הנושאים החמים
זה קורה בהדרגה.
יום אחד את מתעוררת ומרגישה שמשהו לא בסדר. זה לא עניין דרמטי וגם לא משהו ברור.
את חשה לאות פנימית כזו, חוסר שביעות רצון עמוקה ותחושה שאת לא חיה את החיים בדיוק כמו שאת רוצה.
את מתבוננת על החיים שלך - הבית, הילדים, השגרה - והכל נראה תקין.
אבל בפנים? את חווה תחושה עמומה של "זה לא זה". הכול בסדר ושום דבר לא בסדר.
ואת מתעלמת. למה?
כי על מה יש לך להתלונן בכלל?
ובכלל, יש דברים חשובים יותר לטפל בהם.
ואת כל כך עסוקה ביום יום בלהיות רעיה ואמא.
אז היא שוב מנסה לאותת, הנפש שלך.
והפעם יותר בקול.
אני מרגישה ריקנות!
למה אני כל הזמן עייפה?
מה קורה כאן בחיים שלי ואיפה אני?
אבל את עדיין עסוקה ולא מתפנה להאזין לה.
יש לך ילדים לגדל. יש לך בית לנהל. וכל כך הרבה משימות לסיים.
והנפש? היא ממשיכה להדהד ולאותת.
היא מעלה ווליום והלחישות שלה הופכות לדיבורים.
יותר בקול. ועוד יותר. עד שיום אחד - היא כבר לא לוחשת - - -
יום אחד היא פשוט צועקת!
ומה את חווה?
את מתפוצצת על הילדים בלי סיבה של ממש.
את מרגישה חוסר סבלנות שמלווה אותך לכל אורך היום.
עצבות פנימית שאת לא יודעת להסביר אותה.
דכדוך וחוסר מוטיבציה לכל דבר.
ואז כבר ברור לך: משהו צריך להשתנות.
תמיד אפשר לתקן ולשנות. אבל בשלב הזה זה כבר עמוק יותר וקשה יותר.
כי הלחישות הקטנות כבר הפכו להיות זעקה גדולה.
וכשהנפש צועקת – צריך להשקיע הרבה כדי להרגיע אותה.
גם לילד שלך יש נפש שלוחשת
אותו תהליך בדיוק מתרחש גם אצל הילד שלך.
הוא תלוי בך ולכן זו את שצריכה להיות ערנית ללחישות שלו ושל הנפש שלו.
זה מתחיל בלחישות מהסוג הזה שמתבטאות בעצבות התכנסות, חוסר מוטיבציה, עצב, עצבנות, בדיקת גבולות ועוד.
הוא לא תמיד יודע להגיד לך במילים שמשהו בפנים לא רגוע אצלו.
אז זה מתבטא לעיתים גם במשפט חצוף, בדלת שנטרקת, בהתרחקות ובמרמור.
ואולי את בכלל לא מבחינה שהוא מאותת לך ורוצה שתשימי לב. הוא זקוק לעזרתך.
אז מה עושים כשהנפש שלך או של הילד שלך מתחילה ללחוש?
מקשיבים -
מבינים שהיא מבקשת משהו.
זה הזמן לברר עם עצמנו או עם הילד שלנו:
מה באמת חסר לי?
מה אני צריכה כדי להרגיש שוב שלמה?
לא מחכים למשבר.
כשהנפש לוחשת - זה הזמן לפעול.
אל תחכו לקריסה!!
לקבל עזרה זו עוצמה! לא חולשה.
לפנות לקבל עזרה זה הדבר הכי חכם שאת יכולה לעשות בשלב הזה.
זה מראה שאת חכמה ומונעת מראש קריסה שלך או של הילד,
ובוחרת לחזק את היסודות במקום לבנות אחר כך מחדש.
אם את מזהה בעצמך:
תחושת חוסר שביעות רצון מתמשכת.
הרגשה שאת לא מממשת את עצמך.
עייפות רגשית שלא עוברת.
קושי להתחבר לילדים ובמיוחד למתבגרים.
אם את מגלה אצל הילד שלך התנהגויות חדשות ולא רצויות
תסכולים, מרמור, חוצפה וחריגה מגבולות.
זה הזמן לעצור, להקשיב ולחפש עזרה מתאימה!
אימון אישי זה לא "טיפול כשיש בעיה".
זה כלי שמאפשר לך להקשיב ללחישות לפני שהן הופכות לצעקות.
זה מרחב בטוח שמאפשר לך לחזור אל עצמך, להבין מה באמת חסר לך כדי למצוא את הדרך שלך לאושר בחייך.
מאחלת לכולנו חיים מאושרים ומלאי סיפוק!
רוצים לקרוא עוד? כאן יש עוד הרבה תוכן מקדם ומעניין >>>
יום אחד את מתעוררת ומרגישה שמשהו לא בסדר. זה לא עניין דרמטי וגם לא משהו ברור.
את חשה לאות פנימית כזו, חוסר שביעות רצון עמוקה ותחושה שאת לא חיה את החיים בדיוק כמו שאת רוצה.
את מתבוננת על החיים שלך - הבית, הילדים, השגרה - והכל נראה תקין.
אבל בפנים? את חווה תחושה עמומה של "זה לא זה". הכול בסדר ושום דבר לא בסדר.
ואת מתעלמת. למה?
כי על מה יש לך להתלונן בכלל?
ובכלל, יש דברים חשובים יותר לטפל בהם.
ואת כל כך עסוקה ביום יום בלהיות רעיה ואמא.
אז היא שוב מנסה לאותת, הנפש שלך.
והפעם יותר בקול.
אני מרגישה ריקנות!
למה אני כל הזמן עייפה?
מה קורה כאן בחיים שלי ואיפה אני?
אבל את עדיין עסוקה ולא מתפנה להאזין לה.
יש לך ילדים לגדל. יש לך בית לנהל. וכל כך הרבה משימות לסיים.
והנפש? היא ממשיכה להדהד ולאותת.
היא מעלה ווליום והלחישות שלה הופכות לדיבורים.
יותר בקול. ועוד יותר. עד שיום אחד - היא כבר לא לוחשת - - -
יום אחד היא פשוט צועקת!
ומה את חווה?
את מתפוצצת על הילדים בלי סיבה של ממש.
את מרגישה חוסר סבלנות שמלווה אותך לכל אורך היום.
עצבות פנימית שאת לא יודעת להסביר אותה.
דכדוך וחוסר מוטיבציה לכל דבר.
ואז כבר ברור לך: משהו צריך להשתנות.
תמיד אפשר לתקן ולשנות. אבל בשלב הזה זה כבר עמוק יותר וקשה יותר.
כי הלחישות הקטנות כבר הפכו להיות זעקה גדולה.
וכשהנפש צועקת – צריך להשקיע הרבה כדי להרגיע אותה.
גם לילד שלך יש נפש שלוחשת
אותו תהליך בדיוק מתרחש גם אצל הילד שלך.
הוא תלוי בך ולכן זו את שצריכה להיות ערנית ללחישות שלו ושל הנפש שלו.
זה מתחיל בלחישות מהסוג הזה שמתבטאות בעצבות התכנסות, חוסר מוטיבציה, עצב, עצבנות, בדיקת גבולות ועוד.
הוא לא תמיד יודע להגיד לך במילים שמשהו בפנים לא רגוע אצלו.
אז זה מתבטא לעיתים גם במשפט חצוף, בדלת שנטרקת, בהתרחקות ובמרמור.
ואולי את בכלל לא מבחינה שהוא מאותת לך ורוצה שתשימי לב. הוא זקוק לעזרתך.
אז מה עושים כשהנפש שלך או של הילד שלך מתחילה ללחוש?
מקשיבים -
מבינים שהיא מבקשת משהו.
זה הזמן לברר עם עצמנו או עם הילד שלנו:
מה באמת חסר לי?
מה אני צריכה כדי להרגיש שוב שלמה?
לא מחכים למשבר.
כשהנפש לוחשת - זה הזמן לפעול.
אל תחכו לקריסה!!
לקבל עזרה זו עוצמה! לא חולשה.
לפנות לקבל עזרה זה הדבר הכי חכם שאת יכולה לעשות בשלב הזה.
זה מראה שאת חכמה ומונעת מראש קריסה שלך או של הילד,
ובוחרת לחזק את היסודות במקום לבנות אחר כך מחדש.
אם את מזהה בעצמך:
תחושת חוסר שביעות רצון מתמשכת.
הרגשה שאת לא מממשת את עצמך.
עייפות רגשית שלא עוברת.
קושי להתחבר לילדים ובמיוחד למתבגרים.
אם את מגלה אצל הילד שלך התנהגויות חדשות ולא רצויות
תסכולים, מרמור, חוצפה וחריגה מגבולות.
זה הזמן לעצור, להקשיב ולחפש עזרה מתאימה!
אימון אישי זה לא "טיפול כשיש בעיה".
זה כלי שמאפשר לך להקשיב ללחישות לפני שהן הופכות לצעקות.
זה מרחב בטוח שמאפשר לך לחזור אל עצמך, להבין מה באמת חסר לך כדי למצוא את הדרך שלך לאושר בחייך.
מאחלת לכולנו חיים מאושרים ומלאי סיפוק!
רוצים לקרוא עוד? כאן יש עוד הרבה תוכן מקדם ומעניין >>>
מאות אמהות כבר קלטו, בואי! 
