שלושה סיפורים מגזריים מעליבים מאוד

[Natan Galant]

א.
מעשה בליטאי בן תורה, תלמיד חכם מופלג שזקנו ארוך, פראקו מגוהץ ועיניו למדניות, ששוחח בחדר מדרגות עם שכנו החב"דניק הנלהב.
נתגחך בן התורה על בעל הסרטוק, ואמר לו: שמע סיפור.
וכך סיפר:
מעשה בחב"דניק נלבב שהיה הולך בכל רחבי ארץ ישראל ומקרב את הגאולה. וכך היה מעשהו: בכל עת ועת שהיה רואה גדר פח, היה ניגש אליה במהירות, מוציא מכיסו לורד ארטליין חזק שאיננו נמחק, וכותב באותיות קידוש לבנה: הכונו לביאת המשיח!

יום אחד נקלע בדרכו חולק כלשהו. חמד לו החולק לצון, חטף ממנו את הלורד, והוסיף איתו בסוגריים את המילה האמיתי.
ככה זה היה נראה. הכונו לביאת המשיח! (האמיתי)

כיוון שכך, נתכעס השליח כעס גדול, חטף מהחולק את הלורד, ומיהר לקשקש על האמיתי.
בעוד הוא נושם לרווחה, פרץ החולק בצחוק עז. תראה מה עשית, הוא אמר לבן שיחו, ואז הצביע על התוצאה הסופית:

ב.
השכן החב"ד לא אהב את הבדיחה בכלל. על כן הוא נשען על קיר חדר המדרגות, ואמר לשכנו בעל הפראק: גם לי יש סיפור.
קדימה, דחק בו שכנו הלמדן. ספר לי.
והוא סיפר: היה היה חסיד חב"ד ירא שמיים, רב און ואמיץ כוח, שקולו עשיר ושכלו חריף ודברותיו נעימים, והוא אהב מאוד לדרוש בהלכה ובאגדה.
וכך, בכל פעם שהזדמן לו להתפלל מנחה בבית כנסת שיש בו אברכים חשובים, היה ניגש אל הגבאי, מבקש ממנו רשות לדרוש קלות בין מנחה למעריב - ומפעים את השומעים. מרביץ בהם דברי תורה מתוקים המשמחים את הנפש ומקנח בדברי התעוררות.
עד שיום אחד נקלע לבית כנסת ליטאי נחשב, עמוס בלמדנים רציניים ובעלי השקפה. כיוון שכך, בחן אותו הגבאי יפה יפה בעיניו החודרות, וכיוון שהבין כי לפניו חב"דניק לכל דבר ועניין - סירב.

- אבל למה? תהה הדרשן, והגבאי הסביר: אתם, החב"דניקים, כל היום מדברים על משיח ועל גאולה. העוילם פה לא יאהב את זה בכלל. תן לנו ללמוד בשקט.

הניף מולו הדרשן את אצבעו המורה, והבטיח שלא ידבר כלל מעניין הרבי מלך המשיח או משום עניין כלשהו הקשור בצורה כלשהי אל גלות וגאולה.
נו, הסכים לו הגבאי.

הלך הדרשן, הכה על העמוד, השתיק את הלומדים, ומסר להם דרשה נפלאה, כולה פנינים, מלאכת מחשבת יהודית של ממש. בלל בדבריו הלכה, תורה, גמרא, סיפור על הרמב"ם, קושיה על רש"י, תירוץ, ועוד עניינים נהדרים.
וכשסיים את דבריו, פלט כלאחר יד: ...ושה' יזכנו שנזכה לגאולה השלמה בקרוב, במהרה בימנו אמן.

באותו רגע, קול רעש גדול הרעיש. הגבאי ניגש אליו וזעק: מדוע זה הפרת את ההבטחה שלך? מדוע דיברת על גאולה?
נבעת השליח: מה דרשה, רק אמרתי דברי סיום. בדיוק כמו שהדרשנים "שלכם" - הליטאיים - גם אומרים!

גירד הגבאי בזקנו, הרהר לרגע, ופעה: לא לא, יש הבדל גדול.
כשהדרשנים שלנו מדברים על גאולה, הם לא מתכוונים ברצינות. אתה - כן...

ג.
ולסיום, אקנח במעשיה קלה מלפני חמש עשרה שנים לערך.
נסענו אז ברכב קטן וקופץ של ר' שמעיה איש החסד מירושלים, פנינו אל המקומות הקדושים. כי כך הוא מנהגו דאז (ואולי עד היום): הוא היה אוסף בכל ערב ראש חודש מניין בחורים ואברכים, נוסע איתם בטרנזיט מקרקשת אל המקומות הקדושים בצפון הארץ, במיוחד ציון התנא הקדוש ר' מאיר בעל הנס - ומבקש מהם להעתיר בעד התורמים. כל אלו שבזכותם קיים מפעל החסד שבבעלותו.

זכיתי כנער מבורמץ טרי להשתתף פה ושם בנסיעות כאלו, ולפעמים גם נוספים מבני משפחתי עלו ובאו.
כך ארע שבערב ראש חודש אחד ישבו להם ברכב גם אני הצעיר, גם אחי המוכשר הרבני ני"ו - ועוד בנדוד חב"דניק אחד חדש בתחום. נער בן גילו שהתקרב לאורו של הרבי ונכנס חזק לעולם החב"די.

נגנים לא היו אז לאף אחד, שיחות בפלאפון עלו הון עתק שלא היה ברשותנו, ולפיכך העברנו את שעות הנסיעה בכביש הבקעה בשיחות בינינו.
אחי הבכור שכלל את השיטה, והציק לחב"דניק הטרי שלצידו בשאלות על הרבי, על משיח, על הרמב"ם, ועוד כהנה וכהנה עניינים.

כל זה קרה בספסלים האחוריים של הטרנזיט. בקבינה ישב רבי שמעיה שיחי' כמלך בגדוד, והיה עסוק בענייניו; עבר על רשימת התורמים וכדומה. בכיסא מאחוריו ישב ירושלמי נכבד ונשוא פנים, שניסה בסבלנות לאורך כל הנסיעה להצית סיגריה, ולא כל כך עלה בידיו. וכשהצליח ודלקה האש, תיכף נזף בו שכנו לספסל: ר' ייד, העשן מפריע לי.
והירושלמי מצידו לא הבין: סיגריה מפריעה לך? אזוי? איך זה יכול להיות בכלל.
וכך היו מתווכחים ומתפלפלים, עד שקולות הוויכוח היו מפריעים לנהג, שהיה פונה לרבי שמעיה בבקשת סעד, ורבי שמעיה היה נוזף בהם ומשכין שלום ואחווה כדרכו בקודש.
ובינתיים המשיך השליח הצעיר לדבר על המשיח.

השעות חלפו. הגענו לציונו של ר' מאיר בעל הנס, קראנו את כל שמות התורמים, ואני ניגשתי לר' שמעיה לשאול אותו מה זו המילה המסתורית הזו "זשק" שהופיע ליד כל תורם שני. הוא חייך ופירק עבורי את ראשי התיבות (זרע של קיימא!), וכל החבורה המשיכה לומר תהילים ולהתפלל בעד התורמים.

לאחר התפילה, היה עורך רבי שמעיה סעודת מלכים.
היינו נכנסים לאחת החורבות ממול מבנה הציון, ושם סועדים את ליבנו בלחמניות קטנות נהדרות, בילקע"ס ביידיש, בסלט עגבניות נהדר המתקרא "ערבישע סלט", ושותים קנקל עד מחנק.

וכל אותה העת לא חדל השליח ממלאכתו, והיה משכנע ומשכנע את אחי להיות חב"דניק ולוותר על ברסלב מכורתנו.
וכיוון שאותו שליח הגזים קלות בדבריו, ונקעה נפשו של אחי מכל הדרשות בעניין חב"ד והמשיח, נזף בבנדודי ואמר:
עד עכשיו זה עוד היה בסדר. אבל עכשיו אסור לך לדבר על המשיח.
- למה? תהה בן הדוד, ואחי השיב:
הן שנינו שאין משִּׁיחין בשעת הסעודה...

 

[האגריד -בוצי פוליקמן]

ענק, חזק, דרדק, ברדק, חמק מהשק (פעקאלה בלע"ז, אבל זה לא הסתדר עם החרוז)

 

[אשר שרבר]

והכותרת היתה בשביל להשחיל סיפורים שכאלו בלי לעורר מהומות מיותרות.
הבנתי את זה, ברוך.