סיפור בהמשכים אויב כפול

[הגיבן (ת)]

הוא דמות מרכזית בעלילה, כך זה נראה.
לא מקדם את העלילה בשום דבר, אם נכיר אותו קצת יותר?

לא נשמע לי סיבה מספקת...

 

[נ. גל]

לא נשמע לי סיבה מספקת...

יש מקרים שבהם זה נדרש.
שאלתי האם כאן זה המקרה.
(@תמר לבין, האם יתכן שהפתרון הוא לשנות את הקטע, ולהכניס אליו גם את הצד של "לא - רועי"?)

 

[נועה לבין (Tamar)]

יש מקרים שבהם זה נדרש.

אני לא בטוחה שכאן זה אחד מהמקרים, אולי את תוכלי לעזור לי.
"רועי" מסתיר את זהותו מאיתי רק כדי שלא ירוץ אחר כך עם תמונה שלו למשטרה. הוא לא מדבר\פועל עם אף אחד חוץ ממנו.
זה לא אפשרי שנתהה מיהו ביחד עם איתי?
(האמת שזה גם לא אפשרי לחשוף מי הוא כרגע, בגלל העלילה.)

 

[נ. גל]

"רועי" מסתיר את זהותו מאיתי רק כדי שלא ירוץ אחר כך עם תמונה שלו למשטרה. הוא לא מדבר\פועל עם אף אחד חוץ ממנו.

אם ככה - למה הוא נותן למנדי לשמוע בכזו קלות את הקול שלו, ולקבל את המידע שהפלאפון של איתי פעיל ואצלו? כמו שכבר הוזכר כאן, זה מתכון מעולה לאיתור.
(וזו דרך די גרועה לעמוד על מצב החיפושים. הרבה יותר קל לבקש מהאקר לשתול רוגלה בפלאפונים הרלוונטיים או סתם לבדוק מתי המשטרה תבקש את עזרת הציבור במציאת נעדר.)

זה לא אפשרי שנתהה מיהו ביחד עם איתי?

אפשרי בהחלט. אבל צריכים לבחור דמות אחת שהקוראים הולכים בקצב שלה.
בספרי "מרגל להשכרה", למשל, זה בולט מאוד. הקוראים מגלים את המצב בכל זירה, בקצב של דמות אחת בלבד כל פעם. והם ידעו רק מה שהיא יודעת, אבל את כל מה שהיא יודעת.
זה נותן לקורא תחושה שהוא חלק מהספר. כמובן עדיף שהדמות הזו תהיה מרכזית ככל האפשר.
אם אנחנו הולכים בקצב של איתי - אנחנו לא יכולים להכיר את רועי דרך מנדי (כלומר, לגלות דברים שאיתי טרם יודע. ברגע שמנדי הבין שזה לא בדיוק רועי - עברנו לקצב הגילוי של מנדי). כאן כבר מתחיל חוסר עקביות.

תבדקי איזו דמות משרתת הכי טוב את מטרותייך, ותני לקוראים ללכת אחריה. זו, לפחות, דעתי.

 

[נועה לבין (Tamar)]

אם ככה - למה הוא נותן למנדי לשמוע בכזו קלות את הקול שלו, ולקבל את המידע שהפלאפון של איתי פעיל ואצלו?

כי זה לא ישנה במצב שלו כלום. הוא לא עובד על כל העולם כרגע, הוא עובד רק עם איתי.

כמו שכבר הוזכר כאן, זה מתכון מעולה לאיתור.

או שלא. תלוי מה יהיה כתוב בפרק הבא.

הרבה יותר קל לבקש מהאקר לשתול רוגלה בפלאפונים הרלוונטיים או סתם לבדוק מתי המשטרה תבקש את עזרת הציבור במציאת נעדר

קל יותר - ברור. הבעיה היא שזה עולה הרבה יותר כסף. אז כרגע רועי ענה לטלפון וחיכה לראות - זה כן בעזרת ההאקר - אם יש תגובה מצד המשטרה. בנוגע בקשת המשטרה למציאת הנעדר, אז זו הפעולה האחרונה שהמשטרה עושה. אחרי שאפסו כל הסיכויים בעצם. (חקרתי את הנושא הכי עמוק שיש.)

אפשרי בהחלט. אבל צריכים לבחור דמות אחת שהקוראים הולכים בקצב שלה.

ואוו. פתחת לי את העיניים. באמת שלא חשבתי על זה.
אבל הקוראים - כלומר אתם - לא גיליתם כבר ש"רועי" הוא לא רועי? כשכתבתי את הספר חשבתי שקוראים יקראו שאיתי רק נכנס לבית של "רועי" וכברכ ינחשו מה הולך לקרות...

 

[הגיבן (ת)]

אני לא בטוחה שכאן זה אחד מהמקרים, אולי את תוכלי לעזור לי.
"רועי" מסתיר את זהותו מאיתי רק כדי שלא ירוץ אחר כך עם תמונה שלו למשטרה. הוא לא מדבר\פועל עם אף אחד חוץ ממנו.
זה לא אפשרי שנתהה מיהו ביחד עם איתי?
(האמת שזה גם לא אפשרי לחשוף מי הוא כרגע, בגלל העלילה.)

קראתי שוב את הפרקים ברצף ואני חושבת שאנחנו יודעים בדיוק את מה שאנחנו צריכים לדעת בשלב הזה, ואם יש לנו שאלות - בשביל זה יש המשך. רועי מס' 2 הוא לא דמות שצריך להיות אכפת לנו ממנה - לפחות לא כרגע. הוא כלי אנטגוניסטי. אז אין לנו סיבה להתעמק בו מעבר לצפייה בהשפעה שיש לו על העלילה. כמובן אשמח אם בעתיד נבין אותו יותר.

הרבה יותר קל לבקש מהאקר לשתול רוגלה בפלאפונים הרלוונטיים או סתם לבדוק

לא חושבת שאנחנו מכירים מספיק את הדמות כדי לקבוע שיש לרועי 2 אפשרות, הזדמנות, גישה, תקציב, בכלל לעשות את זה.

אבל צריכים לבחור דמות אחת שהקוראים הולכים בקצב שלה.

בגדול אני מסכימה, אבל בכל הכנות, נראה לי שמידי קשה לחשוף את כל הסיפור דרך דמות יחידה, במיוחד בסיפור מורכב (אם זה סיפור מורכב). למשל, בזמן שאיתי כלוא בחוסר מעש בחדר - אנחנו אמורים פשוט לבהות יחד איתו בשעון? משהו צריך לזוז גם אם הדמות העיקרית לא יכולה לעשות את זה כרגע. הסצנה עם מנדי הבהירה לנו כמה דברים, ועוררה שאלות לגבי העתיד.

חוצמזה, יכול להיות דמות עיקרית גם אם עוברים לנקודות מבט אחרות מידי פעם. אפילו במרגל להשכרה אנחנו מקבלים את זה.

 

[נ. גל]

כי זה לא ישנה במצב שלו כלום. הוא לא עובד על כל העולם כרגע, הוא עובד רק עם איתי.

אם הוא עובד רק על איתי, למה הזהות שלו כל כך עמומה?
משהו לא מסונכרן לי בין המסתורין שלו בדמות ובין החשיפה שלו כאדם.

קל יותר - ברור. הבעיה היא שזה עולה הרבה יותר כסף. אז כרגע רועי ענה לטלפון וחיכה לראות - זה כן בעזרת ההאקר - אם יש תגובה מצד המשטרה. בנוגע בקשת המשטרה למציאת הנעדר, אז זו הפעולה האחרונה שהמשטרה עושה. אחרי שאפסו כל הסיכויים בעצם. (חקרתי את הנושא הכי עמוק שיש.)

לא חושבת שאנחנו מכירים מספיק את הדמות כדי לקבוע שיש לרועי 2 אפשרות, הזדמנות, גישה, תקציב, בכלל לעשות את זה.

אוקי... אני מקבלת זאת. הייתי שמחה לראות אזכור כלשהוא לנושא הכלכלי הזה בהמשך הסיפור לכך, כדי לפתור את התהיה.

אבל הקוראים - כלומר אתם - לא גיליתם כבר ש"רועי" הוא לא רועי? כשכתבתי את הספר חשבתי שקוראים יקראו שאיתי רק נכנס לבית של "רועי" וכברכ ינחשו מה הולך לקרות...

יש הבדל בין "ניחוש" ובין "ידע". זאת אומרת, זו הפעם הראשונה שבה רועי 2 מודה שהוא לא רועי 1. שלב מאוד משמעותי, כשמדובר בסיפור אקשן.
בדרך כלל כשקוראים מגיעים לרמזים כאלה, הם מחכים לשניה שבה הם יוכלו להגיד "ידעתי! ניחשתי כבר לפני 2 פרקים", ולכן הרגע הוא די מכריע, עבור הקוראים.

בגדול אני מסכימה, אבל בכל הכנות, נראה לי שמידי קשה לחשוף את כל הסיפור דרך דמות יחידה, במיוחד בסיפור מורכב (אם זה סיפור מורכב). למשל, בזמן שאיתי כלוא בחוסר מעש בחדר - אנחנו אמורים פשוט לבהות יחד איתו בשעון? משהו צריך לזוז גם אם הדמות העיקרית לא יכולה לעשות את זה כרגע. הסצנה עם מנדי הבהירה לנו כמה דברים, ועוררה שאלות לגבי העתיד.

חוצמזה, יכול להיות דמות עיקרית גם אם עוברים לנקודות מבט אחרות מידי פעם. אפילו במרגל להשכרה אנחנו מקבלים את זה.

לא את הסיפור כולו, כמובן. לא מדובר ביומנו של איתי, אלא סיפור בעל כמה זויות.
אני מדברת על הסיפורים הקטנים מהם מורכב הסיפור הגדול. כשרוצים לשמור על רצף, צריך לשמור גם על כך שהרצף יגיע מאותה דמות.
במרגל להשכרה אכן יש שימוש גם בגילויים של דמויות משנה, אך הן בדרך כלל עוקבות אחר רצף מסויים, ומגישות את מסקנת הביניים לדמות העיקרית.
כאשר הרצף של "גילוי זהותו של רועי 2" מתחיל מרמזים שמקבל איתי, ועובר לרמזים שמקבל מנדי - זה קצת מקשה. כמובן שאכן יהיה מסובך הרבה יותר ליצור רצפים ארוכים.

מוכרחת לסייג ולציין שבעלילות מסויימות, יש מקום למשחק בו כל דמות מגלה פרטים אחרים, והסך הכל יוצר את פתרון העלילה. אך לא נראה שזה הכיוון של הסיפור הנוכחי, אלא שהמבנה כאן בנוי מרצפים שמקדמים זה את זה ולא מנותקים זה מזה.

 

[נועה לבין (Tamar)]

מסכימה עם @הגיבן (ת) לגמרי.

בדרך כלל כשקוראים מגיעים לרמזים כאלה, הם מחכים לשניה שבה הם יוכלו להגיד "ידעתי! ניחשתי כבר לפני 2 פרקים", ולכן הרגע הוא די מכריע, עבור הקוראים.

אבל השיחה הזאת גילתה ש"רועי" הוא לא רועי, יותר ממה שניחשתם קודם?

כאשר הרצף של "גילוי זהותו של רועי 2" מתחיל מרמזים שמקבל איתי, ועובר לרמזים שמקבל מנדי - זה קצת מקשה. כמובן שאכן יהיה מסובך הרבה יותר ליצור רצפים ארוכים.

מסכימה, הארת לי נקודה חשובה.
אני לא בטוחה שזה אכן רמז. "רועי" ענה למנדי, אבל לא באמת גילה לנו שום דבר חדש. לכן כרגע אנחנו יותר תלויים ביכולות של רם כדי שנקבל עוד רמזים. (אני טועה?)

 

[נ. גל]

אבל השיחה הזאת גילתה ש"רועי" הוא לא רועי, יותר ממה שניחשתם קודם?

אני לא בטוחה שזה אכן רמז. "רועי" ענה למנדי, אבל לא באמת גילה לנו שום דבר חדש. לכן כרגע אנחנו יותר תלויים ביכולות של רם כדי שנקבל עוד רמזים. (אני טועה?)

מבחינה שכלית טהורה - אין פה שום חידוש, מלבד זה שרועי 2 לא חושש שמנדי ידע שמשהו לא תקין.
אבל בקריאת ספר יש גם ריגוש, לא רק ניתוח קר של רמזים ותוצאות. ומבחינה רגשית, יש כאן הודאה, יש כאן שינוי יחס. לראשונה שומעים את דעתו של רועי 2 ביחס לחטיפה, ומקבלים פרספקטיבה חדשה.
יתכן שלא כל הקוראים יחוו זאת, אבל חלקם כן יראו את הקטע הזה כמשמעותי. כנראה שהשאלה היא האם קהל היעד שלך כולל את החלק הזה של האנושות.

 

[הגיבן (ת)]

אבל השיחה הזאת גילתה ש"רועי" הוא לא רועי, יותר ממה שניחשתם קודם?

עבורי זה היה כך:
איתי פוגש בקביעות איזה "רועי" שמדבר על חיים משפחתיים ומזמין אותו להצטרף אליו. כשאיתי מגיע לשם מתברר לו שה"רועי" שלו הפך את יצרו.
בנתיים מנדי, שמכיר את רועי לכאורה מתקשר לאיתי אך לא מזהה את הקול של מי שעונה. ומי שעונה הוא הרי רועי! מה הולך פה? פה הבנתי שיש שני רועי. רועי-2 לא שינה פתאום אופי, זה פשוט רועי אחר. והוא בוודאי מכיר את רועי-1 מספיק כדי לשכנע את איתי שהוא-הוא.

בנתיים "רועי" כלשהו מציג חוסר אונים מול היעלמו של איתי, ומשתף פעולה עם אביו של איתי - נתן כדי למצוא אותו. מסתבר שזהו רועי-1 ונראה שהוא אינו מכיר בקיומו של רועי-2.

זהו, מחכה להמשך.

 

[נועה לבין (Tamar)]

פרק 11


מנדי בלע את רוקו. אין סיכוי. רועי לא משחק ככה.
אולי הפלאפון של איתי נגנב? לא, לא הגיוני. הגיוני יותר שהגנב היה זורק את הסים ומשאיר את הפלאפון אצלו.
אז מה היה הקול של רועי?...
מנדי יצא מהמשרד בהחלטיות, הוא יודע מה לעשות. מצא לעצמו פינה שקטה, והתקשר.
"הלו?" קולו של רועי נסער, ולגמרי לא דומה לקול הקודם.
"רועי? איפה אתה?"
"אה, מנדי", חיוכו של רועי נשמע במילותיו, אבל שמעו בברור שהוא מוטרד.
"כן. זה אני. איפה אתה?" שלא ישחק לו.
"בבית. איתי נעלם, ואני מחפ..."
"נעלם???" לבו עצר לרגע מפעום. "מתי? איפה? איך?"
"כן..." רועי נאנח. "החברים שלו אומרים שהוא בא אלי כביכול לפני יומיים, אבל זה לא קרה. כרגע אנחנו לא יודעים איפה הוא".
"אני התקשרתי אליו, ומשהו ענה לי, ו-"
"ענה לך?!"
"כן, אבל הוא לא נתן לי לדבר עם איתי".
"אני מבין", רועי היה נסער, "אבל עדיין חייבים לבדוק את זה".
מנדי בלע את רוקו. דווקא איתי, ודווקא עכשיו. "רועי, מה שלא יהיה, אני מצטרף לחיפושים. תרשום לפניך: עוד זוג ידיים עובדות".
•
רועי ניתק את השיחה בבהילות, והפנה את מבטו לנתן, שמיהר לעברו לאחר הבין שדיבר על בנו.
"מנדי התקשר".
"מנדי?" קולו של נתן היה מתוח.
"מנדי הוא המנהל הישיר של איתי". הסביר, "הוא התקשר לאיתי, מישהו ענה לו, ואמר שאיתי לא יכול לגשת".
אור נדלק לרגע בעיניו של נתן, ומיד כבה. "אז בעצם זה לא עוזר לנו. כי השיחה נותקה, ואיתי לא דיבר אתו בכלל..."
"אי אפשר לדעת". ניסה רועי לעודד אותו. "אני מתקשר לרם".
רם ענה מיד. רועי לא האריך והגיע ישר לנקודה.
"זה מדהים", רם דווקא לא היה מאוכזב בכלל. רועי לחץ על הספיקר. "זוהי התקדמות ענקית!"
"למה?" נתן לא הבין. או שאולי חשש להתאכזב אחר כך. "איתי אפילו לא ענה".
"זה נכון", הסכים רם, "אבל זה כבר מקדם אותנו בשני צעדים. אחד – איתי נמצא עם מישהו. זה מרגיע ומדאיג באותה מידה, אבל זה אומר לנו המון. שתיים – אם הוא ענה פעם אחת, אולי הוא יענה לנו שוב. וברגע שנאתר אותו, אפשר יהיה להפסיק עם החיפושים ולהמשיך לחילוץ. אם יהיה צורך, כמובן. אולי אפילו בזה ייגמר הבלגן".
רועי נשם נשימה עמוקה, תקווה זעירה בצבצה בתוך תודעתו.
"רגע", נתן חטף את הפלאפון מרועי, "אם איתי עם מישהו, א- כזה, זה אומר שהוא חטוף?"
דממה שררה מעבר לקו. "כנראה שלא", ענה לבסוף רם. "כי אם כן, החוטף כבר היה מתקשר אליכם, והאיום הראשון שהייתם מקבלים היה שלא להתקשר למשטרה. עשיתם את מושא פחדיו כבר ברגע הראשון. חוטף היה מונע את זה, וגם אם לא יכל אז, כבר היה מתקשר בשביל הכופר או בשביל לאיים".
דמעות עלו לעיניו של נתן, הוא התנשף, "זה בטוח?"
"לא". ענה רם בפשטות. עורו של רועי הפך קר, זה הרגיש כאילו שקנה הנשימה שלו נחסם. "אבל יש סיכוי גדול יותר שהוא לא חטוף, והפלאפון שלו נגנב או משהו כזה".
נתן השתנק, והעביר את הפלאפון לידיו של רועי.
"כך או כך, אני אנסה לאתר את הפלאפון", קולו של רם הפך להיות ענייני, "כי נראה שהאיש פגש את איתי. וזה כמובן יכול לעזור לנו. אני אנסה להתקשר אליו עכשיו, ולאתר אותו". סיכם, "וכמובן אעדכן בתוצאות".
•
איתי הביט בתיעוב במגש האדום. לפני כמה דקות, כשארז נכנס בחיוכו האווילי, חש הקלה. מאתמול בבוקר לא אכל מאומה, אבל מהר מאוד הבין שהאוכל כנראה לא ישביע אותו, לאחר שידוג את החתיכות האכילות.
ארז סיפר לו כמה טרח להכין את האוכל. האיש חסר שכל לחלוטין, וזה בעוכרו. איתי ניסה לטעום מהמרק המוזר וכמעט הקיא. נראה שארז לא יודע לקרוא אפילו, וממציא את המתכונים בעצמו. זו הסיבה היחידה שיכולה להסביר את הטעם הזה. אם אפשר בכלל לקרוא לו אוכל.
אולי כדאי שיבקש מארז פירות וירקות. הוא לא יוכל להמשיך לצום לנצח. שלה מיתוך המרק חתיכות קטנות של עגבנייה ואכל אותן בתיעוב. לא היה עוד משהו שנראה אכיל בצלחת והוא החליט להמשיך לצום. נראה כמה קילו ירד בבית הזה.
איתי נשף ביגון ונשכב על המיטה כשידיו תחת ראשו. עיניו שטו על פני החדר הבהיר. הארון הקטן, השעון, המיטה הגדולה. נראה שרועי לא טרח מדי כדי שיהיה לו רע, אבל גם לא השקיע בכיוון ההפוך, כמובן.
איתי המשיך לבחון את החדר, ועיניו נעצרו על החלון המסורג.
חיוכו החם של רועי צף לנגד עיניו. דמותו כמו הוקרנה על הקיר שמולו. הדאגה הכנה שנשקפה מפניו, ים האהבה שבעיניים, הרוך בתנועותיו...
לא יכול להיות שרועי לא אהב אותו באמת. לא יכול להיות שהחיוך בעיניו, הרוך והתנועות היו מדומים. משחק הוא דבר שביר כל כך.
אז לאיפה כל זה נעלם?
שאלה זו הטרידה אותו יותר מכל. לא יכול להיות שרועי, האיש הטוב כל כך, יהפוך לגס ורע כזה. הוא היה נשבר אחרי שעה של משחק, ומתנצל על כל שריטה, פחד, בהלה או כל דבר אחר שהרגיש איתי באשמתו. הוא לא יכול היה להחזיק מעמד רב כל כך בדמות האיש הרע, השונה מאופיו כשוני השחור מהלבן.
אולי את האיש הרע רועי לא משחק.
איתי התרומם בבהלה, מזועזע מעצם המחשבה.
רועי-שיחק-את-האיש-הטוב?!
לא. לא הגיוני. החיוך שלו היה חם כל כך...
אבל אין משהו הגיוני יותר.
איש טוב לא יכול לשחק איש רע.
איש רע יכול לשחק איש טוב.
איתי בלע את רוקו. טעם עלבון חמצמץ עלה לפיו. אז כל הזמן הזה היה משחק?! הצגה?! חצי שנה זה הרבה זמן, אבל כנראה שהכסף מהאגדה שווה את זה.
איך טווה סביבו רועי את הרשת הזו? הכניס חוט למחט כדי לרקום לו את המלכודת חזקה וחסרת חורים.
בתחילה קיבל אותו לעבודה במהירות. אחר כך טיפח את הקשר ביניהם עד שהיה אישי ממש. דאג לחברים שלו, לבית... ועוד נתן לו מתנות בדרך. כמה העריך את רועי כששאל אותו אם הוא רוצה לגור אתו... ולחשוב שהכול היה מזימה שפלה!
חיוך מריר עלה על פניו של איתי. רועי עבד קשה בשבילו...
החלטה התגבשה בליבו. רצון לנקמה הבעיר את חושיו.
אחרי הכול, הקלף היקר נמצא אצלו. והוא ישמור עליו. עווית חלפה על פניו כשנזכר באביו, כשלימד אותו שחמט.
מהלכים ומהלכי נגד.
•
רועי ניתק את השיחה והביט בנתן. נתן נאנח, אבל הקלה ברורה הייתה במבטו, בתנועותיו.
הם חיכו במתח בדקות הבאות, רועי שמח שהבית ריק. לפחות הוא פנוי להיות עם נתן. אבל רם לא השאיר אותם במתח הרבה זמן. כעבור חצי שעה הוא התקשר.
"אני מצטער", קולו של רם בקע מתוך הפלאפון. שקט וקודר.
נתן לפת את יד רועי בבהלה. "קרה לאיתי משהו?!"
רועי נשך את שפתו. בליבו התפלל בלי אות. רק לא זה. בבקשה. רק לא זה.
"לא, לא". מיהר רם להרגיע. "כלומר, לא שידוע לי. כנראה שאיתי בסדר".
רועי נשם בהקלה. בו בזמן יודע שאיש לו הבטיח לו דבר, אבל לא עוצר בעצמו.
"אז... מה קרה?" קולו של נתן היה מבוהל עדיין.
"לא הצלחתי לאתר אותו. הפלאפון הושמד".
"ואין מה לעשות? לבדוק אולי איפה היה קודם..." איך הם פספסו את קצה החוט הזה? רועי כבר ראה בעיני רוחו את איתי. חוזר סוף סוף.
"השיחה נמחקה מהרשויות". קולו של רם היה שקט, "כרגע אין לנו קצה חוט".

---

אם אהבתם, אשמח שתפרגנו לי בלייק.
נועה לבין

 

[הגיבן (ת)]

"לא הצלחתי לאתר אותו. הפלאפון הושמד".

אהבתי את הפרק, הכל זז, כל דמות מתקדמת ופועלת בדרכה. יפה.
רק הערה: הם לא יכולים לדעת שהמכשיר הושמד, הם רק יכולים לדעת שמכשיר הפסיק לתקשר עם אנטנות סלולריות. ייתכן שהסים לא בפנים, או הסוללה, או שממשיר מנותק... ייתכנו הרבה דברים. עדיף שיגידו: הטלפון מנותק.

 

[נועה לבין (Tamar)]

אהבתי את הפרק, הכל זז, כל דמות מתקדמת ופועלת בדרכה. יפה.

אופס, לא ציינתי.
זה בזכותך...

הם לא יכולים לדעת שהמכשיר הושמד, הם רק יכולים לדעת שמכשיר הפסיק לתקשר עם אנטנות סלולריות.

צודקת. אם כי בסיטואציה הזאת (השיחה גם נמחקה בחברת הסלולר), לא סביר יותר להניח שהפלאפון הושמד?

 

[הגיבן (ת)]

לא סביר יותר להניח שהפלאפון הושמד?

האנטנות הסלולריות באזור השיחה, העבירו את השיחה, והמידע הזה נמצא בחברה הסלולרית, כך שאפשר לאכן את האזור - בערך - ממנו התבצע השיחה. כשהורסים מכשיר פלאפון זה לא מוחק את הרשומות מאנטנות סלולריות, כן? גם לא אם הורסים את הסים. רועי היה צריך להפעיל איזו פרוטקציה בשביל זה (או שהוא עובד שם בעצמו?) אל תגלי לי אם זה ספוילר

 

[נועה לבין (Tamar)]

רועי היה צריך להפעיל איזו פרוטקציה בשביל זה (או שהוא עובד שם בעצמו?)

רועי פשוט היה צריך לפרוץ לשם

אל תגלי לי אם זה ספוילר

אל דאגה, אני שונאת ספוילרים

 

[נועה לבין (Tamar)]

פרק 12

רם סימן לעצמו משהו והעביר עיניו אל יאיר. "תודה. אתה יכול לצאת".
את רוב האנשים ברשימת המכרים של איתי חקר בשיחת פלאפון ידידותית, אבל את חבריו הקרובים של איתי רצה לראות מקרוב. דרך ההתנהלות שלהם אפשר ללמוד המון. לאחר התקרית עם העובד הבוקר, החליט לזמן אותם לשיחה.
ילד בהיר שיער הנראה כבן שתיים עשרה נכנס לחדר, שפתיו מכווצות.
"שלום", רם חייך לעברו. "אני רם. אתה יכול לשבת".
הילד התיישב על קצה הכיסא, המבט בעיניו מוטרד מאוד. אולי יותר מדי. "אני טום".
"שלום טום. אני רם, ממונה על חקירת תיק ההעלמות של איתי. הוא חבר שלך, נכון?" רם חקר את פניו של הילד היושב מולו. מנתח לפרטים כל תנועה, שריר קופץ, עפעוף עצבני.
טום בלע את רוקו. "נכון".
רם הרטיב את שפתיו, "מה דרגת הקשר שלך לאיתי? עד כמה אתם חברים?"
"איתי הוא לא חבר שלי. כלומר, הוא כן, אבל יותר מזה". קולו של טום שקט, כואב. "הוא... כמו אח שלי. לפעמים כמו... אבא, אפילו".
"איתי אוהב להיות לבד?"
טום הרהר לרגע, "הוא... בדרך כלל לא אוהב להיות לבד. הוא תמיד היה איתנו, דאג לנו. אבל לפעמים כן. אפשר היה למצוא אותו לבד. בדרך כלל בשקיעה הוא יצא לים, ובימים גשומים הוא אהב לטייל". טום עפעף, "אוהב לטייל".
בעיניו של טום שררו בערבוביה עצב, דאגה, חוסר אמון, מרירות, וגם לא מעט כעס. רם הקליד את התרשמותו יחד עם תשובותיו של טום. הילד לחוץ ומוטרד.
"לאחרונה איתי נראה לך מתוח, אולי מאוים?"
"כן". ענה טום ללא היסוס. "בשבוע האחרון הוא היה מתוח. הוא הסתובב הרבה בחוץ, היה מהורהר ולא מרוכז, וגם הוא כעס מאוד מהר. אבל בטח זה היה בגלל שרועי הציע לו..."
"הוא אמר לך משהו על ההצעה?" רם כיווץ את גבותיו. אולי כאן טמון קצה החוט. אולי איתי רק רצה לברוח.
"היה לו קשה להחליט", כאב ממשי בעיניים, בקול. "ובסוף הוא... הלך".
רם הנהן. נראה שאיתי לא דיבר על העתיד הקרוב. לפחות לא עם טום. "אני מבין. תודה, טום. עזרת לי מאוד".
טום התרומם מכיסאו, ויצא מן החדר. בעיניו אותה תערובת קשה לעיכול.
גיא, הילד האחרון שנותר לו לחקור נכנס פנימה, חזותו שונה לגמרי מטום. ג'ינג'י גבוה, סנטר זקור, גב זקוף. מלא בביטחון עצמי. הוא התיישב מול רם.
"שלום, אני רם, ממונה על חקירת היעלמו של איתי". דקלם את הפתיח בחיוך קטן, "אתה גיא?"
"כן". קצר.
"אתה חבר שלו, נכון?"
גבותיו של גיא קפצו בזלזול. "חבר".
"מה אתה יודע על זה שהוא נעלם?" ניסה ללכת לכיוון שונה.
גיא משך בכתפיו, "המנהל שלו הציע לו לגור אצלו, וכמובן שהוא קפץ על המציאה. רק שאולי הוא היה תמים מדי, כי כרגע החדר המיותר בבית של המנהל שלו - ריק".
רם הנהן לעצמו. נראה שאיתי וגיא לא ממש מסתדרים. גיא בא מרוחק ועצבני, ונראה אנטי-איתי. ענה על השאלות בנימה מזלזלת ולא טרח לפרט.
"אוקי, תודה". רם חייך קלות אל גיא, "אתה יכול לצאת".
הוא כיבה את מכשיר ההקלטה שעמד בצד בזמן שגיא יצא מן החדר. נשאר לו לחקור רק מעט אנשים, ואם הם לא ידעו משהו, פלוס העובדה שאיתי לא נמצא לבד – המצב שלהם יהיה מסובך. כיוון החקירה ה'רגיל' ייטשטש, וילך לכיוונים אחרים.
כמו, למשל, הפלילי.
•
השבת פרשה את כנפיה המנחמות על הארץ, והשמים התכהו לאיטם. נרות השבת דלקו לצד נרות החנוכה, הילדים בחשו במגירת החטיפים, וקולות ילדים משחקים עלו מן הרחוב.
רועי קשר את עניבתו מול המראה, והסתובב לנתן. נתן מתח את פיו לכדי חיוך לא משכנע, עיניו שקועות.
רועי השפיל את מבטו. לא יכול היה לראות את הכאב החשוף, הפצוע, שהתחיל הרבה לפני ההתרחשויות האחרונות, אבל בהן העמיק כתהום.
הם פסעו לכיוון הדלת, ויצאו אל הרחוב שקטים.
רוח קרה עברה בינם, מלטפת את פניהם ברכות שקרנית, מסבירה להם פנים בזמן שמקפיאה את גופם.
"נתן..." שבר רועי את הדממה, ומיד השתתק. מה יגיד? שהוא מבין? שהם ימצאו את איתי בריא ושלם? שבטח איתי בסדר, ולא יוצר קשר מבעיות קליטה בלבד? כל תגובה נלעגת. הוא לא יבין לעולם את רגשותיו של האב השבור, ואיש לא הבטיח לו דבר.
"איתי, הוא... ילד טוב, אחרי הכול". אמר לבסוף בקול שקט.
נתן הרים את עיניו, ושוב הכאב החשוף הרעיד את רועי, העביר בו צמרמורת.
"איתי?"
"כן". השיב רועי בביטחון, ברוך. "כשרואים אותו מהצד, וגם כשמכירים אותו באמת, הוא לא כמו ילד רחוב. הוא שקול, מחושב. הוא דואג תמיד לצדק, מחנך את חבריו ליושר. הוא... פשוט הוא. ואני יודע את זה גם בלי שהכרתי אותו קודם. הוא נשאר כמו שהיה".
נתן הסיט את עיניו אל הרחוב שמולו. "כמו שהיה – הוא כבר לא". קולו מר מלענה, כבד מעופרת. "ואתה יודע את זה גם בלי שאגיד לך".
רועי פנה שמאלה, וחכך בדעתו. "למה אתה מתכוון?" שאל בזהירות.
"הוא מניח תפילין בכל יום? לא. גם לא מקפיד על תפילות. אפילו שבת אני לא אני לא בטוח שהוא שומר. שכח את העיקר והלך לטפל בחברים. ממש כל הכבוד".
רועי הלך בשתיקה. היכרותו עם נתן הייתה עמוקה מספיק כדי לדעת מתי לשתוק. לתת מקום לכאב בלי להזכיר את היופי שבבנו.
"כל כך הייתי רוצה..." לחש נתן, "שיחזור אלי. הביתה. שישמור שוב מצוות, שיהיה... כמו שהיה קודם. ילד טוב".
"איתי יחזור". לחש גם רועי. שניהם נעצרו מול בית הכנסת. "אבל הוא לא יחזור להיות כמו קודם. הוא יהיה איתי אחר. טוב יותר. הוא השתנה, אולי, וגם ישתנה. אבל לטובה".
•
"מיכאל, יש לך 'מתוקים'?" שאלה הדס. היא ויהודה ישבו על הספה כשמיכאל לידם על כיסא הגלגלים, ושיחקו 'רביעיות'.
"כן". ענה מיכאל, נעזר בתמונות שעל הקלפים.
"יש!" צהלה הדס. "סוכריות?"
מיכאל עיין בקלפיו, "כן", ענה באכזבה.
"עוד משהו?" הקלף עבר ידיים.
מיכאל עיין שוב בקלפיו.
"תגידו", אמר פתאום יהודה.
"הי!", זעמה הדס, "בכלל לא התור שלך עכשיו. אנחנו באמצע!"
נראה היה שיהודה לא שמע אותה בכלל. "נכון שאיתי נעלם?"
הדס זנחה את הקלפים באחת. "נכון". אף אחד לא אמר להם ממש, אבל הם ידעו. הם ראו שאבא שלהם דואג, שנתן בא לכאן פתאום, וגם שמעו קצת דיבורים בין כולם. זה לא משהו שאפשר באמת להסתיר.
"איפה הוא יכול להיות?"
הדס הרהרה לרגע. "אי אפשר לדעת. הוא יכול להיות בכל העולם. לכן אבא ונתן מחפשים הרבה כל כך".
"אה, נכון!" התלהב יהודה. "ברור שהוא בחו"ל! כי אם הוא היה בארץ כבר היו מוצאים אותו".
"למה?" תמהה הדס. מיכאל הקשיב בשתיקה.
"מה, את לא יודעת?" נזף בה יהודה בנימה יודעת-כל. "ארץ ישראל היא הארץ הכי קטנה כמעט. אם הוא היה כאן אז בטוח שהיו מוצאים אותו כבר!"
"אה", הבינה הדס, "אז בטח הוא באמריקה, ורק לכן הם לא מוצאים אותו..." עיניה טיילו על התקרה, מציירות לעצמן עולם דמיוני. "הי! ואבא יצטרך לטוס לאמריקה כדי לקחת אותו!"
יהודה הנהן.
"יאוו...." עיניה הורדו לשטח הסלון, מקוות. "הלוואי שאבא ייקח אותנו גם לאמריקה..."
"אני לא רוצה", מיכאל משך בכתפיו. הם הביטו בו בהפתעה. "אני גם לא רוצה שאבא ייסע".
"למה???" קראו הדס ויהודה ביחד.
מיכאל משך בכתפיו הצנומות, "אני מפחד".

---

אם אהבתם, אשמח אם תפנקו אותי בביקורות והארות, וכמובן, בלייקים!
תודה רבה!
נוע לבין

 

[נועה לבין (Tamar)]

ביקורות, מישהו?
האם הפרק היה כל-כך מושלם??

 

[Chaya Lea]

ביקורות, מישהו?
האם הפרק היה כל-כך מושלם??

לא יודעת
הוא באמת היה מדהים
ועם הכיוון הזה שהעלילה קיבלה, במקום לחפש על מה לבקר אותך אני מעדיפה לחכות במתח להמשך
(שיבוא כבר!)

 

[נועה לבין (Tamar)]

לא יודעת
הוא באמת היה מדהים
ועם הכיוון הזה שהעלילה קיבלה, במקום לחפש על מה לבקר אותך אני מעדיפה לחכות במתח להמשך
(שיבוא כבר!)

תודה!! איזה כיף לקבל תגובות כאלה
(מסוג הדברים שגורמים לי לשבת על הפרק הבא)

 

[הגיבן (ת)]

זזנו! אהבתי. אהבתי את כיוון החקירה, אהבתי שהם "הולכים ברגליים" במקום להמציא קיצורי דרך של המאה השלושים שלא באמת סבירים. תודה.

"כל כך הייתי רוצה..." לחש נתן, "שיחזור אלי. הביתה. שישמור שוב מצוות, שיהיה... כמו שהיה קודם. ילד טוב".

חושבת שאפשר להשמיט את המילים האלה מתוך המשפט. כבר בתחילת השיחה מוכן שזה מה שנתן מתכוון , ולתת לקוראים להבין לבד, יחזק את הרושם של המשפט הזה.

"איתי יחזור". לחש גם רועי. שניהם נעצרו מול בית הכנסת. "אבל הוא לא יחזור להיות כמו קודם. הוא יהיה איתי אחר. טוב יותר. הוא השתנה, אולי, וגם ישתנה. אבל לטובה".

"גם אם" במקום "אבל" נשמע יותר מתאים לרועי. רועי מתחיל את השיחה בעמדה של "איתי טוב כמו שהוא". נתן מתחיל את השיחה בעמדה של "איתי לא יהיה טוב כל עוד לא יחזור להיות כמו פעם". במהלך השיחה נתן לא מספיק תמך בצד שלו, ואני לא מאמינה שרועי היה משתכנע ממנו, אבל אני מאמינה שרועי מוכן לזרום איתו כדי להרגיע אותו.