הטבות ליולדת בביה"ח

  • הוסף לסימניות
  • #1
שלום לכולן!
הבנתי שמקבלים הטבה כספית בתל השומר,
האם מישהו מעודכן בנידון?
וכן האם מקבלים את ההטבה הכספית הזו בכל מקום? בכל ביה"ח?
אשמח להתעדכן.
תודה
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
הבנתי שמקבלים הטבה כספית בתל השומר,
איזה הטבה כספית?
אפשר לבדוק דרך המתאמת קהילה
אל תשכחו לעדכן ;)

איך פונים למתאמת הקהילה?​

המתאמת, יעל קרישבסקי, זמינה לכל שאלה בטלפון: 052-6667991, 03-5307996
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אני ילדתי בתל השומר, ולא עדכנו אותי על משהו בסגנון
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אשתי ילדה לפני עשרה חודשים בשיבא,
לא קיבלנו כלום,
אבל מומלץ!!
קבלנו חדר פרטי מפואר לאחר הלידה.
יש לא מעט חדרים כאלו פרטיים.
יולדות א' המחלקה הכי מפוארת בארץ בפער עצום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אשתי ילדה לפני עשרה חודשים בשיבא,
לא קיבלנו כלום,
אבל מומלץ!!
קבלנו חדר פרטי מפואר לאחר הלידה.
יש לא מעט חדרים כאלו פרטיים.
יולדות א' המחלקה הכי מפוארת בארץ בפער עצום.
מה המצב שם בכל הקשור לנשים חרדיות,
אפשר לקבל חדר פרטי במחלקה? מה עושים אם בחדר יש עוד אישה שאינה חרדית?
איזה אוכל מקבלים? צריך להזמין חמגשיות מראש? איך זה עובד
אם יש עוד פרטים לגבי החוויה לנשים חרדיות אשמח לשמוע
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אפשר לקבל חדר פרטי במחלקה?
צריך לבקש,ומשתדלים להתחשב,
ועוד יותר אם מביאים סיבה.
יש לא מעט חדרים,
אבל לפעמים תפוס.בקיצור ס"ד.
בכל מקרה תבקשו יולדות א'
גם שאר החדרים שם משופצים ובנויים בוודאות בסטנדט הרבה יותר גבוה
מכל ב"יח אחר בארץ.
מה עושים אם בחדר יש עוד אישה שאינה חרדית?
מדברים עם יעל קרישבסקי.
אנחנו דברנו אתה כמה פעמים
עוד לפני הלידה.
וכשהגענו היא זכרה אותנו מצויין.
איזה אוכל מקבלים?
קייטרינג מהדרין עם מבחר ברמה טובה.
הבשר בא. צהריים זכור לטובה.
צריך להזמין חמגשיות מראש?
זה לא חמגשיות! זה לא טעים..
יש עמדה כזו שהמשגיח כשרות
מוזג מה שתבקשו.
איך נרשמים לזה? פשוט: בקבלה למיון.
אם יש עוד פרטים לגבי החוויה לנשים חרדיות אשמח לשמוע
הרב פורת למשל
כל שישי בצהריים הוא יושב עם מנהל מח' הריון בסיכון פרופ' מזעקי או סגניתו ד"ר יואלי ועוברים יחד על כל התיקים של שומרי שבת/מסורת במחלקה.
מקבלים החלטה
אם לקחת סימנים/מוניטור וכדו'.
אותו דבר גם ביולדות.
הסינרגיה של הרב
עם הרופאים היא מוחלטת.
אין לזה אח ורע בשום בי"ח בארץ.
באחריות באף מקום אחר
זה אפילו לא קרוב לזה.
זה פשוט מדהים הרספקט שהוא מקבל.
שינו פניהם לחלוטין ליולדת החרדית,
עשו עבודה רצינית כדי להתאים הכל.
כשאנחנו היינו לפני שנה בדיוק,
היו המון נשים חרדיות נוספות מלבדנו,
אפילו האולטרסאונדית חרדית
לא הרגשנו בשום שלב
שום אי נעימות או קושי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

אני לא יודעת אם זה המקום לשחרר כאן, אבל נמאס, פשוט נמאס מהצורה שבה (לא) עובדים.
כמויות האוטובוסים שלא יוצאים, יוצאים לא בזמן, משנים מהמסלול, לא עוצרים עולה כל הזמן!
כבר אין אפשרות להסתמך על לוחות זמנים כשרוצים לתכנן מסלול, זה נהיה לא הגיוני בעליל!!!

כמה אנקדוטות מהתקופה האחרונה:
ערש"ק פרשת חיי שרה.
הוזמנתי לאח שלי שגר בצפת.
לקווים אלו יש צורך בהזמנת מקום מראש. הזמנתי מקום מראש, כמו שצריך. עכשיו אני רגועה.
יום שישי בבוקר התארגנו מוקדם (יום שישי קצר, נסיעה ארוכה)
אנחנו יוצאים לכיוון האוטובוס (אנחנו עולים בתחנה אחרונה). כשאנחנו בדלת, ה"קל-קו" טוען שהוא עוד שלוש דקות בתחנה.
(מה שהיה לא הגיוני בעליל, כי זה היה 3 דקות לאחר שעת היציאה, לרוב זה משהו כמו 20 דקות נסיעה בתוך העיר)
מרוב ריצה, לא הספקנו לקחת כיסוי גשם לעגלה, לא מטריות ולא כלום. רצנו כמות שאנחנו, התעטפנו איך שהוא במעיל והגענו לתחנה.
פתאום - מהפך. עוד עשרים דקות האוטובוס מגיע. אנחנו מחכים מחכים מחכים.
אחרי 40(!) דקות משעת היציאה - האוטובוס מגיע. השעה 11:55. ואז - הוא מנופף לנו לשלום---------------------------- ושועט בדרכו לכיון היציאה מהעיר.

אני שבת (אמורה להיות) בצפת. איך אני מגיעה? טלפון מהיר ל8787 מבהיר לי שהאוטובוס האחרון מבני ברק יוצא ב12:05. הצצה קטנה בשעון מגלה שהשעה כבר 12:00, ואם אין לי רשיון טיס (ואין לי) - אין לי דרך להגיע לבני ברק בפרק הזמן הזה.

טלפון (עצבני למדי, חייבת לציין) לחברת המפעילה. הנציגה אומרת שתבדוק ותחזור אלי (כאילו שזה יעזור לי...)
לאחר כמה דקות היא חוזרת אלי וטוענת "האוטובוס היה מלא, ולכן הנהג לא עצר"
אז דבר ראשון, מסקנה, אנשים, פליזזזזזזזזזזזזזזזזזז תזמינו מקום. עקרונית צריך להזמין מקום, אבל אף אחד לא אוכף את זה בעליה לאוטובוס. מה קורה? האנשים שעולים בתחנות הראשונות - מסודרים, גם אם הם לא הזמינו מקום, והאלו בתחנות האחרונות - גם אם הזמינו מקום לא תמיד הוא מובטח להם. הנציגה אמרה לי שהם מוציאים כמות אוטובוסים לפני כמות האנשים שהזמינו.
לטענתה רק 20 איש הזמינו מקום, ולכן הוציאו רק אוטובוס אחד.
בבקשה, קצת מחשבה על האחר, תזמינו מקום! זה לא כזה מסובך. זה מסקנה לקוראים.
למעשה התחלתי להתווכח איתה, והיא חוזרת על טענתה שהחברה לא אשמה שאנשים לא הזמינו מקום (כמובן, היא לא מאשימה אותי, תודה רבה לה באמת...).
ביקשתי פיצוי, אין עם מי לדבר.
ביקשתי כמה וכמה פעמים מנהל, והוא "לא נמצא". משום מה, מעולם הוא לא נמצא במקום, וגם אין דרך להשיג אותו.
(שאלתי אותה מה הם יעשו אם פתאום יוודע להם שיש פצצה בבניין, האם גם אז הם לא ישיגו אותו...)
כשהיא שאלה אותי מה אני רוצה מהמנהל אמרתי לה שאני רוצה פתרון איך אני מגיעה לשבת לצפת
(אמרתי לה בצחוק ,מצידי שהמנהל יבוא על קורקינט לקחת אותי לצפת, היא קיבלה את הדברים כמות שהם, ועונה לי בשיא הרצינות. "לא, המנהל לא יבוא על קורקינט, הוא עכשיו בבית"... מה את אומרתתתתתתתתתתתתתתתתת...)
מפה לשם, הבנתי שאם אני לא מזמינה מונית, אין לי דרך להגיע לשבת לצפת.
שינינו כיון ונסענו להורים שלי לשבת
(אה, ושכחתי לספר שכל פעם שנמאס לנציגה התורנית לדבר איתי, היא פשוט מעבירה אותי להמתנה. לפי הפרוטוקול אסור להם לנתק לי, אז הם מעבירים אותי להמתנה שלא מובילה לשום מקום, ואז ברישומים מופיע שאני ניתקתי ולא הם. מעניין למה)
עד כאן הקפה א'...;)

סיפור נוסף, לפני כחודש.
יש לי תור עם הבן שלי לבדיקת BERA (בדיקת שמיעה) בביה"ח רמב"ם.
תכננתי לקחת אוטובוס לתחנת סבידור מרכז בתל-אביב, ומשם להמשיך ברכבת.
רק מה שלא הבאתי בחשבון - שאומנם 379 יוכל להביא אותי למחוז חפצי, אבל זה יקרה רק אם הוא יעצור לי...
ושוב, המחזה חוזר על עצמו, הנהג מנופף לי לשלום (יפה שיש להם דרך ארץ, והם מקיימים את "והווי מקדים בשלום כל אדם")
הערכת מצב פשוטה ומהירה מבהירה לי שעם האוטובוס הבא אני לא אספיק את הרכבת. מה אני עושה?
זו בדיקה עם המתנה יחסית ארוכה, ואני לא הולכת לפספס אותה.
פשוט וקל. מונית. רק 180 ש"ח לתחנת רכבת...


סיפורים ג', ד',ה' עד ש' סופית בערך מספרים על קווים פנימיים שלא יצאו,
אחד אחרי השני, קו 4, קו 6 וכו'
כשאני בלחץ להגיע לתורים, ובסוף, מחוסר ברירה מזמינה מונית.
זה כבר מצב לא הגיוני!!!
למה (לפחות) 5 פעמים בחודש אני אמורה לשלם על מונית???
שדדתי בנק ולא ידעתי? ירשתי את רוטשילד? נהייתי שותפה של איילון מאסק?


והנה סיפור טוב לקינוח.
ערש"ק פרשת וארא. ממש עכשיו.
אנחנו מתארחים בשבת אצל חמותי - בגני הדר.
יש שתי דרכים להגיע לשם. קו 180 לבני ברק - ואנחנו יורדים בצומת שערייה או קו 179 ישירות לפ"ת
החיסרון בקו 179 שאנחנו עולים עליו די בתחילת המסלול, מה שאומר נסיעה ארוכה בתוך העיר, כמו כן, התדירות שלו די נמוכה.
היתרון שזה אוטובוס עירוני, ולא צריך לקפל עגלות, לדחוף לתא-מטען מזוודות וכו'
ב180 זה בדיוק הפוך. זה אוטובוס בינעירוני, בתדירות יחסית גבוהה במיוחד בשעות המאוחרות של יום שישי, וזו תחנה אחרונה
יצאנו מהבית בשעה 12:55, אנחנו שומעים שיש לנו 180 עוד רבע שעה (יחסית הרבה זמן לחכות בשעות האלו)
קו 179 יוצא ב13:10. בחישוב פשוט נגיע הרבה יותר מהר עם 180. אנחנו הולכים לתחנה של 180 (שכחתי לציין שזה תחנות אחרות)
מחכים. מחכים, מחכים. וה"קל קו" ממשיך ודבק במשנתו שהאוטובוס יגיע בעוד 15 דקות.
בשעה 13:08, כשאנחנו מבינים שבזמן הקרוב לא יגיע 180, אנחנו רצים בחזרה לתחנה של קו 179. שיוצא עוד רגע.
או, ב"ה, אנחנו שומעים שהוא יצא ואפילו מתקרב לעברינו. אחרי כמה דקות שהוא לא מגיע, אנחנו מתקשרים שוב לקל קו, ומגלים שכמה נחמד, האוטובוס נעלם מהמסלול. חיכינו עוד כמה דקות ליתר בטחון, ואין זכר לאוטובוס.
רצים שוב בחזרה לתחנה של 180, שלא עבר עדין. (יש לנו נקודת תצפית על התחנה ההיא, זה ממול)
מקפלים עגלה, מתכוננים, ורק ב13:35 הגיע קו 180.
(במשך 35 דקות לא עבר הקו הזה!!! , בשעות האלו של יום שישי אמור להיות קו כל מקסימום 12 דקות)
במהלך הנסיעה הקצרה מאלעד למחלף שערייה הספקתי להתקשר לחברה.
הנציגה שענתה לי "בדקה" ואמרה שהיא רואה שהאוטובוס סטה ממסלולו. שאלתי למה, וקיבלתי תשובה שהנהג על דעת עצמו סטה מהמסלול. וכמובן שהוא יקבל על זה קנס וכו' וכו'.
כשממש התעצבנתי על ההתנהלות, אז היא אומרת לי, אני ממש מצטערת שהאוטובוס לא עצר לך (מה זה לא עצר? גם לא עבר בתחנה!)
הטחתי בה, את לא באמת מצטערת, זה לא מעניין אותך, אז היא עונה לי, נכון, אבל אני נציגה של החברה ואני מתנצלת בשמה...
כששוב ביקשתי מנהל, אז היא אומרת שהוא לא נמצא, וגם ממנו אני אשמע את אותן התשובות, והוא לא יפרט לי את הדרכים בהם הם מטפלים בדברים האלו. הסברתי לה שברור שהוא לא יפרט. אין מה לפרט, כי הם לא מטפלים!
היא המשיכה להגיד שבוודאי, וכל מקרה כזה מטופל, והנהג מוזמן לשיחת בירור וכו'. אני רק אמרתי לה שאני ממש מרחמת עליהם אם זה המצב שלהם אחרי שהם מנסים לטפל ולייעל...

זהו. קצת שפכתי...
ועכשיו ברצינות. תגידו, יש מה לעשות????
יש עם מי לדבר???
יש דרך כל שהיא לשפר את המצב?
תלונות לחברה, כפי שהבנתי שוות לכפרות
(המקסימום זה שהם שמרו את השם שלי בתור "נוסע נודניק - לא לענות...)
יש מישהו שהתלונן במשרד התחבורה או בכל מקום אחר וראה מזה תועלת?

"למה בבורו פארק הוא לא שילם שקל על נסיעות של שעה וחצי, ובישראל הוא כבר הוציא אלפי שקלים?"unnamed.jpg

"הוא חזר מבורו פארק עם מזוודות, אבל בעיקר עם תובנה אחת מטלטלת על נסיעה שעולה 150 דולר, ועל הלב היהודי שפשוט לא נותן לך לשלם אותם. סיפור אישי עם מוסר השכל שנוגע לכל אחד מאיתנו."
_______________________________________

לפני תקופה פגשתי ידיד ותיק, אב למשפחה ברוכת ילדים. בנו הקטן מתמודד בגבורה עם המחלה הנוראה, בפעם השלישית בחייו הקצרים. כחלק מהמאמצים להביא לו מזור, הם שהו במשך שנה שלמה בבורו פארק שבארה"ב, לצורך טיפולים מורכבים בבית החולים הסמוך.
מי שמכיר את המרחקים שם יודע: נסיעה מבורו פארק לבית החולים הסמוך היא לא עניין של מה בכך. מדובר בשעה וארבעים דקות לכל צד. עלות של מונית "אובר" למסלול כזה נעה סביב 150 דולר – סכום דמיוני עבור משפחה שמתמודדת עם הוצאות רפואיות כבדות.
אבל אז הוא הפתיע אותי: "תדע לך", הוא אמר בעיניים נוצצות, "מלבד פעמים בודדות, כמעט כל מאות הנסיעות שלנו – הלוך וחזור – לא עלו לי דולר אחד!".
מתברר שישנה תרבות של חסד מופלאה: יהודים מהאזור פשוט לקחו על עצמם לשלם עבור הנסיעות שלו, או שהסיעו אותו בעצמם. הוא סיפר שבימי ראשון (יום החופש), אנשים פשוט יוצאים עם רכביהם לבתי החולים בסביבה רק כדי לאסוף משפחות שזקוקות לנסיעה חזור. לא מדובר בנסיעה של עשר דקות, אלא בשעה וחצי של נהיגה בהתנדבות מלאה.
הוא שיתף אותי בסיפור קטן ובלתי נתפס: באחד הימים, כשיצא מבית החולים, המתין לו יהודי מקומי שהיה בדרכו לבורו פארק והציע לו טרמפ. במהלך הנסיעה התנצל הנהג ואמר שהוא ממהר מאוד ולא יוכל להוריד אותו בפתח הבית. כדי לא להטריח את האב בדרכים, הנהג פשוט הזמין עבורו מונית שתמתין להם בנקודת הירידה מהרכב, ושילם עליה מראש. כשהגיעו – המונית כבר חיכתה שם.
וכאן מגיעה הנקודה הכואבת.
ידידי חזר לארץ לפני שבוע. מאז שחזר, הוא כבר הספיק להוציא מעל 2,000 ש"ח רק על נסיעות לבתי חולים. מדובר באדם שבעקבות המצב הרפואי, הוא ואשתו נאלצו להפסיק לעבוד ואין להם הכנסה מסודרת.
בכל יום יוצאים מאות רכבים מערים כמו ביתר, מודיעין עילית, אלעד ובית שמש לכיוון גוש דן, ב"ב, וירושלים. במרחק דקות ספורות מהמסלול שלכם, בבתי החולים "תל השומר", "בלינסון" או "הדסה עין כרם", מחכים אנשים שרק רוצים להגיע הביתה. המשפחות האלו כבר עייפות מהטיפולים, שבורות מההוצאות ולא פעם נאלצו לעזוב את מקור פרנסתן. האם גם את הנסיעה הזו הם צריכים לשלם מהכסף שאין להם?
אחים יקרים, בעלי רכבים – בואו נפקח עיניים. לא יקרה כלום אם נעצור לרגע, נשאל, נציע מקום פנוי. אל תשכחו למי באמת שייך הרכב ומי נתן לנו את היכולת לנהוג בו. כל מעשה קטן כזה הוא עולם מלא של חסד עבור מי שזקוק לו.
בפעם הבאה שאתם יוצאים מהעיר – תפתחו את הלב. אולי מחכה שם מישהו שרק זקוק ליד מושטת כדי להגיע הביתה בשלום.
___________________________________________
מכירים קבוצות טרמפים ייעודיות לחסד? מיזמים של הסעות לבתי חולים באזורים שלכם?
אשמח אם תוכלו לכתוב כאן בתגובות לינקים או מספרי טלפון, כדי שנוכל להנגיש את המידע למי שזקוק לו ולחזק יחד את המערך המופלא הזה.
שלא נזדקק, אבל שנהיה שם תמיד זה עבור זה.
 תגובה אחרונה 
קר לי כל כך, וצמרמורת עוברת בכל גופי. אני יוצאת בריצה מהבניין, וגל של חום מכה בי ומזכיר לי שעדיין הקיץ מרחף באוויר ולא מתכוון ללכת. גם אני לא. לא מתכוונת לעזוב אותו. עדיין.

בראשי רצות מילים כמו קשתות של לוחם המנסה להגן על חייו בחירוף נפש.

אני אוספת את כולן. מה הוא אמר, מה אני הגבתי, למה אני אמרתי, איך הוא הגיב.

הילדים כבר מזמן הלכו לישון, אך עבורי הלילה רק החל.

אני מביטה בשעון — 12:30. אין אדם ברחוב. כולם לבטח סגורים בבתים. ישנים. בטוחים.

ואני? אגרטל זכוכית עם סדקים, שזרקו ממנו את הפרחים. את אלו שהחזקתי בחתונה, מחייכת אליהם בפשטות ילדותית שכזו. בביטחון שהחיים ישירו לי. תמימה... שלווה...

חייבת לנוח. אני מתיישבת על ספסל עץ משופשף המזמין אותי להיזכר בעבר, לנסות למצוא אור בכל החושך מסביבי. מה מצאתי בו — בגבר הגבוה, החסין, הישר כל כך?

אני נזכרת ביום אחד מהשבוע שאחרי החתונה. עוד הריח הטרי־טרי הזה עומד לי באף, כמתהלכת במאפיית קסמים.

הוא הביט בי בעיניים מבריקות ואמר בטון אצילי: "אני לעולם אגן עלייך ואדאג שאיש לא יפגע בך."

ראשי מתרומם אל שמי הלילה השחורים שהיו עֵדַי לרגע הזה.

כן, הוא ידע להגן עליי היטב כשהיה מדובר בטיפוסים מחוספסים, איתם האופי המרשמלו שלי לא ידע איך להתמודד. אבל… האם ההבטחה לא הייתה אמורה גם להגן עליי מפניו? אז איך זה שפעם אחר פעם הוא מותיר את שפתי קמוצות וחסרות אונים מול חוד לשונו?

השמיים האלו… רוצה לצרוח, לעוף אליהם, לנסות לקרוע את העלטה הזו לשניים. אינני מסוגלת לזה יותר! האם לפרק את הבית? את האחוזה הבטוחה שיצרתי לילדי האהובים בעשר אצבעות, בעמל אין סופי בגוף ונפש כאחד?? אחוזה שתעניק להם יציבות ומגן.

אבל רגע — האם אותה אחוזה לא מחוללת בדיוק את ההפך? חרב פיפיות...

האם הדיבורים שלנו, המתפזרים בארבע פינות, לא מרוקנים את כל החיות שאני מעצימה אצלם?

רגע של אמת. גם ידי שותפות בעסק הדביק הזה, הלא כן?

נכון שאף פעם לא הייתי בקיאה בשנינות הלשון. ולמרות זאת, נפשי מתגוננת ומחברת את האבן שלי אל האבן שלו. תרצי או לא — נוצרת אש.

זהו!

נזכרת במשהו שלמדתי בהנחיית הורים: לא להיכנס למאבקי כוח עם הילד. מאבקי כוח הם כמו סם שלוקח אותך אל מחול בלתי ניתן לעצירה. זה בסיס המשמעת — לא להיכנס למחול מלכתחילה. להיות בשליטה.

אנסה את זה — הבטחתי. מביטה בשמיים ולוחשת — תהיו עֵדַי!

***

אני נכנסת לבית. האוויר עומד.

גם הוא.

עומד ושוטף את הכלים עם כפפות. המים לא מתבזבזים מעבר לצורך, והכלים מחזירים ברק.

בדרך כלל הוא היה מביט בי במבט מבקר כלשהו.

אבל עכשיו — כלום. הוא מתבייש. האמת שגם אני.

מעין כנות של הלב שיודע שאם לא השכלנו להשכין שלום — אז לחרפה יש מקום.

אני פוסעת חרישית לחדר ונוחתת על המיטה הרכה, הסולחת, המבינה, הממריאה אותי אל הבריחה מהמציאות שאינני בטוחה בה.

קול שעון מנגן, מעיר אותי. לרגע מלאכותי אני מאבדת מציאות ומחייכת.

"מודה אני" — שפתותיי מדובבות. ולפתע כמו מטר של פצצת אטום נופל עליי כל ה"אתמול", ה"שלשום", ה"מאז."

איי.

מנגינה של שעון שוב מתפזרת והודפת את הכאב בגל של רחמים.

אני חוזרת להתרכז במילים: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה…" עוצרת. נותנת לאמונה לחדור, לסלק רגש שלא מבין למה. למה העולם כל כך מסובך? אבל זה בדיוק המשחק, הלא כן? האם לא בשביל רגע אפל של חוסר ודאות ביקש רבי עקיבא למסור את נפשו?

"רבה אמונתך… יהי רצון מלפניך שלא אכעס ולא אכעיסך." הוספתי, ובטעות — אולי בעצם בכוונה — אני עונה, "אמן."

נזכרת בהחלטה שלי אתמול לא ליפול אל סל סמי הוויכוחים, התחלתי את היום במחול משלי.

בחדר יש ריח של כלניות. כמה נחמד להרגיש בשדה פרחים. מדמיינת אותי ילדה בת חמש, עם שמלה לבנה, קוטפת פרח סגלגל. אני שוקלת להשליכו, אך בתנועה חדה אני מאמצת אותו אל ליבי.

הבית הזה יקום ויהיה. הילדים שלי צריכים אבא קרוב ואמא חזקה. כי כבר הסבירה לי האישה, שעוד מעט תיכנס לחדר עם ספלי קפה לשתינו, שלכל זוג יש את המשקעים שלו. עלינו התפקיד לבחור האם לברוח או להתמודד.

או — הנה היא באה.

היועצת הזוגית שלי. עיניה העמוקות, החכמות, התומכות, בוחנות אותי באמפתיה.

אני סומכת עליהן, והן עליי. וכן — אני לבד כאן. למען האמת, בעלי אפילו לא יודע שפניתי לעזרה.

ודאי, הוא חושב שהבעיות הן רק שלי ובגללי...

רגע של אמת. אולי גם אני חושבת עליו כך?

"שלום!" היא דוברת אמת — בשביל זה הגעתי.

"איך עבר עלייך השבוע?" כמה שאני זקוקה לשאלה הזו.

"הספקת לעבוד על מה שדיברנו?" זו לא דרישה, אלא פתיחה של שיחה שתיתן לי כוח לעוד שבוע.

"כן." טון ללא סולם ברור יוצא לי מהגרון. אני נעצרת לרגע, חוששת.

"תני לי דוגמה…" היא מעודדת, מבחינה בחרדתי שזלגה כחוט השערה.

"עשיתי מה שאמרת! למען האמת — כמה פעמים!" הקול שלי עלה. התייצב.

כן. הביטחון שלי בזוגיות שלנו מתעצם משבוע לשבוע.

"יופי, מצוין!" היא שמחה בשבילי. "אני כל כך מעריכה את המאמצים שלך. לא הרבה נשים במקומך היו בוחרות להשקיע בגינה יבשה ונובלת.

צריך ים רצון, אומץ אדיר ואמונה חזקה.

לא להתייאש! להשקות ולטפח, יום ועוד יום…" היא אומרת ומביטה בי כאילו הבחינה בכלנית הסגלגלה והבלתי נראית, ההדוקה אל ליבי.

"אז ספרי לי…" היא משכנעת.

"אתמול…" המילים מטפסות לי בגרון. "כשהוא הגיע הביתה, והילדים — את יודעת — המשחקים שלהם היו בכל מקום… הוא העיר לי על זה בצורה פוגענית ביותר, ליד הילדים! כמעט ולא נשמתי... רציתי לצעוק, להילחם כהרגלי… אבל… שתקתי. כשהייתי מלאה בכוח חזרתי אליו ואמרתי לו: 'הייתי מאוד שמחה אם תאמר את מה שמפריע לך בצורה פשוטה ולא פוגעת, ואני אשתדל להבין.'"

שפתי פוסקות משצף המילים, עיני בוחנות את הנקודות השחורות המקשטות את רצפת החדר.

האם גם אני אוכל ליצור מנקודות שחורות רצפה מבריקה ויפה?

"מקסים! בדיוק כפי שלמדנו. דבר ראשון — להבחין במילים שפוגעות בך." היא עוקבת אחר מבטי המושלך ארצה וחותרת להרהורי.

"להבחין בנקודות שחורות בתוך הדו־שיח ולא להיכנס לשם, לא לגעת בהן. כי הן יכולות להפוך לחור שחור שואב וממגנט. ואחר כך, בצורה הכי רצינית, בשליטה וברוגע את מבקשת שהשיח יהיה שונה. אז תספרי לי — איך הוא הגיב?"

אני מבקשת להיזכר. כן, הוא לא כעס ולא צעק.

"הוא פשוט הבין. הוא אמר: 'אוקי… האם את יכולה להסביר לי מה אני אמור לעשות במקרה כזה, לשתוק?' אז הסברתי לו. 'פשוט תבקש מאחד הילדים לאסוף. זה הכל.' זה היה ואוו. וזה לא נגמר פה..."

התחלתי לדבר מהר, חוששת שהזמן הקצוב יחדל ולא אספיק לספר לה על ההצלחות היפות שהאירו לי כקרן עמוסת צבעים מסחררת.

"ישבנו שלשום ביחד ודיברנו על העבר שלו. אמא שלו הייתה טיפוס מאוד יקי — נקייה בטירוף ומסודרת. הכל מתוזמן אצלה. וגם… היא תמיד דאגה להחליט עבורו ממש הכל. אפילו מה הוא ישחק אחרי הצהריים ועם מי. שליטה מלאה… כל אי־ציות מצדו גרר האשמות והשפלות. ואבא שלו…"

אני מודעת לפתע לרגש של חמלה נוראה המתפשטת לי בלב. מדהים איך שהחמלה הזו מופנית אל אדם שעד לפני חודש הרגש היחידי שחשתי כלפיו היה כעס וריחוק.

"אבא שלו… היו יכולים לעבור ימים ארוכים בהם לא היה מעיף לעברו מבט. לא חלו ביניהם יחסי חינוך או אהבה. כלום. רק חלל נורא וריק. ילד יתום לא־יתום. כשבמוחו הקטן מתעצם חוסר הביטחון שלו אל מול אבא."

עיניי מתרטבות, ודמעות רותחות זולגות ברשות מובנת.

"הסברתי לו שאני לא מסוגלת עם כל הביקורת. והוא הבין. הרגשתי אותו איתי — מבין, מרחם, ורוצה להשתנות. אפילו הבטיח לחפש מטפל טוב."

"אני לא מאמינה…" פיה הפעור של המטפלת נתן לי להבין שהצעדים האחרונים בחיי יהיו הראשונים לחיים אחרים.

"את יודעת… אני רוצה להסביר לך משהו." אני אוהבת כשהיא מתחילה כך — זה תמיד מסתיים במשהו שאני מהרהרת אחריו יום שלם או יומיים.

"הדחף הזה שלו לתת ביקורת, הערות, ואפילו חוסר יחס אל ליבך — אלו דרכי ההתמודדות שלו עם הנפש. הוא שומר על הביטחון שלו זקוף. כל מעשה של אי־נוחות בחייו מושלך כלפייך כדי לספק לו תמיכה. הוא אינו מסוגל לתת לנפש שלו להרגיש קטנה או בחוסר ודאות. וכן — הוא יעשה הכל, גם אם זה אומר להכאיב למישהי שחשובה לו יותר מכל."

מילותיה מזדחלות ומתיישבות במוחי המנסה לתרגם אותן למעשה.

"אז מה הפתרון לזה?" אני כמעט צורחת. חייבת להיות דרך.

"לתת לו להבין שהוא כבר לא במלחמות ששהה בהן עוד משחר ילדותו — ולהביא אותו למצב שיסמוך עלייך להאיר לו את הדרך בחיים החדשים. נטולי הקרבות."

כן. אני אקח איתי את מילותיה ליום שלם או יומיים.

בעצם להרבה, הרבה יותר.

***

בוקר קריר בצימר ייחודי בפאתי הר חרמון, אני מביטה מהמרפסת אל נוף קסום וצחור. רק רחשי פסיעות מהדהדות למרחקים.

הוא קופץ לברר מה מסתתר מאחורי הגבעה הסמוכה.

השלג מכסה את ההרים בנועם, ובאופק זיק של שמש על עץ אורן זקור ושתקני.

גם אני למדתי לשתוק. במקום שבו אין חום ולא קור, אין רע וטוב, אין גדול או קטן — ישנה רק שלמות של משהו בלתי־שלם.

מבטי עוקב אחר פסיעותיו. אני בטוחה שיהיה שם את אותו הנוף, אותה שלווה. לרגע הוא נעלם ו...

או — הנה הוא חוזר. צועד בפסיעות גדולות. אותן פסיעות גדולות בהן אנחנו צועדים יום־יום את מסלול חיינו.

"היה שם שלג בדיוק כמו פה!" הד ההר מחזיר את צעקתו, 'פההההה…'

לא שם, לא הרחק, לא מעבר. השלום נצור פה. תחת אחת הבלטות במשכננו. בעצם הרבה יותר קרוב מזה, ממש לוהט בכף ידינו.

ברגע של אמת, חיוך נתלה על שפתי.

***

החורף חלף ואחריו חלפו גם האביב והקיץ, והחורף שוב התארח.

ישנם ימים בהם הגשם יורד וקריר לפרקים, וישנם ימים שחום ההסקה פורש מעלינו, ומענג את ביתנו.

לירוק דם — זהו סבל שלא נגמר. אבל לרפא את הפצע מבפנים — זו התבונה.

אני מכינה קפה לשניים, ויושבת לשיחה קלה. אני לומדת יותר ויותר איך לדבר — ויותר חשוב: מתי לשתוק.

אני אוחזת בידי את מושכות העגלה שמחזיקה בתוכה את המשפחה היקרה שלי.

זה חלום ודאי.

אני נותנת צביטה ללחי — אי!... כאב של אושר.

המאמצים לא היו לשווא. לא ניפחתי בלון ותקעתי סיכה.

לא!

במו ידיי ערבבתי טיט. לבנה מעל לבנה.

מקבלת אל ביתי את האלוקות, מרגישה בה כורכת סביבנו הילת שלום.



______________
א.מלאכי- סיפור ראשון שלי לפרסום כאן. אשמח להערות או הארות בונות. תודה!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה