה בגלריית
טרטיאקוב במוסקבה.
הקולות התחזקו, "את באמת זוכרת כל דבר שאת רואה וקוראת"?
"את האיור הזה ראיתי עוד לפני שהיו לי כישורי צילום מנטלי" קולה התגבר
"הייתי ילדה... ביקרתי עם אבא בגלריית טרטיאקוב במוסקבה..."
רגע האם אני מדמיין? או שזה אמיתי? אני שומע אותה, את לודה, לודה
בתי המקסימה...
הוא הציץ בהם במבטו, כן, זאת היא, אני בטוח.
אבל אסור לי להתגלות, שלא יתפסו אותי, ההוראה היא לחסל את כל חברי
פרויקט 'זהב אדום', עד שימצאו את האוצר ובו מוצפנים שמות כל חברי
הקג"ב ויעצרו אותם, אני חייב להישאר כאן.
●●●
ירפולק עבר שוב על פני אולם קומפוזיציה שבע, האמן הפרוע עדיין נמצא
באותו מקום, כמו בובה על חוטים, זז בקושי.
האמן השמיע קול שיעול קצר כאשר נעצר ירפולק בפתח האולם...
הוא פנה ללכת משם, ואז נעצר שוב, מסתובב, מחזיק את הנר רחוק מגופו,
כמה פעמים ראה כאן את האולם, ואת האיור הזה, מעולם לא החליף מילה
עם האמן, מעולם לא ראה את פניו...
כנראה עוד פליט מן החיים...
זו קומפוזיציה שבע של קנדינסקי, המורכבת שביצירותיו, וכאן מדובר
בהעתקה, אבל האם זו העתקה מן הזכרון?
ירפולק נטה מעט הצידה, מנסה לראות אם יש בידיו של האמן תמונה או
דפים, לא הצליח לראות.
לפתע נרעד כולו, האמן מוכר לו מעט, הוא מיקד את מבטו שוב, והביט
בריכוז בפניו העצובות של האמן.
הוא מאוד דומה לאבא שלי, "מוי פאפא..." (אבא שלי - ברוסית)
"פאפא..." הוא לחש, ספק לעצמו, ספק לקירות המנהרה.
"פאפא..." הלחישה כמעט הפכה לצעקה.
האמן הפנה את מבטו לעברו, ואז עצר נדהם...
"אתה טי ירפולק?" (זה אתה ירפולק? - ברוסית) שאל בלא קול.
"דה פאפא" (כן אבא - ברוסית) קולו רעד.
הם נפלו זה על צווארי זה, גועים בבכי, בכי של התרגשות.


1
הנר שבידו הבהב הבהוב גסיסה.
באחת הכל הפך שחור.
ירפולק שלף מכיסו פנס, אלומת אור לבנבנה האירה במעט את החושך.
סולם נראה כמה מטרים לפניהם.
"בא אבא, נצא מכאן, לפני שהכל יתמוטט".
"לא, לא... לפני שיוצאים..." ענן אבק התקדם לכיוונם "אאטטששיי" הזקן
השתנק "יש עוד אוצר"...
"מה? באמת?? יש עוד אוצר???" מבט התמיהה על פניו גבר עם כל מילה שהוציא מפיו.
שנים רבות חיפש את האוצר וחקר אחריו ואף פעם לא שמע על אוצר נוסף...
הזקן לא הצליח לענות, רק הצביע לכיוון כלשהו ובקושי מלמל "לשם".
הם התקדמו באיטיות תוך כדי סדרת שיעולים עזה שהופקה בצורה מעוררת
השתאות מפיו של הזקן, סדרת שיעולים שהיתה מנצחת בתחרות על שיא
גינס, אם רק היה מתמודד עליו.
הזקן גורר את רגלו, מותיר בקרקע חריץ ארוך...
●●●
רעש עמום נשמע מתקרת המנהרה, "הכל הולך לקרוס!!!" צעק ירפולק.
הם התחילו לרוץ, ירפולק תומך באביו, תקרת המנהרה החלה להתמוטט
מאחוריהם.
הזקן התנשף בקושי רב "לא. אני. לא. יכול. יותר!"
"אבא רוץ, הכל מתמוטט!!!!!!!!" שאג ירפולק.
"לא, אני לא יכול!!" צרח הזקן בהחלטיות. "תעזוב אותי, תציל את עצמך!!!"
"לא. לא אבא, אתה-לא-עוזב-אותי. נשימה. תמשיך בשביל לודה, כבר
שנים אתה מחכה לרגע הזה".
נשמע רעש אדיר.
תקרת המנהרה קרסה.
"איייייייייייייי!!!!"
ירפולק התכופף "פאפא שתו סלוצ'ילס סתבוי???" (אבא מה קרה איתך? - ברוסית)
"האבן..." הוא נאנח בכאב "היא... נפלה לי על... הרגל".
ירפולק הרים את אביו על כתפיו, ורץ לכיוון היציאה מהמנהרה.
"לא... רגע... אבל... האוצר?.." התחנן הזקן "לא, אני לא יכול לצאת מכאן
לפני שנמצא אותו..."
"אבל אבא..."
"אתה לא תבין..."
ירפולק לא הגיב.
"יש כאן מימין פניה שדרכה ניתן להגיע לאוצר."
הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זר


2
הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זרועת מכשולים,
סלעי ענק התנשאו בכל פינה. וענני אבק כיתרו אותם מכל עבר...
פינג דה הופיע מולם "הי, לאיפה אתם הולכים??".
"מה השאלה? אנחנו הולכים הביתה".
"לא כל כך מהר..." הרהר לעצמו פינג דה תוך שהוא משחק בקצוות שרווליו
בצורה מוכרת.
"אל תנסו לעבוד עלי" סינן, "אתם מחפשים את האוצר השני?!" ספק שאל
ספק קבע, נותן להם את ההרגשה שהוא יודע הכל...
"לא... זאת אומרת כן, אבל זה, לא מה שאתה חושב..." אמר הזקן.
פינג דה הביט בזקן במבט בוחן "אז איפה האוצר??" שאל.
"תשמע רגע, אתה לא מבין... אין לך מה לעשות עם האוצר הזה, זה משהו
אישי..."
רעש מהיר של חיתוך באוויר...
מטח מחטים...
"לא, לא, בבקשה!" זעק נואשות הזקן "תקשיב רגע... האוצר הזה הוא משהו
אישי, אתה..." לא מספיק להשלים את המשפט, נופל על הקרקע, כשכמות
לא מבוטלת של מחטים מקשטת חלקים נרחבים ביותר מגופו.
ירפולק התנפל, מנחית אגרופים, פינג מסתובב בתנועות מהירות רגועות
משהו.
אגרוף, חסימה, נעילה, השתחררות מהירה, בעיטה, חדירה.
ירפולק היה מאומן היטב באומנות ה'טו קאן דו', הוא למד אותה בעת
שהותו בצרפת, בנסיונותיו למצוא את זהב אדום, בין ניסיון אחד למשנהו,
והגיע לדרגות גבוהות ביותר.
הוא זכר את שאמר לו המאסטר באימון הראשון... "תזכור... שמה של
אומנות הלחימה הוא 'טו קאן דו' שתרגומו 'רגליים וגם ידיים', מה שאומר
שהקובע באומנות זו הם הרגליים הרבה יותר מהידיים, אני יודע שיותר
קשה לתרגל תנועות מדויקות ורכות עם הרגליים, אבל זהו הסוד... האויב
בדרך כלל לא יהיה מאומן כמוך ברגליים, כיוון שבשאר האומנויות נותנים
פחות מקום לרגליים, וזהו היתרון שלך על פני אויבך..."
הוא אכן זכר זאת.
גם פינג היה מאומן, הוא בלם את המכות אחת לאחת בצורה מעוררת
השתאות, כך שנראה שהוא בכלל עומד ברוגע על מקומו באמצע איזושהי
מדיטציה, ובסך הכל מנסה לגרש עם ידו האחת זבוב טרדן.
הקרב היה קשה...
פינג כמעט וניצח, אך בעיטותיו של ירפולק עמדו לפינג בעוכריו, באומנות
שבה לחם לא נתנו משקל כה רב לרגליים כמו ב'טו קאן דו'...
דריכת אקדח.
הם היו עסוקים בקרב, כל אחד ידע שזהו קרב לחיים ולמוות, מי שמאבד את
הריכוז אפילו לשנייה נופל שדוד, לא שמים לב לכלום מחוץ לטווח גופו של
היריב...
יריה.
פינג דה נפל מדמם בראשו.
●●●
"איזו סייעתא דשמיא שפגעתי בו" אמר הזקן.
"סטול-טיש ריבה-פיש נוזק-מסר לוצה-בסר" לחש ירפולק.
"פיענחתם כבר את המשפט הזה??" שאל בחיוך הזקן.
ירפולק הנהן.
"טוב אבא, אעזור לך לשלוף את המחטים".
כעבור שמונה דקות ושלושים וחמש שניות, ארבעים ושש מחטים, וכמות
לא מבוטלת בעליל של אנחות כאב, הם המשיכו בדרכם לאוצר.
"אבא, אולי תספר לי קצת על האוצר, במה בדיוק מדובר".
"זהו סיפור ארוך..." אמר הזקן באקסטזה... והתחיל לספר...
הם המשיכו ללכת לאורך המנהרה, ערמות אבנים, סלעים, אבק, חול,
מתקדמים באיטיות לכיוון בלתי נודע...


אפילוג
הזקן הפנה את אצבעו לנקודה כלשהי ברחבי רצפת המנהרה, "הנה כאן
הנחתי בזמנו את האוצר".
הם חפרו בידיהם החשופות בעפר, מחפשים...
פתאום חש ירפולק במשהו, הוא חפר במרץ מוגבר.
מעלה בידיו דף נייר לבן חלק...
הוא שלף אותו באיטיות והגיש לאביו "זה מה שחיפשנו?" הוא שאל.
"כן", אמר הזקן בחיוך דומע, "שנים חיכיתי לרגע הזה..."



אשמח לתגובות
נ.ב. תנסו להיות עדינים עם ביקורות
זה שיתוף ראשון שלי בפורום
כתבתי את זה לפני שנים
וזה הדבר הראשון שכתבתי...

אשמח לשתף עוד עם יש רצון בכך...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה