הנושאים החמים
יעל שטפה כלי אחר כלי במרץ. המים החמימים ובועות הסבון הרפו את חושיה בלחות ריחנית. את הסכום לכוס הייבוש, את מכסי הסירים למקומות המיועדים להם, והסירים עצמם על המשטח האדום המנוקד בתכלת, שפרוס כעת על שיש שמנת בוהקת.
יום חמישי הוא היום שמוקדש לארגון וניקיון יסודי במטבח: ממקרר עמוס קופסאות וסירים ועד כיריים הזקוקות לשפריצים הוגנים של מסיר שומנים והתנור הכפול.
ברוך ה' אלף פעמים על כל העומס שהילדים מייצרים, וגם על העובדה שלא להכל היא מצליחה להגיע בימי השבוע. את מטלת שטיפת הכלים היא משאירה לשעות המאוחרות של הלילה. שם היא מפשילה שרוולים, אוחזת בכלי הזכוכית והמתכת ולא מוותרת על מים חמים וסבון איכותי.
קול צעדים קטנים בגרבי צמר גורם לה להסתובב לכיוון הסלון. מתוך המסדרון הפונה לחדרי השינה מגיח חומי בצעדים קטנים ועקשניים. הוא רואה את מבטה ומתחיל ליילל, כמו בכל ערב בחודש האחרון: "אמא, כואב לי, מגרד..."
וכמו בכל פעם, שוב היא מתכופפת לתנוך אזנו המשוסעת מרוב גירודים. הולכת להוציא מהמקרר משחת הרגעה. מורחת. חובשת. בודקת שהציפורניים גזוזות ומבקשת ממנו, בלחישה, בגובה העיניים, להכניס את הידיים מתחת לשמיכה ופשוט לדמיין לעצמו בראש את הסיפור הכי שמח על חומי. הילד הצדיק שישן עכשיו על הכרית התכולה.
דפיקות בדלת, זה מוישי. שניה אחת והמפתח כבר נישמע מסתובב במנעול ואבא של הילד המסכן הזה, כבר יושב על הספה, מחבק אותו ובוחן את השריטות החדשות על תנוך האוזן.
"אולי כדאי לשים לו כפפות?" הוא שואל אותה בשקט. היא מהנהנת לשמע הרעיון המוצלח וניגשת למגירה להוציא זוג כזה, בצבע כתום ילדותי.
חומי עולה למיטה עטוף ומוגן. עד הבוקר הפצעים יחלימו ברובם, ורק הלב יתחיל להילחם ולאגור מתחים, שיספגו אליי כרית בלילה. בדם ובדמעות.
# # #
"חייבים לקחת אותו לרופא!" אמר מוישי אחרי שהסדרה השניה של משחה אנטיביוטית הסתיימה והגירודים המשיכו, והוסיפו להחמיר.
"צריך להתעלם! לעזור לו להפסיק לגרד, זה כל הסיפור!" היא היתה נחרצת.
"אבל הילד סובל"
"אז תיקח אותו, בבקשה. אבאל'ה מסור".
יעל הייתה בטוחה שמדובר בהרגל מטופש שמשך אחריו גרד פיזי נוראי. אבל היה ברור לה שלרפואה אין מה להציע לתופעה הזו, מלבד למנוע את חומי מלגרות את המקום הפצוע.
"הרופאה נתנה לנו עוד משחה, וגם הפניה לתרפיה ברכיבת סוסים"...
יעל הקשיבה למוישי שיצא עם חומי מהמרפאה. נדהמת ולא נדהמת. מתפעלת מכושר האימהות שה' חנן אותה, בעזרתו יכלה לאבחן לבדה שלא באמת מדובר בבעיה פיזית, ומצד שני, שלימה עם החלטת הרופאה. לזה בדיוק ציפתה.
אז מה מפריע לו, לילד שלה, שגורם ל'טיקים' המוזרים האלו, כפי שהגדירה אותם, הרופאה?
# # #
"אמאאאאאא" חומי עלה הביתה נסער, דמעות שוטפות את פניו האדומות היא רצה אליו, מניחה את ציפי הקטנה בעריסה. "דוד הזה!!! הוא לקח לי את התיק!!!"
"לקח לך את התיק?? למה?" חץ קטן התחיל להתקרב אל ליבה, מאיים לרסק אותו לרסיסים.
"כי ככה. כל פעם הוא אומר לי, אם לא תביא לי את הארנק שלך- אני אפוצץ את התינוקת שלך מכות, אם לא תיתן לי את הממתק שלך- אני אשים לכם דינמיט מאחורי הדלת ואמא שלך תתעלף מפחד... עכשיו הוא רצה לקחת לחיים את המעיל החדש ואמרתי לחיים שיברח. רצנו ביחד, אז הוא מהר חטף את התיק שלי, כי לא הרמתי אותו מהמדרכה כשהתחלנו לברוח..."
חיים בן החמש עוד עמד בפתח הדלת נירעש.
"אל תדאג, הכל יהיה בסדר!" היא אמרה בקול בוטח והביטה גם לכיוונו של חיים שאט אט התקרב אליה. נירעד.
"בואו גיבורים וצדיקים שלי" היא חיבקה את שניהם, מושיבה אותם ליד שולחן המטבח. מוזגת מיץ מתוק וקר.
"אני רוצה להגיד לך חומי, שאתה פשוט ילד מדהים שככה שמרת על אחיך! ועוד משהו חשוב: אף אחד בעולם לא באמת יכול לאיים עליכם!"
"אבל אמא...." הבכי של חומי היה עכשיו היסטרי ומחריד. "הוא כן יכול! כל הזמן הוא ככה!! אני שומע את המילים שהוא אומר לי גם מתוך שינה!"
יעל נשכה את שפתיה. מלטפת את לחייו התפוחות. חיים הסתכל עליהם במבט מלא רחמים ובהנהון תמיכה של אמו, נמלט לחדר הילדים, מותיר את אותה להסתדר בגבורה, עם פחדיו של אחיו הגדול.
המשך בס"ד בשבוע הבא.
. . .
אמנות באמונה
"פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים" ...
מובא ב'נחל קדומים': "זו מידת הרחמים של ה' יתברך שאיננו מעניש בבת אחת כי אם מחלק את העונש לשיעורים דהיינו לכמה דורות שעוון אבות מושלך על בנים ועל בני בנים- על שלישין ועל רביעין ולא בבת אחת"...
. . .
פינת הגיטרה
"מידת הרחמים עלינו התגלגלי" מאיר גפני בקליפ לשיר יפיפה עם מילים נוגעות כל כך. מוקדש לכל אחד ואחת ולכולנו בעצם, שזקוקים תמיד, לרחמים שמים.
יום חמישי הוא היום שמוקדש לארגון וניקיון יסודי במטבח: ממקרר עמוס קופסאות וסירים ועד כיריים הזקוקות לשפריצים הוגנים של מסיר שומנים והתנור הכפול.
ברוך ה' אלף פעמים על כל העומס שהילדים מייצרים, וגם על העובדה שלא להכל היא מצליחה להגיע בימי השבוע. את מטלת שטיפת הכלים היא משאירה לשעות המאוחרות של הלילה. שם היא מפשילה שרוולים, אוחזת בכלי הזכוכית והמתכת ולא מוותרת על מים חמים וסבון איכותי.
קול צעדים קטנים בגרבי צמר גורם לה להסתובב לכיוון הסלון. מתוך המסדרון הפונה לחדרי השינה מגיח חומי בצעדים קטנים ועקשניים. הוא רואה את מבטה ומתחיל ליילל, כמו בכל ערב בחודש האחרון: "אמא, כואב לי, מגרד..."
וכמו בכל פעם, שוב היא מתכופפת לתנוך אזנו המשוסעת מרוב גירודים. הולכת להוציא מהמקרר משחת הרגעה. מורחת. חובשת. בודקת שהציפורניים גזוזות ומבקשת ממנו, בלחישה, בגובה העיניים, להכניס את הידיים מתחת לשמיכה ופשוט לדמיין לעצמו בראש את הסיפור הכי שמח על חומי. הילד הצדיק שישן עכשיו על הכרית התכולה.
דפיקות בדלת, זה מוישי. שניה אחת והמפתח כבר נישמע מסתובב במנעול ואבא של הילד המסכן הזה, כבר יושב על הספה, מחבק אותו ובוחן את השריטות החדשות על תנוך האוזן.
"אולי כדאי לשים לו כפפות?" הוא שואל אותה בשקט. היא מהנהנת לשמע הרעיון המוצלח וניגשת למגירה להוציא זוג כזה, בצבע כתום ילדותי.
חומי עולה למיטה עטוף ומוגן. עד הבוקר הפצעים יחלימו ברובם, ורק הלב יתחיל להילחם ולאגור מתחים, שיספגו אליי כרית בלילה. בדם ובדמעות.
# # #
"חייבים לקחת אותו לרופא!" אמר מוישי אחרי שהסדרה השניה של משחה אנטיביוטית הסתיימה והגירודים המשיכו, והוסיפו להחמיר.
"צריך להתעלם! לעזור לו להפסיק לגרד, זה כל הסיפור!" היא היתה נחרצת.
"אבל הילד סובל"
"אז תיקח אותו, בבקשה. אבאל'ה מסור".
יעל הייתה בטוחה שמדובר בהרגל מטופש שמשך אחריו גרד פיזי נוראי. אבל היה ברור לה שלרפואה אין מה להציע לתופעה הזו, מלבד למנוע את חומי מלגרות את המקום הפצוע.
"הרופאה נתנה לנו עוד משחה, וגם הפניה לתרפיה ברכיבת סוסים"...
יעל הקשיבה למוישי שיצא עם חומי מהמרפאה. נדהמת ולא נדהמת. מתפעלת מכושר האימהות שה' חנן אותה, בעזרתו יכלה לאבחן לבדה שלא באמת מדובר בבעיה פיזית, ומצד שני, שלימה עם החלטת הרופאה. לזה בדיוק ציפתה.
אז מה מפריע לו, לילד שלה, שגורם ל'טיקים' המוזרים האלו, כפי שהגדירה אותם, הרופאה?
# # #
"אמאאאאאא" חומי עלה הביתה נסער, דמעות שוטפות את פניו האדומות היא רצה אליו, מניחה את ציפי הקטנה בעריסה. "דוד הזה!!! הוא לקח לי את התיק!!!"
"לקח לך את התיק?? למה?" חץ קטן התחיל להתקרב אל ליבה, מאיים לרסק אותו לרסיסים.
"כי ככה. כל פעם הוא אומר לי, אם לא תביא לי את הארנק שלך- אני אפוצץ את התינוקת שלך מכות, אם לא תיתן לי את הממתק שלך- אני אשים לכם דינמיט מאחורי הדלת ואמא שלך תתעלף מפחד... עכשיו הוא רצה לקחת לחיים את המעיל החדש ואמרתי לחיים שיברח. רצנו ביחד, אז הוא מהר חטף את התיק שלי, כי לא הרמתי אותו מהמדרכה כשהתחלנו לברוח..."
חיים בן החמש עוד עמד בפתח הדלת נירעש.
"אל תדאג, הכל יהיה בסדר!" היא אמרה בקול בוטח והביטה גם לכיוונו של חיים שאט אט התקרב אליה. נירעד.
"בואו גיבורים וצדיקים שלי" היא חיבקה את שניהם, מושיבה אותם ליד שולחן המטבח. מוזגת מיץ מתוק וקר.
"אני רוצה להגיד לך חומי, שאתה פשוט ילד מדהים שככה שמרת על אחיך! ועוד משהו חשוב: אף אחד בעולם לא באמת יכול לאיים עליכם!"
"אבל אמא...." הבכי של חומי היה עכשיו היסטרי ומחריד. "הוא כן יכול! כל הזמן הוא ככה!! אני שומע את המילים שהוא אומר לי גם מתוך שינה!"
יעל נשכה את שפתיה. מלטפת את לחייו התפוחות. חיים הסתכל עליהם במבט מלא רחמים ובהנהון תמיכה של אמו, נמלט לחדר הילדים, מותיר את אותה להסתדר בגבורה, עם פחדיו של אחיו הגדול.
המשך בס"ד בשבוע הבא.
. . .
אמנות באמונה
"פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים" ...
מובא ב'נחל קדומים': "זו מידת הרחמים של ה' יתברך שאיננו מעניש בבת אחת כי אם מחלק את העונש לשיעורים דהיינו לכמה דורות שעוון אבות מושלך על בנים ועל בני בנים- על שלישין ועל רביעין ולא בבת אחת"...
. . .
פינת הגיטרה
"מידת הרחמים עלינו התגלגלי" מאיר גפני בקליפ לשיר יפיפה עם מילים נוגעות כל כך. מוקדש לכל אחד ואחת ולכולנו בעצם, שזקוקים תמיד, לרחמים שמים.
