הנושאים החמים
בפרשתנו, פרשת בהר בחוקותי, מצווה התורה על איסור אונאת דברים-
"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹקֵיכֶם" (פרק כ"ה פסוק י"ז).
ופרש"י, 'כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ'. כלומר, שהזהירה התורה שלא לצער אף יהודי בדברים.
הגמ' (ב"מ נ"ח
מביאה, 'אמר ר' יוחנן משום רשב"י, גדול אונאת דברים מאונאת ממון וכו' זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון'.
כלומר, שחמור יותר לצער את השני בדברים מאשר לצער אותו בממון (גניבה, גזילה, אונאה במשא ומתן וכו'), כי אם מצערים בממון אפשר להשיב את הכסף שנלקח או הושג שלא כדין. אך אם מצערים בדברים, אי אפשר לקחת את המילים חזרה.
והקשו הראשונים, הרי יכול לבקש סליחה ולפייס את השני על מה שפגע בו בדברים, ומדוע זה נחשב שאינו ניתן להשבון? ומתרץ בחידושי הריטב"א, 'מה שהיה היה'.
ובביאור העניין נראה, בהקדם המעשה בילד שובב, שהוריו ומוריו לא הצליחו להשליט עליו את מרותם, והוא היה גורם לנזקים גדולים, רוחניים וגשמיים, בבית ובבית הספר.
בשכנות אליהם, היה גר יהודי מבוגר, שביקש מאביו של הילד, למסור לו את בנו למשך חודש - חודשיים, והוא יעלה אותו על דרך המלך. בני המשפחה תמהו, כיצד יוכל אדם מבוגר להתמודד עם שובבותו של הילד, מקום שמחנכים צעירים ונמרצים נכשלו. אך בבחינת 'אם לא יועיל לא יזיק', הסכימו לשלוח אותו לסדנת החינוך אצל השכן.
לשכן זה היתה דירת גן עם חצר גדולה, והילד השתולל שם במשך חודש ימים. שבר דברים, התגרה בשכנים ובעוברי אורח, ובעל הבית לא מגיב כלל, עושה עצמו כאילו לא רואה. הוא לא מוכיח אותו, לא מעיר לו, ומתעלם ממנו לגמרי. הילד שמח מאד, שאחרי תקופה כה ארוכה של הערות ונזיפות, הכאות ועונשים, סופסוף הגיע 'אל המנוחה ואל הנחלה' וכבר לא מציקים לו בתוכחות מוסר.
בתום החודש, קרא בעל הבית לילד, הזמין אותו לחדרו האישי, ואמר לו, 'הבט נא, במשך חודש שלם היית אצלי ועשית ככל העולה על רוחך, ללא שום מעצורים. אל תחשוב, שלא ראיתי או שלא שמתי לב לכל מה שעשית, אך בחרתי שלא להגיב. יחד עם זאת, בכל פעם שהתנהגת בצורה שאינה הולמת או שעשית מעשה לא ראוי, נעצתי מסמר בדלת החדר. ועכשיו, בא נראה כמה מסמרים נעוצים בדלת'. הביט הילד על הדלת, וחשכו עיניו. הדלת היתה מלאה באלפי מסמרים נעוצים, עד שכמעט לא ראו כלל את הדלת. המשיך בעל הבית ואומר לילד, 'אתה רואה, כשם שאינך יכול למנות את מספר המסמרים, כך אי אפשר למנות את מספר הפעמים שהתנהגת שלא כראוי'.
הילד הזדעזע מהעניין, זו היתה פעם ראשונה שראה מול העיניים את עוצמת ואת כמות הפעמים שהתנהג שלא כשורה. ואז פנה אל בעל הבית ושאל, 'כיצד אוכל לתקן את מה שעשיתי'? אמר לו בעה"ב, 'השאר עמדי חודש נוסף, וכל פעם שתמנע מלהתנהג שלא כשורה, או שתתגבר על עצמך ולא תעשה מעשה שובבות, אשלוף מסמר אחד מהדלת'. הסכים הילד לעסקה, ואכן התנהגותו השתנתה לגמרי, ופסק מכל מעשיו הרעים.
בתום החודש השני, ניגש הילד אל בעל הבית, ושאל אותו, 'מה מצב המסמרים? כמה מהם נשארו נעוצים בתוך הדלת'? נגשו בעל הבית והילד אל החדר, סגרו את הדלת, והנה התגלה לעיניהם מחזה מרגש, הדלת היתה ריקה לגמרי ממסמרים. הילד כ"כ שינה את התנהגותו, עד שהצליח להתעלות על עצמו, ותיקן את כל החודש הראשון.
הילד שמח מאד, ואמר לבעה"ב, 'זהו, תקנתי את כל אשר חטאתי, יכול אני לשוב לביתי בשמחה ובששון'. אמר לו בעה"ב, 'ילד יקר, אמנם את המסמרים הוצאת לגמרי, אבל תראה כמה חורים נותרו בדלת. מאות חורים מעטרים את הדלת, וכאילו מכריזים לכולם, 'ראו כמה פעמים הילד התנהג שלא כשורה'. שלא תחשוב שאם חטאת כנגד משהו והתנצלת אח"כ, הרי הדבר כאילו לא היה מעולם. וכמו אדם שתקע סכין בגבו של השני ואח"כ הוציאו, עדין ישאר פצע. פגיעה מילולית מכאיבה בדיוק כמו פגיעה פיזית'.
וזו כוונת הריטב"א, שאונאת דברים חמורה יותר מאונאת ממון, כי 'מה שהיה היה'. אותה פגיעה שפגעת בחבר, מילה שזרקת לו שלא במקום, צער שצערת אותו בדיבור כזה או אחר, לא תוכל לקחת את מילותיך בחזרה גם אם תתנצל ותבקש את סליחתו. ולכן צריך מאד להיזהר שלא לאונות את השני ולא לצערו כלל בכל דרך שהיא.
"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹקֵיכֶם" (פרק כ"ה פסוק י"ז).
ופרש"י, 'כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ'. כלומר, שהזהירה התורה שלא לצער אף יהודי בדברים.
הגמ' (ב"מ נ"ח
מביאה, 'אמר ר' יוחנן משום רשב"י, גדול אונאת דברים מאונאת ממון וכו' זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון'.כלומר, שחמור יותר לצער את השני בדברים מאשר לצער אותו בממון (גניבה, גזילה, אונאה במשא ומתן וכו'), כי אם מצערים בממון אפשר להשיב את הכסף שנלקח או הושג שלא כדין. אך אם מצערים בדברים, אי אפשר לקחת את המילים חזרה.
והקשו הראשונים, הרי יכול לבקש סליחה ולפייס את השני על מה שפגע בו בדברים, ומדוע זה נחשב שאינו ניתן להשבון? ומתרץ בחידושי הריטב"א, 'מה שהיה היה'.
ובביאור העניין נראה, בהקדם המעשה בילד שובב, שהוריו ומוריו לא הצליחו להשליט עליו את מרותם, והוא היה גורם לנזקים גדולים, רוחניים וגשמיים, בבית ובבית הספר.
בשכנות אליהם, היה גר יהודי מבוגר, שביקש מאביו של הילד, למסור לו את בנו למשך חודש - חודשיים, והוא יעלה אותו על דרך המלך. בני המשפחה תמהו, כיצד יוכל אדם מבוגר להתמודד עם שובבותו של הילד, מקום שמחנכים צעירים ונמרצים נכשלו. אך בבחינת 'אם לא יועיל לא יזיק', הסכימו לשלוח אותו לסדנת החינוך אצל השכן.
לשכן זה היתה דירת גן עם חצר גדולה, והילד השתולל שם במשך חודש ימים. שבר דברים, התגרה בשכנים ובעוברי אורח, ובעל הבית לא מגיב כלל, עושה עצמו כאילו לא רואה. הוא לא מוכיח אותו, לא מעיר לו, ומתעלם ממנו לגמרי. הילד שמח מאד, שאחרי תקופה כה ארוכה של הערות ונזיפות, הכאות ועונשים, סופסוף הגיע 'אל המנוחה ואל הנחלה' וכבר לא מציקים לו בתוכחות מוסר.
בתום החודש, קרא בעל הבית לילד, הזמין אותו לחדרו האישי, ואמר לו, 'הבט נא, במשך חודש שלם היית אצלי ועשית ככל העולה על רוחך, ללא שום מעצורים. אל תחשוב, שלא ראיתי או שלא שמתי לב לכל מה שעשית, אך בחרתי שלא להגיב. יחד עם זאת, בכל פעם שהתנהגת בצורה שאינה הולמת או שעשית מעשה לא ראוי, נעצתי מסמר בדלת החדר. ועכשיו, בא נראה כמה מסמרים נעוצים בדלת'. הביט הילד על הדלת, וחשכו עיניו. הדלת היתה מלאה באלפי מסמרים נעוצים, עד שכמעט לא ראו כלל את הדלת. המשיך בעל הבית ואומר לילד, 'אתה רואה, כשם שאינך יכול למנות את מספר המסמרים, כך אי אפשר למנות את מספר הפעמים שהתנהגת שלא כראוי'.
הילד הזדעזע מהעניין, זו היתה פעם ראשונה שראה מול העיניים את עוצמת ואת כמות הפעמים שהתנהג שלא כשורה. ואז פנה אל בעל הבית ושאל, 'כיצד אוכל לתקן את מה שעשיתי'? אמר לו בעה"ב, 'השאר עמדי חודש נוסף, וכל פעם שתמנע מלהתנהג שלא כשורה, או שתתגבר על עצמך ולא תעשה מעשה שובבות, אשלוף מסמר אחד מהדלת'. הסכים הילד לעסקה, ואכן התנהגותו השתנתה לגמרי, ופסק מכל מעשיו הרעים.
בתום החודש השני, ניגש הילד אל בעל הבית, ושאל אותו, 'מה מצב המסמרים? כמה מהם נשארו נעוצים בתוך הדלת'? נגשו בעל הבית והילד אל החדר, סגרו את הדלת, והנה התגלה לעיניהם מחזה מרגש, הדלת היתה ריקה לגמרי ממסמרים. הילד כ"כ שינה את התנהגותו, עד שהצליח להתעלות על עצמו, ותיקן את כל החודש הראשון.
הילד שמח מאד, ואמר לבעה"ב, 'זהו, תקנתי את כל אשר חטאתי, יכול אני לשוב לביתי בשמחה ובששון'. אמר לו בעה"ב, 'ילד יקר, אמנם את המסמרים הוצאת לגמרי, אבל תראה כמה חורים נותרו בדלת. מאות חורים מעטרים את הדלת, וכאילו מכריזים לכולם, 'ראו כמה פעמים הילד התנהג שלא כשורה'. שלא תחשוב שאם חטאת כנגד משהו והתנצלת אח"כ, הרי הדבר כאילו לא היה מעולם. וכמו אדם שתקע סכין בגבו של השני ואח"כ הוציאו, עדין ישאר פצע. פגיעה מילולית מכאיבה בדיוק כמו פגיעה פיזית'.
וזו כוונת הריטב"א, שאונאת דברים חמורה יותר מאונאת ממון, כי 'מה שהיה היה'. אותה פגיעה שפגעת בחבר, מילה שזרקת לו שלא במקום, צער שצערת אותו בדיבור כזה או אחר, לא תוכל לקחת את מילותיך בחזרה גם אם תתנצל ותבקש את סליחתו. ולכן צריך מאד להיזהר שלא לאונות את השני ולא לצערו כלל בכל דרך שהיא.
- Next article in the series 'פרשת השבוע וענייני דיומא- מאת הרב ברוך פורטנוי': פרשת השבוע- במדבר>>> מאמר שביעי בסדרה
- Previous article in the series 'פרשת השבוע וענייני דיומא- מאת הרב ברוך פורטנוי': פרשת השבוע- אמור<<< מאמר חמישי בסידרה
