סיפור בהמשכים אויב כפול

[נ. גל]

סיפור מעניין. לא מגיבה הרבה, אבל עוקבת בהחלט.

יעל לא הופתעה ממבול השאלות, וענתה לפי הסדר.

האם באמת קריטי להזכיר זאת? הרי הקורא יכול לראות שהיא אכן לא מתרגשת ממבול השאלות, ושהיא עונה לפי הסדר.

הסמיכה

השמיכה.

המילים פגעו באיתי כמו חץ בפלסטלינה

פלסטלינה היא חומר די גמיש, ולכן, חץ שיפגע בכמות גדולה מהחומר - כנראה לא יפגע בו קשות, כי היא תבלום את רוב העוצמה. כך שאם הכוונה לזעזוע עמוק - כדאי לבחור ניסוח אחר.

טום הגיח בין גיא לגיל

התלבטתי הרבה אם להתייחס לסגנון שלך, כיוון שישנן הרבה שורות שנראות כלקוחות מסרט. השורה הזו, למשל, תראה מעולה בסצנת דרמה מרגשת. אבל בחיים, זה לא בדיוק מה שיקרה. אנשים פחות נוטים "להגיח" בין אנשים אחרים. אולי לזרוק את המילה שלהם מהצד? אולי להתקרב בשקט במשך הקרב, ופתאום לומר את דברם?
אישית, הסגנון הזה גורם לי לאבד קצת את הקשר עם הדמויות. כאשר הן מתנהגות כמו "דמות" ולא כמו בן אדם - אני מתקשה לחוש אליהן חיבור, כיוון שאני עצמי - בן אדם, ולא דמות.
אין לי מושג מה נכון מבחינה מקצועית, רק אומרת את מה שנראה לי.

איתי התרומם מהחול החם,

יום למחרת יתחיל חנוכה

קוראים תמימים נוטים לחשוב שבחנוכה כבר יש חורף, ולכן החול לא יהיה חם בכ"ג כסלו, 4 וחצי אחר הצהריים (שזה בעצם - בשקיעה). וגם אם זה לא נכון בשנים האחרונות, כדאי להוסיף ציון לכך ש"החורף בושש מלבוא" או משהו כזה.

"מעכשיו", רועי הסתובב לכיוונו, עיניו קרות כפי שלא היו מעולם, ומחיוכו נטפו גלדי קרח. "אינך יכול לצאת מהחדר. אתה חטוף".

סיום נהדר, אהבתי את המעבר החלק מדרמה לאקשן.

 

[נועה לבין (Tamar)]

קודם כל, תודה על הביקורת. ההערות, (או ההארות) לגמרי פתחו לי את העיניים בנוגע לכמה דברים שכתבת.

פלסטלינה היא חומר די גמיש, ולכן, חץ שיפגע בכמות גדולה מהחומר - כנראה לא יפגע בו קשות, כי היא תבלום את רוב העוצמה. כך שאם הכוונה לזעזוע עמוק - כדאי לבחור ניסוח אחר.

צודקת בהחלט. לא חשבתי על זה
למזלי, הכוונה כאן היא לא זעזוע עמוק, כי איתי מכיר היטב את חבריו ויודע שהם לא באמת מאמינים במה שהם אומרים. רציתי להעביר את תחושת חוסר האונים שלו. הלב שלו היה רך, והחץ עבר בתוכו בקלות, והשאיר בו חור כמו בציורים. (כל עוד אני צודקת בתאוריה שלי ולא את. נצטרך לערוך ניסוי מדעי...)

ישנן הרבה שורות שנראות כלקוחות מסרט.

אוקי, נקודה למחשבה בשבילי. אנסה לתקן בהמשך.

סיום נהדר, אהבתי את המעבר החלק מדרמה לאקשן.

תודה! הכי כיף בעולם לשמוע.

 

[בובה בובה]

רועי הנהן, והסתובב לכיוון הדלת. אבל במקום לצאת, שלח את ידו למפתח, ונעל את הדלת פעמיים בקול קרקוש חלוש.

"מעכשיו", רועי הסתובב לכיוונו, עיניו קרות כפי שלא היו מעולם, ומחיוכו נטפו גלדי קרח. "אינך יכול לצאת מהחדר. אתה חטוף".

וואו, האקשן מתחיל! איך אהבתי...
אני מצטרפת לזה:

אהבתי את המעבר החלק מדרמה לאקשן.

יש לי כמה הערות קטנות בדומה להערות של @נ. גל אבל זה באמת בקטנה
אוהבת את הספור הזה!

 

[נועה לבין (Tamar)]

וואו, האקשן מתחיל! איך אהבתי...

אוהבת את הספור הזה!

תודה, איזה כיף לקבל כזה פדבק!

 

[נועה לבין (Tamar)]

פרק 8


איתי הביט אל רועי כאל מי שדעתו השתבשה. "מה זאת אומרת?" תמה, "חטוף?!"

"חטוף".

איתי הצטמרר מהנימה, הוא פלט נשיפת צחוק מבוהלת, "מה?"

"הכסף". לאט רועי. "הכסף מהסיפור שסיפרה לך אימא בכל לילה".

"הסיפור?" איתי החל לדאוג, רועי בסדר? "מה אתו?"

כשהיה קטן, סיפרה לו אימו בכל לילה סיפור, לפיו סבא אחד החביא כסף לנינו הבכור במדבר יהודה. הדרך למציאת הכסף הייתה מעניינת, והוא אהב לשמוע את הסיפור.

"היא אמיתית". קולו של רועי היה קר כלילה מחוץ לצריף. כגשם נוטף מהבגדים. "אימא שלך סיפרה לך את זה כאילו זה סתם סיפור, כדי שלא תפטפט. אני רוצה שתגיד לי איפה נמצא הכסף".

איתי ליטף בחוסר משים את הסמיכה הרכה. הסיטואציה הייתה הזויה מכדי להיות אמיתית. אבל... רגע! מאיפה רועי יודע בכלל על האגדה? ולמה הוא חושב שהיא אמיתית? הוא זכר שאימו הדגישה לו בכל לילה שסכום הכסף שהחביא הסבא גדול. מאוד. אבל למה שהסיפור יהיה אמיתי?

"אתה תהיה בחדר הזה עד שתגיד לי איפה הכסף". הרעים קולו של רועי מעליו. "העוזר שלי יביא לך אוכל בכל יום, והודות לטוב ליבי תקבל מים ללא הגבלה".

איתי הביט ברועי בתדהמה מוחלטת. איזה מין משחק הוא משחק?

רועי פנה לכיוון הדלת, סובב שוב את המפתח פעמיים, הוציא אותו, ופתח את הדלת. "תהנה", אמר בחיוך מקסים, "ושהות נעימה". הוא יצא, נעל את הדלת שוב, והותיר את איתי לבדו.

איתי התיישב על המיטה הבהירה אגב נשיפה ארוכה.

לא ככה דמיין את היום הזה.

הלילה ירד על הבית הזר, המנוכר, בלי שאיש ייגש אליו ויביא לו ארוחת ערב. ביטנו של איתי קרקרה לאחר היום המסובב שעבר, אבל לא היה לו מה לעשות.

איזה מוזר רועי...

למה הוא מתנהג ככה? מה נפל עליו, שהוא החליט לגלם את דמותו של הפריץ מסיפורי העיירה?

אם גיא היה מחליט למתוח אותו בצורה כזאת, ולהעמיד פני רשע, היה מבין. גיא חי את הדמות הזו, וטבעי שיחליט להתחזות דווקא לה. אבל רועי?! האיש התמים והישר, החם וטוב הלב, יחליט לשחק ככה, ועוד לו?!

העיניים האוהבות צפו מול איתי, ואם היה לו ספק באהבה שרוחש לו רועי, הרי שבאה ההצעה, והראתה לו איפה עוברות הגבולות של מנהלו.

לאיפה כל זה נעלם?

איתי נשכב על המיטה ועצם את עיניו בתסכול.

מה קורה פה???

הבלבול שאכל בו מבפנים התערבב עם עייפות כבדה, ושינה טרופה קטפה אותו לעולם של חלומות מוזרים. קרן שמש שיקדה לתוך עיניו העירה אותו ליום המחרת.

איתי הניח את רגלו על הרצפה הקרה והעיף מבט אל החלון המסורג שמעל המיטה. השמש זרחה באור חורפי וחיוור. ככה הוא אוהב אותה בדיוק. לפי העננים, נראה שמזג האוויר עומד להכות שוב, לאחר ההפסקה הקצרצרה שלקח, אבל זה בהחלט לא אמור לשנות לו, כי הוא כאן, בבית של רועי.

אם אתמול רועי לא בא לחדרו כדי להודיע שההצגה הסתיימה, היום זה בטוח יקרה. בטוח. איתי ניגש אל דלת החדר, ולחץ על הידית, שביב תקווה על שפתיו.

הדלת נעולה.

איתי הביט בחוסר הבנה על עצם המתכת, ולחץ עליה כמה פעמים.

הדלת לא נפתחה.

מה, למה? למה הוא לא פתח את הדלת? למה צריך להקצין כל כך הצגה פשוטה?! זו בסך הכול מתיחה!

"רועי!" אולי הוא פשוט שכח לפתוח. "רועי, בוקר! תפתח לי!"

אף תגובה לא נשמעה.

"רועי? רועי!!" איתי צעק ממש. למה הוא לא עונה? האיש האחרון שיתנהג כך הוא רועי. מה קורה לו? "רועי, בוא! תפתח לי!"

פסיעות מתונות נשמעו מבעד לדלת. איתי פלט אנחת רווחה, והתרחק בצעד אחד.

קרקוש המפתח נשמע, והדלת נפתחה.

"רועי!!!" קרא איתי בהקלה, "לא הבנתי למה אתה לא מגיע! מה הקטע של המתיחה הזאת? למה אתה מתנהג אלי ככה?! למה אתה כולא אותי כאן?! הבטחת לדאוג לי!!!"

"שתוק", הדף אותו רועי הצידה. איתי ונפל, ידו התחככה בקיר. שפשוף אדום נמשך לאורך היד. "איי!"

חברו לא התייחס.

רועי סקר בעיניו את החדר, וניגש לעבר מזוודתו של איתי, שהייתה פתוחה על הרצפה. הוא נבר בתוכה מול עיניו הקמות של איתי, והוציא מתוכה את הפלאפון שלו.

רגע! איך לא חשב עליו?

טוב, בכל מקרה לא היה לו למי להתקשר.

רועי סקר את החדר שוב, ויצא ממנו ביהירות, לא חונן את איתי במבט קל. המפתח שקשק שוב במנעול, והפסיעות התרחקו.

איתי החזיק בידו השמאלית את ידו הפצועה. השפשוף לא היה נורא, אבל בכל אופן הוא צרב. הוא קם, וסקר את החדר. מימין לדלת הכניסה הייתה עוד דלת. איתי פתח אותה בזהירות. אמבטיה בעיצוב בהיר נראתה מולו. הוא חייך בהקלה ומיהר אל הכיור. שטף את פצעו, וחזר לחדר.

כעת הוא יכול פשוט לבהות בשעון.

רועי פתח את דלתות הזכוכית של בית הספר ונכנס אל משרדו. היום איתי יבוא אליו, סוף-סוף. הוא רק צריך לסכם אתו מתי. הוא הציץ בשעונו, עכשיו מוקדם מדי. הוא ילך בעשר לאולם. איתי אמור לסדר אותו למסיבת חנוכה.

השעה עשר הגיעה במהירות. רועי אסף בתנועה מהירה את ערמת הדפים, סגר את הקבצים במחשב, ומיהר לאולם.

האולם היה ריק במבט ראשון. רועי נכנס פנימה, וקלט את מנדי בקצה פנימי.

"מנדי, אתה יודע איפה איתי?"

מנדי קישת את שפתיו, "לא. הוא בכלל לא הגיע היום".

רועי הרים את גבותיו בהפתעה, "באמת?"

"כן, הוא אמר לי שלא יבוא היום". מנדי חייך, "זה נכון שהוא עובר לגור איתך?"

"כן". חיוכו החמים של רועי שט על שפתיו, אבל עננת דאגה האפילה על עיניו. "טוב. תודה, בכל אופן". בטח הוא מתארגן. בתקווה שלא הסתבך עם חבריו...

רועי יצא מן האולם, ושלף את הפלאפון מכיסו. נכנס לאנשי הקשר שלו, והתקשר לאיתי.

השיחה נותקה.

כנראה החברים שלו.

בהחלטת פתע החליט להתקשר לאיתי דרך טום. אם הוא הסתבך עם חבריו, כדאי שילך אליו כבר עכשיו.

המספר של טום נמצא גם הוא בתוך שניות ספורות, ורועי חייג.

"הלו?" טום. מוזר, אבל נראה שקולו לא חמוץ כל כך כפי שזכר.

"טום?" רועי חייך, אבל ליבו נצבט. הלוואי שיכול לקחת גם את טום לביתו. "אתה יכול בבקשה להביא לי את איתי?"

רגע של שקט. "איתי? הוא אצלך, לא? הוא בא אליך אתמול".

רועי חשב שלא שמע טוב, "אתמול? אתה בטוח, טום?"

"כן", טום התפלא, "הוא לא בא אליך?? אתה התקשרת אליו, ואמרת לו שיבוא ביום רביעי".

רועי לפת את הפלאפון בבהלה. הוא לא התקשר לאיתי מאז ששאל אותו... "אני לא מבין". הודיע, "אתה אומר שאני התקשרתי לאיתי אתמול, והוא כבר הלך אלי???" הוא הרגיש בתוך דו-שיח של חרשים.

"כן. אני חושב שהתקשרת אליו ביום שלישי, והוא בא אליך. אתמול". טום קלט שמשהו לא כשורה. "הוא לא אצלך?"

"לא", מוחו של רועי עבד כעת על טורבו. "טוב, אני אברר מה קרה. תודה, טום".

רועי ניתק והתקשר לאשתו. "יעל, איתי אצלנו?"

"מה? לא. למה שיהיה?"

"התקשרת אליו לפני יומיים ואמרת לו לבוא ביום רביעי?"

"לא", יעל לא הבינה, "למה אתה שואל?"

"קרה משהו מוזר", רועי היה נסער. "אני אחזור אליך".

"להתראות".

רועי ניתק. עכשיו לנתן, אביו של איתי.

"נתן", רועי השתדל להישמע רגוע. "איתי אצלך, אולי?"

"איתי?" עצב עמוק בקול. "כבר שנתיים לא. אבל הוא בא אליך היום, לא?"

רועי הנהן לעצמו. "לכאורה כן. אבל אני לא מצליח להשיג אותו כדי לקבוע מתי. התקשרתי לחבר שלו, והוא טוען שאבי בא אלי אתמול. מה שלא קרה".

"רגע", נתן נדבק בבהלתו של רועי, "אז הוא נעלם! יום שלם הוא לא נמצא?"

"כן..." התחיל רועי.

"אני נוסע אליך".

השיחה נותקה.

רועי קיפל את ענייניו ומיהר לביתו. לאחר כמעט שעתיים בא נתן.

כעת הגיע תורה של המשטרה.

---

אז מה אתם אומרים, אהבתם? בבקשה, פרגנו לי בלייק. וגם ספרו לי קצת, מה אתם חושבים על הסיפור? על רועי, איתי, או מה שנראה לכם שיקרה. אם יש ביקורות, אשמח לשמוע גם. בקיצור, תכתבו לי, שאדע מה קורה אתכם.
תודה, נועה לַבִּין

 

[נ. גל]

פרק יפה, השימוש במבטי העיניים של רועי כדי להבדיל בין החלקים מאוד ברור ויפה.

והודות לטוב ליבי תקבל מים ללא הגבלה

ניסוח קצת... מוזר. לא מקובל, בשיח מדובר. אנשים לא נוהגים לדווח לעולם על "טוב ליבם", אם כבר אז על כך ש"אני בן אדם טוב".

איזה מוזר רועי..

למיטב ידיעתי, לא קיים סימן פיסוק של שתי נקודות, כנראה השלישית נאבדה בדרך...

"כן..." התחיל רועי

נקודה בסוף משפט.

 

[נועה לבין (Tamar)]

אוקי, קיבלתי.
תודה על הביקורת!

 

[איש חדש]

קראתי מהתחלה ואהבתי.

בקטנה:

למה הוא מתנהג ככה? מה נפל עליו, שהוא החליט לגלם את דמותו של הפריץ מסיפורי העיירה?

נשמע שאיתי לא עבר במסלולו בתלמוד תורה, כך שסיפורי העיירה, לא אמורים להיות האסוציאציה הראשונית אצלו.

כשהיה קטן, סיפרה לו אימו בכל לילה סיפור, לפיו סבא אחד החביא כסף לנינו הבכור במדבר יהודה. הדרך למציאת הכסף הייתה מעניינת, והוא אהב לשמוע את הסיפור.

אולי זה ישתנה בהמשך, אבל אם כל המידע שמחזיק איתי, הוא סיפור שאמא שלו סיפרה, מה הערך בשביה לאורך זמן.

מחכה להמשך.

 

[נועה לבין (Tamar)]

נשמע שאיתי לא עבר במסלולו בתלמוד תורה, כך שסיפורי העיירה, לא אמורים להיות האסוציאציה הראשונית אצלו.

תתפלא, אבל הוא כן עבר במסלולו בתלמוד תורה. היום הוא נמצא במקום אחר מזה שגדל בו, בכל במובנים.

אולי זה ישתנה בהמשך, אבל אם כל המידע שמחזיק איתי, הוא סיפור שאמא שלו סיפרה, מה הערך בשביה לאורך זמן.

בסיפור שתולים ככל הנראה פרטים לאוצר עתיק. רועי רוצה לדעת איפה האוצר נמצא ולכן כולא את איתי.
מה הערך בשביה לאורך זמן? את זה תגלה בהמשך. מה שנקרא: אם תדע, לא תצטרך לקרוא את הכל...

 

[נועה לבין (Tamar)]

פרק 9

"תכיר, איתי". רועי נכנס שוב לאחר כחמש דקות, ואתו בחור מתולתל. "זה ארז. הוא העוזר שלי".
איתי הביט על המתולתל בהיר-העיניים, שהחזיק בידו מגש אדום עם מעט אוכל, והנהן.
"שלום, איתי". אמר ארז בקול גבוה ודק. "הנה האוכל שלך, זה הארוחת-צהרים". הוא הניח את המגש על המיטה. "אני הכנתי את האוכל, אז כדאי לך לאכול אותו. חוץ מזה, הבוס אמר לי לשחק אתך, כדי..."
רועי דחף את מרפקו אל ידו של המתולתל, הזהרה בעיניו.
"אה, א..." ארז נבוך מעט, "כדי... כדי שיהיה לנו כיף. כן, א... נכון? יהיה לנו כיף!"
איתי בלע את רוקו. אז עכשיו גם יש לו חבר, ועוד אחד שצריך לשחק אתו . כמה נחמד.
"טוב אז, א... ביי, איתי".
הדלת ננעלה מאחורי גבם של השניים, מגש האוכל האדום נשאר להיות חברו החדש.
•
"מי ההורים של איתי?" הפקיד לא התרגש מההודעה הנסערת. רועי פקק את אצבעותיו בעצבנות.
"אני". קולו של נתן רעד, "אימא שלו - אשתי - נפטרה לפני שלוש שנים".
הפקיד הנהן בהבנה, ורשם גם את זה במחשבו.
"אני אעביר אתכם ליניב".
לאחר כמה דקות הם הופנו לאחד החדרים.
"שלום", איש חמור סבר קיבל אותם. "אני יניב". הוא שאל אותם מספר שאלות על איתי.
"אוקי", סיכם לבסוף, "פתחתי לאיתי תיק. אתם תקבלו עכשיו חוקר שיהיה אתכם עד שאיתי יימצא".
הם הנהנו, וקמו מכיסאותיהם מהוססים.
"אה", השיג אותם קולו של יניב מאחוריהם, "הוא נמצא במסדרון השני מימין, בחדר מספר שש עשרה".
•
איתי התיישב על המיטה והביט במגש בתיעוב. אורז ותפוחי אדמה היו בצלחת, ולידה כוס פלסטיק ריקה. ריח מוזר עלה מהאוכל, והעלה בו חשש שתפוחי האדמה רקובים.
בטנו קרקרה לאחר היממה הטרופה וחסרת האוכל כמעט, והוא טעם בזהירות מהאורז. לא טוב יותר מן המראה. הוא הסב את פניו לחלון העטור בסורגים צפופים.
מה בעצם קורה כאן?
התנהגותו של רועי מוזרה. הוא פשוט נהיה לא-הוא. לאיפה נעלם החיוך החם שלו? ואם זה לא מספיק, נעלמו גם הרוך והעדינות, ואת מקומם כבשו הקור והברוטליות.
ההתרחשויות האחרונות הוכיחו לו שלא מדובר במשחק. רועי לא היה פוצע אותו רק בשביל גימיק. הוא לא היה פוצע אותו גם בשביל דבר חשוב.
אז... אם כליאתו היא לא משחק, מה היא כן?
חטיפה.
כמו שרועי אמר בעצמו. חטיפה.
למה?
כמו שרועי אמר בעצמו, בגלל הסיפור.
איתי בלע את רוקו. הסיפור שסיפרה לו אימא בכל לילה, מאז שהוא זוכר את עצמו. הסיפור חסר הסוף שתמיד אהב לשמוע. גם כשזכר אותו בעל פה. כשביקש, תמיד אימא סיפרה לו אותו. גם בשעות הכי הזויות, בזמנים הכי עמוסים.
יכול להיות שהסיפור אמיתי?
איתי נשם עמוקות. כשאימא סיפרה לו את הסיפור על הסבא, היו עיניה מצועפות משהו. כאילו געגועים מילאו אותן. מגיל קטן שם לב לכך.
יכול להיות שהסיפור התרחש באמת? שקיים אוצר כזה במציאות?
איתי תמך את ראשו בידיו. אין לו תשובה, אבל הכול יכול להיות.
אם האוצר אמיתי וקיים, הוא יכול למצוא אותו ולהתעשר. אולי אפילו לקנות לעצמו בית.
אז אולי כדאי שלא יגיד לרועי את מקום המטמון.
•
האיש שחור-השיער התרומם מכיסאו כשנכנסו. הוא לחץ לשניהם ידיים בחיוך בוטח. "שלום, אני רם".
רועי ונתן החליפו מבטים. הלוואי וזה יהיה האיש הנכון למצוא את איתי. הם התיישבו מולו.
"אז אתה אבא של איתי, נכון?" פנה רם אל נתן.
"נכון".
רם הביט בו במבט מרגיע. "אנחנו נמצא את איתי, אל תדאג".
נתן הנהן, מודאג.
"טוב", התנער רם, "אז איך בעצם איתי נעלם?"
רועי גולל בקצרה את סיפור ההיעלמות.
"סיפור מוזר", רם נשך את שפתיו בהרהור. "אוקי, אז אני צריך להזין כמה פרטים למחשב. אני אשאל אתכם שאלות על מראהו החיצוני של איתי, אוקי?"
רועי ונתן הסכימו.
הפרטים הוזנו למחשב ובתוך דקות ניתן היה להמשיך לשלב הבא.
"עכשיו אבדוק במוסדות טיפוליים".
"מה זאת אומרת?" שאל נתן בחשד קל. נראה שההרגשה שהוא לא יושב בחיבוק ידיים אלה מנסה למצוא את איתי הרגיעה אותו.
"בתי חולים, מסודות רווחה, מוסדות לנוער בסיכון..."
נתן הנהן "אנחנו יכולים לבדוק איתך?"
רם הציץ למחשבו, "אין בעיה. אבל זה לא מרתק יותר מדי. לא נצטרך לצאת מהחדר".
"בסדר".
מחצית השעה עברה על רועי ונתן בכסיסת ציפורניים פיזית כמעט, אבל התשובות חזרו על עצמם פעם אחר פעם.
איתי לא נמצא בשום מקום.
נתן ורועי לא ידו אם להודות על התוצאות או לא. הם יצאו מן החדר בדממה.
"תישאר אצלי", שבר רועי את השתיקה כשנכנסו לרכב, "מן הסתם נצטרך לחזור לתחנה הזו".
נתן הנהן, "אני אישאר אצלך עד שנמצא את איתי". הוא השפיל את עיניו, "במקומו".

---

אשמל לביקורות, הערות והארות. תודה!
נועה לַבִּין

 

[נועה לבין (Tamar)]

פרק 10


ברגע שהדלת נפתחה עטו עליו יהודה והדס. מיכאל חייך אליו מפתח הסלון.
"שלום, חמודים", השיב רועי חיבוק לילדיו, "מה נשמע?"
"בסדר!" הודיעה הדס. יהודה הנהן בחשיבות.
רועי סימן לנתן לבוא אחריו. רגע לפני שיצאו מהסלון, נישק את מיכאל.
הם עברו במסדרון, ונכנסו לחדר הכחול המיועד לאיתי.
ציורים, שלטים, ובלונים כיסו את קירות החדר בצבעוניות ילדותית. חנוכייה מצוירת הייתה על שולחן הכתיבה. נתן הביט על התפאורה בחיוך שקט. שפתיו צירו ללא קול, "תודה".
היום עבר בהכנות נמרצות לקראת הדלקת נרות החנוכה. ולשמחת הילדים, בסוף הערב ירד.
נתן ורועי, יהודה ומיכאל הדליקו את הנרות בהתרגשות, והדס לא יכולה הייתה לעמוד מנגד בלי להשתתף, והדליקה גם היא שני נרות.
סופגניות, לביבות, אבקת סוכר באוויר וצחוק דק. בסיום החגיגה הקשיבו הילדים לסיפור נס החנוכה מיעל, ונתן פנה לחדרו בכבדות, והתיישב על הכיסא הצהוב.
גם לו היה פעם בית כזה. ריח לביבות עם שני חנוכיות בחלון, עם ציורים ושלטים על הקירות. וילד אחד מאושר, שסיפר בעיניים בורקות את סיפור נס החנוכה, והשאיר את לחיו מרוחה בריבה אדומה לאחר נשיקה ילדותית. כמה צחוק ואושר ראה ביתם בימים ההם. ואיך שירה תמיד צחקקה כשלאיתי נשפך המיץ שבכוסו על החלה בסעודת השבת.
כששירה נפטרה, חש שרק בגלל איתי הצליח להחזיק את ראשו מעל המים, ולא לצנוח לִתהום המרה.
באותו זמן שבור, הבטיח לעצמו לעשות הכול כדי שהוא ואיתי ימשיכו להיות משפחה. לשמוח בכל מצב. אבל אט אט, בלי שהבין למה, התרחק ממנו איתי, והפסיק לחייך אליו.
הוא לא ידע מה לעשות, ואיך לדבר עם ילדו שהפנה לו עורף, אז הוא כעס עליו. כמעט והכריח את בנו לצחוק שוב, להיות הילד שהכיר. אבל זה לא עזר.
ויום אחד, בבוקר רגיל ושומם, הבין שזהו. הבן-יקיר שלו הלך.
לא עזר כמה ניסה, לא הועילו כל הבקשות וההבטחות, איתי נשאר לגור עם הילדים ההם, ולא רצה לחזור.
נקישה רכה על הדלת קטעה את מחשבותיו, ורועי נכנס, בעיניו דאגה. "אתה בסדר?"
נתן חייך חיוך קלוש, "מנסה".
רועי הניד בראשו. "זה לא קל".
נתן הנהן. עצב בעיניו.
"רם התקשר-"
"נו? יש משהו?" קטע אותו נתן בלהיטות.
"לא... בינתיים, בכל אופן. הוא בא לכאן בעוד חצי שעה. רוצה שנמשיך".
נתן נשך קלות את שפתיו, עפעפיו נפלו.
•
"השלב הבא בחקירה הוא להרכיב רשימה של כל מכריו של איתי, ולבדוק אם הוא אצלם". קולו הרהוט של רם נשמע היטב בחלל הבית השקט.
"זו לא אמורה להיות בעיה גדולה". רועי הניח את מרפקו על השולחן, אגרופו תמך בסנטרו. "אין הרבה אנשים שאיתי מכיר".
"לא, לא הבנת". נענע רם את ראשו, "כשאני אומר 'כל', אני מתכוון 'כל'. כולל חברים מהכיתה, שכנים, מורים..." עיניו נדדו אל נתן, שישב שקט בכיסאו.
"אני מבין". נתן ניסה להישמע ענייני, אבל קל היה לשמוע את החרדה, המתח והצער מתערבבים בקולו. "אבל אני לא בטוח שאני מכיר את כולם". מאז שיצא בנו מביתו, הוא כמעט ולא מעורה בחייו.
"לכן שניכם כאן", אמר רם ברצינות. "כל אחד מכם מכיר חלק אחר בחייו של איתי".
נתן ורועי אמצו את מוחם, ואמרו לרם את שמות כל האנשים שידעו שהכירו את איתי. רם הזין את כל השמות למחשבו, ואחר סקר את כל המסמך והנהן. "נראה בסדר. אני אעדכן את מספרי הפלאפון של כולם ואחקור אותם".
הוא קיפל את מחשבו. "זה לא אמור לקחת מידי הרבה זמן. החקירה תערך בשיחה פשוטה, בלי הרבה רעש".
רועי הניח את כף ידו יד על ידו של נתן.
רם ארז את מחשבו, "אני מקווה שזה יקדם אותנו".
•
מנדי יצא מן האוטו בצעד קליל. אתמול היה נר ראשון של חנוכה, והיום הוא צפוי להתארח אצל אחותו, יחד עם אשתו ובנו הקטן. הוא צעד במהירות לעבר חדר עבודתו, מחכה לפגוש את איתי ולהתחיל בעבודה.
רגע, בעצם, איתי לא אמור להיות כאן היום! מנדי הדף את הדלת ונכנס לחדר הריק. אתמול הוא הלך לרועי! אור עלה בעיניו, וחיוכו המוכר על פניו, על אף החדר הריק. סוף סוף יהיה לאיתי טוב. מגיע לו, אחרי כל מה שעבר.
בעצם, הוא אפילו לא הספיק להיפרד ממנו, בגלל שהוא לא הגיע לכאן אתמול. אולי יתקשר אליו?
הוא הוציא את הפלאפון שלו מכיסו, ודפדף ברשימת אנשי הקשר. הנה, איתי.
הוא החליק ימינה והצמיד את הפלאפון לאוזנו.
"הלו". מנדי חייך, מכין את המילים על לשונו, "איתי?"
"שלום". קול קפוא ענה לו. רועי?
מנדי נרתע מעט בבהלה. "איתי? רועי?!"
"דווקא לא". הקול הקר היה צרוד מעשן סיגריות.
"אה..." מנדי פזל את הפלאפון בחוסר הבנה. מי זה?! טוב, הוא ישאל את איתי. "אפשר לדבר אתו?"
"לא". חד.
"מי אתה?" מה קורה כאן??
"לא כדאי לך לדעת".
מנדי פתח את פיו לענות, אבל צליל ניתוק עלה מן הפלאפון. הוא סגר את פיו בנקישת שיניים.
מה קורה פה?! רועי...? לא. אין סיכוי. רועי לא מעשן. וגם אם היה, זה לא הוא. לא קורה.
אולי דווקא כן? מנדי ניתק את הפלאפון. בעצם, לא קשה לברר. מנדי הלך לכיוון המשרד, ונכנס פנימה.
רועי לא היה שם.

---

הי, אתם אוהבים את הסיפור? מה אתם אומרים על איתי? האמת שאני ממש לא יודעת. אני מרגישה שאני חייה באפלה, בלי לדעת מה אתם חושבים על כל מה שקורה כאן.
אז-
בבקשה, תכתבו לי, שאדע מה קורה אתכם. את הפרק הבא בא לי לעלות כשיש כאן כבר מספר תגובות, הערות או הארות, וזה לגמרי תלוי בכם.

נועה לבין

 

[הגיבן (ת)]

הפרוזה טובה. כלומר השפה הטבעית בה ניסחת את הסיפור, מושך, אותנטי, וגם מרגיע. אם היה לי ספר כזה לקרוא בשבת הייתי מרוצה מאוד. זה גם השתפר מפרק לפרק. בהתחלה היו נסיונות להכתיב לקוראים מידע וחזרתיות (אתה אפילו לא אח שלי, כמו שהמוכר הקמצן הזה טען" | אפילו לא ביקשתי ממך לא להסתובב עם טיפוסים מפוקפקים!| חיוך שטני | וכדו'), אבל זה ממש נעלם בפרקים האחרונים.

מיידלע, איזה חמוד

מיידלע זו ילדה עד כמה שידוע לי.

אמיר, ארז, איתי, גיא, עילאי, רועי,טום

השמות פה דומים מאוד פונטית, וגם תרבותית.
יש מגוון גדול של מוצאים בארץ, ובכל ציבור יש שמות עם טעמים שונים. זה גם יקל אלינו לעקוב אחרי הדמויות, וגם יעזור לך לאפיין אותם בצורה ייחודית יותר.

לגבי הסגנון, הסיפור מדדה בין דרמה אנושית מעמיקה לבין אקשן מותח. יש הרבה סצינות של מחשבה פנימית והיסוסים מנקודת המבט של איתי, והרבה סצינות רגשיות שמתמקדות בדמויות אחרות, כמו נתן, סצינת ארוחת הערב עם יעל ועוד.

מצד שני, הטייטל של הסיפור מרמז על סיפור מתח, ומידי פעם יש חיתוך לסצינה של "מזימה" כדי להוכיח שזה כן מתח למרות כל הטיולים הצדדיים.

זה אומר שלאורך 7 פרקים אין לנו מושג מה מנסים להגיש לנו. אם זה ספר אקשן ראוי שיתמקד. מיקוד באירועים שמקדמים את העלילה הראשית, מיקוד בדמויות שמפעילות את העלילה הראשית, להצניע את רגשות/תקוות/מאוויים/חלומות שדוחפות את הפעולות האלה.

לדוגמא: גיא הוא דמות שמאתגרת את איתי בצריף באופן מאוד מוגדר. (חינוכיות).
האם זה מוביל את איתי למקום אליו הוא צריך להגיע בסוף העלילה? אם לא, האם זה מונע מאיתי להגיע אל המקום הזה? אם גם זה לא, אז אין לזה מקום בספר אקשן.

אם זה ספר דרמה אנושית, ראוי להעניק לכל הדמויות הראשיות אופי בנוי ומניעים אמינים. לא להפוך את חלקם ל"נבל" שטוח שרק רע. במניעים אמינים כוונתי: שאילו אנחנו היינו במקום הדמות היינו עושים את אותו הדבר. באופי בנוי כוונתי, שהם אינם מחייכים חיוכים שטניים וכו'. דמויות יכולות לעשות פעולות שמפריעות לגיבור, ואפילו לעבור על החוק והמוסר - גם בלי להיות שטניות או בלתי מזוהות.

*ייתכן שיש לך סיבה לכל הדברים האלה, אבל כדאי לחשוף רמזים לסודות האלה כבר בהתחלה כדי שנדע שיש סיבה טובה לכל זה. לדוגמא: בספר אקשן ראוי לפתוח בסצינת פעילות ולא בסצינת מחשבה. כדי להכין אותנו למה שיבוא. וכן הלאה.

 

[נועה לבין (Tamar)]

ואוו, @הגיבן (ת) , תודה! היה ממש מעניין לראות את הסיפור מנקודת המבט של הקוראים.
האמת שהתלבטתי אם לחשוף, ותכננתי אולי לומר את זה בסוף, אבל אני אגיד את זה עכשיו.

את הספר התחלתי ממש בתחילת הקורונה, ואפשר לומר שבטעות. שלחתי בלי לחשוב יותר מידי מסמך עם תקציר-קצר של העלילה לסופר ועורך ידוע עם הערה (שאולי אחשוף אחרי שכל הפרקים יעלו), ובקשתי שיתן לי חוות דעת. לאחר כמה ימים פתחתי את המייל בשעמום, והייתי בטוחה שכלום לא חדש. אבל להפתעתי הוא ענה לי באורות, והציע שאצטרף לקורס מיוחד שנקרא "מרתון כתיבה" בו כותבים ספר עם עורך בתופסת למידה ועוד. הסכמתי בשמחה וכך התחלתי לכתוב את "אויב כפול".

האמת שזה היה הספר הראשון שלי, ועל קטעי הספרים שכתבתי לפני זה הייתי רגילה לשמוע שריקות התפעלות ומחיאות כפיים. אז כולי באתי, מאושרת, בטוחה שאני אעשה לכולם בית ספר במקום זה שנסגר, והתחלתי לכתוב. הז'אנר היה מתח ואקשן, זה היה לי ברור.

אבל אז התחילו הצרות. וכמו שאומרים- הם באו בצרורות.
לא קיבלתי שריקות התפעלות כמו שחשבתי, ובגלל שצורת הלמידה הייתה (כמו בהרבה מקומות) דרך למידה מביקורות, הרגשתי דפוק. כתבתי פרק במאמץ, הבאתי לעריכה וקיבלתי הערות. (חייבת חייבת לציין שהעורכת שלי הייתה מדהימה. היא קלטה אותי וממש הרימה לי, אבל זו ההרגשה שהייתה לי, וכנראה שהיא הייתה לא אמיתית.)
איכשהו נכסתי לסוג של דיכי, לא היה לי כוח לכלום, כתבתי באילוץ וגם לא הסתדרתי עם הקצב של ה"מרתון". אני זוכרת איך קמתי, אכלתי (הרבה פחות...) וישנתי - ספר. כל הזמן חשבתי איך אני חייבת לעשות עוד וכמה אני לא עושה טוב. זה היה הסדר יום שלי.

כאן התחלתי להתחבר יותר לדרמה ומחשבות מסובכות. זוכרת איך דפדפתי בדפים וגיליתי שהסגנון שלי ממש השתנה. כאילו שהאצבעות שלי לא התחשבו בסינופסיס, לא בז'אנר, לא בכלום. כתבתי את הרגשות שלי דרך איתי ואביו. התסכול שלי היה איתו, ובמקום לנסות לברוח הוא החליט לבכות. בגללי. שיחקתי בין הז'אנרים בנסיון נואש לשמור על שפיות, ואולי לא הצלחתי לכתוב נכון - כי הפרק למעלה הוא התוצאה.
המשפחה שלי שמה לב לשינוי הקיצוני במצב האנרגיות שלי ולאחר מחשבה החלטתי להפסיק עם הכתיבה, לפחות לזמן קצר.
זה עזר. פתאום הרגשתי משוחררת, לאט לאט חזרתי למצב הרוח הרגיל שלי, וכן - גם חזרתי לכתוב.
את מה שתקראו בהמשך כתבתי בשמחה, מאהבה למילים ולא ממשהו אחר. וכשאות ועוד אות נכתבה, והגעתי לעמוד האחרון, גיליתי שהשתניתי. כמו שאיתי ישתנה, כמו שהפכתי לבוגרת יותר.
תודה שקראתם את זה.

 

[הגיבן (ת)]

ואוו, @הגיבן (ת) , תודה! היה ממש מעניין לראות את הסיפור מנקודת המבט של הקוראים.
האמת שהתלבטתי אם לחשוף, ותכננתי אולי לומר את זה בסוף, אבל אני אגיד את זה עכשיו.

את הספר התחלתי ממש בתחילת הקורונה, ואפשר לומר שבטעות. שלחתי בלי לחשוב יותר מידי מסמך עם תקציר-קצר של העלילה לסופר ועורך ידוע עם הערה (שאולי אחשוף אחרי שכל הפרקים יעלו), ובקשתי שיתן לי חוות דעת. לאחר כמה ימים פתחתי את המייל בשעמום, והייתי בטוחה שכלום לא חדש. אבל להפתעתי הוא ענה לי באורות, והציע שאצטרף לקורס מיוחד שנקרא "מרתון כתיבה" בו כותבים ספר עם עורך בתופסת למידה ועוד. הסכמתי בשמחה וכך התחלתי לכתוב את "אויב כפול".

האמת שזה היה הספר הראשון שלי, ועל קטעי הספרים שכתבתי לפני זה הייתי רגילה לשמוע שריקות התפעלות ומחיאות כפיים. אז כולי באתי, מאושרת, בטוחה שאני אעשה לכולם בית ספר במקום זה שנסגר, והתחלתי לכתוב. הז'אנר היה מתח ואקשן, זה היה לי ברור.

אבל אז התחילו הצרות. וכמו שאומרים- הם באו בצרורות.
לא קיבלתי שריקות התפעלות כמו שחשבתי, ובגלל שצורת הלמידה הייתה (כמו בהרבה מקומות) דרך למידה מביקורות, הרגשתי דפוק. כתבתי פרק במאמץ, הבאתי לעריכה וקיבלתי הערות. (חייבת חייבת לציין שהעורכת שלי הייתה מדהימה. היא קלטה אותי וממש הרימה לי, אבל זו ההרגשה שהייתה לי, וכנראה שהיא הייתה לא אמיתית.)
איכשהו נכסתי לסוג של דיכי, לא היה לי כוח לכלום, כתבתי באילוץ וגם לא הסתדרתי עם הקצב של ה"מרתון". אני זוכרת איך קמתי, אכלתי (הרבה פחות...) וישנתי - ספר. כל הזמן חשבתי איך אני חייבת לעשות עוד וכמה אני לא עושה טוב. זה היה הסדר יום שלי.

כאן התחלתי להתחבר יותר לדרמה ומחשבות מסובכות. זוכרת איך דפדפתי בדפים וגיליתי שהסגנון שלי ממש השתנה. כאילו שהאצבעות שלי לא התחשבו בסינופסיס, לא בז'אנר, לא בכלום. כתבתי את הרגשות שלי דרך איתי ואביו. התסכול שלי היה איתו, ובמקום לנסות לברוח הוא החליט לבכות. בגללי. שיחקתי בין הז'אנרים בנסיון נואש לשמור על שפיות, ואולי לא הצלחתי לכתוב נכון - כי הפרק למעלה הוא התוצאה.
המשפחה שלי שמה לב לשינוי הקיצוני במצב האנרגיות שלי ולאחר מחשבה החלטתי להפסיק עם הכתיבה, לפחות לזמן קצר.
זה עזר. פתאום הרגשתי משוחררת, לאט לאט חזרתי למצב הרוח הרגיל שלי, וכן - גם חזרתי לכתוב.
את מה שתקראו בהמשך כתבתי בשמחה, מאהבה למילים ולא ממשהו אחר. וכשאות ועוד אות נכתבה, והגעתי לעמוד האחרון, גיליתי שהשתניתי. כמו שאיתי ישתנה, כמו שהפכתי לבוגרת יותר.
תודה שקראתם את זה.

תודה על השיתוף! מעורר השראה ממש. מרתק לא פחות מהסיפור.
אם באמת הגעת לעמוד האחרון, את יודעת מה המסע ומה הסוף, אז לכאורה זה הזמן לערוך את הקיים, לא?

 

[נ. גל]

את הביקורת הכללית על מבנה הסיפור והרצף, אני רואה שכבר אחרים נתנו. אז אתמקד בפרטים שהפריעו לי בתוך הפרקים הנוכחיים, מקווה שיש לכך הסברים.

נתן הנהן "אנחנו יכולים לבדוק איתך?"
רם הציץ למחשבו, "אין בעיה. אבל זה לא מרתק יותר מדי. לא נצטרך לצאת מהחדר".

באמת? לאזרח תמים מותר לצפות במאגרים האלה?

מחצית השעה עברה על רועי ונתן בכסיסת ציפורניים פיזית כמעט, אבל התשובות חזרו על עצמם פעם אחר פעם.

חצי שעה? כל כך מהר כדי לבדוק בכל המאגרים הנ"ל?

"הלו". מנדי חייך, מכין את המילים על לשונו, "איתי?"
"שלום". קול קפוא ענה לו. רועי?

למה ה"לכאורה רועי" עונה לטלפון, בעצם?

 

[נועה לבין (Tamar)]

באמת? לאזרח תמים מותר לצפות במאגרים האלה?

אולי לא היה ברור מספיק, אבל הם לא צפו בכל מאגרי המידע. רם בדק כשהם ישבו מעבר השולחן ודיווח להם אם הוא רואה משהו. הוא רק רצה לתת להם את ההרגשה שהם לא יושבים בשילוב ידיים ומחכים לתוצאות. הוא רגיל לאפשר גם דברים כאלה. (הכל בדוק ומתואם עם המציאות, אל דאגה.)

חצי שעה? כל כך מהר כדי לבדוק בכל המאגרים הנ"ל?

בשלב הראשוני, כן. החיפוש מאוד ספציפי וממוקד לפי שם, זמן משוער (זה בסך הכול היה יום אחרי שהוא נעדר), או נערים שלא זוהו. במקומות הרשמיים כמו בתי חולים ומוסדות רווחה זה ממש מסודר, ואת כל שאר המקומות האפשריים הוא בדק לאחר מכן, כי זה לא מתבצע רק דרך המחשב.

למה ה"לכאורה רועי" עונה לטלפון, בעצם?

מכמה סיבות. קודם כל הוא רוצה לברר מה מצב החיפושים - אין לו מודיע במשטרה כרגע, והוא לא יודע איפה עומד רועי, כי המעקב שלו אחריו היה רחוק יחסית. דבר שני - הוא קיווה שרועי ישמע על השיחה, וזו הייתה סוג של הקנטה. אולי הוא לא ממש שלט בעצמו, אבל אפשר לומר שזה מאוד אופייני לו.

 

[נ. גל]

אולי לא היה ברור מספיק, אבל הם לא צפו בכל מאגרי המידע. רם בדק כשהם ישבו מעבר השולחן ודיווח להם אם הוא רואה משהו. הוא רק רצה לתת להם את ההרגשה שהם לא יושבים בשילוב ידיים ומחכים לתוצאות. הוא רגיל לאפשר גם דברים כאלה. (הכל בדוק ומתואם עם המציאות, אל דאגה.)

נראה לי שכדאי לשנות את הניסוח כך שיהיה ברור לזו כוונתך.

מכמה סיבות. קודם כל הוא רוצה לברר מה מצב החיפושים - אין לו מודיע במשטרה כרגע, והוא לא יודע איפה עומד רועי, כי המעקב שלו אחריו היה רחוק יחסית. דבר שני - הוא קיווה שרועי ישמע על השיחה, וזו הייתה סוג של הקנטה. אולי הוא לא ממש שלט בעצמו, אבל אפשר לומר שזה מאוד אופייני לו.

עכשיו אני קולטת שהקטע המטעה הוא העובדה שכרגע אין לו שם או זהות ברורה. רק "הכפיל של רועי שקורא לעצמו רועי". במצב כזה, התחושה שאני מקבלת, כקוראת, היא שהוא מנסה להסתיר את זהותו. לכן, הקלות שבה הוא מאפשר למנדי לדעת שהוא מחזיק בפלאפון של איתי - מוזרה.
אבל אם הוא מנסה להסתיר את זהותו רק מאיתי, הכל בסדר. אולי כדאי להכניס איזה קטע קטן לפני שבו אנחנו קצת מתוודעים לסגנון שלו כבן אדם, במנותק מאיתי, כדי לקבל תמונה קצת יותר ברורה לפני השיחה הזו?

 

[Chaya Lea]

עכשיו אני קולטת שהקטע המטעה הוא העובדה שכרגע אין לו שם או זהות ברורה. רק "הכפיל של רועי שקורא לעצמו רועי". במצב כזה, התחושה שאני מקבלת, כקוראת, היא שהוא מנסה להסתיר את זהותו. לכן, הקלות שבה הוא מאפשר למנדי לדעת שהוא מחזיק בפלאפון של איתי - מוזרה.
אבל אם הוא מנסה להסתיר את זהותו רק מאיתי, הכל בסדר.

הוא גם לא חושב על האופציה שיפעילו איכון על הפלאפון של איתי? (וגם אף אחד אחר בסיפור לא חושב על זה בינתיים...)

 

[נועה לבין (Tamar)]

אם הוא מנסה להסתיר את זהותו רק מאיתי, הכל בסדר. אולי כדאי להכניס איזה קטע קטן לפני שבו אנחנו קצת מתוודעים לסגנון שלו כבן אדם, במנותק מאיתי, כדי לקבל תמונה קצת יותר ברורה לפני השיחה הזו?

אוקי, רעיון מעניין. אבל בעצם אין לי למה להכניס את הקטע הזה. כי אולי הוא מסתיר את זהותו רק מאיתי, אבל אנחנו לא פוגשים אותו כשהוא עם מישהו אחר. (רק בהתחלה היה קטע כזה.)

הוא גם לא חושב על האופציה שיפעילו איכון על הפלאפון של איתי? (וגם אף אחד אחר בסיפור לא חושב על זה בינתיים...)

וואי וואי, מתחילים הספוילרים...

 

[נ. גל]

אוקי, רעיון מעניין. אבל בעצם אין לי למה להכניס את הקטע הזה. כי אולי הוא מסתיר את זהותו רק מאיתי, אבל אנחנו לא פוגשים אותו כשהוא עם מישהו אחר. (רק בהתחלה היה קטע כזה.)

הוא דמות מרכזית בעלילה, כך זה נראה.
לא מקדם את העלילה בשום דבר, אם נכיר אותו קצת יותר?