הנושאים החמים
"אדוני הקיסר", אמר רוברטו כשסקרנות בקולו, "האם נכונה השמועה כי קראת לי לבוא לחדרך?"
הקיסר הסתובב לעברו וחיוך עלה על פניו. "כן רוברטו ידידי, טוב שבאת. יש לי משימה חשובה עבורך!"
רוברטו היה רגיל להגיע בקביעות לחדרו של הקיסר. בתור הקפטן של ספינת הדגל המלכותית, היה רגיל לקבל משימות חשובות ודחופות מידי
הקיסר באופן אישי. "אני צריך שתשוט עם ספינתך לאי 'ספרה' ותביא לי משם חבילה חשובה", הורה הקיסר.
רוברטו הנהן בשמחה, אך רגע לפני שקד את קידת הפרידה המסורתית, עצר אותו הקיסר. "רגע אחד! שכחתי לומר לך משהו", אמר, "בשום אופן אל תתקרב ל'אי האוצרות', אף על פי שהוא בבעלותי ואני שלחתי אותך. אל תתפתה! אסור לך להתקרב לאזור האי, מובן?"
"כן אדוני הקיסר", ענה לו רוברטו, "אשתדל ככל יכולתי להישמע להוראותיו של הקיסר". הוא קד את קידת הפרידה, ויצא במהירות לעבר ספינתו.
כעבור מספר שעות הייתה הספינה מוכנה לשיט אל עבר האי הרחוק. עוגן הספינה הורם, ורוברטו ואנשי צוותו התחילו לנווט לכיוון האי ספרה. אחרי שעברו על פני גלים רועשים וצפו בדגים ענקיים, שם רוברטו לב לנקודה קטנה המנצנצת לה ממרחקי האופק. הוא נטל את משקפתו והביט בה למרחקים. "הגענו לאי!" הכריז.
קריאות צהלה בקעו מפיותיהם של מלחי הספינה.
רוברטו שב להביט במשקפת. "רגע אחד…" אמר בשקט, "אין זה האי 'ספרה', זהו 'אי האוצרות'! אנחנו צריכים להתקדם הלאה!"
"למה אנחנו לא עוצרים בו?" תהו המלחים.
"הקיסר אסר עלי, הוא לא רוצה שניקח מן האוצרות הטמונים שם", אמר רוברטו נחרצות.
"מה אכפת לך? המלך ממילא לא רואה!" אמר אחד המלחים.
מוחו של רוברטו פעל בקדחתנות. אמנם הקיסר אסר עליו לרדת אל האי, אבל הוא לא נמצא כאן, אז מה אכפת לו אם ייקח מעט מטבעות מאוצרותיו המרובים?
לבסוף, בחשש כבד, הורה רוברטו למלחים להטיל עוגן.
רוברטו ירד מהספינה באיטיות וצעד אל עבר האי. עד מהרה הגיע אל האוצרות ולקח מעט מהכסף והיהלומים המוטמנים במערות האי. כשסיים, חזר רוברטו אל הספינה, הנהיג אותה אל עבר היעד שהורה לו הקיסר ושב במהרה לכיוון ארמונו של הקיסר.
כעבור מספר שעות נכנס רוברטו לחדר המלכותי. הוא הרגיש מיד במתח שבחלל החדר. הקיסר הביט בו בעיניים מזרות אימה בעודו מכריז בחומרה: "לא הקשבת לדבריי!" רוברטו הרגיש שליבו צונח בחשש. "מה הכוונה, אדוני הקיסר?" תמה רוברטו, "הבאתי לך את החבילה, בדיוק כפי שביקשת!"
"לא לזה אני מתכוון", השיב לו הקיסר. "אסביר לך. בוודאי שמעת שלפני כמה ימים הלך לעולמו בפתאומיות מפקד חיל הים…"
"כן", השיב רוברטו, קולו מהול בתמיהה. "מיד כשהוא מת", המשיך הקיסר בהסברו, "כינסנו את השרים כדי להחליט מי יחליפו בתפקיד. שמך הועלה בין הראשונים, אבל רצינו לבחון את מידת נאמנותך אליי…" אמר הקיסר, "החלטנו להעמיד אותך בניסיון. ציוויתי עליך לצאת לאי הסמוך ל'אי האוצרות', ובתוך חבריך השתלתי מרגל מטעמי, שתפקידו היה לנסות ולשכנע אותך לקחת מהכסף. לצערי הוא הצליח, ולכן אתה לא תזכה להיות מפקד חיל הים. מצטער מאד רוברטו, אבל מעלת בתפקיד!"
*
עלינו לדעת, שאם נשמע ונעשה את רצונו של בורא העולם – אפילו במקום שבו נראה הדבר כהפסד – תמיד נקבל את הטוב חזרה. לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו חכמים ולא עושים את רצונו של הבורא, אך ההיסטוריה מלמדת אותנו שתמיד אנחנו מפסידים במבחן התוצאה.
(שלום לעם, ראה תשפ"ד, גיליון 1145.).הסיפור באתר.
הקיסר הסתובב לעברו וחיוך עלה על פניו. "כן רוברטו ידידי, טוב שבאת. יש לי משימה חשובה עבורך!"
רוברטו היה רגיל להגיע בקביעות לחדרו של הקיסר. בתור הקפטן של ספינת הדגל המלכותית, היה רגיל לקבל משימות חשובות ודחופות מידי
הקיסר באופן אישי. "אני צריך שתשוט עם ספינתך לאי 'ספרה' ותביא לי משם חבילה חשובה", הורה הקיסר.
רוברטו הנהן בשמחה, אך רגע לפני שקד את קידת הפרידה המסורתית, עצר אותו הקיסר. "רגע אחד! שכחתי לומר לך משהו", אמר, "בשום אופן אל תתקרב ל'אי האוצרות', אף על פי שהוא בבעלותי ואני שלחתי אותך. אל תתפתה! אסור לך להתקרב לאזור האי, מובן?"
"כן אדוני הקיסר", ענה לו רוברטו, "אשתדל ככל יכולתי להישמע להוראותיו של הקיסר". הוא קד את קידת הפרידה, ויצא במהירות לעבר ספינתו.
כעבור מספר שעות הייתה הספינה מוכנה לשיט אל עבר האי הרחוק. עוגן הספינה הורם, ורוברטו ואנשי צוותו התחילו לנווט לכיוון האי ספרה. אחרי שעברו על פני גלים רועשים וצפו בדגים ענקיים, שם רוברטו לב לנקודה קטנה המנצנצת לה ממרחקי האופק. הוא נטל את משקפתו והביט בה למרחקים. "הגענו לאי!" הכריז.
קריאות צהלה בקעו מפיותיהם של מלחי הספינה.
רוברטו שב להביט במשקפת. "רגע אחד…" אמר בשקט, "אין זה האי 'ספרה', זהו 'אי האוצרות'! אנחנו צריכים להתקדם הלאה!"
"למה אנחנו לא עוצרים בו?" תהו המלחים.
"הקיסר אסר עלי, הוא לא רוצה שניקח מן האוצרות הטמונים שם", אמר רוברטו נחרצות.
"מה אכפת לך? המלך ממילא לא רואה!" אמר אחד המלחים.
מוחו של רוברטו פעל בקדחתנות. אמנם הקיסר אסר עליו לרדת אל האי, אבל הוא לא נמצא כאן, אז מה אכפת לו אם ייקח מעט מטבעות מאוצרותיו המרובים?
לבסוף, בחשש כבד, הורה רוברטו למלחים להטיל עוגן.
רוברטו ירד מהספינה באיטיות וצעד אל עבר האי. עד מהרה הגיע אל האוצרות ולקח מעט מהכסף והיהלומים המוטמנים במערות האי. כשסיים, חזר רוברטו אל הספינה, הנהיג אותה אל עבר היעד שהורה לו הקיסר ושב במהרה לכיוון ארמונו של הקיסר.
כעבור מספר שעות נכנס רוברטו לחדר המלכותי. הוא הרגיש מיד במתח שבחלל החדר. הקיסר הביט בו בעיניים מזרות אימה בעודו מכריז בחומרה: "לא הקשבת לדבריי!" רוברטו הרגיש שליבו צונח בחשש. "מה הכוונה, אדוני הקיסר?" תמה רוברטו, "הבאתי לך את החבילה, בדיוק כפי שביקשת!"
"לא לזה אני מתכוון", השיב לו הקיסר. "אסביר לך. בוודאי שמעת שלפני כמה ימים הלך לעולמו בפתאומיות מפקד חיל הים…"
"כן", השיב רוברטו, קולו מהול בתמיהה. "מיד כשהוא מת", המשיך הקיסר בהסברו, "כינסנו את השרים כדי להחליט מי יחליפו בתפקיד. שמך הועלה בין הראשונים, אבל רצינו לבחון את מידת נאמנותך אליי…" אמר הקיסר, "החלטנו להעמיד אותך בניסיון. ציוויתי עליך לצאת לאי הסמוך ל'אי האוצרות', ובתוך חבריך השתלתי מרגל מטעמי, שתפקידו היה לנסות ולשכנע אותך לקחת מהכסף. לצערי הוא הצליח, ולכן אתה לא תזכה להיות מפקד חיל הים. מצטער מאד רוברטו, אבל מעלת בתפקיד!"
*
עלינו לדעת, שאם נשמע ונעשה את רצונו של בורא העולם – אפילו במקום שבו נראה הדבר כהפסד – תמיד נקבל את הטוב חזרה. לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו חכמים ולא עושים את רצונו של הבורא, אך ההיסטוריה מלמדת אותנו שתמיד אנחנו מפסידים במבחן התוצאה.
(שלום לעם, ראה תשפ"ד, גיליון 1145.).
