ביקורת ספרות פדהאל | ביקורת (עם ספויילרים)

  • הוסף לסימניות
  • #22
אז אסתרק ומהללאל זכו ליחס מיוחד....
בהחלט. אלו ספרים מעולים.
השתמשתי בהם בזמנו כדי ללמוד טכניקות כתיבה ויצירת עלילה. מצאתי בהם אוצר בלום של "איך עושים את זה נכון". כמישהי שבחרה להשתמש רק בספרות חרדית, המרחב שלי למצוא חומרים איכותיים היה ועודנו צר מאוד.
היה לי חשוב להדגיש שהעובדה שאני לא להוטה לקרוא את פדאהל - לא מורידה מערכה של הסופרת הדגולה, בעיניי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
מאז צאתו של יוזבד לאוויר העולם ועד ימינו, אירע מאורע משמעותי ביותר. עבורי, לפחות. @הגיבן (ת) ו @מרים יעל יצרו פודקאסט שמנתח את הפרקים הראשונים באיסתרק (לצערי כי רב, רק את הראשונים).
אחד הנושאים שהוזכרו שם, וגרמו לי להרהורי כפירה, הוא המסר המאוד חד וחותך: יש טובים, ושמם בית הביואר, ויש רעים ששמם בית דיאלידאן.
וכאן הבן שואל: מי אמר?
מי אמר שאיסתרק טוב יותר מיוסף?
מכיוון שאת איסתרק אנחנו פוגשים כבן שמתקשה לעמוד בציפיות, ומרחמים עליו? זה הופך אותו לראוי להערצה?
מכיוון שמיה כתבה שיוסף הוא אביר חסר לב, והיא מספר כל יודע?
גם לאיסתרק ישנה תאוות שלטון. גם הוא נכלולי וערמומי. וגם הוא מוכן להקריב את חייהם של עשרות אלפי כוזרים (!) בכדי להישאר בשלטון.
יבואו ויאמרו - איסתרק בכלל לא רוצה למלוך, הוא מעדיף לטייל ברחובות אתיל בתור מוכר מטאטאים. הסיבה היחידה שהוא מואיל בטובו לעמוד בראש הממלכה היא ערכיו הגבוהים והנעלים.
עד כאן נהדר, לו היינו מדברים על מלאכים.
לאורך הסדרה, מיה קינן מתזזת בין הטענה ש"אם אתה לא רואה אינטרס גלוי, חפש אינטרס נסתר", ובין הטענה שלבית הביואר אין כל אינטרסים, גם לא נסתרים.
נו, באמת.
עברנו את הגיל הזה.
הביקורת, כמובן, מנוסחת לשיטתו של הספר. אין סיבה להתייחס לביקורות ושאלות בתיאור העלילה.

בנוגע לטענה עצמה - את הבעיה שאין בסדרה שום מורכבות תמיד העדפתי לפטור בהתייחסות אליה כסדרה שמשלבת מאפייני כתיבה של פנטזיה ואלגוריה. זה עבד מצוין כשהספרים לא ניסו בעצמם להתייחס למורכבויות, מה שגרם להרגיש שיש לספר מודעות עצמית כמה הוא רחוק מדיוק בתיאור אנשים ומצבים אמתיים. מספר לספר נעשה יותר ויותר ניסיון להיכנס למורכבות, ובפועל זה רק הנכיח כמה הוא רחוק מלהיות אמין. בפדהאל יש כבר כל כך הרבה קטעים שפשוט משוועים לכותבים בסגנון שונה שיעשו מהם מטעמים ציניים על כוח משחית ומורכבות של מהו טוב וכמה אפשר לתחזק אותו, אבל זה לא המקרה, ושוב כולם מנער ועד זקן אוחזים בקדושה בציציותיו של איסתרק (וממשיכים לרצוח בשמו כאילו היה מנהיג כת).

על הרעיון ההפוך לחלוטין -
אני יכולה להנות ממה שקורה, כשאני מבינה שלכל דמות יש סיבות אגואיסטיות לפעולות שלה, ולהתייחס לצביעות שיש בדבריהן, כתכונה מולדת. אולי תנסי לא לחשוב על הסופרת כשאת קוראת. תדמייני שכל הדמויות משקרות תמיד. זה בהחלט משפר את החוויה.
לא חשבתי בכלל. מה שמדהים שלמרות העובדה הברורה כשמש שהסופרת לא חלמה על הכיוון הזה, הוא פשוט עובד. מה שמדהים עוד יותר, שהוא הופך את הסדרה מיצירה די פתטית וחסרת מודעות, ליצירה חתרנית וצינית על גבול האכזרית.

מכל מקום, בדומה לניטפוקים שממלאים עכשיו את האתר (ומוכיחים בראש ובראשונה את הגדולה של הסדרה), אפשר לעשות אינסוף כאלו, אבל אפשר לעשות גם על ספרים רבים נוספים, כולל שני הספרים הראשונים בסדרה. בסוף מה שמשנה זו השאלה האם ספר הוא טוב או לא. אם כן - הכול יימחל, ואם לא - זו הבעיה האחרונה שלו.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #24
הוא פשוט עובד.
הסדרה היא תיעוד היסטורי נאמן - מאת הצד של המנצחים. וכעת שאנו יודעים מי המנצחים, אנחנו יכולים לבחון מחדש את הסיפור בעין מושכלת. זה מסביר הכל. תבדקו.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #27
תוספת:

אני כותב כאן בפירוט את מה שהעזתי רק לרמוז שוב ושוב ב'ביקורת הרשמית': הבעיה הגדולה של הספר היא שאין לו סיפור.

יש לו את כוזר, יש לו את הגיבורים הישנים, יש לו גיבורים חדשים. יש לו נקודות פתיחה מעניינות לדמויות שלו, יש לו קונפליקטים, יש לו דיוני עומק, ויש לו הרבה מסרים. יש בו אפילו התפתחויות ממשיות שחלק מהגיבורים שלו עוברים מבחינה פנימית. הוא כתוב בקפידה, הוא מנוסח במקצועיות, והוא מקפיד על כל הכללים לבניית ספר נכון.

אבל, כמו שאומר יוזבד, השאלה בסוף היא מה גודלו של גרגיר הפול שהוטמן מתחת המזרן. מה שחסר כדי לנפוח רוח חיים באפו של הגולם המושקע הזה זה, נו.. סיפור טוב.

וסיפור, לצורך העניין, הוא לא רגשות, תחושות, ואפילו לא שינויי אישיות שקורים בעקבות מחשבות, מונולוגים או רבי-שיח. הוא גם לא רצף של אירועים שהמאחד ביניהם קלוש. סיפור הוא פשוט הדבר הפשוט הזה, מאורע אחיד שמתפתח לאורך הספר, עם התחלה אמצע וסוף. משהו שאפשר לספר בקול שקט ליד מדורה, או לרתק באמצעותו ילד.

זה מעולה כשסיפור מלווה ושלוב במסר, אבל המסר לא יכול להוות תחליף לחוויה שהוא נותן. גם המסר עצמו פשוט עובד טוב יותר כשהוא משולב אינטגרלית בסיפור.

הסיפור הכי אחיד ורציף שמלווה את הספר פדהאל לאורכו, זו תכנית החטיפה של רעואל הצעיר. והסיפור הזה, במחילה, פשוט לא עשוי טוב. הוא משמיט כמעט עד העמודים האחרונים כל אלמנט שעשוי לעורר עניין בנרטיב העקרונית-מרתק של חטיפת יורש עצר ילד.

פדהאל נמצא בקונפליקט פנימי ארוך - זה נכון. הקונפליקט מושפע מהאירועים שקורים לו - גם נכון. אבל אין שום דרך לתאר את האירועים האלו כסיפור מגובש בלי להתייחס לרגשות שלו. כמו כן, אין במקרים הללו שום אירוע מכונן, כזה שניתן לתאר כרגע שמשפיע באופן נרחב על עצמו או סביבתו (מלבד הסוף, כמובן.)

וזה עוד לפני שמדברים על כך שפדהאל הוא הדמות היחידה שאפשר לומר עליה בביטחון שקורה לה ממש 'רצף אירועים'.

אז יש תשתית מגובשת, אבל העיקר - חסר מן הספר.

וחבל..
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #28
דם כל, הכתיבה נעשתה שונה מעט. אולי האופי הכללי דומה, והחדות העוקצנית נותרה כשהייתה, אבל סגנון התיאור השתנה, ומשהו בקסם שסחף (אותי אישית) בצורת התיאור של מישורי הפלאט - לא הצליח לרתק אותי כאן.
טענו לי שמ. קינן בחרה בכתיבה מובנת יותר, לי אישית היא פחות התאימה. אבל איך אומרים? הרוב קובע, והרוב אוהב.
צודקת לגמרי. אבל הספר שווה קריאה, בכל מצב.
(יש לציין שעל כל הסדרה חזרתי שוב, וכמה פעמים, אבל עליו אני בספק אם אעשה זאת.
היום קראתי כמה קטעים יפים שסיפרו על מהללאל, וזהו. לא מוצאת את עצמי נהנית מהתחכום שהיה קיים יותר בספרים הקודמים)
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
  • הוסף לסימניות
  • #30
בנוגע לטענה עצמה - את הבעיה שאין בסדרה שום מורכבות תמיד העדפתי לפטור בהתייחסות אליה כסדרה שמשלבת מאפייני כתיבה של פנטזיה ואלגוריה. זה עבד מצוין כשהספרים לא ניסו בעצמם להתייחס למורכבויות, מה שגרם להרגיש שיש לספר מודעות עצמית כמה הוא רחוק מדיוק בתיאור אנשים ומצבים אמתיים. מספר לספר נעשה יותר ויותר ניסיון להיכנס למורכבות, ובפועל זה רק הנכיח כמה הוא רחוק מלהיות אמין. בפדהאל יש כבר כל כך הרבה קטעים שפשוט משוועים לכותבים בסגנון שונה שיעשו מהם מטעמים ציניים על כוח משחית ומורכבות של מהו טוב וכמה אפשר לתחזק אותו, אבל זה לא המקרה, ושוב כולם מנער ועד זקן אוחזים בקדושה בציציותיו של איסתרק (וממשיכים לרצוח בשמו כאילו היה מנהיג כת).
בהתייחסות לנושא הזה בסדרה, הציקה לי מאד הבריחה של גדעון ופדהאל. אמנם המורכבות אכן נכנסה יותר בספר פדהאל, אבל עד כדי כך שהדרך היחידה לעשיית הצדק היא עבירה על החוק ברמה כזאת?
גם בריחה ממעצר, וגם הצלחה אדירה אחר כך כשבצירוף מקרים נדיר מאד הם פגשו במלך בשעת חירום גדולה וכך הצליח פדהאל אפילו לקבל תואר אבירות.
מרגיש לי כמו סתירה פנימית גדולה.

(מה שממש מגרה לכתוב איזה המשך אחר לבריחה. על חייו של פדהאל כעצור נמלט ועד כמה שזה סיבך אותו. לדעתי ספר טוב אמור להיות מורכב מסצנות הגיוניות, ולא מישועות ומקרים נדירים).
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
בהתייחסות לנושא הזה בסדרה, הציקה לי מאד הבריחה של גדעון ופדהאל. אמנם המורכבות אכן נכנסה יותר בספר פדהאל, אבל עד כדי כך שהדרך היחידה לעשיית הצדק היא עבירה על החוק ברמה כזאת?
גם בריחה ממעצר, וגם הצלחה אדירה אחר כך כשבצירוף מקרים נדיר מאד הם פגשו במלך בשעת חירום גדולה וכך הצליח פדהאל אפילו לקבל תואר אבירות.
מרגיש לי כמו סתירה פנימית גדולה.

(מה שממש מגרה לכתוב איזה המשך אחר לבריחה. על חייו של פדהאל כעצור נמלט ועד כמה שזה סיבך אותו. לדעתי ספר טוב אמור להיות מורכב מסצנות הגיוניות, ולא מישועות ומקרים נדירים).
העבירה על החוק לא הוצרכה בכדי לאפשר את הצדק אלא זה היתה עוד נקודת מבחן שגדעון ופדהאל עברו בתהליך שלהם.
היה להם שם נקודת בחירה מסוימת ואני חושבת שלמול הבחירה שלהם הסתעפה העלילה.(יכול להיות שזה בדיוק מסוג הסיטואציה והמתווה שאפשר לאמר עליהם שהדמות לקחה עצמאות והשמיעה קולה? ניתבה את ההמשך?)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #32
העבירה על החוק לא הוצרכה בכדי לאפשר את הצדק אלא זה היתה עוד נקודת מבחן שגדעון ופדהאל עברו בתהליך שלהם.
היה להם שם נקודת בחירה מסוימת ואני חושבת שלמול הבחירה שלהם הסתעפה העלילה.( יכול להיות שזה בדיוק מסוג הסיטואציה והמתווה שאפשר לאמר עליהם שהדמות לקחה עצמאות והשמיעה קולה? ניתבה את ההמשך?)
אבל לכאורה, לפי סגנון הסדרה עד כה, הבחירה הזאת שגויה לחלוטין. אנשים צריכים לעשות את מה שנכון כמה שהם יכולים, על התוצאות לא הם אחראיים. נכון? ולברוח ממעצר - איכשהו, זה לא נשמע לי הדבר המדויק לעשות.
והסתירה היא שהיא הובילה לתוצאה מצויינת.

ובעניין הסוגריים, אני לא יכולה לקבל טיעון כזה... אולי זה נכון אבל זה לא קביל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
ובעניין הסוגריים, אני לא יכולה לקבל טיעון כזה... אולי זה נכון אבל זה לא קביל.
אבל הדמויות אמורות לבחור את מה שיקדם אותם. כמובן, חלק מהאופי של הדמות הוא המוסר האישי שלה: מה היא חושבת שנכון וצודק, ומה היא חושבת שפשע ובלתי מוסרי. לדוגמא, בסיפור אחד תהיה דמות שמוכנה להרוג כדי להציל חיים של אחרים שיותר יקרים בעיניה (דיזר), לעומת זאת דמות שלא מוכנה לפגוע בנפש של ציפור. זאת אמת המוסר האישית שלהם, לכאורה בלי קשר לזו של הסופר. ואפילו בלי קשר לתורה.

במקורותינו כבר נכתב רבות איך אנחנו מסלפים את הסרגל הזה כדי להתאים לתשוקות המתחלפות שלנו (למשל חטא שלוש פעמים נעשה לו היתר, וכן הלאה).

סיפורים מסוימים יעמידו את המוסר של הדמות במבחן. ייתכן שהיא תיכנע ותמציא סרגל חדש, וייתכן שנראה אותה עומדת על שלה למרות הניסיונות. למשל, דיזר לא היה מוכן להרוג כוזרי בשום פנים, אבל איסתרק וויתר על כל האידיאלים שלו למען בנו. דיאלידאן ספציפית, נותר עקבי לאורך הסדרה כולה - אופייני לנבלים.

אם יורשה לי לנחש, כאן (ואולי ביותר מידי מקומות אחרים) אנחנו בוחרים להקשיב לסופר יותר ממה שאנחנו מסתכלים על מה שהסיפור אומר בכוחות עצמו. למשל, המוות של יקוואל בספר הקודם - בעיני היה טרגדיה, אבל קוראים רבים תרצו את זה כ"שירות למסר שהסופרת לכאורה רצתה להגיד". מאיפה לכם לדעת? אולי זה בסה"כ תוצאה מצערת נפוצה לבריחה מהבית? אולי זו התרעה להורים שנוהגים כמו איסתרק.

בביקורת אני מעדיפה להתעלם מהרצונות של הסופר. בסוף כל קורא יפרש את התוצאה באופן אידווידואלי, וקשה לדעת מה הסופר התכוון גם אם הוא עושה רושם שקוף. בקיצור, הסופר והרצונות שלו לא רלוונטים. אם הדמויות משקרות, אז זה מה שהן עושות, נקודה. ואפשר להחליט אם זה גורם לנו להנאה או לא. אני בהחלט נהניתי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #34
אני מבינה. (אבל עדיין, זה בעיני ההפך מהמסר המפורש בסדרה)

בביקורת אני מעדיפה להתעלם מהרצונות של הסופר כי בעיני זה לא רלוונטי. הדמויות תוכחנה את מה שהן תוכחנה, באופן טבעי. בספר הזה, הדמויות הגיבורות - מדברות גבוהה גבוהה. הדמויות האנטגוניסטיות, אנושיות. ואנחנו יכולים להחליט אם זה גורם לנו להנאה או לא.
זה
הזכיר לי את מה שכתבת על זה קודם
מצד שני, מאוד קל לי להתעלם מהמסרים שהדמויות מרצות עליהם. אני יכולה להנות ממה שקורה, כשאני מבינה שלכל דמות יש סיבות אגואיסטיות לפעולות שלה, ולהתייחס לצביעות שיש בדבריהן, כתכונה מולדת. אולי תנסי לא לחשוב על הסופרת כשאת קוראת. תדמייני שכל הדמויות משקרות תמיד. זה בהחלט משפר את החוויה.
התכוונת בפשטות? כשאת קוראת את זה כל הדמויות צבועות (וציניות)?
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
התכוונת בפשטות? כשאת קוראת את זה כל הדמויות צבועות (וציניות)?
את בטח כבר יודעת שמהתחלה צידדתי בדיאלידאן. קשת העלילה התפתחה בצורה טבעית מאוד משם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
הי יא גיבנת, אל תהרסי לנו את הגיבורים.
(למרות שזה כיפי ומתריס להפליא לעשות תמיד הפוך מכולם)
אז יפה. הוכחת שאת מיוחדת וחריפה ונערית נורא.
אויש. סליחה. זה לא אישי. פשוט העזת לדבר סרה באיסתרק שלנו. וזה מחרפן את כל מעריצי ממלכה במבחן.
אז בסדר. תמשיכי להגיד שאנחנו תמימים ומאמינים יותר מידי לסופרת אבל מי שלא תמים- ישים לב לזה לבד ואלו שכן- רוצים להמשיך לעריץ את את איסתרק ודומיו.
אגב. תמשיכו לדבר על המוסריות הנעדרת של איסתרק בהעדפה של בנו על עקרונותיו עד שפתאום זה יגיע אליכם ונראה מה אתם מעדיפים.
ואם תגידו שאיסתרק אמור לייצג דמות מוסרית שתעדף את עקרונותיה לפני בנה- אחרי הספר הקודם התלוננו למיה שאיסתרק אנמי ומושלם מידי.
רציתם לא מושלם? קיבלתם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
הי יא גיבנת, אל תהרסי לנו את הגיבורים.
(למרות שזה כיפי ומתריס להפליא לעשות תמיד הפוך מכולם)
אז יפה. הוכחת שאת מיוחדת וחריפה ונערית נורא.
אויש. סליחה. זה לא אישי. פשוט העזת לדבר סרה באיסתרק שלנו. וזה מחרפן את כל מעריצי ממלכה במבחן.
אז בסדר. תמשיכי להגיד שאנחנו תמימים ומאמינים יותר מידי לסופרת אבל מי שלא תמים- ישים לב לזה לבד ואלו שכן- רוצים להמשיך לעריץ את את איסתרק ודומיו.
אגב. תמשיכו לדבר על המוסריות הנעדרת של איסתרק בהעדפה של בנו על עקרונותיו עד שפתאום זה יגיע אליכם ונראה מה אתם מעדיפים.
ואם תגידו שאיסתרק אמור לייצג דמות מוסרית שתעדף את עקרונותיה לפני בנה- אחרי הספר הקודם התלוננו למיה שאיסתרק אנמי ומושלם מידי.
רציתם לא מושלם? קיבלתם.

עוד ביוזבד היה לי מוזר שאיסתרק לא הועמד אף פעם בניסיון של שמיעת מוזיקה קווארית (זוכרות את הקבלה שלו, שם ליד המערה, כן?)

ילד בן 17 קיבל על עצמו להימנע לנצח ממוזיקה שכזו.
עברו 9 שנים והוא לא נתנסה בשום ניסיון, לא התקדם רוחנית בכלום
ועדיין אנחנו נותנים לו קרדיט כמו אי אז בשנות העשרה שלו

לעומת יוסף שעברו עליו הרבה ימי כיפור מאז והוא יכול היה לחזור בתשובה.
ואנחנו לא רואים שהוא באמת כל כך גרוע
ואפילו יש לו רב.
(לו רק הייתה מביאה איזה מכתב שלו לשאול שבו הסתה לכיוון הקראי.. זה היה יכול לתרום לאמינות...)


לא היה עימות רוחני נוסף. כאילו אנחנו עדיין 9 שנים קודם והאנשים נשארו טובים וצדיקים והשלטון לא השחית אף אחד.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!
קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה