הנושאים החמים
שערי דמעה א
בכולל "אור ישרים" הכול המשיך כסדרו. קול התורה לא פסק לרגע, נישא בחלל בית המדרש בעוצמה אדירה של מאות אברכים, מתנגן ועולה. הכול היה כמנהגו, מלבד דבר אחד, שהעיק על ליבו של שמואל הצעיר כבר שבועות: המבט בעיניו של ר' יונה.ר' יונה היה איש אשכולות. למדן מופלג שכל סוגיה סבוכה הייתה נהירה לו, וכל קושיה של אברך צעיר נענתה במאור פנים ובסבלנות אין קץ. הוא היה עמוד התווך של הכולל, ספינת הדגל. אבל בחודשים האחרונים, הספינה הזאת נראתה כמי שעומדת לטבוע.
שמואל ראה את זה. הוא ראה איך המצח של ר' יונה, שתמיד היה חלק ורגוע, נחרש קמטי דאגה עמוקים. הוא ראה איך מבטו, שהיה חד כתער, הפך מעורפל, בוהה לעיתים בנקודה לא ברורה על דף הגמרא. הוא עדיין ענה לשואלים, עדיין חזר על שיעורו היומי, אבל האור... האור כבה בעיניו.
שמואל ניסה לדובב אותו פעם אחת. "הכול בסדר, רבי יונה? אולי אוכל לסייע במשהו?" ר' יונה הניח יד כבדה על כתפו, והחיוך שניסה להעלות על פניו לא הגיע לעיניו. "הקב"ה בוחן כליות ולב, שמואל'יק," אמר בקול שקט. "צריך רק להתפלל."
והוא התפלל. שמואל ראה אותו בתפילות שמונה עשרה, עומד כעבד לפני קונו, מתנועע בעוצמה שקטה, ולפעמים היה נדמה לשמואל שהוא רואה את כתפיו רועדות מבכי חרישי. ליבו של שמואל נחמץ. איזה צער נורא נפל על האיש הגדול הזה? איזו גזירה קשה? כולם בכולל לחשו. אולי אחד הילדים לא חש בטוב? אולי בעיות פרנסה? כל אחד ניחש, איש לא ידע. ור' יונה שתק וסבל בדומיה.
השבועות חלפו והמצב רק החמיר. יום אחד, במהלך השיעור, ר' יונה עצר באמצע משפט. הוא בהה בגמרא הפתוחה, ודממה מביכה השתררה בבית המדרש. הוא ניסה להיזכר, למצוא את המילה הבאה, אך היא ברחה ממנו. פניו החווירו. הוא מלמל התנצלות וסגר את הספר. שמואל הרגיש איך חרב חדה פולחת את ליבו למראה צערו של רבו.
באותו ערב, כשבית המדרש כבר התרוקן מיושביו ורק שורות הסטנדרים נותרו עדות אילמת ליום של עמל, שמואל ראה את ר' יונה יושב לבדו בפינתו. הוא לא למד. הוא פשוט ישב מול הגמרא הסגורה, ראשו בין ידיו, שבור ורצוץ.
שמואל התקרב בצעדים חרישיים, לא רוצה להפריע. הוא עמד שם רגע, עד שר' יונה הרים את ראשו. עיניו היו אדומות, אבל לראשונה מזה חודשים, היה בהן משהו אחר. לא ייאוש. משהו שנראה כמו... שלווה.
"רבי," לחש שמואל, "הכול בסדר? התקבלה איזו ישועה?"
ר' יונה הביט בו, ואז העביר את ידו ברכות על כריכת העור של הגמרא. הוא לקח נשימה ארוכה, כמו אדם שצף אל פני המים אחרי שהיה שקוע במצולות זמן רב.
"יותר מישועה, שמואל. יותר," אמר בקול צלול. "אתה רואה את הספר הזה? זה כל עולמי. וריבונו של עולם, ברחמיו המרובים, החליט לקחת ממני את המפתח לעולם הזה. את הזיכרון. את צלילות הדעת. חודשים שאני נלחם בו. חודשים שאני עומד בתפילה וצועק אליו: 'החזר לי! זה אני, יונה עבדך! איך אשרת אותך בלי זה?' שפכתי דמעות כמים, ביקשתי, דרשתי. והשערים נותרו נעולים."
שמואל עמד מרותק, לא נושם.
ר' יונה הרים את מבטו אל ארון הקודש המפואר שעמד בקצה בית המדרש. אור קטן נצנץ מעל הפרוכת.
"היום," המשיך ר' יונה, וקולו נשבר קלות, "היום, בתפילת מנחה, משהו בי נשבר. הפסקתי לבקש ממנו לשנות את הגזירה. פשוט... הפסקתי. ובמקום זה, התפללתי תפילה אחרת לגמרי. לחשתי לו: 'ריבונו של עולם. אם זה רצונך, שיהיה זה רצוני. אבל אנא ממך, אל תעזבני. למד אותי איך לעבוד אותך עם שכל שכוח. למד אותי איך למצוא אותך בתוך הערפל. תן לי את הכוח לאהוב אותך לא למרות הניסיון, אלא דרך הניסיון'."
דמעה אחת, צלולה ובוהקת, זלגה על לחיו של ר' יונה, אך הוא חייך. "באותו רגע, שמואל, הרגשתי איך כל שערי השמיים נפתחים בפניי. הזיכרון שלי לא חזר. הגמרא עדיין סגורה בפניי. אבל התפילה... התפילה התקבלה. כי בפעם הראשונה, לא ביקשתי ממנו את מה שאני רציתי. ביקשתי ממנו את הכוח לרצות את מה שהוא רוצה".
