דרוש מידע יומן מסע של איש עם קוליטיס. מוזמנים להצטרף

@קוליטיס עם חיוך
אשמח לעצות, לפי הכתיבה והזרימה שלך הן כנראה יהיו חכמות
איך משקפים למשפחה של החולה (הוא נשוי כבר מדובר על ההורים)
את המצב שלו, את זה שהוא יותר חלש,
פחות יכול להתמודד במסגרת נוקשה של כולל,
למרות שכלפי חוץ הוא נראה מעולה, ואפילו הרזה מלא בלי דיאטה ונראה רזה וחתיך..
כשאמא שלי שאלה אותי בתחילת הדרך מה אני מרגיש, אמרתי לה:

"תנסי יום אחד להכנס כל רבע שעה לשירותים, רק להכנס ולצאת. אבל כל רבע שעה ולא משנה איפה את נמצאת.
תוסיפי לזה דימום וחולשה. זה פחות או יותר מה שאני מרגיש".
אחרי שהיא ניסתה היא הבינה אותי הרבה יותר.
 
נערך לאחרונה ב:
צריך למצוא דרך לשכנע אותו.
זה חיים אחרים לגמרי.
הלוואי
@קוליטיס עם חיוך
אשמח לעצות, לפי הכתיבה והזרימה שלך הן כנראה יהיו חכמות
איך משקפים למשפחה של החולה (הוא נשוי כבר מדובר על ההורים)
את המצב שלו, את זה שהוא יותר חלש,
פחות יכול להתמודד במסגרת נוקשה של כולל,
למרות שכלפי חוץ הוא נראה מעולה, ואפילו הרזה מלא בלי דיאטה ונראה רזה וחתיך..
נושא בעייתי מאד! למשפחה וחברים יותר קל לטמון את הראש בחול ולחשוב שהכל בסדר. לא כיף לדעת שיש לך בן חולה ...
 
כשאמא שלי שאלה אותי בתחילת הדרך מה אני מרגיש, אמרתי לה:

"תנסי יום אחד להכנס כל רבע שעה לשירותים, רק להכנס ולצאת. אבל כל רבע שעה ולא משנה איפה את נמצאת.
תוסיפי לזה דימום וחולשה. זה פחות או יותר מה שאני מרגיש".
אחרי שהיא ניסתה היא הבינה אותי הרבה יותר.
אני אומרת תמיד שכדי להתחיל את דיאטת הדפ"מ צריכים להיות במצב מספיק גרוע על מנת להיאחז בכל בדל של תקווה, הקושי בהתחלה הוא גדול מאוד, תוסיף לתיאור המצב שכתבת של "לרוץ" כל הזמן לשירותים ולהקיז שם ליטרים של דם, גם את החולשה של תחילת הדיאטה , את תופעות הלוואי של הסטרואידים (שלא מפסיקים לקחת רק בהוראת רופא ולאחר שיפור מוכח ) זה אומר לשכב בחוסר כח וחוסר אונים במיטה ורק ללחוש :אבא רחום וחנון אנא חזקני ואמצני סעדני ואושעה ....
אבל , כאשר זוכים בעז"ה שהדיאטה מתחילה להשפיע, זה פשוט נפלא , מתרגלים לחיות אתה, מקבלים חיזוקים מחברי מועדון דפ"מ המופלאים מחליפים מתכונים ומודים להקב"ה על חסדיו,
 
אשמח אם יש למשהו מידע על טיפול ביולוגי, מהן התופעות לוואי ועד כמה זה קשה? זה ממש דומה לטיפול כימותרפי?
שואלת בשביל משהי שהיא בתחילת דרכה ...ושה' יעזור לה שתמצא פיתרון מהר!
זה נורמלי שהרופא המליץ לה ישר על זה? היא ברמה בינונית עד קשה.
ושאלה נוספת-
במה עוד ניתן לעזור לה? איך ניתן לתמוך בה שתעבור את התקופה הזו בקלות כי כרגע זה ממש נראה ממש סיוט.
תודה
 
בדיוק בשביל זה יש את ארגון עזרי מעם, מוזמנת להפנות אותה במספר: 02-6449170 או :
ezrimeim100 שטרודל וכו'

בהצלחה
 
תודה , הפנתי ושלחתי קישורים היא כרגע לא כ"כ במצב... מנסה לעזור בדליית מידע מכאן זה עדין בתהליך של בדיקות אז לא לוחצת עליה להתקשר אליהם
 
אשמח אם יש למשהו מידע על טיפול ביולוגי, מהן התופעות לוואי ועד כמה זה קשה? זה ממש דומה לטיפול כימותרפי?
שואלת בשביל משהי שהיא בתחילת דרכה ...ושה' יעזור לה שתמצא פיתרון מהר!
זה נורמלי שהרופא המליץ לה ישר על זה? היא ברמה בינונית עד קשה.
ושאלה נוספת-
במה עוד ניתן לעזור לה? איך ניתן לתמוך בה שתעבור את התקופה הזו בקלות כי כרגע זה ממש נראה ממש סיוט.
תודה
חס וחלילה לא דומה כלל לטיפול כימותרפי!
 
אשמח אם יש למשהו מידע על טיפול ביולוגי, מהן התופעות לוואי ועד כמה זה קשה? זה ממש דומה לטיפול כימותרפי?
שואלת בשביל משהי שהיא בתחילת דרכה ...ושה' יעזור לה שתמצא פיתרון מהר!
זה נורמלי שהרופא המליץ לה ישר על זה? היא ברמה בינונית עד קשה.
ושאלה נוספת-
במה עוד ניתן לעזור לה? איך ניתן לתמוך בה שתעבור את התקופה הזו בקלות כי כרגע זה ממש נראה ממש סיוט.
תודה
ממש לא דומה, לי לא היו שום תופעות לוואי מהתרופות.
תרופה ביולוגית = תרופה שמיוצרת מחלבון שדומה לחלבונים שיש לנו בגוף, לדוגמא גם אינסולין זו תרופה ביולוגית.
התרופות הביוליוגיות לIBD בדר"כ רק מנטרלות חלק ספציפי מהמערכת החיסונית שגורם לדלקת.
 
אשמח אם יש למשהו מידע על טיפול ביולוגי, מהן התופעות לוואי ועד כמה זה קשה? זה ממש דומה לטיפול כימותרפי?
שואלת בשביל משהי שהיא בתחילת דרכה ...ושה' יעזור לה שתמצא פיתרון מהר!
זה נורמלי שהרופא המליץ לה ישר על זה? היא ברמה בינונית עד קשה.
ושאלה נוספת-
במה עוד ניתן לעזור לה? איך ניתן לתמוך בה שתעבור את התקופה הזו בקלות כי כרגע זה ממש נראה ממש סיוט.
תודה
יש כאילו שזה בכלל בלי תופעות לוואי
לעיתים תופעות לוואי מקומיות או כאבי ראש שבדר"כ חולפים
כמובן שיש כאילו שמגיבים אחרת
נזכרת שבחודש הראשון כן היו צמרמורות וכאבי ראש יותר מהנורמה אבל זה ממש עבר (אני מדברת על 5 שנים לפחות וכמה תרופות)
 
נערך לאחרונה ב:
אשמח אם יש למשהו מידע על טיפול ביולוגי, מהן התופעות לוואי ועד כמה זה קשה? זה ממש דומה לטיפול כימותרפי?
שואלת בשביל משהי שהיא בתחילת דרכה ...ושה' יעזור לה שתמצא פיתרון מהר!
זה נורמלי שהרופא המליץ לה ישר על זה? היא ברמה בינונית עד קשה.
ושאלה נוספת-
במה עוד ניתן לעזור לה? איך ניתן לתמוך בה שתעבור את התקופה הזו בקלות כי כרגע זה ממש נראה ממש סיוט.
תודה
נורמלי במצב בינוני קשה שתתחיל ביולוגי,
אפילו יותר מנורמלי חבל על כל רגע שאפשר להקל ולא עושים את זה.
 
ערב ראש השנה תשפ"ג​

מתנצל על העיכוב בהעלאת הפרקים, בע"ה בקרוב.

מרגיש חובה לנצל את הבמה המיוחדת הזאת ולהעלות נקודה שעוד לא דובר בה באשכול:

תקופה ארוכה אחרי שנפל עלי הקוליטיס, ניגש אלי יהודי מבוגר שאני מכיר מהשכונה ואנחנו מתפללים יחד בבית הכנסת, התנצל מראש אבל דיבר מקירות ליבו:
"אני מאוד מעריך אותך, יודע שאתה אברך רציני שעושה שטייגע'ן בימים ובלילות, מעריך מאוד מאוד.
אבל קשה לי לראות אותך בתפילות.
פעם היית מקפיד על שחרית בזמן, ונשאר עד הקדיש האחרון, ופתאום בתקופה האחרונה נראה שאתה מזלזל.
בקושי מגיע, ואם מגיע אז יוצא מוקדם, זה באמת קשה לי להעיר לך, אבל זה רק מאהבה..."


שתקתי, מתלבט איך להגיב.

והוא המשיך:
"הכי כואב לי זה לראות את הילדים שלך מגיעים בשבת להתפלל, הם מגיעים בזמן, יושבים ומתפללים כמו שצריך, ואתה נכנס חצי שעה אחריהם, ויוצא עוד לפניהם. אפילו רק בשביל החינוך שלהם לא שווה להתאמץ?"

"אני בטוח שכיהודי ירא שמים ניסית לדון אותי לכף זכות... לא הצלחת?" - שאלתי

"ניסיתי, ואפילו שאלתי את אשתי לדעתה, והיא אמרה 'זה הדור של היום, עצלנים ומפונקים..."

"האמת שאני די נוטה להסכים עם אשתך" - עניתי,
"אבל כשיהושע בן פרחיה אמר 'הוי דן את כל האדם לכף זכות' הוא וודאי התכוון גם לדור העצלן והמפונק שלנו. ולכן אני אעזור לך לדון אותי לכף זכות.
האמת שאני סובל ממחלת מעיים שלא מאפשרת לי להניח תפילין מיד בבוקר, ואני משתדל להתפלל ככל יכולתי במניין, אבל גם נאלץ לצאת.
בשבת הילדים יודעים כמה קשה לי, ומעריכים את המאמצים שאני עושה, ולכן מגיעים בזמן ומתפללים יפה, וכדאי שבאמת תפרגן להם להם על הבגרות שלהם, מגיע להם."

היהודי לא ידע איך להגיב, והתנצל מאוד. אבל אני למדתי לקח חשוב לחיים:
'הוי דן את כל האדם לכף זכות' גם אם זה נראה מוזר ומשונה, תמיד תנסה לחפש זכות.

ובערב יום הדין נאחל לכולם שנזכה לדון כל אדם לכף זכות, והקב"ה ישיב לנו בכפליים וידון אותנו לכף זכוּת בספרם של צדיקים גמורים, לאורך ימים ושנות חיים בבריאות איתנה.

שנה טובה
כתיבה וחתימה טובה
 
ממש נכון!!!
מאז שחליתי בקוליטיס למדתי לא לדון בשום מצב אדם אחר, גם להתנהגות הכי מוזרה יכול להיות הסבר הגיוני.
לדוגמא קורה שאני צריך לרוץ לשירותים, ושכן מנסה לדבר איתי ואני מתעלם וכדו', שלא לדבר על זה שלא מבינים למה לא קמתי לאדם זקן באוטובוס - ועוד ועוד...
 
הייתי מציע לנסות גם איתה..
מכיר מישהי שהיא ממש הצילה אותה ממצב מאוד מסובך עם הקרוהן...
לא יועיל בטח לא יזיק..
 

קבצים מצורפים

  • Screenshot_20220927-225103_WhatsAppBusiness.jpg
    Screenshot_20220927-225103_WhatsAppBusiness.jpg
    KB 333.3 · צפיות: 119
מתנצל על העיכוב בהעלאת הפרקים, בע"ה בקרוב.

מרגיש חובה לנצל את הבמה המיוחדת הזאת ולהעלות נקודה שעוד לא דובר בה באשכול:

תקופה ארוכה אחרי שנפל עלי הקוליטיס, ניגש אלי יהודי מבוגר שאני מכיר מהשכונה ואנחנו מתפללים יחד בבית הכנסת, התנצל מראש אבל דיבר מקירות ליבו:
"אני מאוד מעריך אותך, יודע שאתה אברך רציני שעושה שטייגע'ן בימים ובלילות, מעריך מאוד מאוד.
אבל קשה לי לראות אותך בתפילות.
פעם היית מקפיד על שחרית בזמן, ונשאר עד הקדיש האחרון, ופתאום בתקופה האחרונה נראה שאתה מזלזל.
בקושי מגיע, ואם מגיע אז יוצא מוקדם, זה באמת קשה לי להעיר לך, אבל זה רק מאהבה..."


שתקתי, מתלבט איך להגיב.

והוא המשיך:
"הכי כואב לי זה לראות את הילדים שלך מגיעים בשבת להתפלל, הם מגיעים בזמן, יושבים ומתפללים כמו שצריך, ואתה נכנס חצי שעה אחריהם, ויוצא עוד לפניהם. אפילו רק בשביל החינוך שלהם לא שווה להתאמץ?"

"אני בטוח שכיהודי ירא שמים ניסית לדון אותי לכף זכות... לא הצלחת?" - שאלתי

"ניסיתי, ואפילו שאלתי את אשתי לדעתה, והיא אמרה 'זה הדור של היום, עצלנים ומפונקים..."

"האמת שאני די נוטה להסכים עם אשתך" - עניתי,
"אבל כשיהושע בן פרחיה אמר 'הוי דן את כל האדם לכף זכות' הוא וודאי התכוון גם לדור העצלן והמפונק שלנו. ולכן אני אעזור לך לדון אותי לכף זכות.
האמת שאני סובל ממחלת מעיים שלא מאפשרת לי להניח תפילין מיד בבוקר, ואני משתדל להתפלל ככל יכולתי במניין, אבל גם נאלץ לצאת.
בשבת הילדים יודעים כמה קשה לי, ומעריכים את המאמצים שאני עושה, ולכן מגיעים בזמן ומתפללים יפה, וכדאי שבאמת תפרגן להם להם על הבגרות שלהם, מגיע להם."

היהודי לא ידע איך להגיב, והתנצל מאוד. אבל אני למדתי לקח חשוב לחיים:
'הוי דן את כל האדם לכף זכות' גם אם זה נראה מוזר ומשונה, תמיד תנסה לחפש זכות.

ובערב יום הדין נאחל לכולם שנזכה לדון כל אדם לכף זכות, והקב"ה ישיב לנו בכפליים וידון אותנו לכף זכוּת בספרם של צדיקים גמורים, לאורך ימים ושנות חיים בבריאות איתנה.

שנה טובה
כתיבה וחתימה טובה
חיזוק חשוב לכל אחד!!
כמה אנחנו דנים אנשים בכל מיני הזדמנויות בחיים
מי אנחנו שנדון??
גם אם אין לו מחלה או סיבה אמיתית
הוא יעמוד לדין לפני מי שאמר והיה העולם ורק לפניו
למה לנו להתערב??

חיזקתם!!
 
פרק י"ט



ערב שבת קודש
17:40


בעוד שעה קלה תכנס השבת, ואני מתעורר לאיטי, נים ולא נים.
סביבי בני המשפחה עומדים נרגשים ומתוחים, מבקשים להפרד ולצאת לקראת שבת.
לא מבין מה קורה איתי, מטושטש לגמרי, אומר שלום, שבת שלום, וחוזר לישון.
רק בליל שבת אני מתעורר במחלקה באופן מלא, ואחותי הצעירה יושבת לידי ומספרת לי על השעות הקשות שעברו.


"אתה נכנסת לחדר ניתוח, אבא, אמא ואשתך חיכו בחוץ, עוקבים אחר המסך שנותן מידע בנוגע לקצב הניתוח.
"המטופל בהכנה לניתוח" נכתב עליו, והם ישבו ואמרו תהילים.
לאחר כחצי שעה יש עדכון על המסך: "הניתוח החל", והם ממשיכים בתהילים בכל הכח.
הזמן עובר לאט, ואנחנו כל בני המשפחה – האחים והאחיות, האחיינים יחד עם הילדים שלך מתאספים בבית ומחלקים בינינו ספרי תהילים.
הניתוח היה משוער להסתיים בשעה 13:00, אך הזמן חלף והמסך לא משנה מצב".


אני מקשיב לתיאור שלה מרותק, אין לי כח לדבר, אז אני שותק.

"בשעה 14:00 אני מתארגנת עם התיק לשבת ויוצאת לבית החולים לשהות לצדך, התכנית היתה שאני מגיעה וההורים יחד עם אשתך חוזרים הביתה כדי להיות עם הילדים, אבל אני הגעתי והניתוח עדיין לא הסתיים.
לקראת השעה 15:00 הדודים שגרים בקרבת מקום קפצו לשמוע מה קורה.
חדר ההמתנה היה מלא.
מלא באנשים, מלא מתח.
מה קורה? למה אף אחד לא יוצא לעדכן?
בשלב מסויים יצא אח מחדר הניתוח וכולנו עטנו עליו לשמוע פרטים, הוא לא נידב מידע, רק אמר שהכל בסדר ושנעקוב אחר המסך.

לקראת השעה 16:00 התחלנו לחשוב מה עושים עם שבת, השבת מתקרבת והנסיעה תארך לפחות חצי שעה. אבא החליט שממתינים עד 17:00, ואז נחליט מי נשאר.
חילקנו מחדש ספר תהילים וניסינו כך להפיג את המתח.
ופתאום המסך מחייך אלינו חיוך גדול וכותב:
"הניתוח הסתיים והחל שלב ההתאוששות".

לא יכולה לתאר לך את ההרגשה, כמו בלון נפוח שעמד להתפוצץ ומישהו בא ורוקן את האויר.

ואז ראינו את המנתח ד"ר רפאלזון יוצא, עייף, מותש.
ניגשנו אליו, והוא אמר "זה לא היה קל, אבל ב"ה עברנו את זה בשלום".

עכשיו רק חיכינו כולם להכנס להגיד לך גוט שבעס' ולצאת.

בשלב מסויים נכנסנו להגיד שלום, היית נראה נורא, מלא מכשירים וזונדות, אבל היית ער.
וזה הספיק. אחרי כ"כ הרבה שעות של מתח, להיות אותך ער היה המון".


***

ליל שבת במחלקה. אני עירני לחלוטין, מלא אדרנלין, מנסה להבין מה קורה עם הגוף שלי, מה יצא, מה נכנס, ואני מגלה שהבטן נראית כמו לוח מודעות בלי מודעות.
לאורך כל הבטן סיכות מהדק גדולות.
אני מבין שעברתי פתיחה מלאה. לא ממש לפי התכנית.
אחותי לצידי נרדמה על הכורסא, ואחות נכנסת לבדוק מה קורה.

"מה שלומך יוסף?"
ברוך השם אני נושם.
האחות מראה לי ידית שעלי ללחוץ עליה במקרה של כאב, "זה יזרים לך מורפיום לווריד, ותרגיש טוב".

מחזיק בידית, הראש מלא מחשבות, אם נדמה לי שכואב אני לוחץ, כך עד הבוקר.


***
שבת בבוקר. ד"ר רפאלזון מגיע 'בבגדים אזרחיים', מגיע במיוחד לראות איך התאוששתי.
לא התאפקתי ושאלתי "למה פתחתם את הבטן?"
המנתח הסביר שהמעיים היו דבוקות לגמרי והיה קושי גדול להוציא אותם ולכן נאלצו לפתוח. זאת גם הסיבה שהניתוח נמשך הרבה יותר זמן מהצפוי.

האחות ניגשת לבדוק את המדדים, ושואלת "כאב לך בלילה? אני רואה שלחצת הרבה על הידית..."
אויי... כל לחיצה נרשמה.
בשבת.
עזבתי מיד את הידית, בפרט כשלא היה לי צורך בה.

במהלך היום נחתי, התאוששתי, וחיכיתי כבר למוצ"ש לפגוש את המשפחה הקרובה.


***

צינורות, תחבושות, סיכות, אני מלא בכל אלה. אבל האחות אומרת שבעוד כמה ימים לא ישאר כמעט כלום, חוץ מהסטומה.
טוב, על הסטומה עוד יהיה לי זמן ללמוד בהמשך, כרגע אני שוכב ופוחד להזיז את עצמי, שמח על כל רגע שעובר בלי כאבים.
יום עובר ועוד לילה, הצוות הרפואי בודק, מסדר, מנקה, ומטפל במסירות, ואני נח ומתאושש.

יום ראשון

הבוקר הכרתי לראשונה את ד"ר יוסף פינסקר, נזכר שכבר שאלו אותי בעבר אם יש לי קשר משפחתי אליו כיון ששמנו זהה, אחרי שראיתי אותו קיוויתי שאין קשר.
מדובר ברופא צעיר ונמרץ שנמצא במחלקה משמרות ארוכות ומרובות, עם אגו הרבה יותר גבוה ממנו, והוא לא נמוך בכלל...
בכולופן, הד"ר נתן הוראות - להתחיל להזיז אותי, לשלוף קטטר, ולעשות נשימות עם ספירומטר.
אז בלי הרבה חשק ומוטיבציה התחלתי לזוז, ניסיתי להסתובב קצת, ולנשוף לספירומטר.
תמונה מגוגל תמונות

במשך היום נחתי ונהניתי מהחדר המרווח והשקט שקיבלנו בסיעתא דשמיא גדולה.

יום שני

היום הוציאו את הזונדה ורואים לי את הפנים, רק עכשיו אני מוכן לקבל אורחים ומבקרים, אז הילדים מגיעים לבקר ואני מתאמץ להראות רגיל ככל האפשר.

משככי כאבים אני מקבל באופן סדיר, כך שאין כאבים. ואני מנסה לקום ולהתיישב בזהירות.

יום שלישי

כמו בכל בוקר אני זוכה לביקור של ד"ר רפאלזון שמגיע לבדוק מה מתקדם. הוא תמיד מגיע אחרי ה'ביקור רופאים' ועושה רושם שהוא נהנה לחלוק עליהם. הוא מגיע ובודק מה כתבו הרופאים ותמיד משנה משהו במינון, כמו להראות שהוא מנהל המחלקה.
אני אוהב לעקוב אחרי המבטים שלהם ונראה שפינסקר היה רוצה להחליף את רפאלזון וכמה שיותר מהר...

בהמשך הבוקר זכיתי לביקור של אלכסנדר.

אלכסנדר הוא בחור חביב ותמים נורא, פיאות ארוכות ומסולסלות מעטרות את צידי לחייו, וכיפה גדולה לבנה מכסה את ראשו. אה. אלכס הוא הפיזיותרפיסט שלי.
איך שהוא נכנס לחדר ומספר לי מה התפקיד שלו, אני מעריץ אותו, בעיקר על זה שהוא הצליח לומר 'פיזיותרפיסט' בלי להתבלבל, (אני באמת לא מבין אנשים שבוחרים מקצוע שקשה אפילו לבטא אותו...), ידעתי שהוא הולך להקשות עלי את החיים, אבל החיוך שלו המיס אותי.

אלכס מרוגש מאוד, זה היום הראשון שלו ב"שיזבא ורפואה" ואני המטופל הראשון.
האחות הראשית נכנסת יחד אתו ומסבירה על הניתוח שעברתי ומאחלת לשנינו בהצלחה.
אלכס מוציא מהתיק החדש מחברת (כן, פשוטה כזאת שלוקחים לבית ספר...) ומחפש מה התרגילים שעושים אחרי ניתוח כזה.

אני מנצל את ההזדמנות ומסה לשכנע אותו שזה מוקדם מידי בשבילי, אבל אלכס חדור מוטיבציה,- "יוסף, אני הולך להוריד אותך מהמיטה ולהריץ אותך בכל המחלקה, בוא בוא גיבור שלי..."
אלכס נותן לי שני ידיים ומוריד אותי לאט ובזהירות מהמיטה.
אני בודק את עצמי לבדוק שאכן כל הגוף ירד יחד איתי ולא נשאר כלום על המיטה..., אלכס נותן לי יד אחת ובשניה אני נתמך בעגלת העירוי, ואנחנו מתחילים לצעוד.
צעד אחר צעד. יוצאים מהחדר.
אלכס מתלהב ממש, ושולף לי מהמחברת משפטי מוטיבציה... "הנה הנה כבר מגיעים לדלפק של האחיות לקבל מכתב שיחרור..." אני מחייך, יש לי עוד שבוע לפחות לרבוץ פה.
אבל אלכס החליט לעשות סיבוב במחלקה, ואנחנו עוברים ליד האחיות ששמחות לראות אותי, אבל מסמנות לאלכס לא להגזים...
אלכס מוביל אותי לאורך המחלקה הלוך וחזור, ואני מותש מבקש לחזור.
חוזרים לחדר, אני מתיישב על הכסא ו-מ-ת-ע-ל-ף.
אלכס שקוע בעצמו, מתיישב לרשום במחברת את סיכום הטיפול המוצלח שלו, והאחות שנכנסת אחריו רואה אותי שמוט על הכסא, ומעירה אותי בצעקה.
ד"ר פינסקר שעבר בדיוק במחלקה נכנס לראות מה קרה, וצרח על האחות שאפשרה את המחדל הזה.
האחות ענתה לו בצרחות ובדמעות, ואני מצאתי את עצמי מרגיע אותם, "לא קרה כלום, הכל בסדר..."
שניהם יחד בדקו לי סימנים ורק לאחר שראו שהכל בסדר נרגעו הרוחות.

בכל הבלגן שנוצר אלכס תפס רגליים ונעלם.
אלי הוא כבר לא חזר.
חבל, דווקא חמוד היה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

רובכם מכירים אותי מכאן, אני כותבת כאן לא פעם. אני הסופרת א. פרי ואני רוצה לספר לכם משהו עוצמתי שעבר עלי.

לא פעם שיתפתי את ההתמודדויות מהן הגעתי ליציאה לאור: אילמות סלקטיבית, גמגום, סכיזופרניה פראנואידית, חרדות ועוד...

סיפרתי גם על המסע שלי בו למדתי פעם אחר פעם שכולנו שווים ויש עוד הרבה שעוברים מסעות כמוני, מחושך לאור...

כעת אני רוצה לשתף אתכם בהתמודדות חדשה שהופיעה, הפראנויה שלי חזרה בעוצמה מפחידה לפני שבוע.

לא אספר לכם מה הרקע לזה, וגם לא מה עברתי, אבל כן אשתף אתכם בתחושה החדשה שנולדה בי, בעקבות כל הסבל הזה:

התחושה היא: אני רוצה קשרי אנוש.

'עד אז לא רצית', תשאלו?

עד אז היה לי ריחוק מסוים מהעולם ומהאנשים.

אבל אז הפראנויה גרמה לי להיות מטורפת מרוב פחד, וחיפשתי עוגן ויציבות.
והבנתי שאין תחליף ליחסי אנוש חביבים, חמים נעימים, בגובה העיניים, בלי רגשות פרוד, זלזול או נחיתות.

זה היה מטורף כי מרוב פראנויה לא הייתי לגמרי צלולה כל הזמן, ולא היה אכפת לי להתנהג מוזר, או שיחשבו עלי משהו שלילי, פשוט רציתי לדעת שהכל בסדר, זה הכל.

פתאום מצאתי את עצמי צמאה ליחסי אנוש, מתעכבת ליד דמויות שיש לי היכרות מעטה מאוד, משוחחת, מנסה לשאוב אנושיות ושפיות בתוך תחושת הכאוס שהייתי. וראיתי שזה ממש נחמד לתקשר ככה, בלי רגשות כלשהם.

כל המסכות ירדו ממני, תחושות כמו ריחק, קינאה, כעס, פגיעות הכל נמחקו, רק רציתי לדעת שהרגע הבא יהיה תקין.

הרגשתי שאני בעצם לא קיימת כ'אני', שאני יכולה להכיל באופן מלא את הזולת ולא לחוש מאוימת.
ושאני ממש אוהבת את כולם.

פתאום הבנתי איזה פספוס יש לי שאני לא רוצה לשווק את הכתיבה שלי בגלל ענווה כוזבת...

הבנתי שהעולם חייב לקרוא את המסרים שלי... את הספר גיבור הסיפור... וזה לא הופך אותי ליותר מאף אחד, אלא כולנו שווים גם אם מישהו קורא מה שאני כותבת זה לא נותן לי ערך אלא זו חובה שלי, כי לכל אחד יש אמירה ותפקיד.
פתאום למדתי דברים חדשים...

המוח שלי וכל כולי עברנו טלטלה עצומה שעוד לא התאוששתי ממנה.

אני עדיין עם הרבה סימני שאלה בגלל הטריגר שהוביל אותי לשם.
אני מתחילה להחלים ופוחדת לאבד את התחושה הנפלאה של 'כלום לא חשוב לי, כולנו שווים, אין צורך לחוש זלזול או נחיתות, שווה לחיות ביחסי אנוש, כולם כל כך מתוקים ויש בהם משהו מרגיע הם חשובים לי כל כך'.

אני עדיין בתוך זעזוע נורא, מחפשת את הטוב.

עדיין מחפשת אמונה שלמה בה' ועדיין לא יציבה באופן מלא.
במהלך ההתמודדות שלי חשבתי על רעיון מעניין להקים מפלגה של אנשים מפורסמים, שיש להם קהל, אנשים שמדברים על חזון של גאולה. שיתאחדו וירוצו לכנסת.
תוך כדי סבל נורא מצאתי את עצמי שולחת הודעות לכל האישים שנראו לי מתאימים וסיפרתי להם על הרעיון הזה.
רבים ענו לי תשובה, שללו בכל תוקף כניסה לפוליטיקה או סייגו במידה ויהיו מספיק אנשים.
הרעיון לא הצליח לבסוף, אבל העשייה והחשיבה סביב זה נתנו לי כוחות להחזיק מעמד למרות הקושי.
*
אין לסיפור הזה מסר מסוים או אמירה מסוימת.
זה סך הכל רצון לספר לכם על ההתמודדות, ועל העובדה הפשוטה שאין כמו יחסי אנוש בריאים ותקינים ואפילו אדם כמוני יכול להגיע לשם איכשהו.
וכן , שאפשר להגיע לאהבת חינם גם בלי פראנויה וסבל מיותרים אלא מתוך הבנה פשוטה שכולנו צריכים אלו את אלו כדי לחיות.

שהתמיכה ההדדית, האכפתיות, החיוך, ההסכמה לעצמי לא להיות בריא ונוצץ תמיד, בתוכנו, וגם אם זה מתבטא בחוץ זה בסדר. אלא זה בסדר גם להיות חלש ולא תמיד מאה אחוז בסדר, שמותר לי לתת מעצמי ולהישאר אני, והכי חשוב: רק ה' הוא בעל הכוחות כולם, הוא אוהב את כולם, אין עוד מלבדו. ואנחנו עבדיו ובניו, כולנו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה