הנושאים החמים
---בוםםםםם---
יוסי הקטן מגיע הביתה בסוף יום לימודים מפרך של כיתה ב' עם פתק חגיגי- "מבחן פומבי- מסכת ברכות".
בקושי הוא יודע לקרוא ולהבין וכבר מסיים מסכת ברכות, המסכת הראשונה שלמד ושינן.
וכמובן, שלקראת פסח (שאין להורים מה לעשות בימי שישי) המנהל רוצה לחלוק עם ההורים, הסבים והסבתות את הנחת מהילדים (בטוח שחצי כיתה הייתה מוותרת על המופע הזה).
הבית בהתרגשות עצומה, הילד באורות, העוגה כבר מחכה (בתור קינוח אצל הסבא וסבתא לליל שבת).
{סבא וסבתא של יוסי לא מגיעים למבחן פומבי (הם חילונים), וגם אם היו מגיעים בלבוש מכבד, זה היה מאד מבייש את יוסי (וגם את ההורים), בפרט שכולם שם עם פראקים, זקנים יפים וארוכים}.
גם אנחנו בפעם ראשונה פוגשים את כל ההורים בפורום כזה, הרגשנו קצת שונים ולא קשורים, אך ההתרגשות טרפה את כל האתגרים וב"ה הגענו עם ציפיות גדולות והתרגשות בלב.
כל הילדים היו כבר מסודרים שהגענו, יוסי עמד בשורה האחורית מרוגש, מבויש, מסומק ולחוץ. המנהל נכנס, כולם שרים, "ימים", "מה אהבתי תורתך" וכו'.
המנהל מתחיל את המבחן, שואל שאלות, עוזר טיפה למי שנתקע, על כל שאלה הרב'ה מורה למי לענות (מי שמצביע).
לקראת הסוף נשאלת השאלה - "כמה ברכות מברכים לפני ואחרי ק"ש בבוקר". יוסי מרים אצבע עם יד רפויה, וברמקול נשמע "יוסי בבקשה". יוסי מתחיל לגמגם, מסתכל אל המנהל, ואלינו, אל המנהל, ואלינו, הוא נתקע טיפה, המנהל עוזר לו, "כל הכבוד" וממשיכים הלאה. (לא היה פרגון כמו לכל הילדים אבל לא נורא).
המחזה הזה קצת צבת את הלב, אבל זה כיתה ב', לא נורא, הכל יעבור, אסור להתייאש.
לקראת סיום כיתה ב' ממשיכים עם ההתמודדויות, עולים לכיתה ג'. לקראת פסח מתחילים "אלו מציאות"...
ו---בום--- יוסי מגיע הביתה עם פתק "מבחן פומבי- פרק אלו מציאות".
כולם מתרגשים, מתכוננים, והציור חוזר, יוסי הולך ביום שישי, שמח ועליז, קצת לחוץ (כבר שבועיים בגלל "הפומבי" הזה).
אנחנו מגיעים, עוד פעם מרגישים קצת מוזר, כולם פה עם פראקים וזקנים, ראשי ישיבות, רמי"ם וראשי כוללים, ואנחנו "פשוטים כאלו".
המנהל שואל שאלות, כל הילדים מצביעים, והרבה אומר למי לענות. יוסי מצביע פעמיים שלש, ובאיזה שאלה קטנה ופשוטה הוא מקבל את זכות הדיבור, מגמגם משהו, מביט לכל עבר, מסיים לענות, המנהל אומר לו "כל הכבוד" ומתקדמים לשואל הבא.
ליד כל הכיתה הוא נראה חלש קצת, (היו עוד כמה כאלו שנראה שהמבחן הזה שופך את דמם, אבל לא נורא, צריך להראות ל"חשובים" איזה חדר נוצץ אנחנו). יוצאים בהרגשה קצת חמוצה, אבל לא נורא, ממשיכים, וכמובן לא מתייאשים!
בכיתה ד' למדו כבר קצת ב"ק אך המבחן פומבי התבטל (המנהל שבר את הרגל) וכמה הורים נשמו לרווחה.
בכיתה ה' היה מכת קורונה בת"ת מה שב"ה ביטל את המבחן פומבי.
בכיתה ו' הם כבר יותר למדנים ולומדים קצת תוס' וראשונים ווווווו- ---בום---, מקבלים פתק- "מבחן פומבי פרק השואל".
שוב פעם מתרגשים, מצפים, מתפללים שהכל יעבור בשלום, יוצאים מהבית עם הרגשה חמוצה (מתובלת ברגש קצת). מביאים איזה שכן (להרגיש קצת עם "משפחה", שמגיע עם הבת שלו (שלא הפסיקה לילל ולהפריע), אבל חדורי מטרה---לרוות קצת נחת.
וכמובן המנהל מגיע, מתחילים לשיר, כולם שמחים ומאושרים, המון פרגונים להורים של הבחורים השפיצים, הלמדנים, המובחרים (והמקושרים .
מתחילים בשאלות (שכבר הספיקו לעלות ברמה ולהיות יותר מסובכות), וכמובן תנחשו.... יוסי לא מצביע. (לא רק הוא שלא תחשבו, היו איתו עוד6-7 חברים שלא ידעו היכן לקבור את עצמם).
בסוף הרב'ה נזכר בו לאחר שראה אותו מרים חצי אצבע, הוא זרק תשובה שהכין טוב מראש. הוא לא מוריד ממני את העיניים (כאילו מרגיש שאני מאוכזב- לא שהייתי מאוכזב ממנו, אלא שהמצב והאווירה במקום הזה גרמה לי לבחילה).
משם אנחנו הולכים לקנות לו פיצוחים וממתקים, שירגיש כיף, שירגיש בסיפוק, מפרגנים עד הגג ומנסים לשנות לו את האווירה, להתעלם. זה היה לא פשוט.
אך אנחנו כמו שאמרנו, לא מתייאשים! לא מתייאשים! בקשר עם הרב'ה כל שבוע, בודקים קשב וריכוז, עובדים איתו, עובדים עם עצמנו... לפעמים מתוסכלים, מריחים את הייאוש, אבל-------- ל-א--מ-ת-י-י-א-ש-י-ם!!!! חדורי מטרה, אין לנו את הזכות להתייאש!
איך אחד מהמיעצים אמר לי, "להיות אברך ומזכה הרבים (שזה תפקידי) זה לא וודאי התפקיד שלך, להיות אבא ולגדל ילד שיש לו את כל האפשרויות להצליח זה ודאי התפקיד שלך". זה השפיע עלי המון!
בכיתה ז' כבר הבינו בהנהלה שזה כבר לא מתאים לעשות מבחן פומבי, הרבס' עדיין המשיכו לחפור, המנהל ניסה לבדוק, הצמדנו אברך פעמיים בשבוע לחיזוק בגמרא, תומכים, עוזרים, וכמובן--ל-א--מ-ת-י-י-א-ש-י-ם!!!!
מגיע כיתה ח', מתחילים מסכת גיטין בעיון כדי להבחן לישיבות, ובבקיאות יש פרוייקט, סיום מסכת ברכות וידיעתה בעל פה, וכמובן איך שכחנו----מבחן בעל פה---
אבל פתאום משהו קרה, הילד מתחיל להתבגר, תופס את עצמו, מחליט להשתלט על ברכות. הוא רוצה להגיע הכי גבוה, לישיבה הטובה ביותר. אנחנו כמובן תומכים, מעודדים, עוזרים, לומדים איתו, בוחנים אותו. מגיע המבחן של היש"ק, הראש ישיבה מתקשר לפרגן, הבחור הדהים את כולם, המנהל בשוק, הרבס' באורות, כמובן גם אנחנו.
מגיע הבר מצוה, עושה סיום מהצד של מסכת מכות-פשששששש הבחור משקיע!
לאחר הבר מצוה מתחילים המבחנים בע"פ על מסכת ברכות,
ו-----בום--- מגיע פתק מהודר, בתוך מעטפה יפה, ובראש הפתק "סיום מסכת ברכות בעל פה, ומסיבת סיום כיתה ח'"
מתוך כמה שיקולים החליטו בהנהלת הת"ת לעשות מסיבת סיום לכל הת"ת, מכיתה א' עד כיתה ח'. (2 כתות בכל שכבה, סה"ך 550 תלמידים, עם אבות, אמהות, סבים וסבתות).
מתחילים את הערב (אני ואשתי צוחקים בינינו וקצת שמחים שזה האירוע האחרון שלנו שם, תמיד יש את החמיצות בפה כשכולם עם משפחות ואנחנו לבד, מחפשים בנרות איזה אבא שאשתו יולדת ואין לו עם מי להיות ואמא שאין לה חברות ומכרות מהסמינר, עבודה, שכונה או סתם בת דודה של בת דודה).
הסעודה כיד המלך, שירים, ריקודים, מתחילים עם הדרשות, מעבירים את חוויות השנה, כולם עולים לפרגן למנהל, ומגיעים לשפיץ של הערב, סיום מסכת ברכות.
המנחה משתיק את כולם, הוא רוצה להזמין את נציג כיתות ח' לומר את סיום המסכת שנלמדה בעל פה...
וווו- ---בום------
למי קוראים??? אני מצטט:
"אני מתכבד להזמין לבמה, את הבחור החשוב והשקדן ר' יוסף שלמה... לומר את סיום מסכת ברכות ואת ההדרן"
מרוב שלא ציפתי לזה הייתי עסוק בטלפון, בקושי שמעתי, הורים מנענעים אותי, ר' אהרון, יוסי עולה לבמה, בחרו אותו מתוך 65 ילדים לומר את ההדרן, אני משפשף את העיניים ורואה אותו בגאון עולה לבמה ואומר את הסיום, מתבל את סוף המסכת בהבנה וקנייטצ' אישי, (גם לו זה היה בהפתעה). כל ההורים באים ומפרגנים לי (פתאום שמו לב שיש איזה אהרון...אחד).
המפקח החדש מגיע אלי, לוחץ לי את היד ואומר לי "שמעתי שהוא היה אחד מהמאתגרים בכיתה, יישר כח, כל הכבוד על ההשקעה, איזה מידות טובות, איזה עדינות, איזה חיבור".
יצאנו מהערב הזה בהלם, מאושרים עד הגג, מודים לה' על מה שנתן לנו, ומתפללים על העתיד שכולם יילכו בדרך הישרה, המסורה לנו מאבותינו, שיהיה להם ס"ד בכל צעד שיפנו.
חברים יקרים המסר שלי אליכם, --ל-א--מ-ת-י-י-א-ש-י-ם!!!!--ל-א--מ-ת-י-י-א-ש-י-ם!!!!--ל-א--מ-ת-י-י-א-ש-י-ם!!!!, גם אם יש רגעי משבר, אם נמאס לכם, אתם מרגישים שזה גדול עליכם, תתייעצו, תבדקו, תהיו בקשר תמידי עם הצוות, תתנו לו חום ואהבה אמיתית, ואמון אמיתית שהוא יכול להצליח ובאמת תאמינו בזה!
וכמובן, תפילות תפילות ותפילות.
יוסי הקטן מגיע הביתה בסוף יום לימודים מפרך של כיתה ב' עם פתק חגיגי- "מבחן פומבי- מסכת ברכות".
בקושי הוא יודע לקרוא ולהבין וכבר מסיים מסכת ברכות, המסכת הראשונה שלמד ושינן.
וכמובן, שלקראת פסח (שאין להורים מה לעשות בימי שישי) המנהל רוצה לחלוק עם ההורים, הסבים והסבתות את הנחת מהילדים (בטוח שחצי כיתה הייתה מוותרת על המופע הזה).
הבית בהתרגשות עצומה, הילד באורות, העוגה כבר מחכה (בתור קינוח אצל הסבא וסבתא לליל שבת).
{סבא וסבתא של יוסי לא מגיעים למבחן פומבי (הם חילונים), וגם אם היו מגיעים בלבוש מכבד, זה היה מאד מבייש את יוסי (וגם את ההורים), בפרט שכולם שם עם פראקים, זקנים יפים וארוכים}.
גם אנחנו בפעם ראשונה פוגשים את כל ההורים בפורום כזה, הרגשנו קצת שונים ולא קשורים, אך ההתרגשות טרפה את כל האתגרים וב"ה הגענו עם ציפיות גדולות והתרגשות בלב.
כל הילדים היו כבר מסודרים שהגענו, יוסי עמד בשורה האחורית מרוגש, מבויש, מסומק ולחוץ. המנהל נכנס, כולם שרים, "ימים", "מה אהבתי תורתך" וכו'.
המנהל מתחיל את המבחן, שואל שאלות, עוזר טיפה למי שנתקע, על כל שאלה הרב'ה מורה למי לענות (מי שמצביע).
לקראת הסוף נשאלת השאלה - "כמה ברכות מברכים לפני ואחרי ק"ש בבוקר". יוסי מרים אצבע עם יד רפויה, וברמקול נשמע "יוסי בבקשה". יוסי מתחיל לגמגם, מסתכל אל המנהל, ואלינו, אל המנהל, ואלינו, הוא נתקע טיפה, המנהל עוזר לו, "כל הכבוד" וממשיכים הלאה. (לא היה פרגון כמו לכל הילדים אבל לא נורא).
המחזה הזה קצת צבת את הלב, אבל זה כיתה ב', לא נורא, הכל יעבור, אסור להתייאש.
לקראת סיום כיתה ב' ממשיכים עם ההתמודדויות, עולים לכיתה ג'. לקראת פסח מתחילים "אלו מציאות"...
ו---בום--- יוסי מגיע הביתה עם פתק "מבחן פומבי- פרק אלו מציאות".
כולם מתרגשים, מתכוננים, והציור חוזר, יוסי הולך ביום שישי, שמח ועליז, קצת לחוץ (כבר שבועיים בגלל "הפומבי" הזה).
אנחנו מגיעים, עוד פעם מרגישים קצת מוזר, כולם פה עם פראקים וזקנים, ראשי ישיבות, רמי"ם וראשי כוללים, ואנחנו "פשוטים כאלו".
המנהל שואל שאלות, כל הילדים מצביעים, והרבה אומר למי לענות. יוסי מצביע פעמיים שלש, ובאיזה שאלה קטנה ופשוטה הוא מקבל את זכות הדיבור, מגמגם משהו, מביט לכל עבר, מסיים לענות, המנהל אומר לו "כל הכבוד" ומתקדמים לשואל הבא.
ליד כל הכיתה הוא נראה חלש קצת, (היו עוד כמה כאלו שנראה שהמבחן הזה שופך את דמם, אבל לא נורא, צריך להראות ל"חשובים" איזה חדר נוצץ אנחנו). יוצאים בהרגשה קצת חמוצה, אבל לא נורא, ממשיכים, וכמובן לא מתייאשים!
בכיתה ד' למדו כבר קצת ב"ק אך המבחן פומבי התבטל (המנהל שבר את הרגל) וכמה הורים נשמו לרווחה.
בכיתה ה' היה מכת קורונה בת"ת מה שב"ה ביטל את המבחן פומבי.
בכיתה ו' הם כבר יותר למדנים ולומדים קצת תוס' וראשונים ווווווו- ---בום---, מקבלים פתק- "מבחן פומבי פרק השואל".
שוב פעם מתרגשים, מצפים, מתפללים שהכל יעבור בשלום, יוצאים מהבית עם הרגשה חמוצה (מתובלת ברגש קצת). מביאים איזה שכן (להרגיש קצת עם "משפחה", שמגיע עם הבת שלו (שלא הפסיקה לילל ולהפריע), אבל חדורי מטרה---לרוות קצת נחת.
וכמובן המנהל מגיע, מתחילים לשיר, כולם שמחים ומאושרים, המון פרגונים להורים של הבחורים השפיצים, הלמדנים, המובחרים (והמקושרים
.מתחילים בשאלות (שכבר הספיקו לעלות ברמה ולהיות יותר מסובכות), וכמובן תנחשו.... יוסי לא מצביע. (לא רק הוא שלא תחשבו, היו איתו עוד6-7 חברים שלא ידעו היכן לקבור את עצמם).
בסוף הרב'ה נזכר בו לאחר שראה אותו מרים חצי אצבע, הוא זרק תשובה שהכין טוב מראש. הוא לא מוריד ממני את העיניים (כאילו מרגיש שאני מאוכזב- לא שהייתי מאוכזב ממנו, אלא שהמצב והאווירה במקום הזה גרמה לי לבחילה).
משם אנחנו הולכים לקנות לו פיצוחים וממתקים, שירגיש כיף, שירגיש בסיפוק, מפרגנים עד הגג ומנסים לשנות לו את האווירה, להתעלם. זה היה לא פשוט.
אך אנחנו כמו שאמרנו, לא מתייאשים! לא מתייאשים! בקשר עם הרב'ה כל שבוע, בודקים קשב וריכוז, עובדים איתו, עובדים עם עצמנו... לפעמים מתוסכלים, מריחים את הייאוש, אבל-------- ל-א--מ-ת-י-י-א-ש-י-ם!!!! חדורי מטרה, אין לנו את הזכות להתייאש!
איך אחד מהמיעצים אמר לי, "להיות אברך ומזכה הרבים (שזה תפקידי) זה לא וודאי התפקיד שלך, להיות אבא ולגדל ילד שיש לו את כל האפשרויות להצליח זה ודאי התפקיד שלך". זה השפיע עלי המון!
בכיתה ז' כבר הבינו בהנהלה שזה כבר לא מתאים לעשות מבחן פומבי, הרבס' עדיין המשיכו לחפור, המנהל ניסה לבדוק, הצמדנו אברך פעמיים בשבוע לחיזוק בגמרא, תומכים, עוזרים, וכמובן--ל-א--מ-ת-י-י-א-ש-י-ם!!!!
מגיע כיתה ח', מתחילים מסכת גיטין בעיון כדי להבחן לישיבות, ובבקיאות יש פרוייקט, סיום מסכת ברכות וידיעתה בעל פה, וכמובן איך שכחנו----מבחן בעל פה---
אבל פתאום משהו קרה, הילד מתחיל להתבגר, תופס את עצמו, מחליט להשתלט על ברכות. הוא רוצה להגיע הכי גבוה, לישיבה הטובה ביותר. אנחנו כמובן תומכים, מעודדים, עוזרים, לומדים איתו, בוחנים אותו. מגיע המבחן של היש"ק, הראש ישיבה מתקשר לפרגן, הבחור הדהים את כולם, המנהל בשוק, הרבס' באורות, כמובן גם אנחנו.
מגיע הבר מצוה, עושה סיום מהצד של מסכת מכות-פשששששש הבחור משקיע!
לאחר הבר מצוה מתחילים המבחנים בע"פ על מסכת ברכות,
ו-----בום--- מגיע פתק מהודר, בתוך מעטפה יפה, ובראש הפתק "סיום מסכת ברכות בעל פה, ומסיבת סיום כיתה ח'"
מתוך כמה שיקולים החליטו בהנהלת הת"ת לעשות מסיבת סיום לכל הת"ת, מכיתה א' עד כיתה ח'. (2 כתות בכל שכבה, סה"ך 550 תלמידים, עם אבות, אמהות, סבים וסבתות).
מתחילים את הערב (אני ואשתי צוחקים בינינו וקצת שמחים שזה האירוע האחרון שלנו שם, תמיד יש את החמיצות בפה כשכולם עם משפחות ואנחנו לבד, מחפשים בנרות איזה אבא שאשתו יולדת ואין לו עם מי להיות ואמא שאין לה חברות ומכרות מהסמינר, עבודה, שכונה או סתם בת דודה של בת דודה).
הסעודה כיד המלך, שירים, ריקודים, מתחילים עם הדרשות, מעבירים את חוויות השנה, כולם עולים לפרגן למנהל, ומגיעים לשפיץ של הערב, סיום מסכת ברכות.
המנחה משתיק את כולם, הוא רוצה להזמין את נציג כיתות ח' לומר את סיום המסכת שנלמדה בעל פה...
וווו- ---בום------
למי קוראים??? אני מצטט:
"אני מתכבד להזמין לבמה, את הבחור החשוב והשקדן ר' יוסף שלמה... לומר את סיום מסכת ברכות ואת ההדרן"
מרוב שלא ציפתי לזה הייתי עסוק בטלפון, בקושי שמעתי, הורים מנענעים אותי, ר' אהרון, יוסי עולה לבמה, בחרו אותו מתוך 65 ילדים לומר את ההדרן, אני משפשף את העיניים ורואה אותו בגאון עולה לבמה ואומר את הסיום, מתבל את סוף המסכת בהבנה וקנייטצ' אישי, (גם לו זה היה בהפתעה). כל ההורים באים ומפרגנים לי (פתאום שמו לב שיש איזה אהרון...אחד).
המפקח החדש מגיע אלי, לוחץ לי את היד ואומר לי "שמעתי שהוא היה אחד מהמאתגרים בכיתה, יישר כח, כל הכבוד על ההשקעה, איזה מידות טובות, איזה עדינות, איזה חיבור".
יצאנו מהערב הזה בהלם, מאושרים עד הגג, מודים לה' על מה שנתן לנו, ומתפללים על העתיד שכולם יילכו בדרך הישרה, המסורה לנו מאבותינו, שיהיה להם ס"ד בכל צעד שיפנו.
חברים יקרים המסר שלי אליכם, --ל-א--מ-ת-י-י-א-ש-י-ם!!!!--ל-א--מ-ת-י-י-א-ש-י-ם!!!!--ל-א--מ-ת-י-י-א-ש-י-ם!!!!, גם אם יש רגעי משבר, אם נמאס לכם, אתם מרגישים שזה גדול עליכם, תתייעצו, תבדקו, תהיו בקשר תמידי עם הצוות, תתנו לו חום ואהבה אמיתית, ואמון אמיתית שהוא יכול להצליח ובאמת תאמינו בזה!
וכמובן, תפילות תפילות ותפילות.
