דרוש מידע יומן מסע של איש עם קוליטיס. מוזמנים להצטרף

[שמש!!]

תודה תודה תודה!!!!

 

[יופלה אפרסק]

איזה פרק מרגש!
תודה רבה

 

[תאורת חרום]

פרק ו'



במהלך השנה האחרונה אני כלוא בבית.
מהמיטה לסלון, מהסלון לשירותים וחוזר חלילה.

שבתות בבית. לא נעים להתארח במצב הזה.
טיולים ויציאות בבין הזמנים אין על מה לדבר.

מוטק'ה, שם לב שאני נעדר כבר תקופה מהכולל, וקופץ לביקור.

אני רובץ על הספה. מעדכן אותו במצב, מפרט קצת יותר מידי... ומוטק'ה מבין שזה הזמן שלו לפעול.

הוא יוצא מהבית. מתייעץ עם מי שמתייעץ. וחוזר אחרי כשעתיים.

"תראה" הוא אומר.
"אני מאוד מבין את המצב שלך.
היית תמיד אדם חזק ובריא. לא הכרת רופאים ומרפאות, בטח שלא בתי חולים ומכונים.
וכעת נפל עליך לקראת גיל 30 הפרוייקט הזה.

יש לך כל הצדקה לשקוע בדיכאון, לשכב פה על הספה, לספור יציאות, ולתכנן ארוחות.
אבל אין לך זכות לעשות את זה למשפחה שלך!

יש לך אשה וילדים שדואגים. הילדים קטנים והם לא מבינים מה קרה לאבא השמח והמצחיק שלהם.
אשתך אמנם חזקה ונושאת את הבית על כתפייה, אבל אסור לך להשיב לה בפרצוף של שוכב על ערש דווי.

אני מבין שאין לך מה לחפש בכולל. אין לך ישוב הדעת ללמוד. אתה נאלץ לצאת הרבה, ולא ממש נעים לך מהחברים. גם המראה השדוף שלך לא עושה לך חשק להסתובב בחוץ.
אבל אם אתה חושב גם על הסביבה שלך אתה חייב לעשות עם עצמך משהו מועיל!

אסור שתקום בבוקר ותתפלל בבית ותסתובב סביב עצמך בין ארוחה לארוחה, בין יציאה ליציאה.
אתה חייב לעצור את זה כאן ועכשיו!"


אני שומע את הדברים, יודע שהוא צודק, ומנסה להקליל אווירה.
"תגיד, תוך שעתיים הכנת כזה נאום? אתה ממש מבוזבז!"

מוטק'ה מכיר אותי, יודע שזה לא מגיע מזלזול, ומודיע לי –
"מחר בבוקר אני פה שוב. אני מצפה שתחשוב על רעיונות לתעסוקה בשבילך, ועל דברים נוספים שיכולים לסייע לך לנהל שגרה, בבית ובחוץ".
ואז הוא עובר לאיום – "אם לא תביא רעיונות, אני אביא..."

אני משתף בתוכן השיחה את רעייתי ויש לי רושם שהיא מסכימה עם כל מילה.

למחרת מוטק'ה מגיע שוב, בדיוק כפי שהבטיח.

אני מספר לו שחשבתי על הדברים, ועלו לי כמה רעיונות.
אני משתף אותו בהם והוא רושם לעצמו משימות אותם ברצונו לבצע.

עברו יומיים ואני מקבל טלפון מהרב שרנגר מנהל החיידר המרכזי בשכונה.

"שלום וברכה הרב..."

"הייתי מעוניין לדבר אתך באיזה עניין, אם יש לך אפשרות להכנס אלי בשעות הבוקר לחיידר, זה מצויין"

אני מרוצה מהשיחה ונענה ברצון.
מוטק'ה עבד מהר.

אני לא מבזבז זמן, מתארגן, ויוצא לחיידר.
מרחק הליכה של 7 דקות מהבית.

אני מגיע לחיידר מחפש את חדר המנהל ומתוך אינסטינקט בודק איפה השירותים הקרוב.

הרב שרנגר מזהה אותי, יש בינינו הכרות קצרה מרישום הילדים שלנו לחיידר, אבל לא מעבר לכך.

אני נכנס למשרד, והמנהל מקבל אותי בסבר פנים יפות.

מנהלים שיחת נימוסים קצרה, אני משבח את החיידר והמלמדים של הילדים, ועוברים לעניין עצמו:

"תראה" אומר לי הרב המנהל "ב"ה אני זוכה לנהל את המוסד הזה כבר כמה שנים, זאת לא עבודה קלה, אבל בסוף היום יש סיפוק.
אני רואה מידי יום את ההתקדמות של הילדים, ומגלה אותם הופכים מילדים לנערים- ישיבע' בוחרים של ממש.

אבל לא כולם.
יש בכל כיתה כמה בודדים שהם מנותקים לגמרי. או בשל בעיות קשב, קשיי קריאה וכיו"ב. ואני רואה אותם משתעממים, נובלים או משתוללים, ובהמשך אף נושרים.

יש לי חלום ושאיפה לעזור לתלמידים האלה. לתת להם עזרה בלימודים, הכנה לשיעורים, שיהיו בעניינים, שיהיה להם סיפוק.
בשלב ראשון להתחיל עם גיל הביניים אלו שמתחילים ללמוד גמרא, שלא יפספסו את הבסיס..."

"ומה בדיוק התפקיד שלי בחלום הזה?" אני משחיל שאלה.

"אז זהו, חשבתי שאתה יכול מאוד לעזור לי בזה.
אני מציע שנתחיל פיילוט עם שלושה – ארבעה ילדים, אתה תוציא אותם בשעות השיעורים לחדר ספח, תכין איתם את השיעור בתאום עם המחנך, ותתן להם טעם בלימוד, אולי אפילו שיכינו שאלות בסוגיא לשאול בכיתה, מה שיתן להם ביטחון וסיפוק.
אני מאמין שדבר כזה יכול לשנות כיתה! ובעיקר להפוך חיים של ילד, לתת לו הזדמנות להצליח"

שמעתי את הרעיון, בררתי קצת פרטים, מסתבר שמוטק'ה עשה עבודה מעולה.

הכל היה מותאם בדיוק בשבילי,- שעות גמישות. חדר פרטי עם שירותים קרוב. עבודה תורנית שיש בה סיפוק רב. מושלם!

על המשכורת שכחתי לשאול. זה היה באמת נושא שולי. אבל המנהל סגר גם הנושא הזה לשביעות רצוני.

אני נפרד מהרב שרנגר, יוצא מבניין החיידר, ומחייג למוטק'ה.

"רק מילה אחת. תודה".

מוטקה עונה: "זה רק שלב א'..."

חוזר הביתה, מעדכן את אשתי בפגישה, ומזהה על פניה תחושה של הקלה.
היא יודעת כמה זה חשוב עבורי ועבור הבריאות הנפשית שלי.


בוקר חדש
אני מתארגן ויוצא לכיוון החיידר, מוכן להתחיל בתפקיד החדש.
מאיזה שהוא מקום צץ מוטק'ה ומלווה אותי.

"אני ממש שמח בשבילך ומאחל ובטוח שתצליח" אומר מוטק'ה.
"לגבי שלב ב' אחיך יעדכן אותך..."

אנחנו נפרדים בשער החיידר, ברגע הזה אני נפרד גם מהקוליטיס הנפשי שלי, ומשקיע את כל כולי בתפקיד החדש:
"ר"מ פרטי".

אני קראתי את כל האשכול בבת אחת ובהתרגשות
פה בציטוט אני התרגשתי וכמעט בכיתי ובפרט ממוטקה והפעילות.

אבל כשהגעתי ל....

בשעת לילה מאוחרת אשתי הציצה ביומן והוסיפה פרק משלה.
אז אני משתף אותו. שווה לכם, גם הכתב שלה הרבה יותר יפה



פרק ט"ז



שלום לך יומני היקר!
(ככה מתחילים פרק. לא?)

אני מרגישה בטרמפולינה.

השנים האחרונות מקפיצות אותי למעלה ולמטה, יש רגעים מאושרים מאוד של נחת מהילדים, של רוגע ושלוה.
אבל יש גם רגעים אחרים, של התמודדות, חלישות דעת, נשיאה בעול, ותפילות, תפילות שלא כתובות בשומקום, תפילות שיוצאות מהלב לאבא שאוהב.

יוסי בעלי החרוץ והשמח, הפך אט אט לשבר כלי, סגור ומופנם, נכון שהוא מנסה להסתיר, אבל את האמת אני (ורק אני) יודעת.
לפעמים אני מרגישה שקשה לי הרבה יותר ממנו, כי אני נאלצת גם לתפקד לבד, גם לשאת עמו בעול ובכאב, ובמקביל לשדר להורים ולסביבה שהכל בסדר, וזה לא.

קראתי את הפרקים ביומן, הכל כאילו ציני, מצחיק ומשעשע, אבל מאחורי כל פרק מסתתרים רגעים קשים של אכזבה, של כאב, ושל חוסר אונים.
הקושי הגדול הוא להגיע לבית החולים ולגלות שאין אופק. גם הרופאים המומחים ביותר מגששים באפילה, ולא מתביישים להודות שאין להם באמת פתרון, והכל בעצם סוג של ניסוי וטעייה.

כעת התחלנו יחד טיפול נסיוני, אני כותבת יחד כי המחקר מחייב השתתפות והסכמה שלי לחלק מהניסוי, ובאופן אישי זה לא קל לי, אבל מה שיותר מלחיץ זה שיוסי מדבר על ניתוח כאילו זה טיול לחו"ל.
אני רואה אותו קורא חומר על הניתוח, לומד מה זה סְטוֹמַה ואיך משתמשים בה, ונראה שהוא להוט כבר להגיע לזה.

האמת שאני מאוד מבינה אותו, זה יכול לרפא אותו כמעט לגמרי, אבל עדיין מדובר בשני ניתוחים לא קלים ותקופת התאוששות ארוכה, וסתם כך בניתוח יש סיכונים, אבל הבנאדם שועט באופן שקשה לי לעצור אותו, (אני צריכה בכלל?)

* * *​

היום נסענו יחד לטיפול הניסיוני הראשון, החלטנו לנצל את המונית שקבלנו (צד אחד) ולעשות קצת קניות אחרי העירוי.

הגענו למכון. יוסי מסתובב פה כמו בן בית, מכיר את כל הצוות, גם חלק מהמטופלים.
נכנסנו יחד לחדר המחקר, קבלו אותנו מאוד יפה, ויוסי אומר לי:
"אל תחשבי שמכבדים אותי ואותך, הם פשוט אוהבים שפנים, וזה מה שאנחנו עכשיו..."
הייתי חייבת להחזיר לו: "ולהם אתה רוצה לתת לנתח אותך כמו עגל בקצביה?"

יוסי יודע שהנושא יוצר מתח, ולכן מפטיר- "עגל עדיף משפן..."

בדיקות דם. סימנים. אקו לב.
מחתימים אותנו שוב על ויתורים שונים, אם קראתי נכון, יש מצב שהמטופל ימות תוך כדי העירוי והמכון פטור מאחריות, באמת שפנים.
מחפשים וריד, ושוב פעם, ועירוי.

יוסי יושב על הכורסה, האחות שולפת מקופסא חתומה את המבחנה עם התרופה, מעתיקה ברקודים לתיק הרפואי, מוהלת במים ומכניסה לעירוי.

הניסוי החל!

יש תכונה מסויימת בחדר, הצוות מסתובב כאילו כלום, אבל האחות פוזלת מידי פעם לראות שיוסי שלי בסדר. אני עוקבת בדאגה, ויוסי אומר לי "אל תדאגי, הם הכניסו לי את הפלצבו, ראיתי לפי הברקוד..."

חשבתי לרגע להאמין לו, ושאלתי את האחות אם היא יודעת מי מקבל תרופה ומי לא,
"מה פתאום" היא ענתה "המחקר מבוצע באמריקה ואנחנו מקבלים מבחנות עם ברקוד, רק שם יודעים מי קבל מה..."

בינתיים האחות שלפה לי זיכוי לקניה בקפיטריה, כחלק מה'הטבות' הניתנות למשתתפי המחקר, יצאתי לכמה דקות וקניתי לנו עוגת גבינה משובחת וקפה טוב.
יוסי לא אוכל בימים של נסיעות ולכן התפנקתי לי לבד.

* * *​

העירוי הסתיים. המתנו במקום כשעתיים, ב"ה אין תופעות לוואי, אין תגובות חריגות.
קבלנו שובר לנסיעה במונית עד לסכום מסויים, הסכום הספיק לנסיעה הביתה + סיבוב בעיר.
הזמנו מונית ויצאנו.

טיילנו קצת, קנינו כמה דברים, והרגשנו פתאום זוג נורמלי...
יוסי אמר לי: "דבר ראשון, את רואה שקבלתי פלצבו? מציאות שאני אני לא מרגיש שום תרופה בבטן...
ודבר שני, תחשבי על זה שאחרי הניתוח נוכל לטייל ככה כל יום.. בלי מגבלות ובלי מוניות".

שתקתי. את ה'ויכוחים' ננהל בבית.

* * *​

בערב פגשתי את שפרה חברתי מהשכונה, היא התעניינה בשלומי, וסיפרה על הבן שלה שהתקשה בלימודים בחיידר, ושיוסי ממש הציל אותו. שמחתי מאוד לשמוע, זה מאוד מחזק ומעודד, ויוסי ודאי ישמח לקבל פידבק חיובי.

שפרה שאלה גם על הבריאות של בעלי, סיפרתי לה בקצרה איפה אנחנו עומדים, והיא, אשת חסד אמיתית ביקשה לסייע בכל דרך.

- "דרך אגב" היא שואלת "פניתם פעם לר' חנוייך שפרינגר?"
- לא, למה?
- "תדעי לך, אמנם הוא אדם מאוד שקט בשכונה שלנו, אבל יש לו ידע וניסיון רב בטיפולים אלטרנטיביים, אני יודעת שהוא נוסע לטפל בכל מיני קהילות בעולם, ושווה לכם לבדוק אם יש לו מה להציע לכם..."

אוי לא, רק זה לא.

במחשבה שניה, למה לא?

נפרדנו, שפרה מבטיחה לעזור ככל שתוכל בכל דרך שנפנה.

בבית סיפרתי ליוסי על השיחה עם שפרה.
"מנימת קולך אני מבין שאת רוצה לנסות את שפרינגר..."
"לוידעת, אבל אם כבר הולכים לניתוח אולי עדיף לנסות קודם כל מה שאפשר..."

יוסי הזכיר לי את רופא השערות, והאדמו"ר ממטוטלת, ור' שלוימה, ודביר ואודי,
"אולי די? אולי דיייייי?"

הבנתי אותו, הסכמתי איתו,
ובכל זאת ביקשתי: "זה פה קרוב, מה אכפת לך? אם לא ילך, נלך לניתוח בלב שלם".

"בשבילך, רק בשבילך אני אלך לחנוייך!
מקווה שאני אבין אותו, כי יש לו מין מבטא שאף פעם לא הצלחתי לפענח, משהו של קיבוץ גלויות".

"טוב. בשבילי". סיכמתי את הדיון.

* * *​

בבוקר יוסי התקשר אלי מהחיידר.
"אל תשאלי, החברה שלך לא נחה רגע. היא דברה עם בעלה, שדיבר עם חנוייך, שדיבר איתי הרגע, וקבע לי תור למחר בערב, וזה בחינם... בכולופן כדאי שתבואי איתי לתרגם לי..."
סיכמנו.
תודה שפרה.

* * *​

20:00
חדר הטיפולים של ר' חנוך שפרינגר

נכנסנו. ר' חנוך מקבל סקירה מהירה של התיק הרפואי, ופותח בהרצאה מרתקת (בעיני) בעניין הקשר בין גוף לנפש.
"יש בוודאות קשר בין המחלה האוטואימונית שלך לבין משהו שחווית בעבר. אנחנו ננסה למצוא מהי החוויה השלילית שחווית, ולתקן את הרושם השלילי שלה, וכך לרפא את המחלה".

אני מזהה שיוסי מתחיל לאבד סבלנות, זה נשמע לו ממש דומה לחוויה לא נעימה שחווה לא מזמן...
קיויתי שיצליח לשמור על איפוק...
ואז הוא אמר: "ר' חנוייך, אני כבר יודע שהחוויה השלילית התרחשה בניסן תשפ"א, אני רק צריך שתעזור לי למצוא אותה..."

מזל שחנוך לא מבין צינית, כי הוא לקח את הדברים ברצינות, והתחיל לעבוד.

יוסי שכב על המיטה, אני ישבתי במרחק מה, וחנוך תפס בידו, בדק לו דופק או משהו בוריד.
שאל שאלות וקפץ. מהמקום שלי היה נראה שהוא ממש רוקד בהתלהבות, והתפללתי שיוסי לא יתפוצץ מצחוק.

לאחר מספר דקות, חנוך קבע:
"היתה לך חוויה לא נעימה עם אחיך לפני הרבה מאוד שנים, תנסה לשחזר את החוויה ונתקן אותה".

יוסי אמר: "ר' חנוך, יש לי כמה אחים, איך אדע על מי מדובר?"
ר' חנוך בקש: "אמור את שמות האחים, ואני אכוון אותך---"
חנוך החזיק בזרועו, ויוסי החל להקריא- בנצי. אבינועם. בנימין. שלוימי. חזקי....
חנוך פסק מיד- שלוימי.
תנסה למצוא ותחזור אלי.

ידעתי שזה אבוד.
יוסי ושלוימי אחים אוהבים, לא היתה ביניהם שום חוויה לא נעימה שאני יודעת עליה.

לפני שיצאנו חנוך הוציא ספר תנ"ך, מילמל כמה מילים, ופתח אותו באקראי.
"הפרק שנפתח פה בתהילים, יש בו קשר מיוחד עבורך. קרא את הפרק, חפש גם במפרשים, ותמצא קשר מאוד מיוחד לך ולמה שאתה עובר, זה יעזור לך".

יצאנו. לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. גם לא יכולתי שלא.
הסתכלתי. וצחקנו שנינו צחוק משחרר לגמרי.

"עכשיו אני שמח שתבואי איתי לניתוח בלב שלם..." אמר.
"בתנאי שנלמד יחד את הפרק תהילים..." עניתי.

* * *​

בדרך חזור יוסי התקשר לשלוימי.
"הכל בגללך שלוימי! עכשיו הייתי באבחון, ויצא שאתה אשם בהכל!"

שלוימי זרם.
"באמת? מה אתה אומר? שנים אני סובל ממיגרנות. עכשיו הכל מסתדר לי.
בגיל שמונה התקוטטנו, אתה זרקת עלי כרית, אני העפתי עליך כפית, ומאז החוויות השליליות נותרו בתוכנו, והשרישו לך קוליטיס, ולי מיגרנות..."

מתישהו השיחה הסתיימה, אני כבר נכנסתי הביתה לבדוק בתהילים.
עברנו על הפרק המדובר, שנים מקרא ואחד תרגום, המשכנו למפרשים ראשונים ואחרונים.
לצערנו לא נמצא הַקֶשֶׁר.
גם לא הקלוש ביותר.

עד כאן להיום.
לילה טוב יומני היקר.

כאן אני יותר התרגשתי ומצד שני הצטערתי, כאילו מישהו מנסה ליצור מצג מסויים ובא השני ואומר, לא! לא בדיוק... ומצד אחד לראות את הקושי הזוגי והנשיאה בעול.

בכל אופן תודה רבה על כל החיזוק

 

[אזרחית אמריקאית]

מרגש ומחזק ברמות!!!
תעצומות הנפש שלך ושל אשתך מעוררות התפעמות....
תודה על השיתוף.

 

[יופלה אפרסק]

דרוש מידע - כנס תשובה למתמודדות עם מחלות מעי דלקתיות

מצו"ב הזמנה לכנס תשובה מטעם הארגון שלנו בשיתוף עריית מודיעין עילית למתמודדות עם מחלות מעי דלקתיות הכנס יערך במודיעין עילית באשכול פיס ביום ראשון הקרוב כל הפרטים מצורפים בהזמנה הזדרזו להרשם

www.prog.co.il

 

[cherry c]

קראתי בנשימה עצורה מהפרק הראשון ועד פה.
אתה כשרון כתיבה גדול.
מדהים איך שאתה מספר הכל באופטימיות וחיוך למרות שאני בטוחה שהיה קשה מאוד.
(שים לב אתה לא מתאר את ההשלכה על הזוגיות ועל ההורות)

לא מכירה אישית ב"ה את הנושא, אבל מכירה שניים שמתמודדים עם המחלה,
אחת בת 70, שיש לה אותה כבר 40 שנה, רוב השנים המחלה ברמיסיה.
ואחד צעיר שקיבל בתור בחור, רק מה למזלו או לחוסר מזלו לא היה צריך לעבור את כל הסרט, ישר היה צריך לכרות לו את כל המעי הגס, אפילו פאוץ לא יכלו לעשות, הוא לעולם עם סטומה. לאחר קריאת הסיפור שלך אני חושבת שאולי למרות שזה היה נשמע לכולנו כסוף העולם אולי יש בזה משהו לטובה. חסך עשור מחייו בסבל.

 

[קוליטיס עם חיוך]

פרק י"ח

זהו. יש תאריך!
יום שישי ט"ז אייר.

עברנו שבועות של התייעצויות, בררנו שוב ושוב, קבלנו את ברכת הרב,
את כל ההתלבטויות והחששות הזזנו הצידה, יוצאים לדרך.

הניתוח יערך בבית החולים "שיזבא ורפואה" תחת ידיו המנוסות של פרופ' רפאלזון,
ביום מיוחד - ערב שבת, שהוא גם יום ההולדת שלי.
כן. את יום ההולדת ה-36 אחגוג בחלוק ירוק, בצום, ובחרדה.
מתוך תקוה שמהשנה הבאה נחגוג ביום זה יום הולדת כפול, גם הלידה, וגם היציאה לחירות.

ההכנות לניתוח בעיצומם. אנחנו עורכים את הבדיקות המקדימות. מתכננים את תקופת האשפוז,
התארגנות עם הילדים בבית, תורנויות בבית החולים, וכל הנלוה לכך.

* * *​

בלב פנימה יש בי חשש גדול. אני עושה מאמץ לשדר כאילו זה כלום, אבל זה לא כך.
כל סיפור שמתפרסם בעיתון על צעירים שנפטרו, או על טעויות של רופאים, מקפיצים אצלי את מד החרדה.
שיחת הטלפון שקבלתי הבוקר ממש הרגיעה.

"בוקר טוב ר' יוסף"
בוקר טוב.
"מדבר אברימי לוטמן, אני חבר של הגיס שלכם נְסַנְאֵל, למדנו יחד ב"צעירים",
שמעתי ממנו שאתם עומדים לפני ניתוח כריתת מעיים וחשבתי אולי אני יכול לעזור..."

לקח לי שניה להבין. נתי גיסי, שלח חבר שלו מהישיבה לעזור לי? איך בדיוק?

"יישר כח, אני מאוד שמח ש'נסנאל' דואג לי, אדרבה, איך אתם יכולים לעזור?"

"אני אגיד לך, לפני כמה שנים עברתי ניתוח כזה בדיוק, ואני זוכר את החשש הגדול שהיה לי קודם.
אם תרצה לשאול ולקבל מידע במהלך התקופה, אני ממש אשמח לעזור".

"ממש תודה רבה, אני בטוח שזה יהיה לי לעזר"

"הייתי ממש רוצה להפגש אתך, אבל אנחנו כרגע בשליחות בחו"ל לכמה חודשים, ולכן נאלץ לדבר דרך הטלפון..."

שוחחנו מספר דקות, אברימי נתן לי תיאור קצר על מה שנעבור, שלח לי רשימה של טיפים שכדאי לזכור לפני ובמהלך האשפוז, ובעיקר סיפר על החיים הטובים שאחרי הניתוחים.

נפרדנו כידידים. ידידים של שותפות גורל.

השיחה הזאת והבאות אחריה נתנו לי הרבה כח ותקוה, וידיעה שיש בשביל מה להתאמץ.

* * *​

8:00 בבוקר
יום ראשון כ"ז ניסן
מרפאת טרום ניתוח – ביה"ח "שיזבא ורפואה"

שלושה שבועות קודם "היום הגדול והנורא" אנחנו מוזמנים ל'טרום ניתוח'.
יום ארוך של פגישות עם המנתח, המרדים, וצוות המחלקה שעוברים על הבדיקות, ומוודאים שאני מוכן לניתוח.

בכניסה מקבלת אותנו מזכירת המרפאה, היא עוברת על הפרטים ומצחקקת עם חברתה הסמוכה לה,
ושתיהן שואלות יחד- "יש לך קשר לד"ר יוסף פינסקר?"
מסתבר שיש במחלקה רופא ששמו כשמי, וזה משעשע אותן.

מנימת קולן לא הצלחתי לזהות אם קשר איתו זה טוב או לא בדיוק,
עשה לי רושם שהן לא ממש מחבבות אותו, שמחתי להתנער ממנו.

"עד כמה שידוע לי, אין בינינו קשר משפחתי..."

במהלך היום נפגשנו עם המנתח, המרדים ושאר הצוות, זה לקח זמן, עברנו את היום הארוך בסבלנות רבה,
לא שהיתה לנו ברירה אחרת.
בסופו של יום יצאנו בידיעה שהשלב הבא הוא הניתוח בכבודו ובעצמו.

נפרדנו מבית החולים בתחושת מתח, מתוך תפילה ובקשה לאדון כל להצלחה בהמשך.

* * *​

יום רביעי י"ד אייר
מסיבת יומולדת מוקדמת

בכל שנה מציינים במשפחתי את יום הולדתי באירוע של הודיה לה' על ניסים מיוחדים שליוו את הורי עד ובמהלך לידתי.
השנה נאלצנו להקדים את האירוע, והערב התאספנו לערב מרגש של הודיה איחולים וברכות.

מטבע הדברים הניתוח הקרוב היה הנושא המרכזי, ואני השתדלתי לשדר קלילות ורוגע.
זה לא היה קל.
בפנים הייתי מתוח מאוד, הדחקתי מחשבות קשות שצצו לי באמצע האירוע,
מחשבות על מוות, על סבל שעלול להגרם בעקבות הניתוח ועוד. הרגשתי לרגעים כמו במסיבת פרידה.

בסוף הערב ישבנו עם ההורים לתכנן את הימים הקרובים, תורנויות עם הילדים, ליווי ותמיכה בבית החולים, וכל מה שמסביב.
האדרנלין נסק לגובה, לא יכולנו לישון, וארזנו תיק לקראת האשפוז הארוך.

* * *​

יום חמישי ט"ו אייר
מחלקה כירורגית "שיזבא ורפואה"
19:00

לפני שעה קלה הגענו - אני ואשתי למחלקה, הניתוח מתוכנן למחר בבוקר והאשפוז מתחיל הערב.
הילדים מסודרים אצל ההורים לסופ"ש ארוך, הבן בישיבה מארגן "משמר ליל שישי" לרפואתי,
ובמחלקה שקט של סוף יום.

האחות הראשית מקבלת אותנו בחביבות, (אחרי הכל אנחנו לקוחות פרטיים של מנהל המחלקה פרופ' רפאלזון...) מכניסה אותנו לחדר יחיד, משופץ ומפואר, ממש בית מלון.
הסדרנו את הניירת, בדיקות סימנים שיגרתיות, קבלתי צמיד והחלפתי לחלוק.

זהו. עכשיו אני מאושפז.

האחות אומרת לי: "תדע לך, במחלקה הזאת כולם רעבים, ולבושים בחלוק הפוך".
אין לי מושג מה המשמעות של זה, אבל כנראה עוד אבין...

מעכשיו אני בצום.
לא ממש מפריע לי, אני די רגיל לזה.
מותר לי רק שתיה צלולה.

אבא ואמא נכנסים עם שקית מלאה בחטיפים, שתיה, וממתקים.
"אמא, אני בצום!"
"כן, אבל שיהיה לכם לשבת ולאחרי הניתוח, ואל תשכח שיש לך הערב יומולדת...".
ההורים מברכים אותנו בברכת הבנים, ונפרדים.

סידרנו את החפצים בארון, את היקרים שבהם נעלנו בארונית נפרדת, וניסינו לישון לקראת מחר.

ללא הצלחה.

ניסינו לדמיין את השבת הקרובה, מה ואיך ארגיש, אשתי אמורה לנסוע לשבת להיות עם הילדים, ודברנו מה לספר להם ואיך להרגיע.
נמנמנו קצת תוך כדי, ובחמש בבוקר כבר נכנסו לבדוק סימנים.

* * *​

יום שישי ט"ז אייר
"אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ"

הבוקר החל.

מקלחת יסודית לניקוי וחיטוי.
תפילה.
פרקי תהילים.
תרומה לכולל שישי ללימוד בתענית דיבור בשעת הניתוח.
טלפון ברכה לילדים.
ואני מוכן.

חושב לנתק את הטלפון, אבל אז נכנסת שיחה מהרב שלנגר.
אני עונה.
"רציתי רק לאחל בהצלחה, שתחזור אלינו בריא ושלם".
אני מרוגש מהסיטואציה, ודומע.

הרב שלנגר מנסה להרגיע:
"ר' יוסף אתה חייב להכנס לחדר ניתוח עם חיוך, תשמע סיפור:
יהודי אחד נכנס לחדר ניתוח, על מיטת הניתוחים הוא מתחיל לבכות, הוא ממש מפחד.
המנתח שואל אותו 'למה אתה בוכה?' והוא עונה 'אני פוחד, זאת פעם ראשונה שלי...'
אומר לו המנתח 'אל תדאג, גם שלי...'"

אני מחייך. אנו נפרדים בברכות ואיחולים.

* * *
​

האחות נכנסת. "עוד רבע שעה אנחנו יוצאים לחדר ניתוח, תתארגנו ונצא".

ההורים כבר הגיעו, אשתי לצידי, נפרדים בתפילות ובפרקי תהילים.
המשפחה התארגנה לחלוקת ספרי תהילים וזה מעודד ומרגיע.

לחדר נכנסים כמה בני דודים, 'כח עזר' קוראים להם כאן,
מארגנים אותי על אלונקה, ומתחילים לגלגל לאורך המסדרונות.

אני ממשיך בפרקי תהילים,
מסדרון, סיבוב, אשא עיני, עוד מסדרון, סיבוב, ממעמקים,
סיבוב, מעלית, יורדים, יוצאים, מסדרון, סיבוב, עוד ממעמקים,
עוד מעלית, יורדים, יורדים, מסדרון, והגענו.

מביט לאחור, מנופף למשפחה לשלום, ונכנס.

* * *​

חדר ניתוח.

קר. קר. קרררררררר.
אני מועבר מהאלונקה למיטה.
מרגיש כמו גוש בקר במקפיא של הסוּפֶּר.
המרדים מחתים אותי על מסמכים.
אני מבין שהמנתח פרופ' רפאלזון יכנס רק לאחר ההרדמה.

סביבי המרדים והצוות המסייע דוברים ביניהם בערבית.
המרדים מתאר באוזניהם את תהליך הניתוח,
אני לא מבין את השפה, ומרגיש לא נעים שם על המיטה.

קר. ערבית. לבד, לבד.
רק אני והבורא.

מנצל את הרגעים הקשים לבקשת מחילה, וידוי קצר ללא מילים,
ופרק תהילים אחרון מעומק הלב.

עירוי.
מסכה על הפנים.
והעיניים נעצמות.

 

[עד מתי]

פרק י"ח

זהו. יש תאריך!
יום שישי ט"ז אייר.

עברנו שבועות של התייעצויות, בררנו שוב ושוב, קבלנו את ברכת הרב,
את כל ההתלבטויות והחששות הזזנו הצידה, יוצאים לדרך.

הניתוח יערך בבית החולים "שיזבא ורפואה" תחת ידיו המנוסות של פרופ' רפאלזון,
ביום מיוחד - ערב שבת, שהוא גם יום ההולדת שלי.
כן. את יום ההולדת ה-36 אחגוג בחלוק ירוק, בצום, ובחרדה.
מתוך תקוה שמהשנה הבאה נחגוג ביום זה יום הולדת כפול, גם הלידה, וגם היציאה לחירות.

ההכנות לניתוח בעיצומם. אנחנו עורכים את הבדיקות המקדימות. מתכננים את תקופת האשפוז,
התארגנות עם הילדים בבית, תורנויות בבית החולים, וכל הנלוה לכך.

* * *​

בלב פנימה יש בי חשש גדול. אני עושה מאמץ לשדר כאילו זה כלום, אבל זה לא כך.
כל סיפור שמתפרסם בעיתון על צעירים שנפטרו, או על טעויות של רופאים, מקפיצים אצלי את מד החרדה.
שיחת הטלפון שקבלתי הבוקר ממש הרגיעה.

"בוקר טוב ר' יוסף"
בוקר טוב.
"מדבר אברימי לוטמן, אני חבר של הגיס שלכם נְסַנְאֵל, למדנו יחד ב"צעירים",
שמעתי ממנו שאתם עומדים לפני ניתוח כריתת מעיים וחשבתי אולי אני יכול לעזור..."

לקח לי שניה להבין. נתי גיסי, שלח חבר שלו מהישיבה לעזור לי? איך בדיוק?

"יישר כח, אני מאוד שמח ש'נסנאל' דואג לי, אדרבה, איך אתם יכולים לעזור?"

"אני אגיד לך, לפני כמה שנים עברתי ניתוח כזה בדיוק, ואני זוכר את החשש הגדול שהיה לי קודם.
אם תרצה לשאול ולקבל מידע במהלך התקופה, אני ממש אשמח לעזור".

"ממש תודה רבה, אני בטוח שזה יהיה לי לעזר"

"הייתי ממש רוצה להפגש אתך, אבל אנחנו כרגע בשליחות בחו"ל לכמה חודשים, ולכן נאלץ לדבר דרך הטלפון..."

שוחחנו מספר דקות, אברימי נתן לי תיאור קצר על מה שנעבור, שלח לי רשימה של טיפים שכדאי לזכור לפני ובמהלך האשפוז, ובעיקר סיפר על החיים הטובים שאחרי הניתוחים.

נפרדנו כידידים. ידידים של שותפות גורל.

השיחה הזאת והבאות אחריה נתנו לי הרבה כח ותקוה, וידיעה שיש בשביל מה להתאמץ.

* * *​

8:00 בבוקר
יום ראשון כ"ז ניסן
מרפאת טרום ניתוח – ביה"ח "שיזבא ורפואה"

שלושה שבועות קודם "היום הגדול והנורא" אנחנו מוזמנים ל'טרום ניתוח'.
יום ארוך של פגישות עם המנתח, המרדים, וצוות המחלקה שעוברים על הבדיקות, ומוודאים שאני מוכן לניתוח.

בכניסה מקבלת אותנו מזכירת המרפאה, היא עוברת על הפרטים ומצחקקת עם חברתה הסמוכה לה,
ושתיהן שואלות יחד- "יש לך קשר לד"ר יוסף פינסקר?"
מסתבר שיש במחלקה רופא ששמו כשמי, וזה משעשע אותן.

מנימת קולן לא הצלחתי לזהות אם קשר איתו זה טוב או לא בדיוק,
עשה לי רושם שהן לא ממש מחבבות אותו, שמחתי להתנער ממנו.

"עד כמה שידוע לי, אין בינינו קשר משפחתי..."

במהלך היום נפגשנו עם המנתח, המרדים ושאר הצוות, זה לקח זמן, עברנו את היום הארוך בסבלנות רבה,
לא שהיתה לנו ברירה אחרת.
בסופו של יום יצאנו בידיעה שהשלב הבא הוא הניתוח בכבודו ובעצמו.

נפרדנו מבית החולים בתחושת מתח, מתוך תפילה ובקשה לאדון כל להצלחה בהמשך.

* * *​

יום רביעי י"ד אייר
מסיבת יומולדת מוקדמת

בכל שנה מציינים במשפחתי את יום הולדתי באירוע של הודיה לה' על ניסים מיוחדים שליוו את הורי עד ובמהלך לידתי. השנה נאלצנו להקדים את האירוע, והערב התאספנו לערב מרגש של הודיה איחולים וברכות.

מטבע הדברים הניתוח הקרוב היה הנושא המרכזי, ואני השתדלתי לשדר קלילות ורוגע.
זה לא היה קל.
בפנים הייתי מתוח מאוד, הדחקתי מחשבות קשות שצצו לי באמצע האירוע,
מחשבות על מוות, על סבל שעלול להגרם בעקבות הניתוח ועוד. הרגשתי לרגעים כמו במסיבת פרידה.

בסוף הערב ישבנו עם ההורים לתכנן את הימים הקרובים, תורנויות עם הילדים, ליווי ותמיכה בבית החולים, וכל מה שמסביב.
האדרנלין נסק לגובה, לא יכולנו לישון, וארזנו תיק לקראת האשפוז הארוך.

* * *​

יום חמישי ט"ו אייר
מחלקה כירורגית "שיזבא ורפואה"
19:00

לפני שעה קלה הגענו - אני ואשתי למחלקה, הניתוח מתוכנן למחר בבוקר והאשפוז מתחיל הערב.
הילדים מסודרים אצל ההורים לסופ"ש ארוך, הבן בישיבה מארגן "משמר ליל שישי" לרפואתי,
ובמחלקה שקט של סוף יום.

האחות הראשית מקבלת אותנו בחביבות, (אחרי הכל אנחנו לקוחות פרטיים של מנהל המחלקה פרופ' רפאלזון...) מכניסה אותנו לחדר יחיד, משופץ ומפואר, ממש בית מלון.
הסדרנו את הניירת, בדיקות סימנים שיגרתיות, קבלתי צמיד והחלפתי לחלוק.

זהו. עכשיו אני מאושפז.

האחות אומרת לי: "תדע לך, במחלקה הזאת כולם רעבים, ולבושים בחלוק הפוך".
אין לי מושג מה המשמעות של זה, אבל כנראה עוד אבין...

מעכשיו אני בצום.
לא ממש מפריע לי, אני די רגיל לזה.
מותר לי רק שתיה צלולה.

אבא ואמא נכנסים עם שקית מלאה בחטיפים, שתיה, וממתקים.
"אמא, אני בצום!"
"כן, אבל שיהיה לכם לשבת ולאחרי הניתוח, ואל תשכח שיש לך הערב יומולדת...".
ההורים מברכים אותנו בברכת הבנים, ונפרדים.

סידרנו את החפצים בארון, את היקרים שבהם נעלנו בארונית נפרדת, וניסינו לישון לקראת מחר.

ללא הצלחה.

ניסינו לדמיין את השבת הקרובה, מה ואיך ארגיש, אשתי אמורה לנסוע לשבת להיות עם הילדים, ודברנו מה לספר להם ואיך להרגיע.
נמנמנו קצת תוך כדי, ובחמש בבוקר כבר נכנסו לבדוק סימנים.

* * *​

יום שישי ט"ז אייר
"אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ"

הבוקר החל.

מקלחת יסודית לניקוי וחיטוי.
תפילה.
פרקי תהילים.
תרומה לכולל שישי ללימוד בתענית דיבור בשעת הניתוח.
טלפון ברכה לילדים.
ואני מוכן.

חושב לנתק את הטלפון, אבל אז נכנסת שיחה מהרב שלנגר.
אני עונה.
"רציתי רק לאחל בהצלחה, שתחזור אלינו בריא ושלם".
אני מרוגש מהסיטואציה, ודומע.

הרב שלנגר מנסה להרגיע:
"ר' יוסף אתה חייב להכנס לחדר ניתוח עם חיוך, תשמע סיפור:
יהודי אחד נכנס לחדר ניתוח, על מיטת הניתוחים הוא מתחיל לבכות, הוא ממש מפחד.
המנתח שואל אותו 'למה אתה בוכה?' והוא עונה 'אני פוחד, זאת פעם ראשונה שלי...'
אומר לו המנתח 'אל תדאג, גם שלי...'"

אני מחייך. אנו נפרדים בברכות ואיחולים.

* * *
​

האחות נכנסת. "עוד רבע שעה אנחנו יוצאים לחדר ניתוח, תתארגנו ונצא".

ההורים כבר הגיעו, אשתי לצידי, נפרדים בתפילות ובפרקי תהילים.
המשפחה התארגנה לחלוקת ספרי תהילים וזה מעודד ומרגיע.

לחדר נכנסים כמה בני דודים, 'כח עזר' קוראים להם כאן,
מארגנים אותי על אלונקה, ומתחילים לגלגל לאורך המסדרונות.

אני ממשיך בפרקי תהילים,
מסדרון, סיבוב, אשא עיני, עוד מסדרון, סיבוב, ממעמקים,
סיבוב, מעלית, יורדים, יוצאים, מסדרון, סיבוב, עוד ממעמקים,
עוד מעלית, יורדים, יורדים, מסדרון, והגענו.

מביט לאחור, מנופף למשפחה לשלום, ונכנס.

* * *​

חדר ניתוח.

קר. קר. קרררררררר.
אני מועבר מהאלונקה למיטה.
מרגיש כמו גוש בקר במקפיא של הסוּפֶּר.
המרדים מחתים אותי על מסמכים.
אני מבין שהמנתח פרופ' רפאלזון יכנס רק לאחר ההרדמה.

סביבי המרדים והצוות המסייע דוברים ביניהם בערבית.
המרדים מתאר באוזניהם את תהליך הניתוח,
אני לא מבין את השפה, ומרגיש לא נעים שם על המיטה.

קר. ערבית. לבד, לבד.
רק אני והבורא.

מנצל את הרגעים הקשים לבקשת מחילה, וידוי קצר ללא מילים,
ופרק תהילים אחרון מעומק הלב.

עירוי.
מסכה על הפנים.
והעיניים נעצמות.

לא
אתה לא באמת יכול לעצור כאן

 

[א-ירושלמית]

הוא לא היה ער בשעת הניתוח, כך שבכל מקרה כשהוא התעורר זה היה כבר אחרי

 

[mirimer13]

תודה לאחותי ששיתפה אותי בפוסט המרתק
וחבל שלחמותי ולחמי אין גישה למחשב.. (קריאת הסיפור לא מספיקה לטעמי.. צריך גם לצפות בכל תגובה ותגובה)
האם יש למישהו כאן נסיון עם הדיאטה של אבי כהן מב"ב, עזרה או שרק החלישה נוראות?
ואגב, ניתוח במעי הוא כואב במיוחד יותר מכל איבר אחר.

 

[עזרי מעיים]

שלום וברכה
הדיאטה של אבי כהן היא מאד אינדבדאולית לכל אחד. בשלבים הראשונים ייתכן שתהיה חולשה כי ההדרגתיות של המעבר לאוכל מלא, הוא לוקח זמן. אבל בשמירה נכונה ובהקפדה, ההיפך הוא הנכון, אם הדיטאה נכונה לך ומתאימה לך אז בעז''ה הדלקת מתאזנת, יש ספיגה טובה של ויטמינים ומינרלים והגוף חוזר לעצמו. אך חשוב שנזכור- בקרוהן וקוליטיס אפשר לשמוע מאחרים, זה מאד עוזר ונותן כיוון, אך שורה תחתונה- למחלות האלו אלף פנים! על כל אחד, כל דבר- משפיע אחרת לגמרי.
בהצלחה!

 

[חשבת מלי]

תודה לאחותי ששיתפה אותי בפוסט המרתק
וחבל שלחמותי ולחמי אין גישה למחשב.. (קריאת הסיפור לא מספיקה לטעמי.. צריך גם לצפות בכל תגובה ותגובה)
האם יש למישהו כאן נסיון עם הדיאטה של אבי כהן מב"ב, עזרה או שרק החלישה נוראות?
ואגב, ניתוח במעי הוא כואב במיוחד יותר מכל איבר אחר.

האם יש למישהו כאן נסיון עם הדיאטה של אבי כהן מב"ב, עזרה או שרק החלישה נוראות?
אתם מתכוונים לדיאטת דפ"מ, עזרה להרבה מאוד אנשים, תגובה טובה יותר לחולי קרוהן אבל מעולה גם לקוליטיס, מחלישה מאוד רק בשלב הראשון , כאשר מושגת הטבה וניתן לאכול את כל המבחר אין שום חולשות (צריך כמובן להיות במעקב צמוד בדיקות דם וכו' )
דיאטה לא קלה אבל מידיעה חסכה הרבה ניתוחים...

 

[קוליטיס עם חיוך]

דיאטה לא קלה אבל מידיעה חסכה הרבה ניתוחים...

בזמנו התעניינתי בדיאטות שפורסמו כמתאימים, אף אחד לא התאימה למצב שלי.
הלוואי שמאז זה השתנה.
בכלופן היו כבר הרבה תגובות בהקשר הזה.
אולי כדאי שמישהו יתן פה פרטים יותר ברורים לתועלת הכלל.

 

[חשבת מלי]

בזמנו התעניינתי בדיאטות שפורסמו כמתאימים, אף אחד לא התאימה למצב שלי.
הלוואי שמאז זה השתנה.
בכלופן היו כבר הרבה תגובות בהקשר הזה.
אולי כדאי שמישהו יתן פה פרטים יותר ברורים לתועלת הכלל.

עזרה ומזור | עזרה ומזור

ליווי ותמיכה לחולי קרוהן - קוליטיס בדיאטה מותאמת לחיים בריאים ומאושרים. הדיאטה נוסתה ע"י חולי מעיים רבים והביאה לרגיעה בדלקות מעיים, ע"י תזונה זמינה ובריאה

scdiet.co.il

 

[אוריגמי]

האם יש למישהו כאן נסיון עם הדיאטה של אבי כהן מב"ב, עזרה או שרק החלישה נוראות?

מהכרות עם נערה עם קוליטיס, דיאטת SCD עזרה לה מאד
לויתי ממנה ספר מתכונים לצורך אחר, והתרשמתי מאד מהמגוון
אם יעזור ספר באנגלית:

 

[חדזי]

פרק י"ח

זהו. יש תאריך!
יום שישי ט"ז אייר.

עברנו שבועות של התייעצויות, בררנו שוב ושוב, קבלנו את ברכת הרב,
את כל ההתלבטויות והחששות הזזנו הצידה, יוצאים לדרך.

הניתוח יערך בבית החולים "שיזבא ורפואה" תחת ידיו המנוסות של פרופ' רפאלזון,
ביום מיוחד - ערב שבת, שהוא גם יום ההולדת שלי.
כן. את יום ההולדת ה-36 אחגוג בחלוק ירוק, בצום, ובחרדה.
מתוך תקוה שמהשנה הבאה נחגוג ביום זה יום הולדת כפול, גם הלידה, וגם היציאה לחירות.

ההכנות לניתוח בעיצומם. אנחנו עורכים את הבדיקות המקדימות. מתכננים את תקופת האשפוז,
התארגנות עם הילדים בבית, תורנויות בבית החולים, וכל הנלוה לכך.

* * *​

בלב פנימה יש בי חשש גדול. אני עושה מאמץ לשדר כאילו זה כלום, אבל זה לא כך.
כל סיפור שמתפרסם בעיתון על צעירים שנפטרו, או על טעויות של רופאים, מקפיצים אצלי את מד החרדה.
שיחת הטלפון שקבלתי הבוקר ממש הרגיעה.

"בוקר טוב ר' יוסף"
בוקר טוב.
"מדבר אברימי לוטמן, אני חבר של הגיס שלכם נְסַנְאֵל, למדנו יחד ב"צעירים",
שמעתי ממנו שאתם עומדים לפני ניתוח כריתת מעיים וחשבתי אולי אני יכול לעזור..."

לקח לי שניה להבין. נתי גיסי, שלח חבר שלו מהישיבה לעזור לי? איך בדיוק?

"יישר כח, אני מאוד שמח ש'נסנאל' דואג לי, אדרבה, איך אתם יכולים לעזור?"

"אני אגיד לך, לפני כמה שנים עברתי ניתוח כזה בדיוק, ואני זוכר את החשש הגדול שהיה לי קודם.
אם תרצה לשאול ולקבל מידע במהלך התקופה, אני ממש אשמח לעזור".

"ממש תודה רבה, אני בטוח שזה יהיה לי לעזר"

"הייתי ממש רוצה להפגש אתך, אבל אנחנו כרגע בשליחות בחו"ל לכמה חודשים, ולכן נאלץ לדבר דרך הטלפון..."

שוחחנו מספר דקות, אברימי נתן לי תיאור קצר על מה שנעבור, שלח לי רשימה של טיפים שכדאי לזכור לפני ובמהלך האשפוז, ובעיקר סיפר על החיים הטובים שאחרי הניתוחים.

נפרדנו כידידים. ידידים של שותפות גורל.

השיחה הזאת והבאות אחריה נתנו לי הרבה כח ותקוה, וידיעה שיש בשביל מה להתאמץ.

* * *​

8:00 בבוקר
יום ראשון כ"ז ניסן
מרפאת טרום ניתוח – ביה"ח "שיזבא ורפואה"

שלושה שבועות קודם "היום הגדול והנורא" אנחנו מוזמנים ל'טרום ניתוח'.
יום ארוך של פגישות עם המנתח, המרדים, וצוות המחלקה שעוברים על הבדיקות, ומוודאים שאני מוכן לניתוח.

בכניסה מקבלת אותנו מזכירת המרפאה, היא עוברת על הפרטים ומצחקקת עם חברתה הסמוכה לה,
ושתיהן שואלות יחד- "יש לך קשר לד"ר יוסף פינסקר?"
מסתבר שיש במחלקה רופא ששמו כשמי, וזה משעשע אותן.

מנימת קולן לא הצלחתי לזהות אם קשר איתו זה טוב או לא בדיוק,
עשה לי רושם שהן לא ממש מחבבות אותו, שמחתי להתנער ממנו.

"עד כמה שידוע לי, אין בינינו קשר משפחתי..."

במהלך היום נפגשנו עם המנתח, המרדים ושאר הצוות, זה לקח זמן, עברנו את היום הארוך בסבלנות רבה,
לא שהיתה לנו ברירה אחרת.
בסופו של יום יצאנו בידיעה שהשלב הבא הוא הניתוח בכבודו ובעצמו.

נפרדנו מבית החולים בתחושת מתח, מתוך תפילה ובקשה לאדון כל להצלחה בהמשך.

* * *​

יום רביעי י"ד אייר
מסיבת יומולדת מוקדמת

בכל שנה מציינים במשפחתי את יום הולדתי באירוע של הודיה לה' על ניסים מיוחדים שליוו את הורי עד ובמהלך לידתי.
השנה נאלצנו להקדים את האירוע, והערב התאספנו לערב מרגש של הודיה איחולים וברכות.

מטבע הדברים הניתוח הקרוב היה הנושא המרכזי, ואני השתדלתי לשדר קלילות ורוגע.
זה לא היה קל.
בפנים הייתי מתוח מאוד, הדחקתי מחשבות קשות שצצו לי באמצע האירוע,
מחשבות על מוות, על סבל שעלול להגרם בעקבות הניתוח ועוד. הרגשתי לרגעים כמו במסיבת פרידה.

בסוף הערב ישבנו עם ההורים לתכנן את הימים הקרובים, תורנויות עם הילדים, ליווי ותמיכה בבית החולים, וכל מה שמסביב.
האדרנלין נסק לגובה, לא יכולנו לישון, וארזנו תיק לקראת האשפוז הארוך.

* * *​

יום חמישי ט"ו אייר
מחלקה כירורגית "שיזבא ורפואה"
19:00

לפני שעה קלה הגענו - אני ואשתי למחלקה, הניתוח מתוכנן למחר בבוקר והאשפוז מתחיל הערב.
הילדים מסודרים אצל ההורים לסופ"ש ארוך, הבן בישיבה מארגן "משמר ליל שישי" לרפואתי,
ובמחלקה שקט של סוף יום.

האחות הראשית מקבלת אותנו בחביבות, (אחרי הכל אנחנו לקוחות פרטיים של מנהל המחלקה פרופ' רפאלזון...) מכניסה אותנו לחדר יחיד, משופץ ומפואר, ממש בית מלון.
הסדרנו את הניירת, בדיקות סימנים שיגרתיות, קבלתי צמיד והחלפתי לחלוק.

זהו. עכשיו אני מאושפז.

האחות אומרת לי: "תדע לך, במחלקה הזאת כולם רעבים, ולבושים בחלוק הפוך".
אין לי מושג מה המשמעות של זה, אבל כנראה עוד אבין...

מעכשיו אני בצום.
לא ממש מפריע לי, אני די רגיל לזה.
מותר לי רק שתיה צלולה.

אבא ואמא נכנסים עם שקית מלאה בחטיפים, שתיה, וממתקים.
"אמא, אני בצום!"
"כן, אבל שיהיה לכם לשבת ולאחרי הניתוח, ואל תשכח שיש לך הערב יומולדת...".
ההורים מברכים אותנו בברכת הבנים, ונפרדים.

סידרנו את החפצים בארון, את היקרים שבהם נעלנו בארונית נפרדת, וניסינו לישון לקראת מחר.

ללא הצלחה.

ניסינו לדמיין את השבת הקרובה, מה ואיך ארגיש, אשתי אמורה לנסוע לשבת להיות עם הילדים, ודברנו מה לספר להם ואיך להרגיע.
נמנמנו קצת תוך כדי, ובחמש בבוקר כבר נכנסו לבדוק סימנים.

* * *​

יום שישי ט"ז אייר
"אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ"

הבוקר החל.

מקלחת יסודית לניקוי וחיטוי.
תפילה.
פרקי תהילים.
תרומה לכולל שישי ללימוד בתענית דיבור בשעת הניתוח.
טלפון ברכה לילדים.
ואני מוכן.

חושב לנתק את הטלפון, אבל אז נכנסת שיחה מהרב שלנגר.
אני עונה.
"רציתי רק לאחל בהצלחה, שתחזור אלינו בריא ושלם".
אני מרוגש מהסיטואציה, ודומע.

הרב שלנגר מנסה להרגיע:
"ר' יוסף אתה חייב להכנס לחדר ניתוח עם חיוך, תשמע סיפור:
יהודי אחד נכנס לחדר ניתוח, על מיטת הניתוחים הוא מתחיל לבכות, הוא ממש מפחד.
המנתח שואל אותו 'למה אתה בוכה?' והוא עונה 'אני פוחד, זאת פעם ראשונה שלי...'
אומר לו המנתח 'אל תדאג, גם שלי...'"

אני מחייך. אנו נפרדים בברכות ואיחולים.

* * *
​

האחות נכנסת. "עוד רבע שעה אנחנו יוצאים לחדר ניתוח, תתארגנו ונצא".

ההורים כבר הגיעו, אשתי לצידי, נפרדים בתפילות ובפרקי תהילים.
המשפחה התארגנה לחלוקת ספרי תהילים וזה מעודד ומרגיע.

לחדר נכנסים כמה בני דודים, 'כח עזר' קוראים להם כאן,
מארגנים אותי על אלונקה, ומתחילים לגלגל לאורך המסדרונות.

אני ממשיך בפרקי תהילים,
מסדרון, סיבוב, אשא עיני, עוד מסדרון, סיבוב, ממעמקים,
סיבוב, מעלית, יורדים, יוצאים, מסדרון, סיבוב, עוד ממעמקים,
עוד מעלית, יורדים, יורדים, מסדרון, והגענו.

מביט לאחור, מנופף למשפחה לשלום, ונכנס.

* * *​

חדר ניתוח.

קר. קר. קרררררררר.
אני מועבר מהאלונקה למיטה.
מרגיש כמו גוש בקר במקפיא של הסוּפֶּר.
המרדים מחתים אותי על מסמכים.
אני מבין שהמנתח פרופ' רפאלזון יכנס רק לאחר ההרדמה.

סביבי המרדים והצוות המסייע דוברים ביניהם בערבית.
המרדים מתאר באוזניהם את תהליך הניתוח,
אני לא מבין את השפה, ומרגיש לא נעים שם על המיטה.

קר. ערבית. לבד, לבד.
רק אני והבורא.

מנצל את הרגעים הקשים לבקשת מחילה, וידוי קצר ללא מילים,
ופרק תהילים אחרון מעומק הלב.

עירוי.
מסכה על הפנים.
והעיניים נעצמות.

אין מילים. העתק הדבק לסיפור של בעלי ... רק לצערי בעלי עדיין תקוע עם השקית ההזויה הזו...

 

[קוליטיס עם חיוך]

עזרה ומזור | עזרה ומזור

ליווי ותמיכה לחולי קרוהן - קוליטיס בדיאטה מותאמת לחיים בריאים ומאושרים. הדיאטה נוסתה ע"י חולי מעיים רבים והביאה לרגיעה בדלקות מעיים, ע"י תזונה זמינה ובריאה

scdiet.co.il

מעניין.
את "עזרה ומזור" פגשתי לראשונה מיד אחרי הניתוח.
במחלקה ליד פינת הקפה ראיתי דף פרסום או כתבה עליהם.
הרגשתי אכזבה גדולה והתקשרתי מיד.
שאלתי בצער "איך יתכן שאני מגלה אתכם רק כעת, אחרי הניתוח?"
התשובה שקבלתי היתה, שבמצב שלי הדיאטה מאוד מאוד קשה ליישום וכנראה כבר לא היתה מונעת ניתוח.
יתכן ורצו רק להרגיע אותי, אבל מי שמסוגל לנסות, ברור שכדאי.

 

[קוליטיס עם חיוך]

אין מילים. העתק הדבק לסיפור של בעלי ... רק לצערי בעלי עדיין תקוע עם השקית ההזויה הזו...

צריך למצוא דרך לשכנע אותו.
זה חיים אחרים לגמרי.

 

[mirimer13]

@קוליטיס עם חיוך
אשמח לעצות, לפי הכתיבה והזרימה שלך הן כנראה יהיו חכמות
איך משקפים למשפחה של החולה (הוא נשוי כבר מדובר על ההורים)
את המצב שלו, את זה שהוא יותר חלש,
פחות יכול להתמודד במסגרת נוקשה של כולל,
למרות שכלפי חוץ הוא נראה מעולה, ואפילו הרזה מלא בלי דיאטה ונראה רזה וחתיך..

 

[חשבת מלי]

מעניין.
את "עזרה ומזור" פגשתי לראשונה מיד אחרי הניתוח.
במחלקה ליד פינת הקפה ראיתי דף פרסום או כתבה עליהם.
הרגשתי אכזבה גדולה והתקשרתי מיד.
שאלתי בצער "איך יתכן שאני מגלה אתכם רק כעת, אחרי הניתוח?"
התשובה שקבלתי היתה, שבמצב שלי הדיאטה מאוד מאוד קשה ליישום וכנראה כבר לא היתה מונעת ניתוח.
יתכן ורצו רק להרגיע אותי, אבל מי שמסוגל לנסות, ברור שכדאי.

כאדם שחי עם אמונה חזקה (משתקף מהיומן המדהים שלך ) אתה בוודאי יודע שהכול מאת הקב"ה, אם הדיאטה הייתה טובה לך הוא היה מפגיש אותך אתה לפני הניתוח, הכול אבל הכול בידי שמים,