הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
עוד לפני שיצא 'פדהאל' הסתובבה הסצנה הזאת אצלי בראש, בתוך הלב הייתה לי ציפייה לפגוש משהו דומה לה בספר, כשראיתי שרק אזכור קטן הופיע על מותו של יקוואל החלטתי לכתוב אותה בעצמי.
---
הצהרה חשובה כיאה לכללי עולם הפאנפיקשיין: הדמויות אינן שלי, הן כולן שייכות למיה קינן בלבד.
---
כמו גרעין טמון עמוק באדמה, מתפתח לאט בחושך ורק קצהו מבצבץ מעל הרגבים התחוחים - סודות כך לימדה אותו אמא שלו כשהיה קטן הם כמו צמחים. שים גרעין אחד עמוק באדמה, השקה אותו במים והמתן. הוא כבר יצמח, יתפתח ויוציא עלעלים קטנים.
הסוד לעולם לא יישאר כמו שהיה כששמעת עליו לראשונה, גולמי, חזק וראשוני. הזמן שעובר בונה עליו תוספות חדשות, השלכות גדולות ותילי תילים של השערות וגם אם תתאמץ מאד עדיין יבצבץ לו מבעד לפניך לפעמים.
הרבה פעמים חשב לספר לה. בסיום סעודת שבע הברכות האחרונה שלהם כשהזכירה לראשונה את יקוואל או כשהגיעו לטירה ואונמר בעליזות שאפיינה אותה הצהירה שאין שום סיכוי בעולם שיקוואל יסכים לבוא לבקר אותם בחור הנידח הזה כשיחזור.
לא הרבה הזכירו בני משפחת המלוכה את הנסיך הנעלם, אבל הזמן שחלף מאז נישא לאונמר, לימד את אולה כי על אף שהציגו פנים אחידות ביחסם כלפי בן המשפחה המרדני, מתחת לפני השטח היו הדברים שונים.
מיכאל שלא ראה את יקוואל מאז עזב את כוזר ואונמר שטענה באוזניו מספר פעמים כי אופייה המרדני השתווה ליקוואל לעיתים, לא הסכימו עם דעתו של המלך. מילים לא נאמרו במפורש מעולם אבל בפעמים היחידות בהן הזכיר מישהו את שמו של הנסיך, יכול היה אולה לראות את מיכאל משפיל את מבטו ואת שפתיה של אונמר מתהדקות בהבעת כעס שלמד עם הזמן לזהות.
בזמנים כאלו הייתה החלטתו הראשונית שלא לספר לאף אדם על מותו של יקוואל מתחזקת מחדש. כי גם אם יתעלם מנסיבות מותו של יקוואל ולא יספר על האנשים איתם נלחם בקרב האחרון של חייו. בעובדת מותו יהיה מספיק בכדי להצית אש של ממש בין אחיו ואחיותיו וגורם לכך לא רצה להיות.
אונמר הייתה סיפור אחר. סוד כבד המרחף בין יסודותיו של הבית אותו הקימו לא היה רעיון נבון במיוחד אבל כל פעם שפתח את פיו ורצה לומר משהו, מצא סיבות חכמות ומנומקות למה כדאי יותר לשתוק.
בתחילה היה הכול חדש, העיר, הטירה והאנשים. וכמו כל זוג טרי וצעיר בשנתם הראשונה התמודדו עם הרבה מכשולים, קטנים וגדולים. לא היה זה הזמן ולא המקום המתאים לפתוח נושאים כבדים כגון אלו, תפקידו בשנה הזאת אחרי הכול היה לשמח את אשתו אשר לקח, לא להכניס לחייה מוות ושכול.
אבל הימים חלפו להם וגם החודשים, ולילה אחד, עת ישב בחדר עבודתו ממצמץ בעייפות מול רקיע זוהר ומלא כוכבים, נזכר אולה כי היום בלילה תמלא בדיוק שנה לנישואיהם. ושוב החל מצפונו מתעורר.
בארוחת הערב סיפרה לו אונמר בהתלהבות על מכתבה של רנה שהגיע באותו היום ועל הביקור שהיא מתכננת באחוזה, ובוקר יום הנישואין שלהם שהפציע למחרת בוודאי לא היה הזמן המתאים להעלות את הנושא. אבל שבוע אחר כך עת הזכירה אונמר בגעגוע את חיבתו של יקוואל לסוסים, חיבה ששיתפו גם היא ואיסתרק מאז ומתמיד, לא יכול היה יותר לשתוק.
"יקוואל—" אמר ונתקע משפיל את מבטו, המילים הסדורות אותן תכנן לספר לה במהלך השנה האחרונה מסרבות לצאת מפיו.
"יקוואל", חזרה אונמר, מנופפת במזלגה ומחכה שימשיך.
"הוא יכול שלא לחזור אף פעם, את יודעת". בזהירות הרים את עיניו לכיוונה, בוחן את פניה.
אונמר מגלגלת את גביע היין בין אצבעותיה, "הוא יחזור", היא אומרת בביטול.
"הוא—", שוב פעם נתקע, מה למען השם הוא אמור לומר לה? אחיך אינו יכול לחזור הביתה גם אם ירצה וזאת מפני שמתים מתקשים במקצת להתהלך ממקום למקום ולא רק בשל התכריכים המכבידים על צעדיהם?
ממקומה בוחנת אותו אונמר בריכוז ושניים עשר חודשים של נישואים ועוד שבוע תמים גורמים לה להזדקף במושבה.
"אתה יודע משהו", קולה שקט מאד ומבטה התכול נעוץ בעיניו.
רגע משפיל אולה את עיניו אל דוגמת התחרה שעל המפה, מתחבט מה יאמר וברגע שלאחר מכן הוא קולט שישירות כנה גם אם כואבת תהיה הבחירה הנכונה. "איני יודע אם את זוכרת" הוא פותח בשקט, "אבל לפני חגיגות מועד קביעת הנישואים נשלחתי להילחם בהתקוממות האזרחית באחוזת בנטליאן".
אונמר מהנהנת, ידיה קפוצות בחוזקה על גביע הבדולח צר הרגל.
"אחרי הקריסה הגדולה", הוא אומר, שמח לגלות שהיא מעודכנת בפרטים, "מצאנו שניים מהשודדים שחוללו את ההרס הזה, אחד מהם היה -"
"יקוואל", היא לוחשת.
"יקוואל" הוא מאשר בכבדות.
שקט שורר בטרקלין, עמוק ומחריש אוזניים, ובדממה הזאת אפשר לשמוע היטב את ציוצי הציפורים וקולות הבוקר שמגיעים אליהם מחצר הטירה.
"הוא חי?", קולה של אונמר שקט כל כך עד שהוא לא בטוח כי שמע נכון את שאלתה.
"כבר לא". הוא אומר, מכריח את מבטו להישאר נעוץ בפניה.
עיניה של אונמר גדלות וצבען התכול הופך למודגש על רקע פניה הבהירות. "מת-מת?" היא שואלת, קולה צרוד.
"הוא נפצע קשה מאד", הנוזל השקוף בזוויות עיניה של אונמר מקשה עליו להמשיך לדבר. "הפציעה הייתה חמורה מידי בשביל להזעיק עזרה. הוא מת במקום".
עיניה של אונמר נוצצות שוב, אבל לחייה יבשות עדיין. "אז קברת אותו בשקט, בלי לספר לאף אחד" היא קובעת וקולה יציב באופן מפתיע.
"הוא לבש את מדי הצבא של האביר בעל המגפיים המלוכלכים", חשוב לאולה להבהיר את האמת "איני יודע מה הוביל את הנסיך להילחם כתף אל כתף עם אויבי עמו ומשפחתו, אבל לא רציתי לחלל את זכרו ולספר למלך מה היו מעשיו האחרונים".
"אלוקים" אומרת אונמר ודמעה אחת גדולה גולשת ונושרת על לחיה.
אולה בולע גם הוא, מביט בפניה החיוורות של רעייתו. "אולי הכריחו אותו", הוא מציע, משתף אותה באחת מאין ספור התאוריות אותן הגה מאז פגש את הצעיר המרוטש שהתגלה אז כאחיה של ארוסתו. אונמר מוחה את עיניה בגב ידה ושותקת. הוא מושיט לה את המפית הרקומה שליד צלחתו ונשען קדימה.
"לפני מותו הספיק לומר לי שכוונותיו היו טובות", עיניו בוחנות את פניה, מחפשות רמז למחשבותיה, אבל אונמר רק מהדקת את שפתיה ושותקת.
"את כועסת" הוא קובע.
"לא עליך", אונמר לוגמת לבסוף מכוס היין האחוזה בידיה מאז תחילתה של השיחה. "כלומר, היית יכול לספר לי לפני, אבל אני מבינה למה לא רצית".
"הוא לא אשם" קולו של אולה עדין, "הוא לא אשם, אונמר, הוא ניסה כל שביכולתו כדי לאהוב את יקוואל ולתת לחייו משמעות".
אונמר לא עונה אבל שפתיה מתעקמות בהבעה כואבת. שקט שורר ביניהם שוב.
"הוא נכשל", היא לוחשת לבסוף ועיניה מתמלאות דמעות, "וגם אם עשה הכול כדי להשאיר את יקוואל בארמון, לעובדה שאיש לא שמר לפחות על צעדיו מאז עזב את אתיל, אחראי רק איסתרק".
אולה שותק, מכיר באמת שבמילותיה, המלך אכן פעל רבות כדי לעזור לאחיו הצעיר, אבל דעתו לאחר בריחתו של יקוואל הייתה חדה ומוחלטת ואולה עוד זוכר את הצבעתו של אביו בעניין.
הוא פותח את פיו וסוגר אותו שוב, אבל אף משפט מנחם לא עולה במוחו. המשרתת שנכנסת פנימה, מגש עם פירות אפויים בידיה מצילה אותו מן הצורך לדבר.
---
זה שיתוף ראשון שלי בקהילה, התלבטתי אם להעלות יצירה כזאת דווקא בפעם הראשונה, אבל הרצון לכתוב את הסצנה היה חזק.
אשמח לביקורת.
לקובץ PDF של הסיפור(כל הפרקים).
---
הצהרה חשובה כיאה לכללי עולם הפאנפיקשיין: הדמויות אינן שלי, הן כולן שייכות למיה קינן בלבד.
---
כמו גרעין טמון עמוק באדמה, מתפתח לאט בחושך ורק קצהו מבצבץ מעל הרגבים התחוחים - סודות כך לימדה אותו אמא שלו כשהיה קטן הם כמו צמחים. שים גרעין אחד עמוק באדמה, השקה אותו במים והמתן. הוא כבר יצמח, יתפתח ויוציא עלעלים קטנים.
הסוד לעולם לא יישאר כמו שהיה כששמעת עליו לראשונה, גולמי, חזק וראשוני. הזמן שעובר בונה עליו תוספות חדשות, השלכות גדולות ותילי תילים של השערות וגם אם תתאמץ מאד עדיין יבצבץ לו מבעד לפניך לפעמים.
הרבה פעמים חשב לספר לה. בסיום סעודת שבע הברכות האחרונה שלהם כשהזכירה לראשונה את יקוואל או כשהגיעו לטירה ואונמר בעליזות שאפיינה אותה הצהירה שאין שום סיכוי בעולם שיקוואל יסכים לבוא לבקר אותם בחור הנידח הזה כשיחזור.
לא הרבה הזכירו בני משפחת המלוכה את הנסיך הנעלם, אבל הזמן שחלף מאז נישא לאונמר, לימד את אולה כי על אף שהציגו פנים אחידות ביחסם כלפי בן המשפחה המרדני, מתחת לפני השטח היו הדברים שונים.
מיכאל שלא ראה את יקוואל מאז עזב את כוזר ואונמר שטענה באוזניו מספר פעמים כי אופייה המרדני השתווה ליקוואל לעיתים, לא הסכימו עם דעתו של המלך. מילים לא נאמרו במפורש מעולם אבל בפעמים היחידות בהן הזכיר מישהו את שמו של הנסיך, יכול היה אולה לראות את מיכאל משפיל את מבטו ואת שפתיה של אונמר מתהדקות בהבעת כעס שלמד עם הזמן לזהות.
בזמנים כאלו הייתה החלטתו הראשונית שלא לספר לאף אדם על מותו של יקוואל מתחזקת מחדש. כי גם אם יתעלם מנסיבות מותו של יקוואל ולא יספר על האנשים איתם נלחם בקרב האחרון של חייו. בעובדת מותו יהיה מספיק בכדי להצית אש של ממש בין אחיו ואחיותיו וגורם לכך לא רצה להיות.
אונמר הייתה סיפור אחר. סוד כבד המרחף בין יסודותיו של הבית אותו הקימו לא היה רעיון נבון במיוחד אבל כל פעם שפתח את פיו ורצה לומר משהו, מצא סיבות חכמות ומנומקות למה כדאי יותר לשתוק.
בתחילה היה הכול חדש, העיר, הטירה והאנשים. וכמו כל זוג טרי וצעיר בשנתם הראשונה התמודדו עם הרבה מכשולים, קטנים וגדולים. לא היה זה הזמן ולא המקום המתאים לפתוח נושאים כבדים כגון אלו, תפקידו בשנה הזאת אחרי הכול היה לשמח את אשתו אשר לקח, לא להכניס לחייה מוות ושכול.
אבל הימים חלפו להם וגם החודשים, ולילה אחד, עת ישב בחדר עבודתו ממצמץ בעייפות מול רקיע זוהר ומלא כוכבים, נזכר אולה כי היום בלילה תמלא בדיוק שנה לנישואיהם. ושוב החל מצפונו מתעורר.
בארוחת הערב סיפרה לו אונמר בהתלהבות על מכתבה של רנה שהגיע באותו היום ועל הביקור שהיא מתכננת באחוזה, ובוקר יום הנישואין שלהם שהפציע למחרת בוודאי לא היה הזמן המתאים להעלות את הנושא. אבל שבוע אחר כך עת הזכירה אונמר בגעגוע את חיבתו של יקוואל לסוסים, חיבה ששיתפו גם היא ואיסתרק מאז ומתמיד, לא יכול היה יותר לשתוק.
"יקוואל—" אמר ונתקע משפיל את מבטו, המילים הסדורות אותן תכנן לספר לה במהלך השנה האחרונה מסרבות לצאת מפיו.
"יקוואל", חזרה אונמר, מנופפת במזלגה ומחכה שימשיך.
"הוא יכול שלא לחזור אף פעם, את יודעת". בזהירות הרים את עיניו לכיוונה, בוחן את פניה.
אונמר מגלגלת את גביע היין בין אצבעותיה, "הוא יחזור", היא אומרת בביטול.
"הוא—", שוב פעם נתקע, מה למען השם הוא אמור לומר לה? אחיך אינו יכול לחזור הביתה גם אם ירצה וזאת מפני שמתים מתקשים במקצת להתהלך ממקום למקום ולא רק בשל התכריכים המכבידים על צעדיהם?
ממקומה בוחנת אותו אונמר בריכוז ושניים עשר חודשים של נישואים ועוד שבוע תמים גורמים לה להזדקף במושבה.
"אתה יודע משהו", קולה שקט מאד ומבטה התכול נעוץ בעיניו.
רגע משפיל אולה את עיניו אל דוגמת התחרה שעל המפה, מתחבט מה יאמר וברגע שלאחר מכן הוא קולט שישירות כנה גם אם כואבת תהיה הבחירה הנכונה. "איני יודע אם את זוכרת" הוא פותח בשקט, "אבל לפני חגיגות מועד קביעת הנישואים נשלחתי להילחם בהתקוממות האזרחית באחוזת בנטליאן".
אונמר מהנהנת, ידיה קפוצות בחוזקה על גביע הבדולח צר הרגל.
"אחרי הקריסה הגדולה", הוא אומר, שמח לגלות שהיא מעודכנת בפרטים, "מצאנו שניים מהשודדים שחוללו את ההרס הזה, אחד מהם היה -"
"יקוואל", היא לוחשת.
"יקוואל" הוא מאשר בכבדות.
שקט שורר בטרקלין, עמוק ומחריש אוזניים, ובדממה הזאת אפשר לשמוע היטב את ציוצי הציפורים וקולות הבוקר שמגיעים אליהם מחצר הטירה.
"הוא חי?", קולה של אונמר שקט כל כך עד שהוא לא בטוח כי שמע נכון את שאלתה.
"כבר לא". הוא אומר, מכריח את מבטו להישאר נעוץ בפניה.
עיניה של אונמר גדלות וצבען התכול הופך למודגש על רקע פניה הבהירות. "מת-מת?" היא שואלת, קולה צרוד.
"הוא נפצע קשה מאד", הנוזל השקוף בזוויות עיניה של אונמר מקשה עליו להמשיך לדבר. "הפציעה הייתה חמורה מידי בשביל להזעיק עזרה. הוא מת במקום".
עיניה של אונמר נוצצות שוב, אבל לחייה יבשות עדיין. "אז קברת אותו בשקט, בלי לספר לאף אחד" היא קובעת וקולה יציב באופן מפתיע.
"הוא לבש את מדי הצבא של האביר בעל המגפיים המלוכלכים", חשוב לאולה להבהיר את האמת "איני יודע מה הוביל את הנסיך להילחם כתף אל כתף עם אויבי עמו ומשפחתו, אבל לא רציתי לחלל את זכרו ולספר למלך מה היו מעשיו האחרונים".
"אלוקים" אומרת אונמר ודמעה אחת גדולה גולשת ונושרת על לחיה.
אולה בולע גם הוא, מביט בפניה החיוורות של רעייתו. "אולי הכריחו אותו", הוא מציע, משתף אותה באחת מאין ספור התאוריות אותן הגה מאז פגש את הצעיר המרוטש שהתגלה אז כאחיה של ארוסתו. אונמר מוחה את עיניה בגב ידה ושותקת. הוא מושיט לה את המפית הרקומה שליד צלחתו ונשען קדימה.
"לפני מותו הספיק לומר לי שכוונותיו היו טובות", עיניו בוחנות את פניה, מחפשות רמז למחשבותיה, אבל אונמר רק מהדקת את שפתיה ושותקת.
"את כועסת" הוא קובע.
"לא עליך", אונמר לוגמת לבסוף מכוס היין האחוזה בידיה מאז תחילתה של השיחה. "כלומר, היית יכול לספר לי לפני, אבל אני מבינה למה לא רצית".
"הוא לא אשם" קולו של אולה עדין, "הוא לא אשם, אונמר, הוא ניסה כל שביכולתו כדי לאהוב את יקוואל ולתת לחייו משמעות".
אונמר לא עונה אבל שפתיה מתעקמות בהבעה כואבת. שקט שורר ביניהם שוב.
"הוא נכשל", היא לוחשת לבסוף ועיניה מתמלאות דמעות, "וגם אם עשה הכול כדי להשאיר את יקוואל בארמון, לעובדה שאיש לא שמר לפחות על צעדיו מאז עזב את אתיל, אחראי רק איסתרק".
אולה שותק, מכיר באמת שבמילותיה, המלך אכן פעל רבות כדי לעזור לאחיו הצעיר, אבל דעתו לאחר בריחתו של יקוואל הייתה חדה ומוחלטת ואולה עוד זוכר את הצבעתו של אביו בעניין.
הוא פותח את פיו וסוגר אותו שוב, אבל אף משפט מנחם לא עולה במוחו. המשרתת שנכנסת פנימה, מגש עם פירות אפויים בידיה מצילה אותו מן הצורך לדבר.
---
זה שיתוף ראשון שלי בקהילה, התלבטתי אם להעלות יצירה כזאת דווקא בפעם הראשונה, אבל הרצון לכתוב את הסצנה היה חזק.
אשמח לביקורת.
לקובץ PDF של הסיפור(כל הפרקים).
Reactions: ღ Sara ღ, מנחם דפנה, בובה בובה ועוד 37 משתמשים40 //