דרוש מידע הִרְהוּרִים אַחֲרֵי הָאוֹר (על ובעקבות הספר "שניה לפני האור")

[אמא ומתכנתת]

תצביעי יותר מדויק על השינוי על מה כבר אפשר לוותר?
להסתובב במשך שנים בבית מלוכלך? לאכול ביסקוטים? להשאיר את הילד בגן?
אולי קראתי יותר מדי מזמן, אבל על מה היא יכלה לוותר?
יש לי 4 קטנים ועוד כמה בוגרים. אין לי עזרה (תודה לה' הגדולים לומדים מבקר עד ליל כמו אבא שלהם)
והמחשבה הזו שההקלה שאני יכולה להקל על עצמי היא על ידי הורדת תפקידים בעיני לא נכונה. והיא מרגיזה.
בני הבית צריכים לאכול, משמע יש גם לערוך קניות ולארגן את המטבח לפני ואחרי לשטוף כלים או להוסיף כמה שעות עבודה למימון החד פעמי. הבית צריך להיות מסודר כדי שכל אחד ימצא את חפציו שלא יאבדו ולא יהרסו (אין גם כסף מיותר לרכוש חדשים..) הכביסה צריכה לתפקד כדי לחסוך שעת עבודה יקרה בבקר בחיפוש אחר גרביים לכל זוג רגליים. שבת וחג צריך לכבד כי חונכנו לזה וגם חשוב למצב רוח. לחינוך הילדים.
אז לא לצחצח כלי כסף? לאבק את המנורות? להכין עוגה בכמה קומות? לא ראיתי תאורים כאלה בספר...

תרשי לי להניח שמעולם לא עבדת במשרה מלאה עם שירה צפופה של קטנטנים (וכשאני כותבת צפופה אני מתכוונת צפופה).
ואם היית שם אז כנראה מרחק הזמן השכיח ממך דבר או שניים.
או שאת יצור מושלם שלא יצא לי להכיר כמוהו.

 

[nori]

אוקיי, לא רוצה לעצבן.
אבל כל אמא ל-4 ילדים מתחת גיל 4 (וזה שיש לך גדולים משנה מאוד את התמונה, גם אם הם לומדים כמו אבא שלהם) תוכל לתת לך דוגמאות. השאלה אם היא תרצה. אני לא, כי כמו שכבר כתבתי אני לא רוצה לעצבן.

כל אמא לגדולים היתה גם אמא לקטנים.
צריך להתישר עם המציאות ולעשות את מה שנדרש ולא מעבר. אבל מה שנדרש הוא מספיק בשביל שהתאורים על נחמי יהיו אמינים. להגיד שהקושי שלה היה כי עשתה יותר עושה עוול לאמהות של 4 קטנים. כי המינימום הנדרש זה הרבה וקשה.
איך להתמודד עם הקושי? אולי אצל חלק מהנשים במצב הזה יהיה לא לשטוף את הבית לחג. אצל רבות אחרות לדעתי זה יחמיר את הקושי והתסכול.

 

[shira bira]

אני לא חושבת שזה שינוי שכל אשת אברך צריכה לעשות.
אני חושבת שזה שינוי שכל אשת אברך עם 4 קטנטנים שאין לה עזרה מבחוץ חייבת לעשות, אחרת במשך כל תקופת הגידול הקשה שלהם היא תרדוף אחרי המושלמות ולא תגיע אליה, ותחושת המרמור תישאר, גם אם בעלה יעזור לה שעתיים ביום.
מנסיון.

יכוליות אבל מי אמר שהספר היה חייב לשקף את זה?
כלומר: האם ספר שלא משקף זאת לוקה בחסר מבחינה ספרותית?

 

[עליסה בארץ הפלאות]

תצביעי יותר מדויק על השינוי על מה כבר אפשר לוותר?
להסתובב במשך שנים בבית מלוכלך? לאכול ביסקוטים? להשאיר את הילד בגן?
אולי קראתי יותר מדי מזמן, אבל על מה היא יכלה לוותר?
יש לי 4 קטנים ועוד כמה בוגרים. אין לי עזרה (תודה לה' הגדולים לומדים מבקר עד ליל כמו אבא שלהם)
והמחשבה הזו שההקלה שאני יכולה להקל על עצמי היא על ידי הורדת תפקידים בעיני לא נכונה. והיא מרגיזה.
בני הבית צריכים לאכול, משמע יש גם לערוך קניות ולארגן את המטבח לפני ואחרי לשטוף כלים או להוסיף כמה שעות עבודה למימון החד פעמי. הבית צריך להיות מסודר כדי שכל אחד ימצא את חפציו שלא יאבדו ולא יהרסו (אין גם כסף מיותר לרכוש חדשים..) הכביסה צריכה לתפקד כדי לחסוך שעת עבודה יקרה בבקר בחיפוש אחר גרביים לכל זוג רגליים. שבת וחג צריך לכבד כי חונכנו לזה וגם חשוב למצב רוח. לחינוך הילדים.
אז לא לצחצח כלי כסף? לאבק את המנורות? להכין עוגה בכמה קומות? לא ראיתי תאורים כאלה בספר...

אני מזדהה עם דברייך מאד.
בא לי לפעמים לצעוק- על מה בדיוק אני אוותר?!

יש בכל זאת פה ושם ויתורים קטנטנים שאפשר לעשות. לא יודעת אם שווה. אישית לי זה לא שווה.
ספרה לי חברה שהיא מניחה את הכביסה בארונות בתוך סלסלות בלי לקפל. וזה ממש קשה לה, כל פעם שהיא פותחת את הארון היא מתוסכלת...

עוד דוגמה שקראתי פעם בטיפים לעקרת הבית (!) לא לאסוף משחקים בסוף היום ולהשאיר אותם על הרצפה למחר - כאילו נגזר עלי לדשדש כל הערב ולקום בבוקר לרצפה זרועת משחקים? נו באמת.

 

[shira bira]

אני כתבתי את זה בשביל אלה שתארו איך הורדת להם את אושר האברכיות....

מוטב יבדקו עם עצמם אם האושר היה שם מלכתחילה.
כי אושר אמיתי שבא מיישום של אידאל והשקפה לא יכול להתפוגג בעקבות ספר.

 

[nori]

תרשי לי להניח שמעולם לא עבדת במשרה מלאה עם שירה צפופה של קטנטנים (וכשאני כותבת צפופה אני מתכוונת צפופה).
ואם היית שם אז כנראה מרחק הזמן השכיח ממך דבר או שניים.
או שאת יצור מושלם שלא יצא לי להכיר כמוהו.

חחחח.
אני לא יצור מושלם. אני פשוט טוענת שגם רמה נורמלית של בית. הוא קשה מאד לתחזוקה. להוריד את הרף מרף נמוך באופן אישי לא נראה לי פתרון לבעיה.
אולי רעיון לרותי קפלר לכתוב לנו ספור על אשה ששמעה לכל העייצעס הורידה את הרף. התביישה מכל מי שנכנס הביתה. שנאה להיות בבית של עצמה. השקיעה אנרגיה מיותרת שבית לא מאורגן דורש (חיפוש בגדים נקיים, חפצים מושחתים, אי כשירות משחקים וכו') הסתובבה רעבה בביתה, הביטה בבעלה שפותח וסוגר ארונות בחיפוש אחר מזון ראוי. אולי מוחה היצירתי של רותי ימצא סוף טוב לסיפור. אה, בסוף הילדים גדלו והיא נזכרה בערגה בימים היפים של פעם.

 

[עליסה בארץ הפלאות]

אוקיי, לא רוצה לעצבן.
אבל כל אמא ל-4 ילדים מתחת גיל 4 (וזה שיש לך גדולים משנה מאוד את התמונה, גם אם הם לומדים כמו אבא שלהם) שגם עובדת במשרה מלאה, תוכל לתת לך דוגמאות. השאלה אם היא תרצה.
אני לא, כי כמו שכבר כתבתי אין לי עניין להרגיז.

דווקא מעניין אותי.
מחפשת על מה לוותר ושלא יצא שכרו בהפסדו

 

[לירי]

משהו קטן ומהיר (סליחה אם אין מאה אחוז דיוק, קראתי פעם אחת ומזמן) וסורי על קטיעת הדיונים פה...
שסיימתי לקרוא ידעתי שכולם יאהבו את דודי וישנאו את גדליה. אני לא. הוא היה קפדן מידי גם בשבילי, אבל הוא היה אמיתי. זו הדרך שלו. זה מה שהוא חשב שנכון וישר ודבק בזה. וזה מוערך. מירי עיצבנה אותי, מעבר לזה שלא ככה מתבטאות וחושבות ומבינות בנות 11...היה בה משהו מעצבן. אין לי מושג למה.

אהבתי נורא את מחזיק המפתחות מתנה לחג. זה היה מרגש ותמים, הבנת בדיוק במי מדובר( וזה בהחלט יכול לקרות.) ומי שאמר שהסיטואציה עם נחמי ואמצע הלילה וחום וזה לא הגיוני אז הגיוני ועוד איך, נחשפתי לסיפור דומה דווקא ממשפחה לא חסידית.

ו....למה רק אני אהבתי דמות שולית נורא- את יואלי..?

 

[אמא ומתכנתת]

חחחח.
אני לא יצור מושלם. אני פשוט טוענת שגם רמה נורמלית של בית. הוא קשה מאד לתחזוקה. להוריד את הרף מרף נמוך באופן אישי לא נראה לי פתרון לבעיה.
אולי רעיון לרותי קפלר לכתוב לנו ספור על אשה ששמעה לכל העייצעס הורידה את הרף. הרגישה דחויה בחברה. חדלת אישים, שנאה להיות בבית של עצמה. השקיעה אנרגיה מיותר שבית לא מאורגן דורש (חיפוש בגדים נקיים, חפצים מושחתים, אי כשירות משחקים וכו') אולי מוחה היצירתי של רותי ימצא סוף טוב לסיפור. אה, בסוף הילדים גדלו והיא נזכרה בערגה בימים היפים של פעם.

אני טוענת שיש כמה רמות וסטנדרטים.
ושצריך בכל תקופה לעשות הערכה מחודשת למה אני מסוגלת ולמה לא.
מה חשוב לבריאות הגוף והנפש שלי ושאר בני הבית ומה פחות, ולתעדף בהתאם.
זה הכל.

 

[shira bira]

ו....למה רק אני אהבתי דמות שולית נורא- את יואלי..?

כי יש בו משהו מאד מכיל, אוהב אדם ולא שיפוטי.
ובמובנים מסוימים הוא חלק מהדבק העדין של המשפחה הזו.

 

[מירימ]

אני מזדהה עם דברייך מאד.
בא לי לפעמים לצעוק- על מה בדיוק אני אוותר?!

יש בכל זאת פה ושם ויתורים קטנטנים שאפשר לעשות. לא יודעת אם שווה. אישית לי זה לא שווה.
ספרה לי חברה שהיא מניחה את הכביסה בארונות בתוך סלסלות בלי לקפל. וזה ממש קשה לה, כל פעם שהיא פותחת את הארון היא מתוסכלת...

עוד דוגמה שקראתי פעם בטיפים לעקרת הבית (!) לא לאסוף משחקים בסוף היום ולהשאיר אותם על הרצפה למחר - כאילו נגזר עלי לדשדש כל הערב ולקום בבוקר לרצפה זרועת משחקים? נו באמת.

חח
אני ממש כזאתי, באושר
יש דברים שרשמית אני לא מקפלת, אבל תיסכול אין לי מזה, (משאירה אותו לדברים מהותיים יותר מחולצת בסיס לבנה מידה 6 שמונחת יומיים בארון לא מקופלת)
ומשחקים, אמנם מלכתחילה מסדרים (הילדים), אבל גם אם לא מספיקים זה לא נורא ואף אחד לא דורך על זה עד שהוא מגיע למחרת לחדר משחקים כדי להפוך את החדר מחדש
מה שאומר שי הרבה הבדל בין בית לבית בכל מיני נתונים
ומשחקים בסלון או בחדר שהילדים ישנים באמת אי אפשר להשאיר... וכו

 

[פרידה1]

חוץ מהעובדה שכל הספרים של קפלר, הם ליגה אחרת, לדעתי ולדעת הרבה.
אהבתי שעלתה כאן נקודה כ"כ רלוונטית לדור ולתקופה,
הקטע של בחורות לקשקש שהן "רוצות" בעל לומד,
בשעה שבפועל הן לא בנויות לכך משום כיוון.

והתוצאה היא-במקרה הטוב שהוא רוצה ובנוי ללמוד באותה מידה שהיא רוצה ובנויה לכך שהוא ילמד....
או במקרה הפחות טוב-שהבעל אכן לומד והיא מקריבהההההההה

וכאן, הסופרת מראה לצופים ,נערה עם אופי, רצונות, לבטים.
לא אחת שאוטמת את המח ואת והלב ומכריזה : "אני רוצה רק בעל לומד"!
כי ככה כל הכיתה אומרת...וככה כשאני אתארס המחנכת תראה שאני בחורה ברמה עם שאיפות...."

 

[אריסטוקקטוס]

אמנם אנו רגילים להסתכל בהערצה על נשותיהם של גדול"י, איך שהן הקריבו את עצמן לטובת בעליהם, בטוחים אנו שזה הגיע להם בקלות, אולם ישנם מקרים שזה ממש לא היה בקלות, זה היה מלווה בהמון קשיים. ואנחנו נפגשנו רק עם סוף הסיפור הזוהר והנוצץ, ולא היה יודעים את תחילתו ואמצעו.

לדוגמא ידוע לי ממקור מוסמך, על אחד מגדול"י הידועים ביותר, שאשתו עזבה את הבית פעמיים מכיון ונשברה מרחפנותו ולא שרדה זאת, על אף שהמית את כל כולו בעולמה של תורה. אז כשהיא חזרה, אף אחד לא הבטיח לה שהיא עוד תראה את עולמה בחייה. זה כלל לא היה בטוח. עם זאת, הקריבה את עצמה וזכתה לבסוף.

מה לעשות, הקב"ה לא שלח אותנו לכאן כבני מלאכים, אלא כבני אדם. זה מה שהוא מצפה, שנבחור, שהנשמה והחומר ילחמו זה בזה, לפעמים זה קם וזה נופל, עד מאה עשרים, ויש כאלו המנצחים לגמרי ויש כאלו שחלקית ויש כאלה שבקושי.

(נ.ב. לא קראתי את הספר)

 

[הדבש והעוקץ]

קראתי את כל הדעות בלהיטות
שמעתי הרבה ויכוחים על הספר
מנסיון של ויכוחים ארוכים מאד עם אנשים דעתנים מאדדד
האלו שמבקרים את הספר (לא מדברת על נקודות דקות אלא על הרעיון הכללי) זה כאלו שקראו את הספר פעם אחת בלבד, ולא מספיק התעמקו.
לדעתי מי שיצא מהספר עם האומללות האברכית ביד פספס את הנקודה העיקרית בספר.
מכירה באופן אישי בחורה שהייתה בכיוון של בעל חצי עובד חצי לומד או כל משהו פשרני כזה,
אחרי שקראה את הספר הזה היא ספרה לי שכל כיוון החשיבה שלה השתנה,
אמנם היא עוד לא התארסה אבל היא מחפשת בחור רציני שיושב ולומד!!
הזכויות של הסופרת...

 

[החכמה צודקת]

קראתי את הספר חלקית ככה שמה שאני כותבת זה רק מניחוש והשערה.
ההשערה שלי למה היו כאלה שהתעצבנו על שוע זה כי הוא אברך.
כלומר אם הוא היה בעל עובד אבל רחפן היו מסתכלים על זה כהתמודדות בין הזוג.
וכאן שהוא היה אברך היו כאלה שהרגישו (ולדעתי זה לא נכון) שזה לא מתאים ולא יפה לצייר אברך כזה עילוי כרחפן......
כאילו מבחינתם, אברך זה שלימות!
וסיפור כזה פוגע בתדמית של האברכים.
לעניות דעתי, כמה שהאברכים זה העם הכי מיוחד בתבל - יש גם ביניהם כאלה שצריכים לשנות, להשתנות וכו'

 

[אתיס]

נהניתי מאוד מהספר הזה!
כתיבה איכותית וברמה, עם עומק, ספר שנדיר מסוגו בציבור שלנו (בלי רק צרות, שידוכים וכו)ג ם אני הרגשתי יותר מידי מסכנות ש'נשבה' מהבית של שוע ונחמי, אבל השתכנעתי מפה קצת אחרת...
בספר על נושא כ"כ יפה חשוב ונוגע, הייתי שמחה שאיכשהוא גם יוזכר שגם אישה שבעלה עובד לא תמיד זוכה ממנו לעזרה, ואפילו פחות, ביננו כשילד חולה והבעל עובד הוא הרבה פחות יכול להעדר (לא שבגלל זה אברך צריך להישאר עם הילדים החולים...) אבל יש קשיים רבים ובפרט לעזרה בבית גם כשהבעל עובד.

חוץ מזה שאני באמת חושבת שזה משוגע שהיום נשים עושות הכל!!! (מפרנסות, עובדות מטפלות בילדים ומתחזקות את הבית)
כן, אפשרי ולגיטימי להרגיש בנוח לבקש עזרה בלי נקיפות מצפון, ותודה על הספר.

 

[עדיה שיר]

1. וכה פתחנו את תשפ"ב, עם ניו-בורן כחול ומשובב נפש


זוכרים אולי, את תשפ"ב, תשפ"ב שלנו, עוד כשהייתה קטנה?

כשתשפ"ב הייתה תינוקת-ניו-בורן משובבת במיוחד. שכל כולה פרצוף של – העתיד המבטיח עוד לפני.

לפני שהתכערה בהמון דברים, דברים שכבר שכחנו, דברים שאנחנו מעדיפים שלא לשכוח – וכאלו שאנחנו לא מצליחים. ולפני שסתם, המון ימים של סתם ושממון חרצו חריצים יבשים בפניה.

בימים האלו, של בין יום הכיפורים לסוכות, היה כמובן את סבב הקניות הקבוע.

אבל בשונה מתמיד, סבב הקניות של טרום סוכות לא היה בהכרח צבוע ירוק, כלומר אתרוגים וסככים, כי היה בו גם מרכיב כחול. כחול עז, יש לומר.

כי אני, גם אני כמו עוד הרבה, צעדנו יפה נופה, ופתחנו חגיגית את שנת הספרות תשפ"ב ב"שניה לפני האור, מאת רותי קפלר".

והוא היה מבטיח כמו הניובורנית הזו. או בעצם, לפי הגוון של הבגדים – המו הניו בורן הזה. כחול וקטן ומבטיח. אז מה, נכון שהדפים הצבועים כחול לכלכו קצת את הידים – אבל גם תינוק מתוק כזה, מלכלך אותנו מידי פעם...

אבל כך או כך, הספר היה מבטיח וחגיגי ויפה.

וזהו. שמרנו אותו עד החג, כלומר חוץ משלושה ארבעה פרקים שחטפנו בין פטיש לסדינים. ובחול המועד, על תה היביסקוס ורולדת שוקולד נפלאה, התפנקנו עליו.

והוא היה, בלי ספק, התגשמות של כל התקוות. רענן ועמוק ומצחיק ונועז ומגוון. כחול דומה לים, וים לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד.


לרגל שבוע או חודש הספר, הזדמנות נאותה לשתף כאן כמה הרהורים על, מתחת, ובעקבות הספר הזה. בעזרת השם ובישועתו, בכמה קטעים שיעלו באשכול זה.


צפה בקובץ המצורף 1137493

(קרדיט תמונה: אתר ההוצאה)

אני מאמינה שהסופרת תכננה שאלמד משהו מהנושא עד כמה האברכים הם לא מסכנים... (או הנשים שלהן)
הקטע... שהבנתי בדיוק ההיפך
סליחה אם זה לא היה מתוכנן.

 

[משתמש אנונימי]

ספר מאלף, בכל המובנים. אהבתי כ"כ.
רק הפריעה לי נקודה אחת- כשהועלה הרעיון ששוע ילמד עם רפאל, ההוא. אני חשבתי לי שכולם יסכימו ויהיה נורא נחמד, ושוע ירצה גם לוותר על התשלום בתוקף, כמובן. כי איזו הזדמנות לקרב יהודי. אבל.. כשהוא סירב, ובכזה זעזוע, והבושה של נחמי אח"כ על שהציעה לו- קיבלתי כזה בום בפרצוף.

 

[חסידויסית]

הרפאל ההוא רצה ללמוד סתם בשביל הנוסטלגיה וכו' ואפילו יפהל'ה התנגדה...

 

[משתמש אנונימי]

הרפאל ההוא רצה ללמוד סתם בשביל הנוסטלגיה וכו' ואפילו יפהל'ה התנגדה...

ואז?