הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
האם הממלכה אכן במבחן?
אין ספק; המדינה משוסעת לשני חלקים, וגבולות קורעים את אדמתה. הקרבות מרווים את אדמת כוזר בדם, ומדלדלים את משאביה. שני מלכים שונים בתכלית מושלים בשני צדי המתרס, ומייצגים באישיותם ודעותיהם גישות קוטביות בנוגע לחיי עולם, חיי שעה ומה שביניהם. תהום פעורה ביו הסגנון שמאפיין את חצרות המלוכה שלהם, התנהלותם, ובעיקר האנשים בהם הם בוחרים להקיף את עצמם. אבל האם למלחמה האדירה שמתחוללת בין המלכים הגדולים, האבירים והאלופים, ישנה השפעה ומשמעות גם בעבור הממלכה עצמה, אנשי כוזר הפשוטים והטובים?
זו השאלה בה, בפעם הראשונה בסדרה, מתמקד הספר פדהאל. הוא עושה זאת במגוון רב של התרחשויות ומבחר דמויות, שבראשן פדהאל עצמו.
ברוכים השבים לכוזר. הממלכה האגדית מימי הביניים וגיבוריה האהובים חוזרים לסיבוב רביעי ואחרון, לאחר ציפייה מורטת עצבים. פדהאל הוא הספר המסכם של הסאגה, ואפילו לא מתיימר לעמוד בפני עצמו. כך, בלא שורה של אקספוזיציה, ועם הסתמכות מקסימלית על היכרות מוקדמת והזדהות רגשית עם הדמויות והצדדים, הספר דוהר קדימה. אלו שהמילים בסטיאן, יתיר ופנרס נשמעות להם כמו שמות של משחות שיניים, מוזמנים להישאר בזימבבואה או ביקום המקביל בו בילו בנעימים את השנים האחרונות, וקוראי הסדרה הוותיקים נקראים להישאב בחזרה אל אדמות הארץ שחולקה לה יחדיו.
הרבה מאוד מונח על כתפיו של פדהאל. הציפיות גדלות בכל שנה שעוברת, ומוכפלות באלפי הקוראים. איש לפי עניינו, דעותיו, פרשנויותיו וחזונו לעתיד כוזר ובניה. בלתי אפשרי לרצות את כולם, אבל ניתן לקוות לעשות את המירב. פדהאל צריך לענות על שאלות שלא נפתרו, לסגור קווי עלילה שנותרו פתוחים, לסכם את המלחמה ובעיקר להעניק סיום מספק לסדרה שנשפכו עליה מיטב הסופרלטיבים. ועוד עניין קטן אחד - בנוסף לכל אלו, הוא צריך גם להיות ספר טוב, ולהעביר סיפור משמעותי אודות הגיבור שלו.
גיבור הספר הוא פדהאל גאליטאן. הוא נער פשוט ורגיל, לא נסיך, אביר או אסופי בודד. אבל פדהאל יכול היה בהחלט להיות אביר כוזרי מפונק, לו רק היו פני הדברים שונים וצודקים יותר. כאשר היה ילד נחשד אביו בבגידה, וכל זכויות המשפחה פקעו. חוקים דרקוניים ממררים את חיי המשפחה, והשיא מגיע כאשר פדהאל נאלץ לצאת לגלות. פדהאל הינו בחור טוב וישר דרך, אך מתקשה לקבל את העובדה שעליו להיות כפוף לאנשים שהינם נבונים, צודקים וטובים הרבה פחות ממנו.
מה מכריח אותו לקשור את גורלו בשלטון שאין לו שום שייכות עמו, מלבד העובדה שהוא מסב לו סבל? איך מה שנחשב לצד הנכון והטוב, מלא באנשים טועים ורעים כל כך? לאורך מסעו של פדהאל הספר מעמת את השאלה הזו שוב ושוב ולא מרפה. לראשונה פונה עדשת המצלמה מטה, אל עבר העמך הכוזרי, והדברים שוב לא נראים ברורים ויפים כל כך. האדם הקטן, ככלות הכל, צריך בראש ובראשונה לדאוג לחייו הפשוטים והיומיומיים. האנשים הגדולים נראים קטנים ממרחק, ופדהאל, ככל צעיר חכם, דעתן וחם מזג, לא ממהר לכפוף את ראשו בפני מערכת שרחוקה מלהיות מושלמת, ופגמיה גלויים לו היטב ופוגעים בו קשות.
מרגישים הזדהות? סביר מאוד להניח. אם בספרים הראשונים המסרים היו רחבים וערטילאיים יותר, ביוזבד הקישור לתקופתנו היה ברור כשמש, והפעם המסר הוא כבר פטיש ישיר, גרזן הטלה קווארי המכוון לראשו של הדור. הכוונות כל כך מפורשות, עד שבקטעים מסוימים כמעט אפשר לשמוע את הספר צועק: "שמעת, ישיבע-בוחער שהוא והמשגיח לא רואים עין בעין?", "את הבנת את זה, נערת סמינר שיש לה טענות על התקנון?" או - "כן כן, אנחנו מסתכלים עליך, המתלונן שרוצה להצביע בן-גביר".
השאלות שמעלה הספר חשובות, והצגת הסיטואציות מדויקת ופורטת היטב על רגשי ההתקוממות וההזדהות. אמנם קצת מתסכל שברגע האחרון הספר הולך צעד אחורה, ובוחר להפוך את פדהאל לטועה באופן מוחלט, במקום להיות אמין יותר, ולשמור על המורכבות העדינה. אבל גם אחרי הנסיגה, רגשות התסכול עדיין קיימים, והשאלות צפות.
ומה בנוגע לתשובות? הספר מנסה לספק אותן, ובעיקר משחק מצוין עם היתרון הייחודי לו - ההזדהות הבסיסית שכבר קיימת לקוראים הוותיקים עם הצד הצודק. בשימוש בהזדהות הזו מעביר פדהאל בצורה המיטבית את המסר שלו.
אה, כן - יש גם סיפור. זוכרים את יוסף דיאלידאן? הנבל המזדקן זומם אוף-בוק שתי תכניות שינחיתו על כוזר האמתית והיחידה מכת סיום ממנה לא תוכל להתאושש: התוכנית האחת היא לשלוח את דיזר, המחסל האישי של סולטנות סלג'ואר, לחסל את איסתרק. בנקודה זו אתם בטח שואלים למה צריך להביא מחסל ממרחק גדול כל כך, איך בדיוק התוכנית אמורה לעבוד, והאם לא היינו כבר בסרט הזה ממש לפני שני ספרים. אז התשובה היא שעִזְבוּּּּ, אף אחד לא באמת לוקח את התוכנית ברצינות. לא המחסל הפוטנציאלי, לא יוסף, ובטח ובטח שלא הקוראים. אז למה בכל זאת התוכנית קיימת? ובכן, ההשערה שלי היא שהייתה מכירת סוף עונה בסולטנות, קְנֵה הסכם שלום - קבל חיסול חינם, ויוסף שלנו כמו כל כוזרי טוב לוקח מה שנותנים לו בחינם. בפועל, את כל הפאררכים שלו מניח הקשיש על התוכנית השנייה.
התוכנית השנייה סודית כל כך, שפרטיה המדויקים לא פורסמו עד לרגע זה. אבל בגדול הרעיון הוא ליצור מהומה ברחבי כאזארן, וכשאנשי המשמרות יאוצו לפזר את המתפרעים, לחטוף את הנסיך יורש העצר, רעואל.
גיבורי הספר כולם חושפים את התוכנית לאיטם, ונמצאים תמיד צעד אחר מאחור. גם פדהאל, במקביל לסיפורו האישי והקונפליקטים שמטרידים אותו, מוצא עצמו נשאב אל תוך הדרמה. בינתיים מלווה הספר את פדהאל צועד לו ברחבי כוזר ופוגש דמויות חדשות. חלקן שליליות ומעמתות אותו עם המרדנות הטבעית שקיימת בו, ואחרות חיוביות, כמו גדעון, בחור שהצליח אך בקושי להתנער מהשכבה הסוציאלית הנמוכה בה נולד. במקביל אנחנו עוקבים אחר דיזר, ואחר טורנאל, בחור בעל פגמים חיצוניים שמסוגל לקרוא מחשבות (רציתם פנטזיה? קבלתם פנטזיה.) חבורת עלובי החיים הזו נפגשת וחוברת כולה להפרת המזימה, יחד עם איסתרק, אלרון ויוזבד. (ולאלו שממהרים לעקם את האף על התזמון נאמר: הה כן, כי המפגש של איסתרק ויוסף על גדות המניאר היה ממש מסתבר)
רוחו של יוזבד (הספר) שורה על פדהאל במובנים רבים. הוא דומה לו מאוד מבחינה מבנית, כאשר קווי העלילה מלווים גיבורים שונים שנפגשים לבסוף לסיכול מזימה גדולה. בנוסף, נראה שהספר מגיב ישירות לביקורות שהיו על יוזבד. התלוננתם שהרסנו לכם את הגיבורים הישנים? קבלו אותם על מצב סופר-דופר-גיבור. איסתרק ומהללאל נוסח פדהאל הם גיבורי הגיבורים. הם כל כך גיבורים, עד שהם לא עושים שום דבר חוץ מלהיות גיבורים, מה שקצת חבל, למען האמת.
גם גיבורי יוזבד - יוזבד ושאול, שבים ומקבלים פוקוס גדול, ובעניין הזה יש כבר שיפור ניכר. קודם כל, אמנם אי אפשר לומר שמובן לגמרי מיהו יוזבד בעקבות פדהאל, אבל הוא כבר לא מרגיש אנמי לגמרי. מה שחשוב יותר הוא שהספר עושה דבר מעניין, ולוקח את המאפיינים האישיים והיחסים ביניהם צעד אחד קדימה, היישר אל הפיצוץ. זו בחירה מוצלחת מאוד, כי היא פשוט לוקחת מה שהיה רק תחושות ברקע של יוזבד, והופכת אותם לדברים ממשיים. משהו בחברות הזו אף פעם לא הרגיש טבעי, ושאול תמיד פזל לכל הכיוונים באופן שלא תאם כלל תלמיד חכם הגאה בעתידו כראש ישיבה.
מעניין לשים לב ששאול נופל בדיוק בניסיון אמונת החכמים שבן דודו התנסה ועמד בספר הקודם. בסיומם של שני הספרים הראשונים הועמד הגיבור הראשי מול גיבור מקביל שעבר ניסיון זהה לשלו וכשל בבחירה. העימות בין יוזבד לשאול במערכה האחרונה הוא השלמה לקשת העלילתית של יוזבד.
אל המערכה האחרונה מתקבצים כולם, והדרמה מסתיימת בהפי-הנד מהדהד שלא נראה כמותו מאז מלחמת ששת הימים. כיוון שכל בחירה לסיום הסדרה הייתה מקבלת ביקורת, אז כל בחירה היא מצוינת. הבחירה הזאת מציבה את פדהאל בפער גדול כספר האופטימי ביותר מכל ספרי הסדרה, כשהוא היחיד ביניהם שלא רוצח דמות ראשית. במקום זאת זוכים חלק גדול מן הגיבורים לגאולה וסוף מאושר, כשבראשם איסתרק המולך על כוזר כולה, ובנו שניצול, ויום יבוא וכל זה יהיה שלו. סליחה, הוא יהיה של כל זה, כמובן.
אז כן, הספר סוגר הרבה קווים, אבל הוא משאיר עוד רבים פתוחים. בעניין הזה חשוב להבהיר את ההבדל בין מצבים שנבנו מבחינה ספרותית כקליף האנגר ודורשים סגירה, לבין מה שהוא סתם נרטיב פתוח. שליחתו של מנשה קפחבר כמרגל וההיעלמות של ברכיהו ממש נבנו במעין הבטחה ליחס משמעותי בהמשך, והשנמוך שהם קבלו מרגיש קצת פחות אינטגרלי. בנוגע לכל שאר הדמויות – העובדה שחלקן נותרו בלא סגירת מעגל היא מתבקשת ומקצועית. קודם כל, אין יכולת לסגור את הסיפור של הגיבורים כולם באופן שייראה טבעי ולא יידרש להשעיית ספק רצינית, ואך מתבקש בסדרה בסדר גודל כזה להשאיר חלק מהעתידות לוטים בערפל.
מלבד זאת, הספר כבר ככה ארוך יותר מהסיפור שיש לו לספר. אפילו הבחירה המקורית שלא להציג בכלל את צורת החטיפה היא מדויקת ומועילה. אם כבר, עוד מאה עמודים פחות היו עושים לספר רק טוב. (מצד שני – המשפט הזה נכון לרובם של הספרים שכוללים מעל חמש מאות עמודים).
ובנוסף לכל – הספר יודע על מה הוא מספר, ונשאר צמוד לקו הזה באדיקות. אחרי תחושת הפיזור המסוימת שהייתה ביוזבד, בפדהאל יש התמקדות נוקשה במסרים אחידים, ובקו העלילה של פדהאל. אפילו איחוד כוזר, מה שהיה עשוי לגרור הררי מלל ופרקי סיכום, נכתב בקצרה ועוקב בעקשנות אחר פדהאל כגיבור הראשי. בבחירה בין להיות הסיום של ממלכה במבחן ללהיות הסיום של פדהאל הספר נותר נאמן לגיבור שלו, והלך עם האפשרות השנייה. למרות שרבים עשויים להתאכזב, זו הבחירה הנכונה כדי לשמור על פדהאל, כספר בפני עצמו, ספר אחיד שבנוי היטב.
בסופו של דבר, הסיפור עצמו הוא הצד החלש יותר של הספר. הניסוח והכתיבה הם לב ליבו. במובן הזה הסדרה לא השתנתה לכל אורכה, ושמרה על אותה כתיבה מופתית ו- כמאמר גב הספר - הבלתי ניתנת לחיקוי. (האמת שאם מדברים על הכתיבה עצמה, יש בכתיבה של פדהאל קטע שחוזר על עצמו בו הקיר הרביעי נשבר, והספר מיידע אותנו בנוגע להמשך. לא כל כך ברור מה העניין, אבל זה קצת מוזר) הדרך של הסדרה לנסח מסרים לא קהתה, משפטי המחץ בדיאלוגים יכולים למלא ויקיציטוט שלם, והיכולת ליצור באמצעות פסקאות מדויקות אווירה שואבת מגדירה את הספרים כולם.
מעל הכול, חובבי הסדרה מקבלים עוד מאות עמודים לבלות בפעם האחרונה עם הגיבורים שאהבו. פדהאל הוא הסיום של כל הסאגה, ואם ליוויתם אותם לאורך טראדים רבים כל כך – אתם מוכרחים לקרוא גם אותו.
*
אם היה זה עוד ספר, כאן הייתה מסתיימת הביקורת. אבל במקרה הזה ישנו אלמנט נוסף: כשפדהאל סוגר סדרה בת ארבעה ספרים, הוא מעניק לנו את היכולת לבחון את כולה בפרספקטיבה מחודשת ושלמה. זה עניין שיידרש לו זמן ויריעה רחבה הרבה יותר, אבל בכל זאת כמה הערות כלאחר יד:
* קצת מאכזב שמה שנראה עתיד להיות כמאורע עתיר משמעות ורחב מאוד באיסתרק, מתברר בסופה של סדרה כמה שככל הנראה יהיה פסקה קטנה בספר דברי הימים של המלך איסתרק.
* כמה דברים שיכלו להתפרש כהבטחות לסוף באיסתרק, לא התממשו בפועל. איסתרק ויוסף לא נפגשו על גדות המניאר, והמעין-נבואה שמתנבא הרופא הזקן בנוגע לסיומה של כוזר לא מתייחסת למלחמה הזו.
* ההתפתחות שעוברת דמותו של יוסף דיאלידאן מעניינת מאוד כתהליך. ספק אנטי גיבור באיסתרק, נבל במהללאל, ארכי-נבל-שרוצה-לרצוח-את-הבן-שלו-מה-נסגר-אתך ביוזבד, ובפדהאל הוא כבר נסוג אל האופל ומאבד את הזכות שלו לנקודת מבט. כשאנחנו מסתכלים על כל הסדרה זה מבנה מוצלח, אבל הוא פגע משמעותית בפדהאל. בספר מהללאל העובדה שאיסתרק היה גיבור הרואי לא הפריעה, כי היא שמשה ככלי עלילתי – זה העמיד אותו כקונטרה של יוסף דיאלידאן, שהיה נוכח משמעותית בספר, ובנה את המאבק בין שניהם כרקע של העלילה. בפדהאל, כפי שהוזכר למעלה, איסתרק ומהללאל מאבדים משמעות עלילתית.
* ארבעת הספרים שונים במהותם. איסתרק הוא דרמה אפית, מהללאל מסע גיבור מדוקדק, יוזבד הוא פריפה של סיפורים רבים, ופדהאל (שדומה ליוזבד במבנה) מספר את סיפורם של האנשים הפשוטים. למרות האווירה המשותפת שהם חולקים, כל אחד מהם תופס זווית ספרותית אחרת, וזה הישג די מדהים.
ארבע עשרה שנים, ארבעה ספרים ששניים מתוכם הם יצירות מופת, אלפי עותקים ואינסוף קוראים. קשה להפריז בחשיבות הסדרה, ובמעמד אליו הגיעה בזכות. היא הייתה מצוינת, ייחודית ופורצת דרך, ונקווה שבעקבותיה יבואו עוד רבות.
ועד אז, בטוב תלינו וברחמים תקיצו.
אין ספק; המדינה משוסעת לשני חלקים, וגבולות קורעים את אדמתה. הקרבות מרווים את אדמת כוזר בדם, ומדלדלים את משאביה. שני מלכים שונים בתכלית מושלים בשני צדי המתרס, ומייצגים באישיותם ודעותיהם גישות קוטביות בנוגע לחיי עולם, חיי שעה ומה שביניהם. תהום פעורה ביו הסגנון שמאפיין את חצרות המלוכה שלהם, התנהלותם, ובעיקר האנשים בהם הם בוחרים להקיף את עצמם. אבל האם למלחמה האדירה שמתחוללת בין המלכים הגדולים, האבירים והאלופים, ישנה השפעה ומשמעות גם בעבור הממלכה עצמה, אנשי כוזר הפשוטים והטובים?
זו השאלה בה, בפעם הראשונה בסדרה, מתמקד הספר פדהאל. הוא עושה זאת במגוון רב של התרחשויות ומבחר דמויות, שבראשן פדהאל עצמו.
ברוכים השבים לכוזר. הממלכה האגדית מימי הביניים וגיבוריה האהובים חוזרים לסיבוב רביעי ואחרון, לאחר ציפייה מורטת עצבים. פדהאל הוא הספר המסכם של הסאגה, ואפילו לא מתיימר לעמוד בפני עצמו. כך, בלא שורה של אקספוזיציה, ועם הסתמכות מקסימלית על היכרות מוקדמת והזדהות רגשית עם הדמויות והצדדים, הספר דוהר קדימה. אלו שהמילים בסטיאן, יתיר ופנרס נשמעות להם כמו שמות של משחות שיניים, מוזמנים להישאר בזימבבואה או ביקום המקביל בו בילו בנעימים את השנים האחרונות, וקוראי הסדרה הוותיקים נקראים להישאב בחזרה אל אדמות הארץ שחולקה לה יחדיו.
הרבה מאוד מונח על כתפיו של פדהאל. הציפיות גדלות בכל שנה שעוברת, ומוכפלות באלפי הקוראים. איש לפי עניינו, דעותיו, פרשנויותיו וחזונו לעתיד כוזר ובניה. בלתי אפשרי לרצות את כולם, אבל ניתן לקוות לעשות את המירב. פדהאל צריך לענות על שאלות שלא נפתרו, לסגור קווי עלילה שנותרו פתוחים, לסכם את המלחמה ובעיקר להעניק סיום מספק לסדרה שנשפכו עליה מיטב הסופרלטיבים. ועוד עניין קטן אחד - בנוסף לכל אלו, הוא צריך גם להיות ספר טוב, ולהעביר סיפור משמעותי אודות הגיבור שלו.
גיבור הספר הוא פדהאל גאליטאן. הוא נער פשוט ורגיל, לא נסיך, אביר או אסופי בודד. אבל פדהאל יכול היה בהחלט להיות אביר כוזרי מפונק, לו רק היו פני הדברים שונים וצודקים יותר. כאשר היה ילד נחשד אביו בבגידה, וכל זכויות המשפחה פקעו. חוקים דרקוניים ממררים את חיי המשפחה, והשיא מגיע כאשר פדהאל נאלץ לצאת לגלות. פדהאל הינו בחור טוב וישר דרך, אך מתקשה לקבל את העובדה שעליו להיות כפוף לאנשים שהינם נבונים, צודקים וטובים הרבה פחות ממנו.
מה מכריח אותו לקשור את גורלו בשלטון שאין לו שום שייכות עמו, מלבד העובדה שהוא מסב לו סבל? איך מה שנחשב לצד הנכון והטוב, מלא באנשים טועים ורעים כל כך? לאורך מסעו של פדהאל הספר מעמת את השאלה הזו שוב ושוב ולא מרפה. לראשונה פונה עדשת המצלמה מטה, אל עבר העמך הכוזרי, והדברים שוב לא נראים ברורים ויפים כל כך. האדם הקטן, ככלות הכל, צריך בראש ובראשונה לדאוג לחייו הפשוטים והיומיומיים. האנשים הגדולים נראים קטנים ממרחק, ופדהאל, ככל צעיר חכם, דעתן וחם מזג, לא ממהר לכפוף את ראשו בפני מערכת שרחוקה מלהיות מושלמת, ופגמיה גלויים לו היטב ופוגעים בו קשות.
מרגישים הזדהות? סביר מאוד להניח. אם בספרים הראשונים המסרים היו רחבים וערטילאיים יותר, ביוזבד הקישור לתקופתנו היה ברור כשמש, והפעם המסר הוא כבר פטיש ישיר, גרזן הטלה קווארי המכוון לראשו של הדור. הכוונות כל כך מפורשות, עד שבקטעים מסוימים כמעט אפשר לשמוע את הספר צועק: "שמעת, ישיבע-בוחער שהוא והמשגיח לא רואים עין בעין?", "את הבנת את זה, נערת סמינר שיש לה טענות על התקנון?" או - "כן כן, אנחנו מסתכלים עליך, המתלונן שרוצה להצביע בן-גביר".
השאלות שמעלה הספר חשובות, והצגת הסיטואציות מדויקת ופורטת היטב על רגשי ההתקוממות וההזדהות. אמנם קצת מתסכל שברגע האחרון הספר הולך צעד אחורה, ובוחר להפוך את פדהאל לטועה באופן מוחלט, במקום להיות אמין יותר, ולשמור על המורכבות העדינה. אבל גם אחרי הנסיגה, רגשות התסכול עדיין קיימים, והשאלות צפות.
ומה בנוגע לתשובות? הספר מנסה לספק אותן, ובעיקר משחק מצוין עם היתרון הייחודי לו - ההזדהות הבסיסית שכבר קיימת לקוראים הוותיקים עם הצד הצודק. בשימוש בהזדהות הזו מעביר פדהאל בצורה המיטבית את המסר שלו.
אה, כן - יש גם סיפור. זוכרים את יוסף דיאלידאן? הנבל המזדקן זומם אוף-בוק שתי תכניות שינחיתו על כוזר האמתית והיחידה מכת סיום ממנה לא תוכל להתאושש: התוכנית האחת היא לשלוח את דיזר, המחסל האישי של סולטנות סלג'ואר, לחסל את איסתרק. בנקודה זו אתם בטח שואלים למה צריך להביא מחסל ממרחק גדול כל כך, איך בדיוק התוכנית אמורה לעבוד, והאם לא היינו כבר בסרט הזה ממש לפני שני ספרים. אז התשובה היא שעִזְבוּּּּ, אף אחד לא באמת לוקח את התוכנית ברצינות. לא המחסל הפוטנציאלי, לא יוסף, ובטח ובטח שלא הקוראים. אז למה בכל זאת התוכנית קיימת? ובכן, ההשערה שלי היא שהייתה מכירת סוף עונה בסולטנות, קְנֵה הסכם שלום - קבל חיסול חינם, ויוסף שלנו כמו כל כוזרי טוב לוקח מה שנותנים לו בחינם. בפועל, את כל הפאררכים שלו מניח הקשיש על התוכנית השנייה.
התוכנית השנייה סודית כל כך, שפרטיה המדויקים לא פורסמו עד לרגע זה. אבל בגדול הרעיון הוא ליצור מהומה ברחבי כאזארן, וכשאנשי המשמרות יאוצו לפזר את המתפרעים, לחטוף את הנסיך יורש העצר, רעואל.
גיבורי הספר כולם חושפים את התוכנית לאיטם, ונמצאים תמיד צעד אחר מאחור. גם פדהאל, במקביל לסיפורו האישי והקונפליקטים שמטרידים אותו, מוצא עצמו נשאב אל תוך הדרמה. בינתיים מלווה הספר את פדהאל צועד לו ברחבי כוזר ופוגש דמויות חדשות. חלקן שליליות ומעמתות אותו עם המרדנות הטבעית שקיימת בו, ואחרות חיוביות, כמו גדעון, בחור שהצליח אך בקושי להתנער מהשכבה הסוציאלית הנמוכה בה נולד. במקביל אנחנו עוקבים אחר דיזר, ואחר טורנאל, בחור בעל פגמים חיצוניים שמסוגל לקרוא מחשבות (רציתם פנטזיה? קבלתם פנטזיה.) חבורת עלובי החיים הזו נפגשת וחוברת כולה להפרת המזימה, יחד עם איסתרק, אלרון ויוזבד. (ולאלו שממהרים לעקם את האף על התזמון נאמר: הה כן, כי המפגש של איסתרק ויוסף על גדות המניאר היה ממש מסתבר)
רוחו של יוזבד (הספר) שורה על פדהאל במובנים רבים. הוא דומה לו מאוד מבחינה מבנית, כאשר קווי העלילה מלווים גיבורים שונים שנפגשים לבסוף לסיכול מזימה גדולה. בנוסף, נראה שהספר מגיב ישירות לביקורות שהיו על יוזבד. התלוננתם שהרסנו לכם את הגיבורים הישנים? קבלו אותם על מצב סופר-דופר-גיבור. איסתרק ומהללאל נוסח פדהאל הם גיבורי הגיבורים. הם כל כך גיבורים, עד שהם לא עושים שום דבר חוץ מלהיות גיבורים, מה שקצת חבל, למען האמת.
גם גיבורי יוזבד - יוזבד ושאול, שבים ומקבלים פוקוס גדול, ובעניין הזה יש כבר שיפור ניכר. קודם כל, אמנם אי אפשר לומר שמובן לגמרי מיהו יוזבד בעקבות פדהאל, אבל הוא כבר לא מרגיש אנמי לגמרי. מה שחשוב יותר הוא שהספר עושה דבר מעניין, ולוקח את המאפיינים האישיים והיחסים ביניהם צעד אחד קדימה, היישר אל הפיצוץ. זו בחירה מוצלחת מאוד, כי היא פשוט לוקחת מה שהיה רק תחושות ברקע של יוזבד, והופכת אותם לדברים ממשיים. משהו בחברות הזו אף פעם לא הרגיש טבעי, ושאול תמיד פזל לכל הכיוונים באופן שלא תאם כלל תלמיד חכם הגאה בעתידו כראש ישיבה.
מעניין לשים לב ששאול נופל בדיוק בניסיון אמונת החכמים שבן דודו התנסה ועמד בספר הקודם. בסיומם של שני הספרים הראשונים הועמד הגיבור הראשי מול גיבור מקביל שעבר ניסיון זהה לשלו וכשל בבחירה. העימות בין יוזבד לשאול במערכה האחרונה הוא השלמה לקשת העלילתית של יוזבד.
אל המערכה האחרונה מתקבצים כולם, והדרמה מסתיימת בהפי-הנד מהדהד שלא נראה כמותו מאז מלחמת ששת הימים. כיוון שכל בחירה לסיום הסדרה הייתה מקבלת ביקורת, אז כל בחירה היא מצוינת. הבחירה הזאת מציבה את פדהאל בפער גדול כספר האופטימי ביותר מכל ספרי הסדרה, כשהוא היחיד ביניהם שלא רוצח דמות ראשית. במקום זאת זוכים חלק גדול מן הגיבורים לגאולה וסוף מאושר, כשבראשם איסתרק המולך על כוזר כולה, ובנו שניצול, ויום יבוא וכל זה יהיה שלו. סליחה, הוא יהיה של כל זה, כמובן.
אז כן, הספר סוגר הרבה קווים, אבל הוא משאיר עוד רבים פתוחים. בעניין הזה חשוב להבהיר את ההבדל בין מצבים שנבנו מבחינה ספרותית כקליף האנגר ודורשים סגירה, לבין מה שהוא סתם נרטיב פתוח. שליחתו של מנשה קפחבר כמרגל וההיעלמות של ברכיהו ממש נבנו במעין הבטחה ליחס משמעותי בהמשך, והשנמוך שהם קבלו מרגיש קצת פחות אינטגרלי. בנוגע לכל שאר הדמויות – העובדה שחלקן נותרו בלא סגירת מעגל היא מתבקשת ומקצועית. קודם כל, אין יכולת לסגור את הסיפור של הגיבורים כולם באופן שייראה טבעי ולא יידרש להשעיית ספק רצינית, ואך מתבקש בסדרה בסדר גודל כזה להשאיר חלק מהעתידות לוטים בערפל.
מלבד זאת, הספר כבר ככה ארוך יותר מהסיפור שיש לו לספר. אפילו הבחירה המקורית שלא להציג בכלל את צורת החטיפה היא מדויקת ומועילה. אם כבר, עוד מאה עמודים פחות היו עושים לספר רק טוב. (מצד שני – המשפט הזה נכון לרובם של הספרים שכוללים מעל חמש מאות עמודים).
ובנוסף לכל – הספר יודע על מה הוא מספר, ונשאר צמוד לקו הזה באדיקות. אחרי תחושת הפיזור המסוימת שהייתה ביוזבד, בפדהאל יש התמקדות נוקשה במסרים אחידים, ובקו העלילה של פדהאל. אפילו איחוד כוזר, מה שהיה עשוי לגרור הררי מלל ופרקי סיכום, נכתב בקצרה ועוקב בעקשנות אחר פדהאל כגיבור הראשי. בבחירה בין להיות הסיום של ממלכה במבחן ללהיות הסיום של פדהאל הספר נותר נאמן לגיבור שלו, והלך עם האפשרות השנייה. למרות שרבים עשויים להתאכזב, זו הבחירה הנכונה כדי לשמור על פדהאל, כספר בפני עצמו, ספר אחיד שבנוי היטב.
בסופו של דבר, הסיפור עצמו הוא הצד החלש יותר של הספר. הניסוח והכתיבה הם לב ליבו. במובן הזה הסדרה לא השתנתה לכל אורכה, ושמרה על אותה כתיבה מופתית ו- כמאמר גב הספר - הבלתי ניתנת לחיקוי. (האמת שאם מדברים על הכתיבה עצמה, יש בכתיבה של פדהאל קטע שחוזר על עצמו בו הקיר הרביעי נשבר, והספר מיידע אותנו בנוגע להמשך. לא כל כך ברור מה העניין, אבל זה קצת מוזר) הדרך של הסדרה לנסח מסרים לא קהתה, משפטי המחץ בדיאלוגים יכולים למלא ויקיציטוט שלם, והיכולת ליצור באמצעות פסקאות מדויקות אווירה שואבת מגדירה את הספרים כולם.
מעל הכול, חובבי הסדרה מקבלים עוד מאות עמודים לבלות בפעם האחרונה עם הגיבורים שאהבו. פדהאל הוא הסיום של כל הסאגה, ואם ליוויתם אותם לאורך טראדים רבים כל כך – אתם מוכרחים לקרוא גם אותו.
*
אם היה זה עוד ספר, כאן הייתה מסתיימת הביקורת. אבל במקרה הזה ישנו אלמנט נוסף: כשפדהאל סוגר סדרה בת ארבעה ספרים, הוא מעניק לנו את היכולת לבחון את כולה בפרספקטיבה מחודשת ושלמה. זה עניין שיידרש לו זמן ויריעה רחבה הרבה יותר, אבל בכל זאת כמה הערות כלאחר יד:
* קצת מאכזב שמה שנראה עתיד להיות כמאורע עתיר משמעות ורחב מאוד באיסתרק, מתברר בסופה של סדרה כמה שככל הנראה יהיה פסקה קטנה בספר דברי הימים של המלך איסתרק.
* כמה דברים שיכלו להתפרש כהבטחות לסוף באיסתרק, לא התממשו בפועל. איסתרק ויוסף לא נפגשו על גדות המניאר, והמעין-נבואה שמתנבא הרופא הזקן בנוגע לסיומה של כוזר לא מתייחסת למלחמה הזו.
* ההתפתחות שעוברת דמותו של יוסף דיאלידאן מעניינת מאוד כתהליך. ספק אנטי גיבור באיסתרק, נבל במהללאל, ארכי-נבל-שרוצה-לרצוח-את-הבן-שלו-מה-נסגר-אתך ביוזבד, ובפדהאל הוא כבר נסוג אל האופל ומאבד את הזכות שלו לנקודת מבט. כשאנחנו מסתכלים על כל הסדרה זה מבנה מוצלח, אבל הוא פגע משמעותית בפדהאל. בספר מהללאל העובדה שאיסתרק היה גיבור הרואי לא הפריעה, כי היא שמשה ככלי עלילתי – זה העמיד אותו כקונטרה של יוסף דיאלידאן, שהיה נוכח משמעותית בספר, ובנה את המאבק בין שניהם כרקע של העלילה. בפדהאל, כפי שהוזכר למעלה, איסתרק ומהללאל מאבדים משמעות עלילתית.
* ארבעת הספרים שונים במהותם. איסתרק הוא דרמה אפית, מהללאל מסע גיבור מדוקדק, יוזבד הוא פריפה של סיפורים רבים, ופדהאל (שדומה ליוזבד במבנה) מספר את סיפורם של האנשים הפשוטים. למרות האווירה המשותפת שהם חולקים, כל אחד מהם תופס זווית ספרותית אחרת, וזה הישג די מדהים.
ארבע עשרה שנים, ארבעה ספרים ששניים מתוכם הם יצירות מופת, אלפי עותקים ואינסוף קוראים. קשה להפריז בחשיבות הסדרה, ובמעמד אליו הגיעה בזכות. היא הייתה מצוינת, ייחודית ופורצת דרך, ונקווה שבעקבותיה יבואו עוד רבות.
ועד אז, בטוב תלינו וברחמים תקיצו.
)
Reactions: 11543, אליינה גילברט, RIVKA W ועוד 51 משתמשים54 //