חגים מה אתם אוכלים מחר?

  • הוסף לסימניות
  • #41
מישהי יכולה לרשום לי מתכון של מרק עוף עם ירקות?
איזה תבלינים אתן שמות ?
מטגנת מעט בצל (לא קריטי)
מוסיפה מים+ מעט מי בישול של בקר.
מעט גזר ותפו"א (לילדים. שיהיה להם גם ליוה"כ), קישואים, ברוקולי, חתיכת פלפל לטעם, 2 שיני שום (או יותר, תלוי בכמות), ובצל. כמובן חזה וכנפיים - אותם אוכלים כמנה עיקרית.
מוסיפה חוואג' למרק וזהו.
לקראת סוף הבישול מוסיפה עלי סלרי ושמיר.
כשיש ראש סלרי/ פטרוזליה וקולרבי - זה מאד מוסיף טעם. לא היה לי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
תעזרו לנו לא לריב
מה שהאישה רוצה.
אם תעשו כל מה שהאישה מבקשת יהיה לכם:
חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה.
משנה מה אוכלים?
משנה מה נהגו?
משנה שאחד מכבד את רעהו למרות ועל אף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
בשביל שהאיטריות לא ידבקו לסיר שמים מעט שמן
מתכון למרק
מטגנת בצל
מוסיפה קישוא בטטה מאדה
מוסיפה תבלינים פלפל שחור מלח ופפריקה
מוסיפה עדשים ירוקות או אפונה מה שיש בבית
מוסיפה קוביות תפוח אדמה
מים חמים
מבשלים עד שהתפוחי אדמה רכים
בתאבון
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
טוב לא שמתי לב שזה עדיין "פתוח"
1. תודה על הרעיונות ועל המוסר שקיבלתי - מקבל הכל בהבנה.
2. כמו כל יהודי קמנו מוקדם לסליחות אחרונות ולשחרית, אח"כ למקווה והבייתה
בדלת מקבלת את פני רעייתי ושואלת:
איך ננהג השנה?
ואני עונה:
איך את רוצה?
היא עונה כמו שאצל ההורים שלי..
אני עונה - בשמחה רבה איך שאת רוצה נעשה..ושלום על ישראל :)
3. רק לא הבנתי לאורך האשכול למה אתם מטגנים בצל במרק עוף :unsure:
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
טוב לא שמתי לב שזה עדיין "פתוח"
1. תודה על הרעיונות ועל המוסר שקיבלתי - מקבל הכל בהבנה.
2. כמו כל יהודי קמנו מוקדם לסליחות אחרונות ולשחרית, אח"כ למקווה והבייתה
בדלת מקבלת את פני רעייתי ושואלת:
איך ננהג השנה?
ואני עונה:
איך את רוצה?
היא עונה כמו שאצל ההורים שלי..
אני עונה - בשמחה רבה איך שאת רוצה נעשה..ושלום על ישראל :)
3. רק לא הבנתי לאורך האשכול למה אתם מטגנים בצל במרק עוף :unsure:
וגם לא הבנתי למה שמים שום....
ממליצה על אבקת מרק עוף- הכי טוב למרק :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
וגם לא הבנתי למה שמים שום....
ממליצה על אבקת מרק עוף- הכי טוב למרק :)
כמי שמשתדלת למזער כימיקלים, אין לי אבקת מרק בבית. שום מקפיץ בכמה רמות. מאסט, מבחינתי. בצל מטוגן לא קריטי, אבל תמיד הוא מוסיף טעם.
ועלים כמובן. סלרי ושמיר עושים מדהים את העבודה.
לאחרונה מוסיפפה קמצוץ חוואג' למרק
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
  • הוסף לסימניות
  • #56
איזה נס שאני אלרגית....
המרק שלי טבעי ללא אבקת מרק
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
  • הוסף לסימניות
  • #59
לא רואה את זה עכשיו
וזה לא היה מתכון רק צורת קליעה קצת שונה ללחמניות - כמו מגדל
הבנתי, עניינה אותי צורת הקליעה.
לא נורא. אולי הרי זהב תמצא...

עריכה: עכשיו אני רואה שכתבו בהודעה לפניי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
0 תגובות
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

****

הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

****

ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

****

אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

*****​

לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

-סוף-​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה