(מפורסם כאן באישור מפורש של המחבר המוכשר)
מת"ת - שמואל ברקוביץ
היום כדאז, באחד באדר משמיעין על השקלים. בעקבות זאת, יוצאים ת"תניקים בזוגות או סיירות בחורים, מדפקים על דלתות הבתים ומבקשים מתת לבחורים נצרכים מישיבתם.
בחור משיעור א' עוקב אחרי חבר החדר שלו, ומה שהוא מגלה מותיר אותו מבולבל...
מונולוג פותח ארנקים.
כשהייתי בשיעור א', ראיתי את התכונה לפני ימי הפורים בת"ת ובסביבותיה. הכרזות בחדר האוכל ובפרוזדורי הפנימיה, המכתבים האישיים שחולקו לנו, עיתון הפורים, רבני הישיבה יצאו בקול קורא לרגל המצב... בימים אילו, היתה סביב הת"ת התרגשות ואקשן מתאימים לחודש אדר.
במשך כל השנה היה מעין שקט מסויים. ידעתי שיש ת"ת, מכירות, תלושים לפני סוכות ובזה בערך הסתכם מה שידעתי על הת"ת. אה, וגם שיש לו נשיא - בחור מוועד חמישי. בחור מבוגר שראש הישיבה סומך עליו לצורך העניין והוא כעין ידא אריכתא שלו. בקיצער, מישהו קצת רחוק ממני ומהווייתי.
ופתאום, על תחילת חודש אדר. בום! כאילו מישהו פיצץ פצצת רעש ובלגן סביב הת"ת: בחורים יוצאים ונכנסים; מבקשים מכולם כתובות של תורמים פוטנציאליים; הבחורים המבוגרים אפילו קראו לצ'יקראבער של השיעור שלנו שיגיע לת"ת על מנת שיראה לבחור האחראי על מסלול האיסוף, מהי הדרך הקצרה ביותר באיזור שלו. איזה אומץ! ככה, לשבת עם הת"תניק ולהסביר לו, לראות איך הוא לוקח אותו ברצינות ורושם את הדברים שלו במחשב. קצת קינאתי בו אז...
אנחנו, הבחורים של שיעור א', יצאנו לאסוף לפני פורים, בפורים דפרזים ומוקפין. חזרנו עם כסף והרבה חוויות. ידענו, שאת רוב הדברים של הת"ת לא נדע, הפקדנו את הכסף אצל הבחורים האחראיים ו'אברהם שב לאוהלו' כמו שאומרים.
חשבתי ששכחתי מהת"ת עד פורים הבא, אבל אז קרה משהו שגרם לי לחשוב על כל העניין הזה של הת"ת אחרת.
אני לא יכול לומר על תאריך או מועד מסויים, שקלטתי את זה ואני יכול להצביע עליו, הייתי מגדיר את זה כמו שרשרת; החוליות מורכבים ממקרים. אחד רודף אחרי השני ובלי שאתה רוצה, אתה מגלה שמתרקם לך משהו מול העיניים, והוא גורם לך מהפך במחשבה.
למישהו הזה קוראים נחמיה, חבר החדר שלי. למען האמת, לא היה לנו קשר מי יודע מה בשיעור א'. נחמיה הוא בחור טוב כזה, אחד שלא שומעים אותו יותר מידי. סוג של בחור שנמצא הרבה בבית המדרש, טוב לב וירא שמים. האופי שלו מסודר, אבל נוח מאוד. בכלל לא אכפת לו שאני בלגניסט והחפתים של שבת זרוקים על השולחן בחדר עד יום חמישי בצהריים. הוא גם לא מתעצבן כאשר בחורים שבאים לחדר בגללי, יושבים על המיטה שלו. והוא רחוק מלהיות הטיפוס המעצבן שמחפש להעיר על כל דבר. נניח, גם אם הגעתי לחדר בשעה (לא אספר איזו) ובלי כוונה הדלקתי את האור, בעוד בחורים אחרים התעצבנו, הוא היה שותק ומחכה שאסיים את ענייני. וזה לא בגלל שהוא לא יכול היה לדבר בגלל שכבר אמר 'המפיל'... כמו שאמרתי, סוג של בחור קלאסי וטוב. כזה שלא תמיד אתה שם לב אליו, אבל כשהוא לא נמצא, אתה מרגיש שהוא לא בשטח. אין הטוב ניכר אלא מהיעדרו...
תכל'ס, בחור שלא הייתם חושבים שיש בו משהו שונה. נכון? גם אני חשבתי ככה.
בדרך כלל כשאני מגיע לשבת הביתה, אני נוסע ביום שישי בבוקר. נדיר שאני מתקפל כבר ביום חמישי, מי שמכיר את הליל שישי בישיבה גם מבין למה. אבל אצל נחמיה...שמתי לב שבשבתות חופשיות הוא נוסע כבר ביום חמישי בלילה, אם היתה חתונה באותו היום. הוא היה עולה על האוטובוס שיצא מהישיבה וחזר רק ביום ראשון.
'היה לך קשר עם החתן?' שאלתי אותו כשחזר. הוא לא היה בן דוד או שכן שלו. גם לא ה'אילן' שלו. כמו שאמרתי, נחמיה לא היה הקאליבער הרציני בשיעור שלנו.
'לא, נסעתי הביתה.' ענה והלך לו.
וזה לא היה רק פעם אחת. זה קרה כמה פעמים.
והיו הנעליים שלו. אתם יכולים לצחוק, אבל אני מדבר על הנעליים הכי פשוטות שיש, אלו הספורט אלגנט הקלאסיות, אלו ששם החברה כתוב עליהם מאחור בצהוב. הנעליים של נחמיה בדרך כלל היו מתחת למיטה שלו (מסודר, כבר אמרנו) וכשלא, זה היה נדיר מאוד. לכן שמתי לב שבקצותיהם נפתחו להם פיות, בתחילה קטנות ואחר כך הן כנראה היו רעבות ולא קיבלו מספיק אוכל (ישיבה, אתם מבינים...) אז הן ביקשו עוד וגדלו לאט אבל בטוח.
ועוד סיבה שלא שמתי לב לכך: בסדר ובחדר האוכל נחמיה ישב עם הרגליים אחורה, כך שהחור בנעליים היה מופנה כלפי הריצפה.
לא אמרתי לו מילה. אני לא חפרן. בקושי שמתי לב לזה. חשבתי שהוא מחכה לשבת רביעית ואז יקנה נעליים חדשות (ואם הוא יבקש ממני, אני מוכן לבוא איתו ולעזור לו לבחור דוגמא יפה), אבל כשהוא חזר מהבית, החורים חזרו איתו. מסכן.
חוץ חזה, היו כמה בחורים משיעורים אחרים שבאו לחדר שלי, רק כדי לחפש את נחמיה. 'הוא חייב לנו כסף, אתה יודע אולי איפה הוא?' עניתי שאני לא הבייבי סיטר שלו ושאפשר למצוא אותו בעיקר בבית המדרש. כל בחור מלווה כסף פה ושם, אם מעט ואם הרבה (ולא שזה דבר חיובי), אבל נזכרתי שנחמיה חייב גם לי כסף. כמה עשרות שקלים, והוא טרם החזיר.
היה כאן משהו מוזר, החלטתי שאני חייב לברר את זה. התלבטתי ביני לבין עצמי קצת; מה בעצם אכפת לי ממנו? זה העסק שלו עם שאר הבחורים, הוא יסתדר איכשהו. נחמיה בחור טוב ולא מזיק.
אבל הזמן עבר ולא ראיתי שום שינוי. סימני השאלה רק הלכו וגדלו, לא רציתי לערב בהם אף אחד. גם אני לא הייתי אוהב אם היה מתברר לי שאיזה בחור היה עוקב אחרי כל הזמן.
עשיתי משהו לא יפה, יצאתי החוצה באמצע הסדר, לא לפני שראיתי שנחמיה מרביץ שטייגען ואין שום סיכוי שיגיע לחדר בחצי שעה הקרובה. מכרתי לחברותא תירוץ כלשהוא, והגעתי לחדר שלנו. הרגשתי כמו גנב, נעלתי אחרי את הדלת ופתחתי את הארון שלו. לי עצמי לא אכפת שבחורים לוקחים מהארון שלי מה שהם רוצים, גם ככה אני בקושי מוצא בו את הדברים שאני צריך... אבל אצל נחמיה זה אחרת; תמיד הארון שלו סגור. מה כבר יש לו להסתיר שם? נעליים חדשות שהוא צריך לצבוע את הסמל האדום של החברה בשחור ולא הספיק? אני אעשה לו את זה.
טוב. פתחתי את הארון שלא היה נעול וחיכיתי למשהו מסעיר. אבל הוא פשוט לא היה.
זאת אומרת כן היה...היה כלום! היו שם שתי חולצות... כאלו מהסוג שכולם הולכים איתם, מהמכירה של הת"ת (ולא מפירמות היוקרה...) וגם הם, לא היו במצב מי יודע מה, קצת צהובות מרוב כביסות ודהויות מעט בצווארון שלהם.
אני חושב שהבנתי באותו הרגע שהחבר חדר שלי פשוט נזקק.
התיישבתי על המיטה שלי, ולא הבנתי איך זה יכול להיות, שאפילו לא חשדתי בכך במי שיישן במיטה מולי, באחד הבחורים שיוצא לי לדבר איתו כמה פעמים בכל יום.
איפה הת"ת בכל העניין? בשביל מה ומי אספתי בשנה שעברה? נחמיה גם יצא איתנו? כן, אמנם הוא לא היה בסיירת שלי, אבל אני יודע שהוא היה גם היה בין המתנדבים.
לגשת לנשיא הת"ת? לא נעים לי. מי יודע איך הוא יסתכל עלי. אמנם אני כבר קרוב לאמצע שיעור ב', אבל בכל זאת... הבחורים מהקיבוץ עסוקים בשלהם, וועד חמישי בשידוכים. הת"ת עוזר לחתנים, מארגן מכירות. למה שהבחור החשוב והמבוגר יתייחס אלי?
אבל אני חייב לעשות משהו. לכתוב לנחמיה מכתב אנונימי? הוא יזהה את הכתב ויחשוב שזו מתיחה. לכתוב לת"ת? למה שיקבלו פניות אנונימיות? אני הייתי זורק כזה דבר לפח. אבל המצב הזה לא יכול להימשך כך!
לא יודע איך עשיתי את זה. אבל איכשהוא קרה שהיינו רק שנינו, נחמיה ואני לבד בחדר באותו הלילה. ניצלתי את ההזדמנות וסיפרתי לו שאני רוצה ללכת מחר לקנות נעליים.
"תלך בדרכים ישרות." אמר ולא הביט בי.
חלצתי את נעלי, כאילו במקרה הפלתי אותם ליד מיטתו של יהודה. הוא התבונן בהם ושאל בלי להבין. "מה הבעיה בנעליים שלך?"
באמת לא היתה בהם כל בעיה. הן היו בנות חודשיים, יפות וחזקות. "אני לא אוהב אותן." שיניתי מפני דרכי שלום.
"חבל..." נחמיה נשך את שפתו התחתונה והוציא את הפיז'מה שלו מתחת לכרית. ידעתי מה הוא חושב לעצמו: הלוואי ולי היו נעליים כאלו.
"אתה יודע, נחמיה. אין לי כח לצאת סתם מהישיבה בשביל זה, חבל שהת"ת לא מארגן מכירה של נעליים באמצע השנה."
"אז תגיד את זה לנשיא הת"ת." הציע נחמיה.
"רעיון... אבל אני חושב שכדי שהוא יתייחס אלינו ויראה כמה זה חשוב, כדאי שניגש אליו כמה בחורים, בכל פעם בחור אחר, בזמן אחר, לא בצורה מסודרת, כאילו זה משהו שהציבור צריך." וזה לא שקר. אמרתי לעצמי.
"בסדר," שמעתי בקולו של נחמיה הקלה מסויימת, "אני אדבר איתו כבר מחר, אתה תיגש אליו מחרתיים. מי אתה חושב שכדאי לשלוח עוד?"
את האמת? לא ניגשתי לנשיא הת"ת.
הוא ניגש אלי כמה ימים אחר כך, בשקט, כדי לשאול כמה דברים על נחמיה. מאז הכל השתנה. לא יודע איך זה נעשה בפועל, אבל המציאות היא שנחמיה באמת בחור רגיל. מי שיפתח את הארון שלו, יסגור אותו מייד. הוא נראה כמו ארון של כל בחור: מלא בסבירות ממוצעת. ומסודר, הלוואי עלי.
היום אני בשיעור ג'. קצת יותר בוגר, והרבה יותר מבין. נחמיה אמנם כבר לא חבר חדר שלי, אבל אנחנו חברים קרובים, אני רואה שהשטייגען שלו הרבה יותר חזק, הוא רגוע הרבה יותר והראש שלו יכול לעסוק ללא הפרעה בדברים החשובים ביותר. אני גם יודע בזכות מי זה.
בזכות הת"ת.
ובזכות כל מי שנדבה רוחו לאסוף לו, בזכות כל מי שפותח את ידו לתרום לו ולשכמותו.
לכל מי שעושה, ולכל מי שֶׁמְעֲשֶׂה. יישר כח.
פורסם בספר 'מסלול אדום' בהוצאת יפה נוף.

Reactions: estyd1 //