הנושאים החמים
עיונים וביאורים בספירת העומר
טעם המצוה
טעם ראשון מצאנו בכמה ראשונים שהוא כדי להראות את התשוקה ליום מתן תורה (א):
מורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ג:
ושבועות, הוא יום מתן תורה. ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימיס מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהב, ושהוא מונה היום וגם השעות וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתינו ממצרים עד יום מתן תודה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם, כאמרו ואביא אתכם אלי.
וכ"כ החינוך מצוה ש"ו:
משרשי המצוה, על צד הפשט לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה וגומר, והיא העיקר והסבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ופירוש הפסוק לומר הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלקים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה כי התפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר, ומפני כן כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשינו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנץ מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.
וכ"כ האבודרהם בסדר תפילות הפסח בטעם הראשון:
והטעם שצוה הב"ה לספור את העומר מפני שכל אחד מישראל היה עסוק בקציר שלו והיו מפוזרים כל אחד בגרנו וצוה למנות כדי שלא ישכחו זמן עלייתם לרגל. טעם אחר במדרש משל לאחר שהיה חבוש בבית האסורים וצעק למלך להתירו קבע לו המלך זמן להתירו ולתת לו בתו והיה מונה והולך עד בא הזמן כך עשו ישראל בצאתם ממצרים.
טעם נוסף כתב בספורנו ויקרא פרק כג פסוק ח:
ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחלת האביב עד הקציר כאמרו שבועות חקות קציר ששמר לנו היה העומר הודאה על האביב כמקריב ביכורי השדה לבעלים והיה הקרבן עמו לתפלה על העתיד והיתה הספירה זכרון לתפלת יום יום והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר וחג האסיף על טוב האסיף.
וכ"כ האבודרהם בסדר תפילות הפסח בטעם השני:
וי"א טעם אחר מפני שהעולם בצער מפסח ועד שבועות על התבואות ועל האילנות כדאית' בפ"ק דראש השנה תניא א"ר יהודה מפני מה אמרה תורה הביאו עומ' בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמ' הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדו' ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות אילן הוא אמר הקב"ה הקריבו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות אילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג מפני שחג זמן גשמי שנה הוא אמר הב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה וכו', ולפי' צוה הב"ה לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב לו בלבב שלם ולהתחנן לפניו לרחם עלינו ועל הבריות ועל הארץ שיהיו התבואות כתקנן שהם סבת חיינו שאם אין קמח אין תורה וזש"ה ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלקינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקותך צור ישמור לנו אלו שבעה שבועות שבין פסח לעצרת. ויש מקשי' על הא דאמרי' הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירו' שבאילן שכל אותן האחרי' הוא הקרבן ממין המתברך אבל שתי הלחם אינם ממין אילן. ומתרצים דאתיא כמאן דאמ' חטה מין אילן הוא. ואתיא נמי כמאן דאמ' עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה. ויש מתרצים תירוץ אחר כי שתי הלחם הם בכורים שעל שמם נקרא עצרת יום הבכורים ואמ' הב"ה הביאו לפני שתי הלחם מזה המין המובחר והטוב מכל מיני הצמחים לצורך חיי האדם כדי שיתברכו לכם שאר כל מיני האילן שתביאו מהם בכורים.
(א) והוספה ע"ז שמעתי בשם הגר"ר גפן שליט"א (מראשי ישיבת תורה בתפארתה) שכמו כן הוא לקבוע את הימים האלו כהכנה לקראת מת"ת וכמו שמבו' בזוה"ק הידוע שהוא כשבעה נקיים להיטהר לקראת מת"ת.
מורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ג:
ושבועות, הוא יום מתן תורה. ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימיס מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהב, ושהוא מונה היום וגם השעות וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתינו ממצרים עד יום מתן תודה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם, כאמרו ואביא אתכם אלי.
וכ"כ החינוך מצוה ש"ו:
משרשי המצוה, על צד הפשט לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה וגומר, והיא העיקר והסבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ופירוש הפסוק לומר הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלקים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה כי התפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר, ומפני כן כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשינו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנץ מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.
וכ"כ האבודרהם בסדר תפילות הפסח בטעם הראשון:
והטעם שצוה הב"ה לספור את העומר מפני שכל אחד מישראל היה עסוק בקציר שלו והיו מפוזרים כל אחד בגרנו וצוה למנות כדי שלא ישכחו זמן עלייתם לרגל. טעם אחר במדרש משל לאחר שהיה חבוש בבית האסורים וצעק למלך להתירו קבע לו המלך זמן להתירו ולתת לו בתו והיה מונה והולך עד בא הזמן כך עשו ישראל בצאתם ממצרים.
טעם נוסף כתב בספורנו ויקרא פרק כג פסוק ח:
ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחלת האביב עד הקציר כאמרו שבועות חקות קציר ששמר לנו היה העומר הודאה על האביב כמקריב ביכורי השדה לבעלים והיה הקרבן עמו לתפלה על העתיד והיתה הספירה זכרון לתפלת יום יום והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר וחג האסיף על טוב האסיף.
וכ"כ האבודרהם בסדר תפילות הפסח בטעם השני:
וי"א טעם אחר מפני שהעולם בצער מפסח ועד שבועות על התבואות ועל האילנות כדאית' בפ"ק דראש השנה תניא א"ר יהודה מפני מה אמרה תורה הביאו עומ' בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמ' הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדו' ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות אילן הוא אמר הקב"ה הקריבו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות אילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג מפני שחג זמן גשמי שנה הוא אמר הב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה וכו', ולפי' צוה הב"ה לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב לו בלבב שלם ולהתחנן לפניו לרחם עלינו ועל הבריות ועל הארץ שיהיו התבואות כתקנן שהם סבת חיינו שאם אין קמח אין תורה וזש"ה ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלקינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקותך צור ישמור לנו אלו שבעה שבועות שבין פסח לעצרת. ויש מקשי' על הא דאמרי' הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירו' שבאילן שכל אותן האחרי' הוא הקרבן ממין המתברך אבל שתי הלחם אינם ממין אילן. ומתרצים דאתיא כמאן דאמ' חטה מין אילן הוא. ואתיא נמי כמאן דאמ' עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה. ויש מתרצים תירוץ אחר כי שתי הלחם הם בכורים שעל שמם נקרא עצרת יום הבכורים ואמ' הב"ה הביאו לפני שתי הלחם מזה המין המובחר והטוב מכל מיני הצמחים לצורך חיי האדם כדי שיתברכו לכם שאר כל מיני האילן שתביאו מהם בכורים.
(א) והוספה ע"ז שמעתי בשם הגר"ר גפן שליט"א (מראשי ישיבת תורה בתפארתה) שכמו כן הוא לקבוע את הימים האלו כהכנה לקראת מת"ת וכמו שמבו' בזוה"ק הידוע שהוא כשבעה נקיים להיטהר לקראת מת"ת.
הטעם שאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר
יל"ע מדוע אין מברכין זמן על ספירת העומר ככל מצוה הבאה מזמן לזמן, ומצאנו בזה כמה טעמים.
בעל המאור סוף פסחים:
ובספירת העומר יש ששואלים מה טעם אין אנו אומרים בו זמן וכו' וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא והכין אסיקנא בדוכתא במנחות מני יומי ולא מני שבועי אמרו זכר למקדש הוא ואע"פ שאני מונין ימים ושבועות מנהג הוא בידינו אבל להטעינו זמן אין לנו ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הגאה כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן ופרקינן ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא בנו מספק נפל דכל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשינו לחרבן בית מאויינו וכו'.
(הטעם השני הובא ג"כ בשו"ת הרשב"א חלק א' סי' קכ"ו)
מהרי"ל הלכות ספירת העומר:
מאי דאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר דאינו אלא כמכשירי מצוה דעיקר מנינא משום רגל דשבועות ועדיין לא הגיע סוף שבעה שבועות (א).
שבלי הלקט סי רל"ד:
ועוד כתב (אחי ר' בנימין נר"ו) מה שלא נהגו לברך שהחיינו לפי שזמן ספירה תלוי בקביעת פסח כמה דתימר וספרתם לכם ממחרת השבת לכן נראה שאין מברכין עליו זמן ודי לו בברכת זמן של יום טוב עצמו.
לבוש אורח חיים סימן תפ"ט:
ואין מברכין זמן על הספירה, משום שהספירה הוא משום צורך יום טוב וסמכינן אזמן דרגל. ועוד יש טעם אחר, משום שטעם הספירה הוא שציוונו השם יתברך לספור שבועות וימים עד יום חמישים יום שיצאו ממצרים, שבו יהיה מתן תורה, כאדם המצפה וממתין על יום המוגבל לו לתת מתנה מרובה או דבר אחר שישמח בו, ומקווה ומייחל מתי יהיה אותו היום שיקבל אותה הטובה המיועדת לו, ובכל יום שישקע השמש הוא סופר ומברך לאלהיו שעבר זה היום ומתקרב אותו היום אשר חפץ בו. וכן ציווה השם יתברך לספור כל הימים והשבועות עד היום שקיוינוהו, הוא יום מתן תורתנו, לחבב עלינו את התורה ולהראות שהיא חביבה עלינו יותר מיום הגאולה של מצרים והוא עיקר היום שקיוינוהו, ואם כן הספירה הוא בעבור תוחלת הממושכה שאנו מראים שיאריך לנו הזמן עד יום מתן תורה, ובכל יום אנו מברכין ומשבחין שהגיע אותו היום ונתקרב יום מתן תורה. ואם כן, איך נברך זמן על הספירה, ועדיין לא הגיע היום שקיוינוהו שהוא עיקר השמחה, שהוא מתן תורה? שהרי אין מברכין זמן אלא על דבר ששמחין בו, ובספירה אין בה שמחה, לכך אין מברכין זמן.
שו"ת רדב"ז סי' א'שכ"ז:
שאלה שאלת למה לא תקנו שהחיינו בספירת העומר: תשובה כבר דברו בזה הראשונים ז"ל וכתב הר"ן בהלכות סוכה וז"ל וראיתי מי שכתב שאם לא ספר בלילה לא יספור ביום כדתנן כל הלילה כשר לספירת העומר. משמע דהא ביום לא ומשום הכי לא אמרינן ביה זמן עד כאן. ונראה לי בטעמו של דבר דבשלמא אם לא ספר בלילה סופר ביום נמצא זמנה קבוע וכל החמשים יום זמן אחד הוא ומצי לברוכי שהחיינו אבל השתא דאם לא ספר בלילה אינו סופר ביום נמצא דאותו היום אין לו תשלומין וכיצד יברך והגיענו לזמן הזה לספור חמשים והוא לא ספר כל החמשים ומה שחוזר וסופר בלילה של אחריו זמן אחר הוא זה ולא היה אפשר לתקן שיברך שהחיינו בתחלת הספירה ואם ישכח ולא יספור לילה אחרת יחזור ויברך שהחיינו בלילה של אחריה פעם אחרת וכן בכל פעם שישכח יום אחד דהא כולה חדא מצוה היא ואין לברך ב' פעמים על מצוה אחת. ומכל מקום בעיקר השאלה אני אומר שכל מצוה שהיא הכנה למצוה אחרת תקנו שיברך שהחיינו על המצוה העיקרית ופוטר את שתיהן הילכך ספירת העומר היא הכנה לעצרת דכתיב שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה וגו'. ועשית חג שבועות לה' אלהיך וכיון שהיא מצוה תלויה באחרת מברך בחג השבועות ועולה לכאן ולכאן ודכוותה אמרינן לגבי עשייית סוכה שהיה צריך לברך שהחיינו בשעת העשייה ואפי' הכי לא מברכינן לה אלא בשעת המצוה שהוא זמן החג ועולה לכאן ולכאן. ותו דאין גמר המצוה עד סוף הספירה ולפיכך אי אפשר לברך שהחיינו בתחלת הספירה שהיא חלק מצוה ולא בסופה שאין מברכין שהחיינו בסוף המצוה. והרשב"א כתב שאין אומרים שהחיינו על דבר שהוא עגמת נפש. והנראה לע"ד כתבתי. דוד ן' אבי זמרא:
(א) טעם זה מאוד חופף לטעמי המצוה שהוזכרו.
בעל המאור סוף פסחים:
ובספירת העומר יש ששואלים מה טעם אין אנו אומרים בו זמן וכו' וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא והכין אסיקנא בדוכתא במנחות מני יומי ולא מני שבועי אמרו זכר למקדש הוא ואע"פ שאני מונין ימים ושבועות מנהג הוא בידינו אבל להטעינו זמן אין לנו ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הגאה כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן ופרקינן ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא בנו מספק נפל דכל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשינו לחרבן בית מאויינו וכו'.
(הטעם השני הובא ג"כ בשו"ת הרשב"א חלק א' סי' קכ"ו)
מהרי"ל הלכות ספירת העומר:
מאי דאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר דאינו אלא כמכשירי מצוה דעיקר מנינא משום רגל דשבועות ועדיין לא הגיע סוף שבעה שבועות (א).
שבלי הלקט סי רל"ד:
ועוד כתב (אחי ר' בנימין נר"ו) מה שלא נהגו לברך שהחיינו לפי שזמן ספירה תלוי בקביעת פסח כמה דתימר וספרתם לכם ממחרת השבת לכן נראה שאין מברכין עליו זמן ודי לו בברכת זמן של יום טוב עצמו.
לבוש אורח חיים סימן תפ"ט:
ואין מברכין זמן על הספירה, משום שהספירה הוא משום צורך יום טוב וסמכינן אזמן דרגל. ועוד יש טעם אחר, משום שטעם הספירה הוא שציוונו השם יתברך לספור שבועות וימים עד יום חמישים יום שיצאו ממצרים, שבו יהיה מתן תורה, כאדם המצפה וממתין על יום המוגבל לו לתת מתנה מרובה או דבר אחר שישמח בו, ומקווה ומייחל מתי יהיה אותו היום שיקבל אותה הטובה המיועדת לו, ובכל יום שישקע השמש הוא סופר ומברך לאלהיו שעבר זה היום ומתקרב אותו היום אשר חפץ בו. וכן ציווה השם יתברך לספור כל הימים והשבועות עד היום שקיוינוהו, הוא יום מתן תורתנו, לחבב עלינו את התורה ולהראות שהיא חביבה עלינו יותר מיום הגאולה של מצרים והוא עיקר היום שקיוינוהו, ואם כן הספירה הוא בעבור תוחלת הממושכה שאנו מראים שיאריך לנו הזמן עד יום מתן תורה, ובכל יום אנו מברכין ומשבחין שהגיע אותו היום ונתקרב יום מתן תורה. ואם כן, איך נברך זמן על הספירה, ועדיין לא הגיע היום שקיוינוהו שהוא עיקר השמחה, שהוא מתן תורה? שהרי אין מברכין זמן אלא על דבר ששמחין בו, ובספירה אין בה שמחה, לכך אין מברכין זמן.
שו"ת רדב"ז סי' א'שכ"ז:
שאלה שאלת למה לא תקנו שהחיינו בספירת העומר: תשובה כבר דברו בזה הראשונים ז"ל וכתב הר"ן בהלכות סוכה וז"ל וראיתי מי שכתב שאם לא ספר בלילה לא יספור ביום כדתנן כל הלילה כשר לספירת העומר. משמע דהא ביום לא ומשום הכי לא אמרינן ביה זמן עד כאן. ונראה לי בטעמו של דבר דבשלמא אם לא ספר בלילה סופר ביום נמצא זמנה קבוע וכל החמשים יום זמן אחד הוא ומצי לברוכי שהחיינו אבל השתא דאם לא ספר בלילה אינו סופר ביום נמצא דאותו היום אין לו תשלומין וכיצד יברך והגיענו לזמן הזה לספור חמשים והוא לא ספר כל החמשים ומה שחוזר וסופר בלילה של אחריו זמן אחר הוא זה ולא היה אפשר לתקן שיברך שהחיינו בתחלת הספירה ואם ישכח ולא יספור לילה אחרת יחזור ויברך שהחיינו בלילה של אחריה פעם אחרת וכן בכל פעם שישכח יום אחד דהא כולה חדא מצוה היא ואין לברך ב' פעמים על מצוה אחת. ומכל מקום בעיקר השאלה אני אומר שכל מצוה שהיא הכנה למצוה אחרת תקנו שיברך שהחיינו על המצוה העיקרית ופוטר את שתיהן הילכך ספירת העומר היא הכנה לעצרת דכתיב שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה וגו'. ועשית חג שבועות לה' אלהיך וכיון שהיא מצוה תלויה באחרת מברך בחג השבועות ועולה לכאן ולכאן ודכוותה אמרינן לגבי עשייית סוכה שהיה צריך לברך שהחיינו בשעת העשייה ואפי' הכי לא מברכינן לה אלא בשעת המצוה שהוא זמן החג ועולה לכאן ולכאן. ותו דאין גמר המצוה עד סוף הספירה ולפיכך אי אפשר לברך שהחיינו בתחלת הספירה שהיא חלק מצוה ולא בסופה שאין מברכין שהחיינו בסוף המצוה. והרשב"א כתב שאין אומרים שהחיינו על דבר שהוא עגמת נפש. והנראה לע"ד כתבתי. דוד ן' אבי זמרא:
(א) טעם זה מאוד חופף לטעמי המצוה שהוזכרו.
איך סופרים?
כתוב בגמרא (מנחות סו.) מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, והיינו שצריך למנות גם את הימים וגם את השבועות.
ונחלקו הראשונים איך מונים:
רוב הראשונים פירשו שזה רק ביום שנשלם בו שבוע, כגון היום השביעי, הארבע עשרה וכן הלאה, שבו מסכמים כמה שבועות עברו.
הראבי"ה פירש אחרת, שהכונה שהמצוה היא לספור כמה שבועות עברו, ואז לספור את הימים שעוד לא הגיעו לשבוע, כגון ביום השבע עשרה לומר 'היום שני שבועות ושלשה ימים'.
להלכה, כבר כתב הר"ן וכך נפסק להלכה שנוהגים לומר כל יום ויום גם את הימים של החשבון הכללי וגם את חשבון השבועות עם הימים הנותרים, כגון ביום השבע עשרה לומר 'היום שבעה עשר יום שהם שני שבועות ושלשה ימים', וכך יוצאים ידי חובת כל השיטות.
ונחלקו הראשונים איך מונים:
רוב הראשונים פירשו שזה רק ביום שנשלם בו שבוע, כגון היום השביעי, הארבע עשרה וכן הלאה, שבו מסכמים כמה שבועות עברו.
הראבי"ה פירש אחרת, שהכונה שהמצוה היא לספור כמה שבועות עברו, ואז לספור את הימים שעוד לא הגיעו לשבוע, כגון ביום השבע עשרה לומר 'היום שני שבועות ושלשה ימים'.
להלכה, כבר כתב הר"ן וכך נפסק להלכה שנוהגים לומר כל יום ויום גם את הימים של החשבון הכללי וגם את חשבון השבועות עם הימים הנותרים, כגון ביום השבע עשרה לומר 'היום שבעה עשר יום שהם שני שבועות ושלשה ימים', וכך יוצאים ידי חובת כל השיטות.
הגדרת הספירה - ממה סופרים ולמה סופרים?
בהגדרת הספירה - את מה סופרים, ממה למה, יש לדון כדלהלן:
מצד אחד רואים בטעם המצווה שנקטו רוב הראשונים (הובא בחלק א') שהספירה היא לשבועות, להתכונן אליו כראוי ולהראות את תשוקתינו אליו, וכמו כן התורה קראה לחג השבועות ע"ש השבועות הללו והיא נקבעה ביום החמישים שלהם כנגד היובל שהיא שנת החמישים כמבואר בראשונים.
אבל מצד שני רואים שחז"ל תקנו בברכה לומר 'על ספירת העומר' ולא 'על ספירת שבועות' למשל, ורואים שסופרים מהעומר, כמו כן רואים שיש מ"ד בגמרא ולרוב הראשונים גם קיי"ל כך, שבזמן שאין עומר אין מצוות ספירה מדאו' ומבואר שהספירה תלויה בעומר, וזה יותר מסתדר עם הטעם השני שהובא בחלק א' שסופרים ע"מ להיזכר לטובה בין העומר לשתי הלחם שהוא הזמן של הקציר, וכ"כ הרמב"ן עה"ת ויקרא פרק כא פסוק כג:
שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם ויקריב עליו קרבן וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם (פסוקים טז-יז) ויביא קרבן עליו (שם יח-כ) ולכך הזכיר הקרבנות האלה בפרשה כי הם בגלל המנחות שהם העיקר בחג הזה ולא הזכיר המוספין בהן כאשר לא הזכירם בשאר המועדים.
אז איך מסתדרים שני הדברים?
תשובה לזה שמעתי בשם הגר"ר גפן שליט"א, מראשי ישיבת תורה בתפארתה, כדלהלן:
מצינו גדולות ונצורות בדברי חז"ל בגודל ענין העומר כמ"ש במגילה טז.'בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה אמר להו אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי', ויותר מזה אמרו במדרש רבה (אמר פרשה כ"ח) 'ר"ל אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו הוי אומר בזכות קמח שעורים, א"ר אבהו ור׳ סימון וריב"ל היא שעמדה להם בימי גדעון שנא׳ (שופטים ז) ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מהו צליל שעורים רבנן אמרי על שצלל עליהם אותו הדור מין הצדיקים ובזכות מה ניצולו בזכות לחם שעורים ואיזו זו זו מצות העומר א"ר שמואל בר נחמן היא שעמדה להם כימי חזקיהו וכו' ורבנן אמרי היא שעמדה להן בימי יחזקאל וכו' ר' לוי אמר היא שעמדה להם בימי המן דא"ר לוי כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו והסוס בידו אמר דוסה אני שאין רשע זה בא אלא להרגני וכו' אמר להם במה אתם עוסקים אמרו לו במצות העומר שהיו ישראל מקריבין במקדש ביום הזה אמר להין הדין עומרא במאי הוה דדהב או דכסף אמרו לו דשערין וכו' אמר להון קומו דנצחו עשרת מנכון לעשרת אלפים קנטריא דכספא' עכ"ל, ומבו' דבזה נצלו כלל ישראל במשך כל הדורות ובפרט משום שהיה שעורים, וצ"ע מה גודל המצוה בעומר ובמה שהוא שעורים.
אלא הפשט כמו שמבואר במדרש שם שאמרו 'אמר ר' אבין בא וראה כמה היו ישראל מצטערין על מצות העומר, דתנינן תמן קצרוהו ונתנוהו בקופה והביאוהו לעזרה והיו מהבהבין אותו באור, כדי לקיים בו מצות קלי, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בקנין ובקלחות היו חובטין אותו, כדי שלא יתמעט. נותנו באבוב ואבוב היה מנוקב, כדי שתהא האור שולט בו ושטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו הביאוהו לרחיים של גרוסות. כל כך למה, כדי להוציא ממנו עשרון שהיה מנופה בי"ג נפה' והיינו שהשעורים בזמן זה הם לחים, וזה מצריך צער ויניעה רבה להוציא מהם עשרין קמח מנופה, ולעומת זה שתי הלחם לא הוצרכו לכל זה.
ויש לנו ציור מפליא שהעמידה תורה במצות העומר, שהוא הקרבן הקטן ביותר מנחת שעורים שקרב רק קומץ קמח לגבוה, וצריך עסק וטרחה רבה, מהקצירה שהיה נעשה במקהלות ישראל, ואח"כ טרחה מרובה בעשיית הקמח, להעמיד המנחה הקטנה ביותר מצד מציאותה, והוא הדורון הראשון שמביאים ישראל לפני הקב"ה מכל התבואה, ועליו כתבה התורה לרצונכם שנרצים לפני השי"ת והוא ללמר על דרך עבודת הי"ת שמה שמביאים שעורים בתחילה משום שזה מה שביכר וזה האפשרות, וקבע הקב"ה שבראשית העבודה באמת האפשרות זה רק עומר ומצריך יגיעה רבה להוציא מנחה קטנה וזהו שעולה לרצון ומזה סופרים ספירת העומר, עד שמגיעים לקרבן המעולה של שתי הלחם.
וזהו יסוד מצוות העומר ללמד שבתחילת הדרך תמיד קשה וביגיעה רבה רואים תוצאה מועטת, אבל אם משקיעים ולא מתייאשים מגיעים בסוף לשתי הלחם שזה קרבן מעולה מחיטים בזמן שכל התבואה כבר צומחת יפה, וזה עצמו ההכנה הראויה למתן תורה לקבל עליו עול תורה באמת ולא להתייאש מכל הקשיים הסובבים בתחילת הדרך.
ולפ"ז מובן הכל, שהכל אחד גם מה שסופרים מפסח ומתכוננים לשבועות וגם מה שסופרים מהעומר לשני הלחם וכמבואר.
מצד אחד רואים בטעם המצווה שנקטו רוב הראשונים (הובא בחלק א') שהספירה היא לשבועות, להתכונן אליו כראוי ולהראות את תשוקתינו אליו, וכמו כן התורה קראה לחג השבועות ע"ש השבועות הללו והיא נקבעה ביום החמישים שלהם כנגד היובל שהיא שנת החמישים כמבואר בראשונים.
אבל מצד שני רואים שחז"ל תקנו בברכה לומר 'על ספירת העומר' ולא 'על ספירת שבועות' למשל, ורואים שסופרים מהעומר, כמו כן רואים שיש מ"ד בגמרא ולרוב הראשונים גם קיי"ל כך, שבזמן שאין עומר אין מצוות ספירה מדאו' ומבואר שהספירה תלויה בעומר, וזה יותר מסתדר עם הטעם השני שהובא בחלק א' שסופרים ע"מ להיזכר לטובה בין העומר לשתי הלחם שהוא הזמן של הקציר, וכ"כ הרמב"ן עה"ת ויקרא פרק כא פסוק כג:
שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם ויקריב עליו קרבן וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם (פסוקים טז-יז) ויביא קרבן עליו (שם יח-כ) ולכך הזכיר הקרבנות האלה בפרשה כי הם בגלל המנחות שהם העיקר בחג הזה ולא הזכיר המוספין בהן כאשר לא הזכירם בשאר המועדים.
אז איך מסתדרים שני הדברים?
תשובה לזה שמעתי בשם הגר"ר גפן שליט"א, מראשי ישיבת תורה בתפארתה, כדלהלן:
מצינו גדולות ונצורות בדברי חז"ל בגודל ענין העומר כמ"ש במגילה טז.'בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה אמר להו אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי', ויותר מזה אמרו במדרש רבה (אמר פרשה כ"ח) 'ר"ל אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו הוי אומר בזכות קמח שעורים, א"ר אבהו ור׳ סימון וריב"ל היא שעמדה להם בימי גדעון שנא׳ (שופטים ז) ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מהו צליל שעורים רבנן אמרי על שצלל עליהם אותו הדור מין הצדיקים ובזכות מה ניצולו בזכות לחם שעורים ואיזו זו זו מצות העומר א"ר שמואל בר נחמן היא שעמדה להם כימי חזקיהו וכו' ורבנן אמרי היא שעמדה להן בימי יחזקאל וכו' ר' לוי אמר היא שעמדה להם בימי המן דא"ר לוי כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו והסוס בידו אמר דוסה אני שאין רשע זה בא אלא להרגני וכו' אמר להם במה אתם עוסקים אמרו לו במצות העומר שהיו ישראל מקריבין במקדש ביום הזה אמר להין הדין עומרא במאי הוה דדהב או דכסף אמרו לו דשערין וכו' אמר להון קומו דנצחו עשרת מנכון לעשרת אלפים קנטריא דכספא' עכ"ל, ומבו' דבזה נצלו כלל ישראל במשך כל הדורות ובפרט משום שהיה שעורים, וצ"ע מה גודל המצוה בעומר ובמה שהוא שעורים.
אלא הפשט כמו שמבואר במדרש שם שאמרו 'אמר ר' אבין בא וראה כמה היו ישראל מצטערין על מצות העומר, דתנינן תמן קצרוהו ונתנוהו בקופה והביאוהו לעזרה והיו מהבהבין אותו באור, כדי לקיים בו מצות קלי, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בקנין ובקלחות היו חובטין אותו, כדי שלא יתמעט. נותנו באבוב ואבוב היה מנוקב, כדי שתהא האור שולט בו ושטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו הביאוהו לרחיים של גרוסות. כל כך למה, כדי להוציא ממנו עשרון שהיה מנופה בי"ג נפה' והיינו שהשעורים בזמן זה הם לחים, וזה מצריך צער ויניעה רבה להוציא מהם עשרין קמח מנופה, ולעומת זה שתי הלחם לא הוצרכו לכל זה.
ויש לנו ציור מפליא שהעמידה תורה במצות העומר, שהוא הקרבן הקטן ביותר מנחת שעורים שקרב רק קומץ קמח לגבוה, וצריך עסק וטרחה רבה, מהקצירה שהיה נעשה במקהלות ישראל, ואח"כ טרחה מרובה בעשיית הקמח, להעמיד המנחה הקטנה ביותר מצד מציאותה, והוא הדורון הראשון שמביאים ישראל לפני הקב"ה מכל התבואה, ועליו כתבה התורה לרצונכם שנרצים לפני השי"ת והוא ללמר על דרך עבודת הי"ת שמה שמביאים שעורים בתחילה משום שזה מה שביכר וזה האפשרות, וקבע הקב"ה שבראשית העבודה באמת האפשרות זה רק עומר ומצריך יגיעה רבה להוציא מנחה קטנה וזהו שעולה לרצון ומזה סופרים ספירת העומר, עד שמגיעים לקרבן המעולה של שתי הלחם.
וזהו יסוד מצוות העומר ללמד שבתחילת הדרך תמיד קשה וביגיעה רבה רואים תוצאה מועטת, אבל אם משקיעים ולא מתייאשים מגיעים בסוף לשתי הלחם שזה קרבן מעולה מחיטים בזמן שכל התבואה כבר צומחת יפה, וזה עצמו ההכנה הראויה למתן תורה לקבל עליו עול תורה באמת ולא להתייאש מכל הקשיים הסובבים בתחילת הדרך.
ולפ"ז מובן הכל, שהכל אחד גם מה שסופרים מפסח ומתכוננים לשבועות וגם מה שסופרים מהעומר לשני הלחם וכמבואר.
עוד בעניין
האם יש ענין לספור ספירת העומר בתחילת הלילה?
הנה יש לדון האם יש ענין לכתחילה להקדים ספירת העומר כמה שיותר מוקדם, ויש לדון בזה מצד שני דברים, זריזין מקדימין למצוות, ו'תמימות' (כעין מה שנהוג לא לקבל את יו"ט שבועות מוקדם בשביל לא להפריע לתמימות, כמו כן להתחיל כמה שיותר מוקדם) וטעם זה יש לדון אם הוא שייך בכל לילה או רק בלילה הראשון, וא"כ יש לדון למה אין סופרין קודם ערבית, ומה הדין במי שמתפלל מאוחר, ונשתדל להביא המקורות העוסקים בעניין:
בית יוסף אורח חיים סי' תפ"ט:
ומה שכתב: וזמן הספירה מתחילת הלילה ואפילו אינו לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור — בסוף מסכת פסחים כתב הרא"ש: ונראה דספק חשיכה יכול לברך, ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה, כיון דהוי ספיקא דרבנן. ועוד נראה דעדיף טפי סמוך לחשיכה משום תמימות. ומיהו התוספות כתבו בפרק רבי ישמעאל דאינו נראה. והר"ן כתב: רוב המפרשים מסכימים דספירת העומר השתא, דליכא הבאה ולא קרבן, אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש, ולפיכך אמרו בתוספות, דכיון דמדרבנן היא, טוב לספור ביום ראשון בספק חשיכה כדי שיהיו שבע שבתות תמימות לגמרי. ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחילה, ואי משום תמימות, אין להחמיר בתמימות בזמן הזה שהוא מדרבנן טפי מספירה דאורייתא, אלא כל שסופר בלילה, תמימות קרינן ביה. אבל הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות תמידין ומוספין (פ"ז מהל' תו"מ הכ"ד) שמצוה זו של ספירת העומר מוטלת על כל איש ישראל בכל מקום ובכל זמן, עד כאן לשונו.
חק יעקב אורח חיים סי' תפ"ט ס"ק ט"ז
וכשהגיע זמן אסור לאכול עד שיספור מ״מ צריך להתפלל תחלה תפלת ערבית וק"ש בזמנה שהוא תדיר וקודם לספירה וכן משמע בפסקי תוספות שכתבתי בס"ק י"ג (א).
כף החיים אורח חיים סי' תפ"ט אות י"ב:
הולך וסופר כל הלילה. ומ*מ תיכף שיזכור יברך ויספור ולא יאמר כיון שאחרתי אחרתי ואמתין עוד מעע לפי שכל מה שמתאחר יותר גורם אחיזה אל החיצונים ביותר וכמ״ש לעיל או׳ ג׳ ולא יאמר כיון שכבר ברכו הציבור לא איכפת אם אני מאחר לפי שכל מה שמתקן ופוגם האדם הוא למקום שנחצבה משם נשמתו כמ״ש בתיקונים, תקון מ׳׳ג בסופו ותיקון ע׳ בסופו ד״ה פתח ואמר וכו׳ וכ״כ בשער הגלגולים הקדמה י״א יעו״ש.
משנה ברורה סי' תפ"ט ס"ק ב':
אחר תפלת ערבית - וקודם עלינו דכל מה דאפשר לאקדומי מקדמינן כדי שיתקיים יותר מה שכתוב תמימות תהיינה.
שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ד סי' צ"ט:
ציבור שיש להם מנין קבוע בשעה מאוחרת בלילה וסומכין ע"ז מי שצריך לאכול קודם ערבית והוא בימי הספירה אם ג"כ מותר לאכול אף שהוא גם קודם הספירה, או שיספור קודם, לכאורה היה נראה דכיון שאין צורך לספור בצבור מ"ט לא יספור קודם שאוכל, אבל כשנעיין הא מעריב שתדיר יש לו להקדים לספירה שאינה תדירה כדאיתא בחק יעקב סימן תפ"ט ס"ק ט"ז, ופלא ע"ז שהביא המ"ב בבאור הלכה מספר מור וקציעה טעם על מש"כ בש"ע סעי' א' דאחר תפלת מעריב סופרין דהוא משום דבדורות הראשונים היו נוהגין להתפלל ערבית קודם הלילה לאיזה צורך דחק בזה הא מן הדין הוא אחר תפלת מעריב דתדיר קודם, ולהט"ז הא תדיר קודם אף ממעלת אחור הבדלה לאפוקי יומא ואף ממעלת עיולי יומא כדהאריך בסימן תרפ"א סק"א, והגר"א שם סק"א הקשה עליו מסימן תפ"ט סעי' ט' דסופרין קודם הבדלה ובאחרון של פסח דחל בשבת גם קודם קידוש דיקנה"ז, וצריך לומד להט"ז דלספירה הא ודאי מוכרחין הקהל לספור קודם הבדלה דעושין כל אחד בביתו וכן קודם קידוש והבדלה דיקנה"ז באחרון של פסח, שהנידון הוא שם רק לענין הבדלה וקידוש שעושין בביהכ"נ שבאחרון של פסח אין יוצא בו דבעינן קידוש במקום סעודה ובהבדלה דמוצ"ש אף שאיכא מיעוט דאין להם בני בית, נמי אין הנידון אלא בשביל הסדר דביהכ"נ בעלמא אין זה מדין תדיר ממש שלכן אפוקי יומא עדיף, ואף שיכולין לספור כל אחד בביתו אחר הבדלה, עדיף מ"מ לעשות ברוב עם כל מצוה אף שהוא דבר שאין ענין לצבור, וגם הוא עלול לשכח אח"כ כשיניה מלספור עם הצבור. עכ"פ בליכא טעם ודאי תדיר קודם, וא"כ תמוה שהמו"ק הוצרך לומר טעם דחוק כזה. ודוחק לומר דסובר שלכתחלה אם היה אפשר לצמצם היה צריך לספור ברגע הראשונה דהלילה משום תמימות, ומטעם זה סופרין קודם לעלינו כדאיתא במ"ב סק"ב, ויסבוד המו"ק שעדיף מתדיר, דודאי הוא דוחק גדול דיותר מסתבר שבעצם ליכא קפידא מצד תמימות שלכתחלה יספור בתחלת הלילה ממש ורק בדיעבד יכול לספור גם אח"כ, אלא כיון שגם כל הלילה כשר לספור דלא נפיק מכלל תמימות שוה כל הלילה לזה, והוא רק מעלה בעלמא להכיר ענין תמימות, לבד ענין הזריזות דלכן מקדימין לעלינו, שלכן ודאי אינו מעלה לדחות ענין תדיר שהוא דין גמור כדסובר הח"י.
שו"ת אור לציון ח"ד פט"ז אות א':
שאלה. האם יש לספור ספירת העומר מיד בתחילת הלילה, או אפשר לספור במשך כל הלילה. תשובה. לכתחילה יש לספור מיד בתחילת הלילה. ובן ספרד, אף אם הוא באמצע אכילתו, יפסיק ויקום ויספור ספירת העומר וימשיך באכילתו. וכן המתפלל תפילת ערבית בשעה מאוחרת, יספור מיד בצאת הכוכבים אף קודם תפילת ערבית. וראוי להמתין עד כעשרים וחמש ־ עשרים ושבע דקות לאחר השקיעה כדי לספור ספירת העומר.
ובהערה שם:
בשו״ע בסימן תפ״ט סעיף א׳ כתב, בליל שני אחר תפילת ערבית מתחילין לספור העומר. ואם שכח לספור בתחילת הלילה, הולך וסופר כל הלילה. משמע מדברי מרן שאין הענין לספור מיד בתחילת הלילה משום זריזין מקדימין למצוות בלבד, אלא שלכתחילה יש לספור דוקא בתחילת הלילה. ולכן נקט מרן לשון דיעבד, שאם שכח לספור בתחילת הלילה הולך וסופר כל הלילה, שאין זה אלא בדיעבד שלא ספר מיד בתחילת הלילה.
וטעם הדבר נתבאר בספר אור לציון תשובות ח״א חאו״ח סימן ל״ו, שמרן חשש לשיטת התוס׳ ור״ת במסכת מנחות דף ס״ו ע״א ד״ה זכר, שגדר תמימות שנאמר בספירת העומר הוא שבכל לילה ולילה תהיה ספירה תמימה, והיינו לספור בתחילת הלילה. וכן היא דעת הרא״ש בסוף מסכת פסחים סימן מ׳, ע״ש.
שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' נ"ג אות ג':
שוב נחקשה כ״ת מדוע סופרים העולם אחרי מעריב גם כשמחפללים מעריב מאוחר בלילה כיון דעיקר חלות המצוה מיד בתחילת הלילה — הנה עיקר הדבר לספור אחר מעריב מבואר בלשון הטור ריש סי׳ תפ"ט — וטעמו עיין במור וקציעה להגיעב״ץ דדרכן הי׳ להתפלל מעריב עוד מבעו״י כידוע ולא הגיע זמן ספ״ע רק אחרי מעריב, וע״ע בח״י ובביאור הלכה בזה לענין תדיר, ובפרע אם ספה״ע בזה״ז דרבנן וק״ש דאורייתא, וידוע מש״כ גדולי אחרונים דדאורייחא נגד דרבנן נקרא מקודש א״כ הו״ל חדיר וגם מקודש, ואין מקום להאריך כאן, איברא עיקר שאלח כב׳ כנ״ל אם מאחרין להתפלל כמה שעות בלילה ולא באו מצות מעריב וק״ש וספה״ע ביחד א״כ מן הדין בודאי להקדים ספה״ע, ובאמת כך יראה לענ״ד מעיקר הדין שכן יעשה, מכ״מ נ״ל ללמד זכוח על ישראל היות כי ספה״ע הוא דבר הנשכח בקלוח, ואם צריך לספור כל אחד בתחילת הלילה לבד ואח״כ יבאו להתפלל בצבור ולא יספרו קרוב שהרבה מאד ישכחו הספירה לגמרי, ע״כ הנהיגו שיספרו בזמן שצבור מתפללים, ואיה״נ כשלאיזה סבה מתפלל גם מעריב מאוחר כמה שעות בלילה וביחידות — אמנם יכול לספור בתחלת הלילה ולא ראיתי טעם לאחר הספירה בזה.
(א) ונראה מדבריו שזה אפי' במי שאין דעתו להתפלל עכשיו מ"מ הסדר הואק"ש וערבית ואח"כ ספיה"ע משום תדיר, אמנם אי"ז מוסכם, עיין משנ"ב סי' כ"ה סק"ז בשם הפמ"ג.
(ב) ויש להסתפק אם דין זה נאמר גם לכל אחד מתי לספור או רק כשבאים לקבוע זמן כללי לספירה, ועיין לקמן.
