שיתוף - לביקורת אכולי המאנצ'יז (2)

  • הוסף לסימניות
  • #1
מאז שחדל לרדת המן בפתח ביתו, הסתובב שמואל כרובוט אחוז תזזית. עיין באובססיביות בלוחות מודעות ובפתקים מסלוטפים על רכבים ועמודי חשמל, אולי תחייך אליו איזו מודעה על עבודה מהבית ללא ידע מוקדם, מיוחדת לאברכי כולל שחפצים לעבוד רק שעה ביום, ועם משכורת של הייטק כמובן.

ואז הוא פגש את שרוליק הנדל"ניסט, אותו הכיר מתמונות בעיתון ומתשדירים ששמע באוטובוסים מזדמנים. שרוליק שלהב אותו בפאתוס על קרקע נהדרת אי שם בארץ שאוטוטו המחיר שלה עולה, כל כך קרובה לעיר שאפשר להריח תבשילים, משהו של פעם בחיים.

"אני מוציא לך משכנתא תיק תק, יש לי את האנשים הנכונים", כך שרוליק, "תחליט מהר שלא תבכה לי אחר כך כשתראה את פומרנץ מחתן ילדים בכבוד".

הוא הוציא משכנתא וקנה קרקע נהדרת, הגרייס עבר והתשלומים יורדים והקרקע עדיין לא זמינה, וגם שרוליק לא. החור החודשי הגדל כבולען רצחני הכריח אותו למכור את זכותו בקרקע במחיר הפסד לתמים התורן, ולחפש אפיק פרנסה אחר.

בארוחת הערב ישב שמואל ומצחו על הפורמייקה השרוטה, "מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני?" לחש לעצמו. הוא יודע שאשתו מאוכזבת מההתנהלות הכלכלית שלו, הוא גם יודע שהיא מאוכזבת מזה שהוא יאלץ לעזוב את הכולל, "עד כמה אדם צריך לעשות השתדלות?"

הוא קם בפראות, משליך את כיסא הפלסטיק לאחוריו, כאילו נבהל משתיקתו שלו, טרק את דלת המקרר ברגלו ונשם עמוק בהקלת מה. הוא החליט.

"אין כסף קל", סנט בעצמו, "אעבוד קשה ארוויח יפה ואתנהל נכון, היא תראה שיש לה על מי לסמוך, אוהו תראה".

למחרת בדרכו לתפילת מנחה קנה שמואל מכספי מעשר - כרטיס להגרלה של 'עזר לכולם' על חצי קופה ועוד כרטיס במגבית 'קרן הבניין' של איזו חסידות, וההגרלה על מאה אלף דולר.

לאחר תפילת שמונה עשרה בדמעות כמונה מעות, הוא י-ד-ע שהוא יזכה. בדרכו הבייתה חלף שמואל על פני עשרות מודעות ופתקי דרושים/ות מבלי להעיף בהם מבט. בשביל מה?

לאחר שבועיים הסתבר שאדם אחר זכה בכל הטוב הזה שהיה שמור לו, אך שמואל לא נשבר, הוא יודע שהקדוש ברוך הוא שומר לו את הדברים הטובים, אולי הגרלת הלוטו שבדיוק השבוע קפצה לממדים מבהילים היא הייעוד שלו?!

הוא עשה מנוי פיס במבצע, הרי ידוע שר' ישרואל סלנטר אמר שזו השתדלות, ודאבל לוטו בודד אחד בכדי שיוכל גם לעזור למשפחה, איך אפשר לעזור עם מיליון וחצי עלובים של המנוי, בקושי לחתן שתי בנות. החיוך הרגוע לא מש משפתיו גם בשנתו, מעתה זה רק אייבישטער והמספרים.

הוראת הקבע למפעל הפיס חזרה, אבל בכרטיס הדאבל לוטו יש זכיה של עשרה שקלים - בדיוק מחיר של כרטיס נוסף - אולי זה סימן?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מאז שחדל לרדת המן בפתח ביתו, הסתובב שמואל כרובוט אחוז תזזית. עיין באובססיביות בלוחות מודעות ובפתקים מסלוטפים על רכבים ועמודי חשמל, אולי תחייך אליו איזו מודעה על עבודה מהבית ללא ידע מוקדם, מיוחדת לאברכי כולל שחפצים לעבוד רק שעה ביום, ועם משכורת של הייטק כמובן.

ואז הוא פגש את שרוליק הנדל"ניסט, אותו הכיר מתמונות בעיתון ומתשדירים ששמע באוטובוסים מזדמנים. שרוליק שלהב אותו בפאתוס על קרקע נהדרת אי שם בארץ שאוטוטו המחיר שלה עולה, כל כך קרובה לעיר שאפשר להריח תבשילים, משהו של פעם בחיים.

"אני מוציא לך משכנתא תיק תק, יש לי את האנשים הנכונים", כך שרוליק, "תחליט מהר שלא תבכה לי אחר כך כשתראה את פומרנץ מחתן ילדים בכבוד".

הוא הוציא משכנתא וקנה קרקע נהדרת, הגרייס עבר והתשלומים יורדים והקרקע עדיין לא זמינה, וגם שרוליק לא. החור החודשי הגדל כבולען רצחני הכריח אותו למכור את זכותו בקרקע במחיר הפסד לתמים התורן, ולחפש אפיק פרנסה אחר.

בארוחת הערב ישב שמואל ומצחו על הפורמייקה השרוטה, "מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני?" לחש לעצמו. הוא יודע שאשתו מאוכזבת מההתנהלות הכלכלית שלו, הוא גם יודע שהיא מאוכזבת מזה שהוא יאלץ לעזוב את הכולל, "עד כמה אדם צריך לעשות השתדלות?"

הוא קם בפראות, משליך את כיסא הפלסטיק לאחוריו, כאילו נבהל משתיקתו שלו, טרק את דלת המקרר ברגלו ונשם עמוק בהקלת מה. הוא החליט.

"אין כסף קל", סנט בעצמו, "אעבוד קשה ארוויח יפה ואתנהל נכון, היא תראה שיש לה על מי לסמוך, אוהו תראה".

למחרת בדרכו לתפילת מנחה קנה שמואל מכספי מעשר - כרטיס להגרלה של 'עזר לכולם' על חצי קופה ועוד כרטיס במגבית 'קרן הבניין' של איזו חסידות, וההגרלה על מאה אלף דולר.

לאחר תפילת שמונה עשרה בדמעות כמונה מעות, הוא י-ד-ע שהוא יזכה. בדרכו הבייתה חלף שמואל על פני עשרות מודעות ופתקי דרושים/ות מבלי להעיף בהם מבט. בשביל מה?

לאחר שבועיים הסתבר שאדם אחר זכה בכל הטוב הזה שהיה שמור לו, אך שמואל לא נשבר, הוא יודע שהקדוש ברוך הוא שומר לו את הדברים הטובים, אולי הגרלת הלוטו שבדיוק השבוע קפצה לממדים מבהילים היא הייעוד שלו?!

הוא עשה מנוי פיס במבצע, הרי ידוע שר' ישרואל סלנטר אמר שזו השתדלות, ודאבל לוטו בודד אחד בכדי שיוכל גם לעזור למשפחה, איך אפשר לעזור עם מיליון וחצי עלובים של המנוי, בקושי לחתן שתי בנות. החיוך הרגוע לא מש משפתיו גם בשנתו, מעתה זה רק אייבישטער והמספרים.

הוראת הקבע למפעל הפיס חזרה, אבל בכרטיס הדאבל לוטו יש זכיה של עשרה שקלים - בדיוק מחיר של כרטיס נוסף - אולי זה סימן?
כשהתחלתי לקרוא את הקטע, רציתי לעצור. פחדתי שהוא יהיה חסר רחמים.
כשסיימתי (והיה שווה להמשיך.. ) הרגשתי שחילצת אותו מידי בקלות מהקרקע החקלאית. אולי ריחמת עליו גם.
רק איכשהו זה היה נשמע יותר מידי פשוט לעומת המציאות
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אני אחרוג ממנהג בעלי-בתים חשובים דפה, שנוהגים להעביר ביקורת רק על סגנון הכתיבה ורמתו, ומצליחים להתעלם מגוף התוכן ומהותו.

חוץ מהצגת חיבוטי הנפש של האברכים שנקרעים בין אהבתם הראשונה לגמרא, לבין חיובי הכתובה והפחד ממה תגיד האישה. מבחינה ספרותית טהורה, זה ענק.

אין ספק שהלכת קצת רחוק מידי, אף אחד לא באמת חושב שקניית כרטיסי הגרלות, היא תוכנית כלכלית שתוכל לאברך להרוויח מהצד.

ברור שהצבת פה מראה לאנשים שמבססים את ההשקפה שלהם ויותר נכון את ההתנהלות שלהם יותר על סיפורי ישועות מאשר על דברי רבותינו.

אנשים כאלה בטוחים שהמן צריך ליפות ובגלל שבר ענן מעל טורקיה הוא מתעכב. אז הם עוזרים להקב"ה למצוא אפיקים סולידים איך להוריד להם את המן.

ממה נפשכם, אם אתם בעלי ביטחון (בדרך שקיבלתם מרבותיכם), תשבו ותלמדו, תסתפקו במועט, והקב"ה כבר ימציא לכם את ההשתדלות הנכונה. אם אתם לא ואתם במסלול של השתדלות אז תחשבו איך האנשים שיש להם כסף עשו אותו. (רמז: לא מהגרלות).

יש מצב שמישהו מעביר לי את המאנצ'ס
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אין ספק שהלכת קצת רחוק מידי, אף אחד לא באמת חושב שקניית כרטיסי הגרלות, היא תוכנית כלכלית שתוכל לאברך להרוויח מהצד.
אמת. ההגרלות לא מספקות את השכל שמבין את הצורך, הן רק מעוררות את יצר הדחיינות, הרי עבודה לא בורחת (?) אז נחכה עד אחרי ההגרלה של מוצ"ש ונראה אם זכינו.. גם האנליטים של משרד האוצר מנצלים את היצר הזה עם הגרלות מחיר למשתכן ודירה באנחה בכדי לגרום לצעירים לחלום שעוד רגע תהיה להם דירה ובינתיים לשלם שכירות ולהוריד את ביקוש הקניה.
ביום שיסגרו את הפיס, לדעתי האבטלה תרד בכמה אחוזים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אמת. ההגרלות לא מספקות את השכל שמבין את הצורך, הן רק מעוררות את יצר הדחיינות, הרי עבודה לא בורחת (?) אז נחכה עד אחרי ההגרלה של מוצ"ש ונראה אם זכינו.. גם האנליטים של משרד האוצר מנצלים את היצר הזה עם הגרלות מחיר למשתכן ודירה באנחה בכדי לגרום לצעירים לחלום שעוד רגע תהיה להם דירה ובינתיים לשלם שכירות ולהוריד את ביקוש הקניה.
ביום שיסגרו את הפיס, לדעתי האבטלה תרד בכמה אחוזים.
אמת! לא חסרים שמואלים כאלו.
לא מבין איך המדינה מאשרת כזה דבר באופן רשמי, כשידוע כמה נזק זה גורם לשמואלים מסכנים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
שמואל ניגש בצעד בוטח לדוכן הקבוע של יום שלישי שנופל ביום של חצי ירח מערבי, "הפינה של סבטלנה"
הוא מישש את הטופס המלא, בספרות המתחברות לסכום הגימטריה של שמו של של הצדיק משלומי.

שלט חדש קידם את פניו:
"הזכיה תלויה במזל בלבד"

"פחחח...." גיחך למראה האזהרה, בעודו ממשש את קמיע הישועות שקיבל מקופת קבר הדייג הקדוש.

"אני מעל המזל."
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
ובפתקים מסלוטפים על רכבים ועמודי חשמל

והקרקע עדיין לא זמינה, וגם שרוליק לא

הוא י-ד-ע שהוא יזכה.

מעתה זה רק אייבישטער והמספרים.

בדיוק מחיר של כרטיס נוסף - אולי זה סימן?
אהבתי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

מתחת לעמוד חשמל זקן ונוטה על צידו, על שפת כביש מבוקע ודהוי, ישב בחור בעל עיניים חולמניות, והחזיק בידו כרטיס לוטו שמצא לפני שעה קלה.
בשכונת הרפאים הזאת, אין איש ברחוב הישן, רוח צוננת בעלת ריח מפחיד שנשבה על האספלט ההסדוק הביאה אליו את הכרטיס המקומט

"יכול להיות?!"

הבחור עצם עיניו ונדמה לו שהוא פולש לחלום לא לו.
הוא הרגיש תקווה מרעידת לב, יחד עם אשמה אפלה.

"לא ייתכן, הרי..."

"ואולי דווקא כן"

עפרורית שחורה לבנה העיפה הרוח מתוך סדקי הכביש.
ציפור מבריקת עיניים נחתה על גדר מולו.
הביטה.

הבחור הרים את הנייר אל מול השמש ודמיין שזהו מכתב ממרחקים, ממישהו שתמיד צפה בו, ולא הציג את קיומו לעין.

האם החיים שלו משתנים?

העיר האבודה זרקה לו חידה אכזרית
כל חלון ברחוב, כל רעף בגגות, כל ענן מתרחק, הפך לרמז.
הכל נצבע בסוד פראי.

הרוח התגברה, ושרקה בין מרזבים חלודים, שקיות ריקות עפו לכיוון אחד, ענפי עצים המו כמו גלים, והשמש שחקה בהם כמו קצף לבן זהוב. עמוד החשמל חרק, צירי מתכת כואבים.

הבחור קם על רגליו ושאג אל המרחבים.

הציפור שמולו בבהלת משק כנפיים המריאה והתיישבה על ארובת הגג, עדיין מביטה בו.

שאגתו חזרה אליו מהדהדת מכתלי העיר הריקה.


הוא התחיל ללכת עם הכרטיס הקמוט בין אצבעותיו.
מחזיק בו כמו שמחזיקים סוד חלש מדי כדי לשרוד, אבל יקר מדי כדי לוותר עליו.
הוא יצא מחוץ לעיר, וצעד בדרך העפר שעלתה וירדה בגבעות אינסופיות.
הערב כבר ירד על השביל המתרחק, ירח צהוב ועצוב נדלק מעליו להאיר את דרכו באלומה יבשה וחיוורת.
הכרטיס, שלא היה ברור אם הוא מציאה מקרית, פתיון שטני, מתת אהבה, בדיחה של הגורל, נסיון משמיים - נעשה כבד מרגע לרגע.

בכל פעם שהביט בו, עלה בו רחש קטן של תקווה, כזה שנולד מעצם האפשרות, לא מהסיכוי.
אבל בכל פעם שהרים את ראשו אל הדרך המתמשכת לפניו, ראה רק את חייו - אותם חיים שלא משתנים לעולם.
התהייה, החיפוש, התקווה, הכאב, הזכרונות, והזמן שלא מרפא כלום.

...הוא לא בדק.

לא מפני שפחד לגלות את האמת, אלא מפני שהבין שהתקווה עצמה היא הדבר היחיד שעוד מחזיק אותו זקוף.
שה"לא לדעת" הוא המקום האחרון שבו החלום שלו עדיין נושם.

עם כל צעד, הרוח התגברה, והכרטיס רעד בידו כמו כנף מרוטה.
בראותו בסופו של דבר את ביתו מרחוק.
את שדרת החנויות השוקקת. את תחנת הלוטו הבודדת, הזוהרת בכחול, עטויית פרסומות, הבטחות לאושר.
הוא נעצר.
הביט בכרטיס פעם אחרונה.
ושחרר.

הרוח סחפה את הכרטיס הלאה, מעיפה אותו מעל הגבעות, עד שנעלם בחשכה.
הוא עמד שם, בוהה אחרי הנקודה שכבר איננה, מרגיש איך משהו ממנו ניתק יחד עם הדף הדק הזה.

כשפנה ללכת הבייתה, בלי כרטיס ובלי חלום.
היו צעדיו קלים יותר.
כאילו דווקא הוויתור על האפשרות הבלתי-נודעת פינה מקום לאפשרויות אחרות, אמיתיות, ובעלות משמעות, ששמישהו עוד עשוי להניח בדרכו
אלכסנדר, שומר בסופרמרקט, בן 53, חזר הבייתה מהעבודה בשעה עשר ורבע בלילה.
הוא היה בדיוק באמצע. בין ההתלהבות של העליה ארצה והתרבות החדשה והקורצת, ובין השלווה העייפה של הפנסיה וההרגשה של "אחרי הכל אין כמו אמא רוסיה", עליה דיווחו חבריו הקנים.

למען האמת, לא היה לו שום חשק ללכת הבייתה הוא שנא את הרחוב הארוך שהכיר בו כל חלון ראווה, הוא שנא את המדרגות המלוכלכות אל הקומה השלישית. שנא להכנס לבית שהיה בעיניו כה זר עד כי לא ניתן לגעת בקירות בלי לבקש רשות ממישהו, ואי אפשר לעשות שום דבר נחמד בלי להזדקק לחסדי איזה משרד ישראלי ביוקרטי אי שם במרכז תל אביב.
והוא התגעגע.
לגעגועיו לא היה מושא ממשי, אבל הם מילאו את הצעידות הארוכות שלו על פני הרחובות, הוא צעד בבדידותו עטוף זיכרונות שונים ומשונים, מלא בהרהורים מסוג אחר, ובניחושים באשר לעתיד לבוא.
בהתחלה הוא היה מהרהר לו בשקט, אבל עם הזמן התרגל להגות בקול רם את מחשבותיו, כי כל דבר, אפילו קולו שלו, היה עדיף על פני הזרות האילמת של הרחוב הישראלי.

אם אדם בודד מדבר בקול רם, אין זה סימן לשיגעון. אלכסנדר הרי בסך הכל ביטא בקול רם מראות וזיכרונות שעלו וצפו בו מן העבר, מה אפשר לדרוש מאדם שגזרו ממנו חצי חיים.

היום הוא עצר ליד עץ. והתבונן ארוכות בעגלת משא מברזל הקשורה אליו בשלשלת חלודה.
"ראיתי את זה כבר" אמר אלכסנדר, ולא זכר היכן.
הוא כן נזכר בשיר ילדים, ששרו כשהיה יורד שלג, שם בסלורקנייביץ'.
"מי יודע איך זה באמת," שאל לבסוף את עצמו.
"אם עגלת ברזל ישנה היא בעצם שיר-שלג, יכול להיות ששום דבר הוא לא מה שהוא נראה בהתחלה"
"החלון ההוא, עם התריס העקום, מה הוא באמת? והשלט המתנדנד? והילדות שקופצות בחבל? וכל העולם, מה הוא בעצם?"
הוא המשיך לצעוד, כשהבין הוא לא יכול לענות על השאלות האלה.
אחר כך נכנס למכולת קנה חבילת שזיפים מיובשים. והתיישב איתם על ארגז ירוק הפוך ליד הפתח.

השעה הייתה אחת עשרה ושלוש דקות כשאדם אחד, עם קסקט, ניגש אל העץ, פתח את המנעול, הכניס את שלשלת הברזל אל תוך העגלה, והחל להסיע אותה.
הוא הבחין באלכסנדר המתבונן בו, והניף ידו בברכה. אלכסנדר נופף בחזרה.

בשעה עשרה לשתים עשרה, אכל אלכסנדר את השזיף האחרון, אל העץ, והשעין עליו את מצחו שעה ארוכה.
אחר כך הלך הבייתה.

בבוקר, בשעה שבע ועשרים בדיוק, עמד אלכסנדר בפתח הסופרמרקט, ידיו תחובות בכיסי מעילו, ושר את שיר השלג של סלורקנייביץ'.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה