"בעלי קוראים"?-הכנסו לכאן!!!

[הרשל'ה רב'ה]

מתי מילת האות צ' שב"צפרדעים היא "שווא נע" ומתי "שווא נח"?
בתחילה חשבתי שכל פעם שהצ' בתחילת מילה היא נעה
אבל ראיתי שלא

איפה ראית שלא?

 

[סטודיו לגרפיקה]

פרק ח' פסוק ב'
"ותעל הצפרדע"
ושם אגב יש משהו מוזר האות ד' בכלל לא בשווא כמו בשאר הצפרדעים, אלא בצירי
מה ההסבר לכל זה?

 

[הרשל'ה רב'ה]

פרק ח' פסוק ב'
"ותעל הצפרדע"

אם ה צ' בראש מילה או שהיא דגושה כמו בדוגמא שהבאת היא תהיה נעה

 

[סטודיו לגרפיקה]

ומה עם זה?

ושם אגב יש משהו מוזר האות ד' בכלל לא בשווא כמו בשאר הצפרדעים, אלא בצירי

 

[הרשל'ה רב'ה]

ומה עם זה?

אני לא בקיא בכללי הניקוד
אבל אולי בגלל שהיא מוטעמת.

 

[בן של מלך!]

מתי מילת האות צ' שב"צפרדעים היא "שווא נע" ומתי "שווא נח"?
בתחילה חשבתי שכל פעם שהצ' בתחילת מילה היא נעה
אבל ראיתי שלא

תמיד היא רפויה חוץ מפעם אחת "ותעל הצפרדע" שזה לשון יחיד

 

[בן של מלך!]

ושם אגב יש משהו מוזר האות ד' בכלל לא בשווא כמו בשאר הצפרדעים, אלא בצירי
מה ההסבר לכל זה?

המקור הוא צירה, אבל בגלל שהמילה בלשון רבים זה משתנה לשוא כמו שומר ושומרים וכדו'.

 

[הרשל'ה רב'ה]

תמיד היא נחה חוץ מפעם אחת "ותעל הצפרדע" שזה לשון יחיד

למה זה קשור ללשון יחיד?
כל פעם שכתוב צפרדעים לבד היא גם נעה.

 

[בן של מלך!]

סליחה, התכוונתי לדגש תמיד האות צ' רפויה (לא נחה...)

 

[בן של מלך!]

יש לי תיקון של סימנים, זה הכי נוח, ומגלה דברים שלא הייתי חולם עליהם (כמובן שזה מעשיר את איכות הקריאה)

 

[ברוך הוא]

הכלל בשווא שאם הוא בא אחרי תנועה קטנה הוא שווא נח.
אבל אם האות השוואית דגושה הוא נהפך לשווא נע.
בדרך כלל בכל התורה אחרי ה' הידיעה מגיעה דגש באות הבאה, ולכן אם היא שוואית היא הופכת להיות שווא נע, אולם יש כמה מקומות יוצאים מן הכלל שלא ידוע סיבה מיוחדת לזה (כגון: הילדים, המדברים, הצפרדעים, הלוים ועוד), ולכן במקרה כזה השווא הוא נח כיון שהוא בא אחרי תנועה קטנה.

 

[נ. ה.]

מתי מילת האות צ' שב"צפרדעים היא "שווא נע" ומתי "שווא נח"?
בתחילה חשבתי שכל פעם שהצ' בתחילת מילה היא נעה
אבל ראיתי שלא

@סטודיו לגרפיקה

יש 5 כללים לשוא נע, ואלו הן:
א. שוא בראש מילה.
ב. שני שואים זה אחר זה באמצע מילה- השוא השני נע. - דוגמא: חסְדְך.
ג. שוא הבא אחרי תנועה גדולה הוא נע (תנועה גדולה= קמץ גדול (שבעברית קוראים כמו פתח), צירה, חיריק מלא, חולם, שורוק (לא קובוץ אלא שורוק (ו עם נקודה). - דוגמא: תורתְך, יחידְך.
ד. תחת אות דגושה. - דוגמא: קדְשנו (ה- דל"ת דגושה), שהנְשמה ( ה- נו"ן דגושה).
ה. כשיש שני אותיות הזהות, ובראשונה יש שוא- הרי הוא שוא נע. - דוגמא: הנְני, הלְלו.
[שוא שאחרי ה' הידיעה- מחלוקת האם הוא נע או נח].

שיטה לזכור הכללים- אותיות ה- א', ב' :
א- אות ראשונה.
ב- שני שואים.
ג- תנועה גדולה.
ד- דגושה.
ה- הדומות.

 

[סטודיו לגרפיקה]

@סטודיו לגרפיקה

יש 5 כללים לשוא נע, ואלו הן:
א. שוא בראש מילה.
ב. שני שואים זה אחר זה באמצע מילה- השוא השני נע. - דוגמא: חסְדְך.
ג. שוא הבא אחרי תנועה גדולה הוא נע (תנועה גדולה= קמץ גדול (שבעברית קוראים כמו פתח), צירה, חיריק מלא, חולם, שורוק (לא קובוץ אלא שורוק (ו עם נקודה). - דוגמא: תורתְך, יחידְך.
ד. תחת אות דגושה. - דוגמא: קדְשנו (ה- דל"ת דגושה), שהנְשמה ( ה- נו"ן דגושה).
ה. כשיש שני אותיות הזהות, ובראשונה יש שוא- הרי הוא שוא נע. - דוגמא: הנְני, הלְלו.
[שוא שאחרי ה' הידיעה- מחלוקת האם הוא נע או נח].

(שיטה לזכור הכללים- אותיות ה- א', ב' :
א- אות ראשונה.
ב- שני שואים.
ג- תנועה גדולה.
ד- דגושה.
ה- הדומות.

וואו
תודה רבה
מועיל מאד!!!

 

[גידל]

אבל ראיתי שלא

עי' תורת הקורא

 

[נ. ה.]

@סטודיו לגרפיקה

יש 5 כללים לשוא נע, ואלו הן:
א. שוא בראש מילה.
ב. שני שואים זה אחר זה באמצע מילה- השוא השני נע. - דוגמא: חסְדְך.
ג. שוא הבא אחרי תנועה גדולה הוא נע (תנועה גדולה= קמץ גדול (שבעברית קוראים כמו פתח), צירה, חיריק מלא, חולם, שורוק (לא קובוץ אלא שורוק (ו עם נקודה). - דוגמא: תורתְך, יחידְך.
ד. תחת אות דגושה. - דוגמא: קדְשנו (ה- דל"ת דגושה), שהנְשמה ( ה- נו"ן דגושה).
ה. כשיש שני אותיות הזהות, ובראשונה יש שוא- הרי הוא שוא נע. - דוגמא: הנְני, הלְלו.
[שוא שאחרי ה' הידיעה- מחלוקת האם הוא נע או נח].

שיטה לזכור הכללים- אותיות ה- א', ב' :
א- אות ראשונה.
ב- שני שואים.
ג- תנועה גדולה.
ד- דגושה.
ה- הדומות.

@הרשל'ה רב'ה @סטודיו לגרפיקה @חייט

הוספה חשובה: שורוק בראש מילה (לדוג'- ושני, ולנצח) דינו כקובוץ והשוא הבא אחריו נח! (כיון שאין אפשרות לעשות ניקוד קובוץ ללא אות... ו'מוכרחים' לכתוב אות ו' עם שורוק).

 

[חייט]

@הרשל'ה רב'ה @סטודיו לגרפיקה @חייט

הוספה חשובה: שורוק בראש מילה (לדוג'- ושני, ולנצח) דינו כקובוץ והשוא הבא אחריו נח! (כיון שאין אפשרות לעשות ניקוד קובוץ ללא אות... ו'מוכרחים' לכתוב אות ו' עם שורוק).

דבר זה שנוי במחלוקת
אכן זו שיטת הגר"א
עיין במסורת של ה' חשין

 

[בן של מלך!]

יש 5 כללים לשוא נע, ואלו הן:
א. שוא בראש מילה.
ב. שני שואים זה אחר זה באמצע מילה- השוא השני נע. - דוגמא: חסְדְך.
ג. שוא הבא אחרי תנועה גדולה הוא נע (תנועה גדולה= קמץ גדול (שבעברית קוראים כמו פתח), צירה, חיריק מלא, חולם, שורוק (לא קובוץ אלא שורוק (ו עם נקודה). - דוגמא: תורתְך, יחידְך.
ד. תחת אות דגושה. - דוגמא: קדְשנו (ה- דל"ת דגושה), שהנְשמה ( ה- נו"ן דגושה).
ה. כשיש שני אותיות הזהות, ובראשונה יש שוא- הרי הוא שוא נע. - דוגמא: הנְני, הלְלו.
[שוא שאחרי ה' הידיעה- מחלוקת האם הוא נע או נח].

אם כבר מדברים על דקדוק, נאמר פה איזה כלל חזק:
הנה, יש בלשון הקודש שלש אפשרויות לבטא אות: א. תנועה גדולה, ב. תנועה קטנה, ג. שוא.
ונסביר:
א. תנועה גדולה: תנועה גדולה כוללת בתוכה: קָמץ, צֵירה, חִירק מלא, חוֹלם מלא וחסר ושוּרוק.
ב. תנועה קטנה: תנועה קטנה כוללת בתוכה: פַתח, סֶגול, חירִק חסר, קָמץ קטן (שנשמע כמו חולם) וקֻבוץ.
ג. שוא: שוא כולל בתוכו: שְוא נע, חטף קמץ (אֳניה), חֲטף פתח וחטף סגול (אֱמת).
שוא נח אינו תנועה אלא סתם סימן שאות זאת לא מבוטאת, ולכן בסוף מילה לא מנקדים אותו.
* עוד משהו חשוב, כל מילה מחולקת להברות, אין מילה בלי הברה, למשל המילה "מִילָה" מחולקת לשתי הברות "מִי" ו"לָה".
שתי הברות אלו פתוחות, דהיינו ניתן להמשיכן והן לא תסתיימנה עד שיגמר האוויר בפה, בשונה מהברה סגורה שהיא מסתיימת באות אחרת כמו המילה "גַּם" שהיא מסתיימת, כל אות במילה יש לה איזה קשר לתנועה.
סיומת נוספת להברה סגורה היא הדגש, שדגש מכפיל את האות וכאילו מנקד את האות הראשונה בשוא נח ואת השניה בניקוד הנוכחי, כמו למשל: המילה "אִמָּא" נחשב כאילו כתוב "אִמְ" ו"מָא".
שוא אינו תנועה בפני עצמו אלא תמיד מתחבר לתנועה שאחריו כמו המילה "כְּמוֹ" שהאות כ"ף שמנוקדת בשוא נצמדת להאותיות "מוֹ" שמנוקדות בחולם (תנועה גדולה), אבל שוא נח הוא נצמד להברה הקודמת.
עכשיו הכלל אומר כך:
כל תנועה גדולה לעולם תהיה הברה פתוחה!
כל תנועה קטנה לעולם תהיה הברה סגורה!
שני מבטלים עיקריים לכלל זה:
א. אם ההברה מוטעמת (נפוץ מאוד), כמו המילה "שׁוֹמֵר" שהמ"ם סגורה למרות שהיא בצירה שהוא תנועה גדולה, זאת משום שההברה מוטעמת.
ב. תנועה קטנה לפני אותיות אהו"י, שבעצם התנועה הקטנה היתה צריכה להסתיים עם דגש, אך כיון שאותיות אהו"י לא מקבלות דגש, התנועה הקטנה מוותרת על ההברה הסגורה, ומתנחמת בכך שלפעמים מטעימים אותה יותר (ע"י הוספת מתג), כמו למשל: "נַחֲמוּ".
עכשיו חמשת הכללים לשוא נע:
א. בראש מילה, טוב פשוט, בגלל ששוא נח חייב להיצמד להברה הקודמת וכאן אין כי זה בראש מילה.
ב. שני שואים באמצע מילה, גם פשוט, הראשון הוא נח ונצמד להברה הקודמת, והשני הוא נע ונצמד להברה הבאה, א"א להפוך את הסדר!
ג. אחרי תנועה גדולה, נו זה היסוד, תנועה גדולה תמיד פתוחה ולכן תמיד השוא יהיה נע (אא"כ הוא מוטעם).
ד. אות דגושה, גם מובן, כי הדגש מכפיל את האות והשוא נצמד להברה הבאה, ולא ייתכן שבאותה אות תהיה גם שוא נע וגם שוא נח.
ה. הראשונה מבין הדומות, אם היא היתה נחה הן היו מתחברות ומקבלות דגש.
מקווה שעזרתי ולא סיבכתי...

 

[חייט]

אם כבר מדברים על דקדוק, נאמר פה איזה כלל חזק:
הנה, יש בלשון הקודש שלש אפשרויות לבטא אות: א. תנועה גדולה, ב. תנועה קטנה, ג. שוא.
ונסביר:
א. תנועה גדולה: תנועה גדולה כוללת בתוכה: קָמץ, צֵירה, חִירק מלא, חוֹלם מלא וחסר ושוּרוק.
ב. תנועה קטנה: תנועה קטנה כוללת בתוכה: פַתח, סֶגול, חירִק חסר, קָמץ קטן (שנשמע כמו חולם) וקֻבוץ.
ג. שוא: שוא כולל בתוכו: שְוא נע, חטף קמץ (אֳניה), חֲטף פתח וחטף סגול (אֱמת).
שוא נח אינו תנועה אלא סתם סימן שאות זאת לא מבוטאת, ולכן בסוף מילה לא מנקדים אותו.
* עוד משהו חשוב, כל מילה מחולקת להברות, אין מילה בלי הברה, למשל המילה "מִילָה" מחולקת לשתי הברות "מִי" ו"לָה".
שתי הברות אלו פתוחות, דהיינו ניתן להמשיכן והן לא תסתיימנה עד שיגמר האוויר בפה, בשונה מהברה סגורה שהיא מסתיימת באות אחרת כמו המילה "גַּם" שהיא מסתיימת, כל אות במילה יש לה איזה קשר לתנועה.
סיומת נוספת להברה סגורה היא הדגש, שדגש מכפיל את האות וכאילו מנקד את האות הראשונה בשוא נח ואת השניה בניקוד הנוכחי, כמו למשל: המילה "אִמָּא" נחשב כאילו כתוב "אִמְ" ו"מָא".
שוא אינו תנועה בפני עצמו אלא תמיד מתחבר לתנועה שאחריו כמו המילה "כְּמוֹ" שהאות כ"ף שמנוקדת בשוא נצמדת להאותיות "מוֹ" שמנוקדות בחולם (תנועה גדולה), אבל שוא נח הוא נצמד להברה הקודמת.
עכשיו הכלל אומר כך:
כל תנועה גדולה לעולם תהיה הברה פתוחה!
כל תנועה קטנה לעולם תהיה הברה סגורה!
שני מבטלים עיקריים לכלל זה:
א. אם ההברה מוטעמת (נפוץ מאוד), כמו המילה "שׁוֹמֵר" שהמ"ם סגורה למרות שהיא בצירה שהוא תנועה גדולה, זאת משום שההברה מוטעמת.
ב. תנועה קטנה לפני אותיות אהו"י, שבעצם התנועה הקטנה היתה צריכה להסתיים עם דגש, אך כיון שאותיות אהו"י לא מקבלות דגש, התנועה הקטנה מוותרת על ההברה הסגורה, ומתנחמת בכך שלפעמים מטעימים אותה יותר (ע"י הוספת מתג), כמו למשל: "נַחֲמוּ".
עכשיו חמשת הכללים לשוא נע:
א. בראש מילה, טוב פשוט, בגלל ששוא נח חייב להיצמד להברה הקודמת וכאן אין כי זה בראש מילה.
ב. שני שואים באמצע מילה, גם פשוט, הראשון הוא נח ונצמד להברה הקודמת, והשני הוא נע ונצמד להברה הבאה, א"א להפוך את הסדר!
ג. אחרי תנועה גדולה, נו זה היסוד, תנועה גדולה תמיד פתוחה ולכן תמיד השוא יהיה נע (אא"כ הוא מוטעם).
ד. אות דגושה, גם מובן, כי הדגש מכפיל את האות והשוא נצמד להברה הבאה, ולא ייתכן שבאותה אות תהיה גם שוא נע וגם שוא נח.
ה. הראשונה מבין הדומות, אם היא היתה נחה הן היו מתחברות ומקבלות דגש.
מקווה שעזרתי ולא סיבכתי...

נפלא
וצריך לדעת שגם תנועה גדולה סוגרת את עצמה
ונסביר חולם למשל שומעים שוא יוד סוגר אותו
ואפילו קמץ גדול עין רש"י מכות פרק שני בדף הראשון בעמוד שני שתי שורות מלמטה
שהקמץ מושך אחריו א או הא
ולכן בקריאת שמע במלה בדרך הבית לא דגושה
בגלל הקמץ של הכף סופית של ובלכתך שמושך אחריו הא

 

[ברוך הוא]

אם כבר מדברים על דקדוק, נאמר פה איזה כלל חזק:
הנה, יש בלשון הקודש שלש אפשרויות לבטא אות: א. תנועה גדולה, ב. תנועה קטנה, ג. שוא.
ונסביר:
א. תנועה גדולה: תנועה גדולה כוללת בתוכה: קָמץ, צֵירה, חִירק מלא, חוֹלם מלא וחסר ושוּרוק.
ב. תנועה קטנה: תנועה קטנה כוללת בתוכה: פַתח, סֶגול, חירִק חסר, קָמץ קטן (שנשמע כמו חולם) וקֻבוץ.
ג. שוא: שוא כולל בתוכו: שְוא נע, חטף קמץ (אֳניה), חֲטף פתח וחטף סגול (אֱמת).
שוא נח אינו תנועה אלא סתם סימן שאות זאת לא מבוטאת, ולכן בסוף מילה לא מנקדים אותו.
* עוד משהו חשוב, כל מילה מחולקת להברות, אין מילה בלי הברה, למשל המילה "מִילָה" מחולקת לשתי הברות "מִי" ו"לָה".
שתי הברות אלו פתוחות, דהיינו ניתן להמשיכן והן לא תסתיימנה עד שיגמר האוויר בפה, בשונה מהברה סגורה שהיא מסתיימת באות אחרת כמו המילה "גַּם" שהיא מסתיימת, כל אות במילה יש לה איזה קשר לתנועה.
סיומת נוספת להברה סגורה היא הדגש, שדגש מכפיל את האות וכאילו מנקד את האות הראשונה בשוא נח ואת השניה בניקוד הנוכחי, כמו למשל: המילה "אִמָּא" נחשב כאילו כתוב "אִמְ" ו"מָא".
שוא אינו תנועה בפני עצמו אלא תמיד מתחבר לתנועה שאחריו כמו המילה "כְּמוֹ" שהאות כ"ף שמנוקדת בשוא נצמדת להאותיות "מוֹ" שמנוקדות בחולם (תנועה גדולה), אבל שוא נח הוא נצמד להברה הקודמת.
עכשיו הכלל אומר כך:
כל תנועה גדולה לעולם תהיה הברה פתוחה!
כל תנועה קטנה לעולם תהיה הברה סגורה!
שני מבטלים עיקריים לכלל זה:
א. אם ההברה מוטעמת (נפוץ מאוד), כמו המילה "שׁוֹמֵר" שהמ"ם סגורה למרות שהיא בצירה שהוא תנועה גדולה, זאת משום שההברה מוטעמת.
ב. תנועה קטנה לפני אותיות אהו"י, שבעצם התנועה הקטנה היתה צריכה להסתיים עם דגש, אך כיון שאותיות אהו"י לא מקבלות דגש, התנועה הקטנה מוותרת על ההברה הסגורה, ומתנחמת בכך שלפעמים מטעימים אותה יותר (ע"י הוספת מתג), כמו למשל: "נַחֲמוּ".
עכשיו חמשת הכללים לשוא נע:
א. בראש מילה, טוב פשוט, בגלל ששוא נח חייב להיצמד להברה הקודמת וכאן אין כי זה בראש מילה.
ב. שני שואים באמצע מילה, גם פשוט, הראשון הוא נח ונצמד להברה הקודמת, והשני הוא נע ונצמד להברה הבאה, א"א להפוך את הסדר!
ג. אחרי תנועה גדולה, נו זה היסוד, תנועה גדולה תמיד פתוחה ולכן תמיד השוא יהיה נע (אא"כ הוא מוטעם).
ד. אות דגושה, גם מובן, כי הדגש מכפיל את האות והשוא נצמד להברה הבאה, ולא ייתכן שבאותה אות תהיה גם שוא נע וגם שוא נח.
ה. הראשונה מבין הדומות, אם היא היתה נחה הן היו מתחברות ומקבלות דגש.
מקווה שעזרתי ולא סיבכתי...

תודה רבה
מאוד יפה וברור
האמת שכללים אלו הם היסוד לכללי בגד כפת בראש מילה אחרי אותיות אהו"י, כולל ארבעה מבטליו. ודו"ק.

 

[נ. ה.]

דבר זה שנוי במחלוקת
אכן זו שיטת הגר"א
עיין במסורת של ה' חשין

תודה
כך המנהג הנהוג (תיקון קוראים 'סימנים', בבתי הכנסיות שאני מכיר, וכך אמר לי בעל קורא)
האם ישנם מקומות הנוהגים אחרת??

@חייט