עזרה מחפשת שם של ספר שהתפרסם בהמשכים בעיתון משפחה

  • הוסף לסימניות
  • #1
(שואלת בשביל חברה)
סיפור בהמשכים שהתפרסם בעיתון משפחה בערך לפני 7 שנים.
על מישהי עם סוכרת נעורים שעושה מסע עם אמא שלה. משהו כזה...
זה יצא אחר כך בתור ספר. אולי מישהי זוכרת את שם הספר???
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מותק של ילדה, אולי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
תודה על התשובות!
אלה לא הספרים הללו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אולי את מתכוונת ללדהור עם הרוח של רחלי לביא? (אם אני לא טועה זה השם של הספר. עם ציור של סוס בכריכה...)
הבת שם התמודדה עם סרטן בילדות
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אולי את מתכוונת ללדהור עם הרוח של רחלי לביא? (אם אני לא טועה זה השם של הספר. עם ציור של סוס בכריכה...)
הבת שם התמודדה עם סרטן בילדות
אני חושבת שלא. קראתי אותו ואין של סוכרת... (החברה שלי זוכרת בפירוש שבסיפור דובר על סוכרת. היא קראה למעשה רק כמה פרקים ממנו)
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
יש סיכוי שאת מתבלבלת עם תחנות?
אין שם חולת סוכרת אבל יש מסע עם האמא.
אה, והבחורה שם היתה שמנה, אז אולי זה היה האישו עם האוכל שהיא זוכרת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
יש סיכוי שאת מתבלבלת עם תחנות?
אין שם חולת סוכרת אבל יש מסע עם האמא.
אה, והבחורה שם היתה שמנה, אז אולי זה היה האישו עם האוכל שהיא זוכרת.
היא זוכרת בבירור שמדובר בסוכרת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
אני זוכרת את הסיפור
ילדה עם סכרת שהסתירה את המחלה
אולי הסופרת לאה סמילנסקי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
מאה אחוז אולי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
  • הוסף לסימניות
  • #15
מצאתי אותו בגוגל (של ש' טרויבע?) אבל לא מצאתי תקציר עליו. את זוכרת את העלילה?
מדגדג לי אבל שזה היה במרווה לפני שנים שנים
אז כנראה שזה לא זה?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים מקור [לא] אמין

*סיפור בהמשכים - מקור [לא] אמין*


פרק 1



מושב צלפון 2024


שעון האורלוגין הישן שעמד במרכז הסלון סימן כי שעת השקיעה קרבה. מרגלית פתחי המתינה לנכד שלה שישוב מיום עבודתו העמוס.

מאז סיים את הצבא, עבר נועם לשירות המשטרה בתפקיד יס"מ. אביו שעבד במשטרה קיפח את חייו באמצע פעילות. מחבל שלף סכין והרג אותו למוות. בנו נועם ממשיך דרכו. לא רואה את עצמו עובד בשום עבודה אחרת.

דפיקה קלה על דלת הבית. מרגלית אפילו לא קמה, ידעה שהנכד שלה הגיע. היא דאגה לו בכל מאודה, עוד מאז נולד, אבל מהרגע שאביו נהרג ועבר נועם לגור איתה, דאגה לו אף יותר.

"בא חביב גלבי ורוחי. בא", קרא לו מהספה בסלון, מושיטה את ידיה לחיבוק חם. היא כבר לא צעירה כשהייתה, הגוף לא מתנהג אותו דבר. היא המשיכה לשבת, קשה לה לעמוד עכשיו.

נועם פתח את הדלת, נכנס תוך שהוא סוגר את הדלת חזרה, ומתקרב לעבר סבתו. מתכופף אליה מתרפק על החיבוק. כמה היה נותן רק בשביל לקבל חיבוק כזה מאביו, או מאימו. מרגלית הכירה את התחושות שלו, קראה אותו כמו ספר פתוח.

"אז מה סבתא. מה מספרת? איך עבר עליך היום", נועם התיישב לידה. גופו הרחב נכנס ברוחב שנותר בין סבתו לספה.

"תודה לק-ל יום יום", מרגלית הניחה ידה על פיה נשקה ושלחה אותה לשמיים. מעניקה נשיקה למי שאמר והיה העולם. "לא עשיתי כלום היום. איפה אני כבר לא כמו פעם. הייתי קמה בבוקר מכינה פיתה, ומרק, וחלבה, וסחוג, ולפעמים גם לחוח. היום בקושי למיטה יש לי כח ללכת". צחקה. צחוקה היה מר. "ביקרת את אמא?" העבירה נושא, לא רוצה להתרכז בעצמה.

"האמת שלא הייתי אצלה כבר כמה שבועות נראה לי שלושה", נועם נשמע מבואס. כאוב.

מרגלית אספה את שארית כוחותיה מהיום המשעמם שעבר עליה. מוציאה מהמקרר קערה של אורז וקציצות. חיממה לנכד האהוב שלה, והגישה לו לשולחן. "בא יא איבני. תאכל משהו".

"סבתא. אל תטרחי אני יכול להכין לעצמי", נועם התיישב ואכל בתיאבון.

"למה לא הלכת לבקר את אמא", מרגלית הביטה בצלחת מתמלאת נחת. נהנית לראות אנשים שבעים. "אתה יודע אמא יש רק אחת", חייכה בעצב.

הבית כמעט ולא ידע רגעי אושר. אפילו ביום שסיים נועם את הצבא, אף אחד לא דאג לעשות לו מסיבת שחרור, או כל דבר שחייל אחר היה עושה ברגע שהשתחרר. את הכסף שקיבל מהצבא שמר לימים אפלים שאולי יבואו.

"אני יודע סבתא", נועם הניח את המזלג על השולחן, מביט בעיניה הטובות של סבתו. "אבל אני לא מסוגל ללכת עכשיו, את זוכר מה היה שם בפעם שעברה. המלחמה הזאת לא עושה טוב לאנשים".

"כן אני יודעת", הביטה מרגלית בתמונה של בעלה המנוח שממוסגרת בגדול ומונחת על ארון הנעליים במסדרון. יש לה עוד תמונה קטנה בחדר השינה שלה. "גם סבא שלך לא ידע לקבל את המלחמה הזאת טוב", היא נזכרה כיצד שמע בשמחת תורה את ההזעקה הראשונה, הוא כבר היה בדרך לבית הכנסת, מיד חזר וירדו שניהם לקומה התחתונה. אין להם ממ"ד בבית. כל הלחץ, הכאב, והידיעות שהגיעו מהשטח גמרו אותו. חצי שנה הצליח לשרוד אבל התקף לב אחד סיים את הסיפור.

"סבתא לא התכוונתי לצער אותך", נועם המשיך להביט בעיניה של סבתו. דמעות גלשו על לחייה. הוא קם והעניק לה חיבוק אוהב. "אני אבקר את אמא שוב בקרוב".

"אבל חשוב לי שתזכור. נכון שאני גידלתי אותך, והענקתי לך. אבל זה בגלל שאמא לא יכלה לעשות את זה", מרגלית ניגבה את עיניה. "וודאי לי שאם אמא הייתה יכולה, היא הייתה עושה עבודה נפלאה. הרבה יותר טוב ממני". מרגלית קמה נעזרה בנכדה, ונשכבה במיטתה. "תודה יא איבני. שהשם ישמור לי עליך".

"תודה סבתא. שישמור גם עליך". נועם כיסה אותה ויצא מהחדר.

התמונה הקטנה של זכריה פתחי הביטה בה. מרגלית הביטה בו בחזרה. "איך עזבת אותי כאן לבד יא זכריה. איך? תשמור לי על נועם. תבקש שם רחמים עליו. מסכן הילד!!! כל כך הרבה סבל עבר עליו. הגיע הזמן שינוח".



השעה כבר מאוחרת. נועם שתף את הצלחת בה אכל. והתיישב בספה. לרגע אחד הביט על הבית. מחשבה על קניית רהיטים חדשים עבור סבתא שלו, עוברת בראשו מידי יום. ובכל יום חוזר המשפט הקבוע שלה ומהדהד בראשו. נשמה תשמור את הכסף שלך. אתה יודע איך אומרים שקל לבן ליום שחור. אין לדעת מה ילד יום יא איבני.

בדיוק מה יותר שחור מעכשיו!!!

מדינה במלחמה. אבא איננו. סבא איננו. אמא אין. וסבתא שרק דואג ודואג בגללי.


נועם נשכב בספה מוציא את הסלולרי מכיסו. רוצה להעביר את המחשבות. שיחה נכנסת מופיעה במסך. נאסר אבו-סאלח.

"הלו", נועם ענה קולו עייף. מבקש לישון.

"יש לי חדש", נאסר העביר מלל קצר. "במקום הקבוע בעוד שעה?"

נועם התרומם במהירות. מנתק. מתארגן. לפני שיצא העביר מבט אחרון לעבר סבתו. מתלבט האם להשאיר לה פתק למקרה שתתעורר. לקח את מפתחות הרכב, מחליט לא להשאיר פתח. אין לו זמן. אסור לו לאחר. כל שניה קריטית.

הוא יצא נושק למזוזה. מתפלל תפילה חרישית לבורא עולם שישמור על סבתו. ועלה לתוך רכבו, מנהיג את הרכב קדימה למקום המפגש.

בליבו קיווה לטוב. אולם גופו ידע גם ידע שבכל פעם שניפגש עם נאסר אבו-סאלח משהו רע קורה.
.....
בס"ד

תעשו לעצמכם טובה: לפני שאתם פותחים את הספר הזה, תבדקו שיש לכם מספיק אוויר בריאות. דבורי רנד הולכת להכניס אתכם למרתון של נשימות קצרות, מנעד רגשות רחב, ומחשבה אחת חצופה: האם יכול להיות שגם לי מותר פשוט להיות בטטה?

אז נרחיב קודם על הסגנון. הכתיבה חדה. חותכת. צינית. בלי תיאורים שגורמים לכם לנמנם.
הסופרת לא מבזבזת מילים. היא יורה אותן. וזה פוגע בול איפה שכואב, ומצחיק בדיוק איפה שצריך. המילים רצות, המקצב מהיר, עד לסגירת מעגל יפה שמשאירה אתכם עם הדהוד בלב. יש מנוחה. ושמחה. ונחת.

ובכן, כל זה מוגש לכם דרך סיפורה של מנוחי. למה קוראים לה ככה? לא יודעת. אולי כי הסופרת רצתה שהיא פשוט תנוח, תפסיק לרדוף אחרי אשמה ורשלנות, ותתחיל להכיר בערך שלה, למרות ועל אף כל מה שסביבה עף. גם ככה, אין מגדל פיקוח בשדה התעופה של אמה.

ואם לא הבנתם: גיבורת הסיפור סופרת את כולם. את כל העולם, חוץ מאת עצמה. היא בטוחה שהיא לא בסדר, שהיא אשמה, כי ככה אמרו לה. ככה "הם" קבעו.

הספר נכתב בשפה אמינה, רגישה ובועטת. הוא מתאר את חייה של מנוחי, לביאה חד הורית במסווה של עלה נידף, נהדף ונרדף, שנאלצת להתמודד עם "הם", עם "הוא", ועם חמותה לשעבר המניחה "זרי תהילה" ליום המחר.
בין ימי שלישי - היום שבו היא רואה את הילדים, ורק אותם, לבין הדרישות של הסביבה, מנוחי מנסה לא להתפרק. ויש לה עזרה. הו, כמה עזרה.

יש לה את פרידה שמספקת חברות ארוכה, מתוקה וחנוקה.
פרידה היא "המפקד". היא מצווה להדליק תנור, היא מחליטה איזו חולצה לקנות, והיא אשת הקשר של הצד השני. היא מצליפה מוסר, היא חופרת, היא דואגת והיא מעצבנת. לא פלא שישנם גם רגעים בהם מנוחי רוצה לנתק כדי שיניחו לה להתעצבן בשקט.
ויש לה את אסתי. אסתי שלא סופרת אף אחד ממטר. בעלת הומור שחור יותר מקפה.
היא יודעת לשתוק, לעקוץ, ובעיקר - להבין את מה שאף אחד אחר לא מבין.
ויש לה את אמא. ואבא. ההורים הכי טובים שמחים ובריאים מכולם.

תוכלו למצוא בספר גם תובנות פסיכולוגיות יפות, תהליך התבגרות שלאט לאט קורה ובא, וברוך הבא. וגם מושג אחד שחובה לאמץ: "ערב בטטה".
כן, שמעתם טוב. זהו ערב שבו המעוז הוא הספה, והמטרה היא אחת: לעשות כלום. להתעלם מכל מה שצריך אותנו. כמה פשוט. ככה קל. ככה הוגן.
אהממ, תלוי את מי שואלים...

אז למה? למה כדאי לכם לקרוא את הספר הזה?
אולי כי כולנו קצת מנוחי? כולנו לפעמים מרגישים אשמים בכל מה שקורה לנו, עד שאנחנו לומדים להפסיק לספור אחרים ולהתחיל לספור את עצמנו.

מנוחי גדלה. היא מפסיקה לבקש תיווך לשוני מפרידה. היא יוצאת לים. היא לוקחת תפקיד ניהולי, ולמרות החשש, היא מוצאת סוף סוף מנוח.

ובעצם, זה כל הסיפור של "פחות או יותר". ספר שמסמל חוסר מושלמות. מזכיר לנו שהחיים הם לא שחור או לבן, אלא משהו באמצע - לא פחות ולא יותר. והדמות המככבת בו היא לכל הדעות הרבה יותר מפחות.

לסיכום, הספר הזה הוא מסע פסיכולוגי דק, ציני ומצחיק עד דמעות על מישהי שמוצאת את הדרך חזרה לעצמה.
הוא יגרום לכם לרצות לצחוק, לבכות, ושוב לצחוק, לחשוב על האימהות שלכם, ואפילו קצת לרצות להיות בטטה על הספה.
כי בסוף, אישה טובה יותר היא אישה שמטעינה את עצמה בעצמה לעצמה.


@dvory , ספר מקסים. רק הערה קטנה: "לכל זמן ועת" הנוסטלגי? זה צליל וזמר. פילדלפיה זה משהו אחר לגמרי : )

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה