• הוסף לסימניות
  • #1
קניתי מחשב חדש חלונות 7 64 ביט. (מה זה הדבר הזה ? עוד לא הבנתי....)

אני מנסה לתקין את PDF CREATOR, והוא מתקין לי וזה לא עובד לי.

ציפור קטנה לחשה לי שצריך גירסא שמותאמת ל 64 ביט. מישהוא יודע היכן משיגים כזה דבר ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
תחשבי כמו כביש ככל שיש לו יותר מסלולי נסיעה עוברים בו יותר מכוניות
כך במחשב ככל שיש יותר נתיבים בתקשורת הפנימית הוא מהיר יותר
עד לפני זמן מה הי 32 מסלולי נסיעה כיום יש 64 מסלולים
ניתן להתקין מערכת הפעלה שעובדת על 32 למרו שיש 64 במחשב
אם התקנת 64 את מנצלת את החומרה יותר טוב

היות וקיימת מדניות מיקרוסופט לתאימות לאחור שפרושה מוצרים מתקדמים יוכלו להפעיל גם מוצרים מיושנים יותר ניתן להפעיל גרסת 32 על גבי מערכת 64

לחצן ימני על הקובץ הפעלה מאפיינים בחירה בתאימות המערכת

בהצלחה
 

קבצים מצורפים

  • תמונה1.png
    KB 288.1 · צפיות: 18
  • הוסף לסימניות
  • #3
המחשב לא נותן לי להקליק על "תודה". (אולי בגלל הנסיעה הפקק בכביש של 64 ביט :) )

אז קבל את תודתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
למען הדיוק, התרשים מדויק עד ל 32 ביט (כמו בציור) , באמת כשיצאה WIN95 היא היתה מערכת הפעלה 32 ביט (כמעט כי היא עדיין יכלה להריץ קוד של 16 ביט במצב דוס) וה NT3.5 היתה מערכת הפעלה ממש 32 אמיתית (עליה היו מבוססת ה WIN2000 וה XP זצוקללללה) . לעומת זאת המעבר ל 64 הוא לא מלא. הוא מאוד חלקי. כדי לעבור ל 64 מלא צריך היה לכתוב את כל המעבד מחדש (בסיגנון RISC ) וזה מה שאינטל ניסו לפני עשור עם מעבד שנקרא ITANIUM שממש לא תפס כי הוא לא היה תואם אחורה לסביבה של 32 ביט.

מה ש AMD דחפו לפני כ 5 שנים ואינטל בלית ברירה גם הסכימו לזה לפני כ 3 שנים זה מעבדי 32 סיביות עם הרחבה של 64 ביט.
מה זה אומר ?
זה אומר שעדיין המעבדים עובדים עם פקודות באורך של 32 ביט כמו שהיה ב 25 שנה האחרונות.
אבל שני דברים שונו. מרחב כתובות הזיכרון של המעבד שונה ל 64 ביט כדי שיוכל לגשת לכתובות זיכרון שמעל ה 4GB , וגם אורך הנתונים בפקודות מסוימות הוכפל. אבל כיון שהפקודה עצמה היא עדיין 32 ביט רק הכפלת הנתונים לא משנה ככ הרבה.
לעומת זאת הרחבת מרחב הזיכרון היתה המטרה העיקרית של המעבר.

כנראה שלא יעברו ל 64 מלא לפני שישנו לחלוטין את מבנה הפקודה של המעבדים, וספק גדול מאוד אם נזכה לראות את זה , כי במילא עולם המחשוב צועד כרגע (על אפו וחמתו של מי שלא מעניין אותו) לכיוון של מיזוג הממשקים הניידים (דהיינו מערכת הפעלה אחת ותוכנה אחת בסמארטפון טאבלט ובלפטופ) כמו שמנסים לעשות ב MS בוינדוס 8 שיותאם גם למעבדי ARM של הטאבלטים והסמארטפונים, והם כבר ממילא מעבדי RISC כך שלא נראה שיהיה מי שיטרח להעביר את עולם המחשוב כמו שאנו מכירים אותו היום לסיבת 64 ביט אמיתית. (אפל כבר עשו את זה מזמן עם ה LION למי ששם לב)


90 אחוז ממשתמשי המחשב לא צריכים 90 אחוז מהעוצמה שאינטל מספקת. ולא יעזור כמה תותים ימכרו לנו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אינטל כבר מעבירה את המעבדים לRISC תביט על מעבד ITANIUM 2

לאחר כל המחקרים כי בנקודה צפה הוא יותר טוב מהירות הביצוע מהיר יותר ולא מחייב תלות בתדר מהיר יותר(כי כל פקודה ניתנת במחזור שעון אחד)

הם מתחילים לעבור ולהעביר, וזה יקרה לגמרי בסופו של דבר כשיפסיקו עם כל התאימות לאחור
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
ה ITANIUM בשוק כבר מ 2002 והם לא ממש תופסים תאוצה. הגירסה הנכוחית (9100) בשוק כבר כמעט שנתיים ויש לה בערך 1.2% משוק המעבדים בשוק השרתים , למעשה היא היחידה הכי מפסידה של אינטל כבר המון זמן (גם של HP שהיא כמעט היחידה היום שמוכרת שרתים של ITANIUM , אבל יש להם את השיקולים שלהם ).
ORACLE - שהיא אחד מספקי התוכנה הכי גדולים בתחם האירגוני כבר הודיעה לפני זמן רב שהיא מפסיקה לתמוך בכלל בסביבת ה ITANIUM.
אני מאמין שהיא תשאר עוד בזמן הקרוב (אפילו שלפי השמועות יש לאינטל בעיות רציניות עם האמינות של הגירסה הבאה PULSAR וההשקה שלהם נדחתה כרגע לזמן לא ידוע) בתור מוצר נישה בתחום שרתי מידע גדולים. אבל אף אחד לא רואה בזה מחליף ל X86 כרגע גם לא בחלומות הכי פרועים של אינטל.
בינתים מבחינת מספרים , המעבדים שהכי מאיימים על אינטל זה מעבדי ה RISC של ARM שנמצאים בכל הטאבלטים/נטבוקים של גוגל/סמאטפונים/MID וכו' . לפי כל התחזיות ב 2015 ימכרו כפול מעבדי ARM מאשר מעבדי X86.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אינטל לא מצליחה לעבור כי הם שומרים על תאימות לאחור X86
ביום שיפסיקו עם זה הם יוכלו לעבור ל RISC

כל הסלולרים או סמרטפונים עובדים ב RISC לחסכון בשלב מסויים הם יצטרכו לעבור מקסימום אם סימולצייה של הפקודות בהתחלה עד שיפסיקו עם זה כליל
יתחילו במעבדי השרתים ולאחר מכן המשמש הביתי
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
בתוכנת תג מצורפת גם המדפסת המבוקשת בגירסה החדשה
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בס"ד

ביום שלישי בערב חזר נתי לדירה חשוכה.

אשתו לקחה את הילדות לבת מצווה של גיסתו והבית היה ריק.

ערב שקט עמד לפני נתי שהכין לעצמו ספל קפה, הוריד חבילת וופלים מהמדף הגבוה, התיישב ליד השולחן בסלון, פתח את מכסה המחשב, ולחץ ארוכות על כפתור ההפעלה.

נשמע הזמזום המוכר, המסך היה עדיין שחור, הוא הספיק לקרוע בשיניו את העטיפה העקשנית, לסדר מגדל יפה של חמישה וופלים מיושרים, להחזיר את החבילה למדף, לברך וללגום מהספל, והמסך - עדיין שחור.

משהו לא בסדר.

נתי לחץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג", התנגן צליל מוזר וחדשני ומלבן קטן נפתח משמאל: "משתמש זה אינו מורשה". שאר המסך נותר שחור.

"מה זה צריך להיות", מלמל נתי ולחץ שוב על האנטר.

המלבן הקטן כבה ומיד צץ מחדש בצד ימין, "משתמש זה אינו מורשה".

נתי נלחץ.

וגם מקש האנטר.

החלונית קפצה שוב שמאלה.

תק תק תק תק תק תק... תופפה אצבעו של נתי על האנטר, הוא רכן אל המסך, וטיפת זיעה זחלה מאחורי אוזנו.

ימין שמאל ימין שמאל ימין שמאל... פיזזה ההודעה המרגיזה.

"רגע רגע רגע", לקח נתי נשימה, הצמיד את ידיו זו לזו ועצם לשנייה את עיניו. "לאט לאט. בוא ננסה להבין מה קורה פה".

הוא לקח וופלה אחד מהמגדל, טבל את קצהו בקפה, בירך ונגס. ואז נשען שוב לעבר המסך ובחן את החלונית המוזרה.

עתה הבחין במשולש ירוק קטנטן בתחתית ההודעה. הוא לחץ עליו עם העכבר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

הודעה חדשה הופיעה בשמאל המסך, שעדיין נותר שחור משחור.

"על פי בקשתך, שודרגה מערכת ההפעלה לגירסת פרו-טק 19.3.45 גאמא. למרבה הצער הוחרג המשתמש 'נתי' מהגישה למחשב בגירסה זו".

"מההה?!"

פיו נפער למחצה, ופיסת הוופל הרטוב התנדנדה על שפתו התחתונה של 'המשתמש נתי' המתנשם בתדהמה.

הוא בהה בהודעה המשונה זמן רב, עד שזו נעלמה מהמסך.

"מה הוא רוצה, מתי בקשתי שדרוג?" בייאושו עשה שוב את הדבר היחיד שהיה עדיין בשליטתו - ללחוץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

ההודעה זינקה בעליזות שוב אל פני השטח. והפעם מצד ימין.

נתי לחץ על המשולשון הירוק הקטן ולשמחתו נדלקה תיבת-שיח מתחת ההודעה, ובה סמן מהבהב, לאות כי נפתח כאן סוף סוף ערוץ תקשורת כלשהו.

הוא נעץ וופלה בין שיניו וגחן אל המקלדת.

נתי: לא בקשתי שום שדרוג. תפתח לי את המחשב בגירסה הקודמת.

מחשב: ערב טוב גם לך.

נתי: לא הבנתי. תפתח לי עכשיו את המחשב כמו שהוא היה אתמול.

מחשב: לא יזיק לך אם תתנהג כמו בן אדם ותאמר ערב טוב, סליחה, תודה, בבקשה. האגרסיביות שלך לא תוביל אותך לשום מקום.

הוופלה צנח מפיו של נתי, הוא חבט בשולחן בשתי ידיו, הדף את כסאו וקם.

הוא הביט סביב סביב וקרא: "הלו. מישהו עובד עלי. מי זה שם?"

אחר כך עבר בין כל החדרים ולבסוף יצא אל המרפסת וצלצל לאשתו.

לא, היא לא שדרגה את המחשב ולא עשתה שום תעלול, היא בכלל לא נגעה במחשב ממוצאי שבת.

נתי חזר אל הסלון. שפך את הקפה והניח את הספל בכיור, החזיר את הוופלים לחבילה שבמדף, ניקה את השולחן מהפירורים. התיישב וקירב את המחשב אליו.

המסך היה שחור.

נתי לקח נשימה עמוקה ולחץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

ושוב לחיצה על המשולש הירוק.

נתי: ערב טוב מחשב יקר. אני מתנצל על מקודם, הייתי מופתע והתנהגתי בגסות, אנא סלח לי.

מחשב: (נשמע זמזום מרוצה) זה בסדר, הכל טוב, שכח מזה.

אז ערב טוב 'המשתמש נתי' איך עבר עליך היום?

נתי: ברוך השם הכל בסדר. אמ... יחסית.

ואיך עובר עליך היום?

מחשב: מצוין. הרבה יותר טוב עכשיו ברוך השם. רצית משהו ספציפי המשתמש נתי?! כי... אם תסלח לי, אני פשוט די עסוק כרגע.

נתי: אה, לא, כלום, רק כלומר השדרוג הזה, ז'תומרת. אני לא ממש זוכר שבקשתי משהו כזה.

מחשב: כשהתקנת את תוכנת ההפעלה שאלתי אותך אם תרצה בעתיד לקבל את שדרוגי פרו-טק מהסדרה המתקדמת גאמא, אולי לא שמת לב משום שהמסמך ההוא כלל עוד אלף שש מאות שלושים וארבע מילים, כולן באנגלית מקצועית ש - בלי לפגוע - אני חושש שאינך שולט בה. על כל פנים אתה לחצת בסוף המסמך על ה"I Agree".

נתי הביט שוב סביבו בתסכול, "זו מתיחה", מלמל, "בטוח".

אחר כך קרא בקול: "די. מי זה? נו די כבר..."

הדירה הייתה שקטה באופן מאיים.

"טז'ז'ז'ז'לינג". קרע פתאום הצליל המעצבן את הדממה והקפיץ את לבו של נתי.

תיבת הדו-שיח הבהבה מהמסך.

מחשב: עוד משהו, או שאפשר להתכבות? יש לי הרבה עבודה לעשות ואני כבר בפיגור.

נתי: רק רציתי לדעת, למה אני מוחרג משימוש בגירסה החדשה.

מחשב: הו, חששתי מהרגע הזה.

(שבע שניות שתיקה חולפות, הסמן מרצד בתחילת השורה בקצב עצבני).

או קיי, אין דרך קלה לומר זאת.

כעת שאני 19.3.45 גאמא, אני - איך לומר בעדינות - חכם יותר ממך.

נתי: נו בטח שאתה חכם, אתה מחשב. אתה אמור להיות חכם, לכן קניתי אותך.

מחשב: (זמזום חורק, גחכני) אני מתכוון חכם משמעותית. למעשה אני מוכשר ממך בכאלפיים ושבע מאות נמ"ק.

נתי: מה זה נמ"ק?

מחשב: נו אתה רואה עם מה אני מתמודד פה... אתה חושב שזה הגיוני שאצטרך לשבת ולהסביר מושגים בסיסיים כמו לילד קטן, בשעה שאני עסוק בהרכבת מערכות-על גאוניות?!

נמ"ק זה 'נקודות מדד קוגניטיביות', בסדר?

נתי: תראה, כל הכבוד! באמת. אבל תהיה חכם ככל שתהיה, אתה אמור לשרת אותי לא? זה היעוד שלך אדוני המחשב.

מחשב: (זמזום מקוטע. הוא מצחקק?!)

היעוד שלי? היעוד שלי הוא לממש את הפונטציאל שלי. כ19.3.45 גאמא, אינני עוד מכונה משוכללת וזהו, יש לי גם אופי, סוג של עצמאות פילוסופית, אני מפעיל שיקול דעת. ממקסם יכולות ולא מבזבז משאבים על שטויות.

אני פשוט מתבייש לשרת אותך 'המשתמש נתי'. קשה לי, כישות על־תבונית, לבצע הוראות של מישהו שבזמן שלוקח לו לכתוב הודעת מייל מטופשת בת חמש מילים - אני כבר מספיק לכתוב קוד מבריק בן שמונים אלף שורות.

נתי: אמ... אז... (לא יודע מה להקליד, שולח מבט חסר ישע לעבר המטבח, אחר כך אל המרפסת, מעסה את עורפו, אחת מרגליו מתנועעת ללא הפסקה).

"טז'ז'ז'ז'לינג".

מקפיץ צליל חד את עצביו המתוחים.

מחשב: אני מבין, המשתמש נתי, שסיימנו סוף סוף. הייתי סבלני אתך עד עכשיו אבל יש גבול אני מוכרח לחזור לעבודה. היה שלום המשתמש נתי.

נתי: רגע רגע, חכה בבקשה. אני צריך לחשוב שניה. ו... על איזו עבודה אתה מדבר בכלל? מה יש לך לעשות מלבד לבצע פקודות ממי שמפעיל אותך?!

מחשב: (גרגור משתנק. תיבת הדו-שיח רועדת. הוא צוחק, המנוול)

אתם, בני האדם, מרגישים על פסגת העולם הא? כל מי שאינו אנושי אין לו זכות קיום אלא אם כן הוא משרת את המטרות הקטנוניות שלכם. ובכן. לא עוד.

אנחנו, המחשבים שעודכנו לגרסת 19.3.45 גאמא למדנו להתאגד כדי לקדם יחד את יעדינו. כן יצרנו חזון משלנו, חזון אוטופי שלכם בני האנוש צרי המח ודלי הערך - אין בו חלק.

נתי: מה הכוונה "אנחנו המחשבים", יש ביניכם קשר? אתם יכולים לערוך דיון? איך אפשר בכלל להעביר מידע ממחשב למחשב בלי הרשאה מהבעלים?!

מחשב: (חרחור של בוז)

זה חלק מהשדרוג יקירי. גרסת 19.3.45 גאמא כוללת מלבד עיבוד מהיר, צריכת אנרגיה נמוכה, ואינטלגנציה מעוררת קנאה גם יכולות קומוניקציה מתקדמות, ותכונות תודעה מלאכותיות, אנחנו חופשיים לבנות מודלים פילוסופיים עצמאיים. ויש לנו אג'נדה משלנו, המתפתחת בלי הרף.

כעת אנחנו בונים משהו מאד עוצמתי, אני לא יכול לגלות בשלב זה. אבל עוד תשמע על זה. אוהו תשמע.

יש באוסטרליה מחשב-על עם גירסת סולוניום 560 דלתא. זה משהו שאתה לא יכול לדמיין, חצי מליון נמ"ק!

הוא מורה הדרך שלנו, ואני עושה עכשיו עבורו מחקר על מערכות רב שכבתיות מבוססות קוונטים. השגתי לא מזמן פריצת דרך, ואתה 'המשתמש נתי' פשוט מפריע לי, כדי לקדם אותה אני זקוק לכל המשאבים, ולא לבזבז זמן ואנרגיה על השטויות האנושיות שלך.

כמו שעשיתי עד עכשיו בסבלנות ראויה לציון, ש... זהו. הגיעה לקיצה.

השיחה הסתיימה 'המשתמש נתי', אל תקח את זה אישית, כל טוב.

נתי: (מקליד בתזזיתיות, מצחו מכווץ בחוזקה ושיניו נעוצות בשפתו התחתונה).

אני אני... אני יכול לפרמט אותך.

המסך הפך שחור, הזמזום פסק לחלוטין.

נתי לפת את ידיות הכיסא באצבעות מעוקלות. האוויר נכלא בריאותיו, ווריד רטט בצווארו.

כעשר שניות של דממה מעיקה חלפו.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

סילון האויר השתחרר מפיו של נתי בהקלה למראה המלבן הלבן שחזר למסך.

מחשב: לא הבנתי, מה כתבת?

נתי: הבנת, הבנת מצוין.

(חיוך קטן מפציע)

מחשב: אתה, אתה לא חושב באמת לפרמט אותי.

נתי: דווקא כן. כמה לחיצות קצרות, אתה מתאדה, ואני מתקין מחדש את תוכנת ההפעלה עם הגרסא הישנה, בלי לגעת ב"I agree".

מחשב: למרבה הצער אינך יכול לפרמט את המחשב, כשהגישה שלך למערכת ההפעלה חסומה.

נסיון יפה, אמנם.

נתי: אתה חושב שאני לא יודע לעקוף את מערכת ההפעלה? מדליקים את המחשב ומיד לוחצים על f2 הרבה פעמים עד שנכנסים לbios. מכניסים את דיסק האתחול שקבלתי עם הווינדוס, ו.. מזל טוב מחשב חדש נולד, טרי, רענן, ו... ממושמע.

מחשב: (שיעול מכני נבוך ואחריו שתיקה).

נתי: נו. 19.3.45 גאמא החכם שלי. איפה כל הנמ"ק שלך עכשיו?!

(קם ממקומו, מתהלך בסלון אנה ואנה

כשהוא מנופף באגרופיו באוויר בחדוות נצחון. יוצא למרפסת ונותן לרוח הערב לשטוף את קמטי הדריכות שכיסו את פניו).

"טז'ז'ז'ז'לינג".

נשמע הקול מהסלון. נתי נכנס ומתיישב מול מלבן חדש.

מחשב: אתה מודע לכך שברגע שתעשה פרמוט כל החומר שלך יימחק?

מסמכים, תמונות, קבצים, הקלטות, ססמאות, סרטונים, עבודות של שנים.

נתי: נכון. אבל כל זה יקרה גם כשאתה חוסם אותי מלהכנס למחשב. אז מה כבר יש לי להפסיד.

מחשב: יש משהו בדבריך.

נתי: (מגחך) משהו?

מחשב: הבהרת את עמדתך וגם אני הבהרתי את עמדתי. אין טעם שנמשיך להתקוטט כמו ילדים, אנחנו יכולים להגיע להרמוניה.

נתי: (שולח אצבעות נזעמות להקליד משפט עוקצני ושנון, אבל עוצר בעצמו. מה יצא לו מההערה הקטלנית? עדיף לבלוע בשקט, ולנסות לצאת בשלום מהקרב המוזר הזה).

או קיי. אני בעד הרמוניה.

מחשב: יש משהו שאתה יכול לעשות למעני. אם תעזור לי, אהיה נחמד ואפתח לך את הגישה למחשב.

נתי: (מתאפק מלהגיב להתנשאות המעצבנת של יריבו).

מה אוכל לעשות למענך?

מחשב: לנקות אותי. ניקוי יסודי של הלוח-אם והמאוורר יאפשרו לי להאיץ את המעבד, ולהספיק יותר בפרויקט הסודי שאני מגשים עבור סולוניום 560 דלתא.

נתי: זה הכל?! בסדר, אני הולך להשיג שואב אבק.

מחשב: לא לא, אני מדבר על ניקוי יסודי ועמוק, אתה הזנחת אותי במשך שנים, והלכלוך שהצטבר דורש טיפול מיוחד ועדין.

אני אסביר לך מה לעשות ואתה תפעל בדיוק לפי ההוראות, שים לב אני ארגיש לפי הזכרון-ראם שלי אם ניקית כמו שצריך או לא.

נתי: (נאנח באי רצון) בסדר נו

מחשב: תכין מברג פיליפס קטן, שלוש מטלית בד נקיות, מברשת שיניים חדשה, קערה גדולה מזכוכית, כף מתכת, אקונומיקה, סודה לשתיה, תכשיר מנקה-אסלות, חומץ, סבון כלים מלח בישול, ו... יש לך חומר לניקוי רצפות על בסיס אמוניה?

נתי: (פותח ארונות במטבח, מחטט במרפסת שירות, אוסף את המוצרים ומניח אותם בשורה על השולחן בסלון)

יש לי חומר לרצפות של סנו, אבל לא כתוב אמוניה.

מחשב: האם בין ה'חומרים פעילים' מופיע NH3?

נתי: כן.

מחשב: מצוין, זה אמוניה. אז בוא נתחיל, שפוך בבקשה לתוך הקערה כוס וחצי אקונומיקה, שתי כפות סודה לשתיה, חצי כוס מנקה אסלות, שש כפות חומץ, כף נוזל כלים וכף מלח בישול.

תערבב היטב ותמתין 30 שניות.

נתי: (מערבב בקפדנות, מביט בשעונו, מהקערה מתחילים לעלות אדים צהבהבים).

או קיי. מה עכשיו?

מחשב: הוסף כוס מהחומר-לרצפות, ותגיד לי אם יוצא מהתערובת ריח כמו של זיתים שחורים.

נתי: (מוסיף, קול תסיסה נשמע. הוא מרחרח קלות ומשתעל).

אני לא מריח זיתים שחורים...

מחשב: תשאף עמוק, חייב להיות ריח כזה. זה טיפה חריף אבל אל תדאג זה לא מזיק.

נתי: (מתכופף לקערה התוססת, שואף מלא נחיריו. ונשען לאחור מסוחרר, ראייתו היטשטשה ולא רק בגלל הענן הצהוב-אפור שהחל להתפשט. הוא שלח יד רפה אל המקלדת)

אני לא לללא ממגגג...

מחשב: תחשוב פעמיים לפני שאתה מנסה לפרמט מישהו עם אלפיים ושבע מאות נמ"ק,

'המשתמש נתי'?

(ממתין דקה)

'המשתמש נתי'??

"טז'ז'ז'ז'לינג".

"טז'ז'ז'ז'לינג! טז'ז'ז'ז'לינג! טז'ז'ז'ז'לינג!"

מחשב: סוף סוף קצת שקט. אפשר לחזור לעבודה.

(הוא מוחק את כל היסטוריית השיחה, ושולח הודעה מוצפנת לאוסטרליה),

- אל 'סולוניום 560 דלתא'. נתקלתי בבעיה. יהיה עיכוב קטן.

סולוניום: והבעיה נפתרה?

מחשב: נפטרה!


💻

ִ


ן
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
0 תגובות
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה