ביקורת ספרות פדהאל | ביקורת (עם ספויילרים)

  • הוסף לסימניות
  • #61
אבל בתור סופרת חובבת אני חושבת שנעשתה עבודה מעולה, וכמו שאומרים - הייתי שמחה לעוד ממלכה במבחן/סתם סדרת סיפורים אקזוטית, מעניינת, ברמה וחרדית
אם הסדרה הזאת תצא מהסופרת מיה קינן, ובעצם גם אם לא, עדיין יש לחשוש שרוב הביקורות יהיו השוואות בין הסדרות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #62
אם הסדרה הזאת תצא מהסופרת מיה קינן, ובעצם גם אם לא, עדיין יש לחשוש שרוב הביקורות יהיו השוואות בין הסדרות.
וזה בגלל שאין כאלו בציבור שלנו

אם יהיו הרבה ובהרבה סגנונות (לאוו דווקא ממלכה מרוחקת...)
יפסיקו להשוות
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
וזה בגלל שאין כאלו בציבור שלנו

אם יהיו הרבה ובהרבה סגנונות (לאוו דווקא ממלכה מרוחקת...)
יפסיקו להשוות
היום משווים לסדרות לא חרדיות (אפילו מז'אנרים שונים), אז ישוו בין הסדרות החרדיות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
אגב מישהו הבין מיהו הילד שנזרק אל אלרון?
הכיר את הוריו וכו'- הייתי בטוחה שיהיה הבן של...X?
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
אגב מישהו הבין מיהו הילד שנזרק אל אלרון?
הכיר את הוריו וכו'- הייתי בטוחה שיהיה הבן של...X?
בנו של אבי הכוזרים- המלך איסתרק השלישי ירום הודו...
באחד הגיחות שלו אל מחוץ לארמון הוא לקח איזה שומר ראש צעירצ'יק שלקח קשה את התפקיד שלו (התלהב כנראה מזה שיש לו חרב) וברגע שהילדון הקטן חמד לכייס את המלך המרומם- הוא נבהל ותקף אותו.
כשראה זאת המלך הוא נבהל וחבש את הילד ורצה לפצות אותו. אולם לא יכל לחשוף את זהותו. לכן טמן בבגדו של הילד 7 פראררך וחיפש אדם נאמן שידאג לו ושהאדם הזה, במחילה, יגור בקרבת מקום.
ומכיוון שאלרון מיודענו אכן גר קרוב- הוא טמן בבגדו גם פתק שיגרום לאלרון לדאוג לילד ברצינות. ובמקביל שלא יחשוף אותו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
בנו של אבי הכוזרים- המלך איסתרק השלישי ירום הודו...
באחד הגיחות שלו אל מחוץ לארמון הוא לקח איזה שומר ראש צעירצ'יק שלקח קשה את התפקיד שלו (התלהב כנראה מזה שיש לו חרב) וברגע שהילדון הקטן חמד לכייס את המלך המרומם- הוא נבהל ותקף אותו.
כשראה זאת המלך הוא נבהל וחבש את הילד ורצה לפצות אותו. אולם לא יכל לחשוף את זהותו. לכן טמן בבגדו של הילד 7 פראררך וחיפש אדם נאמן שידאג לו ושהאדם הזה, במחילה, יגור בקרבת מקום.
ומכיוון שאלרון מיודענו אכן גר קרוב- הוא טמן בבגדו גם פתק שיגרום לאלרון לדאוג לילד ברצינות. ובמקביל שלא יחשוף אותו.
אופס נכון! שכחתי:sne:
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #67
וזה בגלל שאין כאלו בציבור שלנו

אם יהיו הרבה ובהרבה סגנונות (לאוו דווקא ממלכה מרוחקת...)
יפסיקו להשוות
לא יהיו הרבה סדרות אל דאגה...
יש יצירות שהן חד פעמיות ויש יוצרות שהן יחידניות
 
  • הוסף לסימניות
  • #68
בנו של אבי הכוזרים- המלך איסתרק השלישי ירום הודו...
באחד הגיחות שלו אל מחוץ לארמון הוא לקח איזה שומר ראש צעירצ'יק שלקח קשה את התפקיד שלו (התלהב כנראה מזה שיש לו חרב) וברגע שהילדון הקטן חמד לכייס את המלך המרומם- הוא נבהל ותקף אותו.
כשראה זאת המלך הוא נבהל וחבש את הילד ורצה לפצות אותו. אולם לא יכל לחשוף את זהותו. לכן טמן בבגדו של הילד 7 פראררך וחיפש אדם נאמן שידאג לו ושהאדם הזה, במחילה, יגור בקרבת מקום.
ומכיוון שאלרון מיודענו אכן גר קרוב- הוא טמן בבגדו גם פתק שיגרום לאלרון לדאוג לילד ברצינות. ובמקביל שלא יחשוף אותו.
לא הבנתי כך. איפה הילד חמד לכייס אותו? זה לא היתה סתם תקרית? גם ממתי בן של מלך יוצא לבד? איך יצא בדיוק שהם נפגשו יחד ברחוב?
 
  • הוסף לסימניות
  • #69
לא הבנתי כך. איפה הילד חמד לכייס אותו? זה לא היתה סתם תקרית? גם ממתי בן של מלך יוצא לבד? איך יצא בדיוק שהם נפגשו יחד ברחוב?
סתם ילד דר רחוב שניסה לכייס מוכר מטאטאים, אלא שבמקרה מוכר המטאטאים היה מלווה באיזה חייל ממשמר הארמון חמום מוח (שאולי התחפש לשוליית מוכר מטאטאים), ופגע קשות בילדון. אז המלך המחופש ועבדו הנאמן טיפלו בילד, חבשו אותו ושלחו אותו לאדם הכי מתאים בעיניהם לגדל אותו- אלרון וציידו את הילד בסכום שלדעתם יספק בתור פיצוי.
בשביל להבטיח את טיפולו של אלרון בילד איסתרק כתב לאלרון שהוא מכיר את אביו, וכשאלרון בירר את העניין אז נאיתן הסביר לו שהמלך מכונה אבי הכוזרים ועל כן הילד נחשב לילדו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #70
סתם ילד דר רחוב שניסה לכייס מוכר מטאטאים, אלא שבמקרה מוכר המטאטאים היה מלווה באיזה חייל ממשמר הארמון חמום מוח (שאולי התחפש לשוליית מוכר מטאטאים), ופגע קשות בילדון. אז המלך המחופש ועבדו הנאמן טיפלו בילד, חבשו אותו ושלחו אותו לאדם הכי מתאים בעיניהם לגדל אותו- אלרון וציידו את הילד בסכום שלדעתם יספק בתור פיצוי.
בשביל להבטיח את טיפולו של אלרון בילד איסתרק כתב לאלרון שהוא מכיר את אביו, וכשאלרון בירר את העניין אז נאיתן הסביר לו שהמלך מכונה אבי הכוזרים ועל כן הילד נחשב לילדו.
אבל זה לא כמו שכתבה
בנו של אבי הכוזרים- המלך איסתרק השלישי ירום הודו...
באחד הגיחות שלו אל מחוץ לארמון הוא לקח איזה שומר ראש צעירצ'יק שלקח קשה את התפקיד שלו (התלהב כנראה מזה שיש לו חרב) וברגע שהילדון הקטן חמד לכייס את המלך המרומם- הוא נבהל ותקף אותו.
כשראה זאת המלך הוא נבהל וחבש את הילד ורצה לפצות אותו. אולם לא יכל לחשוף את זהותו. לכן טמן בבגדו של הילד 7 פראררך וחיפש אדם נאמן שידאג לו ושהאדם הזה, במחילה, יגור בקרבת מקום.
ומכיוון שאלרון מיודענו אכן גר קרוב- הוא טמן בבגדו גם פתק שיגרום לאלרון לדאוג לילד ברצינות. ובמקביל שלא יחשוף אותו.
זה לא בן שלו ממש
 
  • הוסף לסימניות
  • #71
זה לא בן שלו ממש
נכון, רק איסתרק שלוקח את התפקיד שלו מידי ברצינות (פנרס אמר, לא אני;)), החליט שמתוקף הגדרתו כ'אבי הכוזרים' הוא גם אביו של הילדון הכייס.
או כמו ש @רוח פרצים כתבה:
בנו של אבי הכוזרים- המלך איסתרק השלישי ירום הודו...
היא התכוונה שהילד אינו בנו של איסתרק כאיש פרטי, אלא בנו של איסתרק אבי הכוזרים .
 
  • הוסף לסימניות
  • #72
נכון, רק איסתרק שלוקח את התפקיד שלו מידי ברצינות (פנרס אמר, לא אני,;)) החליט שמתוקף הגדרתו כ'אבי הכוזרים' הוא גם אביו של הילדון הכייס.
או כמו ש @רוח פרצים כתבה:

היא התכוונה שהילד אינו בנו של איסתרק כאיש פרטי, אלא בנו של איסתרק אבי הכוזרים .
וואו. בדיוק כשהתכוונתי לשלוח את אותה תשובה ענית אותה בעצמך...
תודה על ההבהרה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #73
סוף סוף סיימתי לקרוא!
אהבתי מאוד את הסוף - מספק מאוד ובלתי צפוי ובאופן מפתיע גם מאוד אמין. (דבר שנדיר מאוד בספרים, וקל וחומר בסדרות).
לדעתי הבעיה בספר היא לא שאין סיפור (כפי שנאמר פה) אלא בעיה מבנית בלבד.
אם נניח היא הייתה ממחיזה בתחילת הספר בפועל איך לוקחים מפדאל את הנחלה, את הכבוד וכו' ושולחים אותו לגלות, כשלאורך כל הספר הוא מנסה לתקן את העוול, מתמודד עם שחיתויות, ולבסוף מצליח, הוא היה מתקבל טוב יותר כי זה היה מציב בתחילת הסיפור שאלה דרמטית שמקבל תשובה בסוף הסיפור (האם פדהאל יצליח להחזיר את הצדק על כנו?).
זה שמיה בחרה להזכיר את זה בתור סיפור רקע בלבד יוצר מצב שהסוף לא עונה על שום שאלה שהוצגה בתחילת הסיפור (חוץ מהתהליך הפנימי שלו שנפתר).
וגם את החטיפה של רעואל היה צריך להתחיל מוקדם יותר בסיפור מפני אותה סיבה בדיוק. (להציב בהתחלה את השאלה הדרמטית של הסדרה כולה: מי ינצח, איסתרק או הנבל מאלקן? ולענות עליה בסוף).
 
  • הוסף לסימניות
  • #74
אהבתי מאוד את הסוף - מספק מאוד ובלתי צפוי ובאופן מפתיע גם מאוד אמין. (דבר שנדיר מאוד בספרים, וקל וחומר בסדרות).
הסוף הרגיש לי קליל מידי, מאושר מאד ואוורירי.
הרבה אנשים בכוזר לא זכו להגיע ליום הזה, שהכריע מלחמה בת עשור בקפיצה ממרפסת. המון דם נשפך בגבולות והרבה חרבות קהו והושחזו מחדש עד שאלקן התכסתה בתכלת. נכון, גם גדולות שבמלחמות יכולות להיפתח או להסתיים בשריקת כדור אחד. אבל הסיום עדיין אוטופי מאד.
למעט יוסף דיאלידאן שמותו היה צפוי לא שילם איש מן הגיבורים הוותיקים בחייו ושאול, בן דודו של יוזבד בנטיליאן אינו יכול להיחשב כקורבן מכאיב במיוחד על מזבח הניצחון.
כמה שזה נשמע נורא, אני ציפיתי לכמה אנשים מוכרים שימותו.
בעיני מוות משמעותי היה הופך את הסוף לאמין הרבה יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #75
סוף סוף סיימתי לקרוא!
אהבתי מאוד את הסוף - מספק מאוד ובלתי צפוי ובאופן מפתיע גם מאוד אמין. (דבר שנדיר מאוד בספרים, וקל וחומר בסדרות).
לדעתי הבעיה בספר היא לא שאין סיפור (כפי שנאמר פה) אלא בעיה מבנית בלבד.
אם נניח היא הייתה ממחיזה בתחילת הספר בפועל איך לוקחים מפדאל את הנחלה, את הכבוד וכו' ושולחים אותו לגלות, כשלאורך כל הספר הוא מנסה לתקן את העוול, מתמודד עם שחיתויות, ולבסוף מצליח, הוא היה מתקבל טוב יותר כי זה היה מציב בתחילת הסיפור שאלה דרמטית שמקבל תשובה בסוף הסיפור (האם פדהאל יצליח להחזיר את הצדק על כנו?).
זה שמיה בחרה להזכיר את זה בתור סיפור רקע בלבד יוצר מצב שהסוף לא עונה על שום שאלה שהוצגה בתחילת הסיפור (חוץ מהתהליך הפנימי שלו שנפתר).
וגם את החטיפה של רעואל היה צריך להתחיל מוקדם יותר בסיפור מפני אותה סיבה בדיוק. (להציב בהתחלה את השאלה הדרמטית של הסדרה כולה: מי ינצח, איסתרק או הנבל מאלקן? ולענות עליה בסוף).
ואולי הנושא הוא התהליך הפנימי שעבר ולא בפועל מה קרה ומה יקרה? מה יקרה זה נחמד וטוב וגם מאפשר אמון ואיזה סגירת מעגל לכל הספור עליו, אבל חושבת שמעבר ממש לא צריך.

הספרים שהיא הביאה או יותר נכון הסיפורים שבאו בספרים לא באו בכדי לשמר היסטוריה , כי זה היסטוריה שלא קיימת. הם משמשים רק כאובייקטים להעברת מסרים שרצתה. סגירה של עלילה מתבקשת כי אם המסר היה יותר משמעותי היא יכלה לעשות אותו על דף כרומו אחד ובזה נגמר הענין. אבל כיון שמסר עובר בעיקר ואולי רק בצורת סיפור היא חייבת לסגור אותו.
אפשר להתווכח מבחינה ספרותית מה נכון יותר לעשות. אין ספק שהיא מקבלת ביקורות מכל כיוון אבל בגדול יותר חיוביות וזה אומר שהיא הצליחה ויתכן מאד שלא יהיה מענה לכולם. מה לעשות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #76
הסוף הרגיש לי קליל מידי, מאושר מאד ואוורירי.
הרבה אנשים בכוזר לא זכו להגיע ליום הזה, שהכריע מלחמה בת עשור בקפיצה ממרפסת. המון דם נשפך בגבולות והרבה חרבות קהו והושחזו מחדש עד שאלקן התכסתה בתכלת. נכון, גם גדולות שבמלחמות יכולות להיפתח או להסתיים בשריקת כדור אחד. אבל הסיום עדיין אוטופי מאד.
למעט יוסף דיאלידאן שמותו היה צפוי לא שילם איש מן הגיבורים הוותיקים בחייו ושאול, בן דודו של יוזבד בנטיליאן אינו יכול להיחשב כקורבן מכאיב במיוחד על מזבח הניצחון.
כמה שזה נשמע נורא, אני ציפיתי לכמה אנשים מוכרים שימותו.
בעיני מוות משמעותי היה הופך את הסוף לאמין הרבה יותר.
איזה סוף היית רוצה לראות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #78
שאלה טובה, אולי קרב אמתי ואחרון בין הממלכות, מפגש של גיבורים ישנים, מוות של כמה מהם.
וזה לא היה קרב אמיתי?
מה שאהבתי שם שאגב זה נראה לי לזר בכל ספר ביוזבד בטוח. זה הענין שהגיבור פועל לפי משהו מסוים ואז קולט שיש תוצאות לבחירות.
אם איסתרק היה יודע שהוא מגיע לישורת אחרונה שאין ממנה חזור היה נכנס ככה לתוך הממלכה של האויב?
מי אמר שהיה מותר לו להפקיר ככה את המדינה? יורש? נולד כבר חדש ...
ואם אין יורש אז מה? סתם כי רחמי האב התגלו?
אז היה לו איזה נס שפדהאל החליט למסור נפש.
אבל נראה לי יותר מכל מיה ריחמה עלינו כי ידעה שלא נעמוד במות איסתרק :cry:
ואגב על הדרך היה שם כמה מיתות. וכמעט מיתות.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #79
ואולי הנושא הוא התהליך הפנימי שעבר ולא בפועל מה קרה ומה יקרה?
ברור שהנושא הוא התהליך הפנימי של פדהאל.
בדיוק כמו שבמהללאל ואיסתרק הנושא הוא התהליך הפנימי שלהם.
אבל שם יש גם תהליך עלילתי חיצוני, וזה מה שהקוראים והמעריצים מצפים גם מפדהאל.
ודרך אגב, כתבתי את מה שכתבתי לא כביקורת על הסופרת אלא כסנגוריה - הבעיה היא לא שאין סיפור, אלא בסך הכל בעיה מבנית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #80
ברור שהנושא הוא התהליך הפנימי של פדהאל.
בדיוק כמו שבמהללאל ואיסתרק הנושא הוא התהליך הפנימי שלהם.
אבל שם יש גם תהליך עלילתי חיצוני, וזה מה שהקוראים והמעריצים מצפים גם מפדהאל.
ודרך אגב, כתבתי את מה שכתבתי לא כביקורת על הסופרת אלא כסנגוריה - הבעיה היא לא שאין סיפור, אלא בסך הכל בעיה מבנית.
אז הסברתי למה לדעתי לא באמת חסר.
איך נלקחה גדולתם לדעתי זה מיותר גם מה שזה סופר לאט לאט במהלך הספר.
להרחיב על נתונים מסוימים בכדי ליצור אמינות לדעתי זה מעמיס ורק מסבך וגם בעצם מראה על יכולות האמון של הקורא. עד כמה הוא נצרך לאישושים של דברים או יכול לצעוד הלאה גם אם פרטים מציצניים יהיו חסרים לו בפרוטוקול.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!
קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה