סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

  • הוסף לסימניות
  • #21
הפרק הזה מתרחש שישה חודשים קדימה מאז חזר מיכאל מבבל, אונמר ואולה כבר נשואים.
בהמשך בעז"ה יהפכו הפרקים לצפופים יותר בזמן.
---
לפני שנים רבות כשכסאות העץ ההדורים עוד היו זרעים קטנים המתגלגלים על האדמה וטוות הרקמה שעל כיסויי הבד ההדורים - פעוטות חייכניות ותפוחות לחיים - נבנה אולם המועצה. גדול היה, ועתיק. הדור ונאה, ותקרתו, הגבוהה ביותר מכל חדרי הארמון. גבוהה כל כך עד שפקיד מיוחד היה לאולם המועצה, ולו סולם מתכת רם קומה, בכדי להעלות אור במנורות השמן הכבדות.

עכשיו זהר האולם באור יקרות, ועל אף שהשמים בחוץ היו תכולים וחפים מכל ענן, הודלקו שמונת הנברשות שבתקרתו, מבליטות קמטי עייפות על פניהם של נכבדי ואצילי כוזר שבשעת בוקר רעננה זו, נאלצו לכרות אוזן קשבת, ולהאזין לנאום ארוך ומשמים, שנישא ברוב רגש על ידי האציל הממונה על החינוך.

אולי בשל העייפות, ואולי בשל חדגוניותו של הנאום שוררת דממה באולם הגדול, רק רשרוש הקלף בשעה שהאציל הממונה גולל אותו נשמע. ובתוך השקט החמים הזה, נשמעים היטב הצלילים שמשמיעים הצירים, בשעה שדלת האלון הכבדה, סבה על ציריה.

"משה פאראלן, קצין שלישי בחיל הקשר", הקצין לבוש המדים, המופיע בפתח הפעור, מצליח לשמור על טון דיבור מהוקצע, על אף קולו המהיר. "ידיעה דחופה, מאת האקסידטור, אולה טרסדיאן, להוד מלכותו".

לא הייתה זאת הפעם הראשונה, בה הפריעו קצינים מחיל הקשר למהלכם התקין של דיוני המועצה. השנים האחרונות על הקרבות ומרחץ הדמים שהתחולל בהן, עלו לכוזר גם בהרבה שינויי דפוסי התנהגות נושנים, שנקבעו עוד בימי מלכותו של אטאוד הראשון. אבל למרות שקטיעת דיוני המועצה, וקביעת אסיפות חירום על חשבון סדר היום הרגיל, הפכו לדבר שבשגרה, מאז חתימת הסכם הפסקת האש, הפכו ההפרות הללו לנדירות למדי.

ממקומו בראש השולחן הכבד, סוקר המלך את הקצין. מחפש אות לקטסטרופה המתקרבת, וכשהוא מוצא על פניו רק מסכת אטומה מכל רגש, צונח ליבו ומתמקם אי שם בין קיבתו למעיו. בתנועת יד, הוא מסמן לאיש הקשר להתקרב, ובשקט השורר סביב, נשמעות פסיעותיו של לובש הדרגות היטב על רצפת השיש הבוהקת.

מטבע הדברים, ידיעות האמורות להימסר בפורומים כגון אלו, נכתבות על קלף, חתום וסגור על ידי השולח, ועל אף שאנשי חיל הקשר לומדים על פה את הכתוב, מעדיף הקצין מסיבות מובנות, להציג את האיגרת להוד מלכותו במקום להשתמש בקולו.

הידיעה קצרה, כתובה במילים יבשות בכתב ידו של אולה עצמו, וממנה עולה כי ביום השלישי מן השבת, הותקפה מהמארב דיוויזיה שלמה של הגדוד השני, המוצב באורח קבע באזור העיר ראטון הסמוכה לגבול, ונמצאת תחת הנהגתו של גיסו. ככל הנראה אין שבויים במתקפה, וזאת משום כי המחנה כולו, נשרף על יושביו ועל תכולתו.

דומם, מביט איסתרק ברישומי הדיו ואינו רואה אותם. השקט באולם עמוק כל כך עד שנדמה, כי לו יעז לעופף פתאום זבוב, ישמע רחש כנפיו, כסופת רעמים רועשת בליל קיץ.

הוא המלך. הוא השליט. תפקידו עכשיו ברור למדי. הוא צריך לעצור את הישיבה הזאת, לכנס את מועצת המלחמה כדי לדון על פעולת התגמול הנכונה ביותר. ולהחליט על דרך ההתמודדות המתאימה של בית המלוכה, עם הבאת בשורת השכול לעשרות בתים כוזרים.

אבל הוא לא עושה דבר מכל אלו, דומם הוא נשאר על מקומו, הבעת פניו קפואה ומבטו נעוץ בקלף. משמאלו, הוא יכול להרגיש במבטו של מיכאל. שקט, נותן אמון, מציע תמיכה. ואיך שהוא הדבר רק מגביר את תחושת הצריבה שבליבו. באיטיות הוא נשען על מסעד כיסאו, ובניע ראש זעיר, מסמן למיכאל לקחת את הקלף.

לאחיו, יכולת מופלאה לשלוט על רגשותיו. בחודשים שחלפו מאז שב מיכאל מבבל, למד איסתרק להכיר בתכונה שפיתח וליטש הנסיך עם השנים. גם עכשיו, נראה כי מיכאל ראוי לקומפלימנטים שהוא חולק לו במוחו. על אף בשורות האיוב אותן נושאת האיגרת, שומר העוצר, על מבע פנים שליו ורגוע. כמעט כאילו הוא מתהלך בגנים המלכותיים לאורה של שמש מפזזת וזורחת, ורק פרחים בשלל גוונים מרהיבים, מארחים לו לחברה.

הוא חכם. הוא נבון במיוחד. וגם אם נתעלם מדקות ההבנה והרגש, אותם חידד בבבל, השכלתו המלכותית לצדו של אחיו, לימדה אותו להבחין היטב בכוונותיו השקטות של המלך. בשלווה, שרק לעיניו של איסתרק בולטת בשבריריותה, הוא מזדקף על מושב העץ ההדור, ומקפל את הקלף לארבעה רבעים, מדויקים.

"האציל אלנתן", הוא אומר, מניד בראשו לעברו של האיש הדומם על בימת הנואמים, "נכבדי, אצילי כוזר. אבקש את סליחתם בקטיעתו של דיון זה, אולם ענין חשוב עומד כעת על הפרק", רגע הוא סוקר את קהל האבירים הדומם הישוב מולו, ומכיוון שהשמועות יעשו את העבודה טוב ממנו, הוא מעלה חיוך עדין על פניו ואומר: "הואילו נא לעסוק בהעדרנו בנקודות החשובות שעלו בדיון זה, נשוב וניפגש אם ירצה ה' מחר, בשעה הרביעית מן הנץ".

הפמליה המלכותית מתרוממת ממקומה. גם מבלי להביט לכיוונו של האביר מקאן, יכול איסתרק להרגיש את עיניו של שר המלחמה שלו, נעוצות בו, מביעות ללא קול את מחשבותיו בחודשים האחרונים. ומכיוון שברור לכל בר דעת, כי אגרת חירום מאת מושל מחוז, תהיה קשורה בקשר ישיר לבעיות הממלכה כולה ולא לבעיותיו האישיות של כותבה, סביר להניח, כי גם אם לא קרא שר המלחמה את האיגרת, הוא מנחש היטב את תוכנה.

רעש הכיסאות המוזזים, בשעה שנכבדי האומה נעמדים על רגליהם כדי לחלוק כבוד, למלך ולעוצר העושים את דרכם אל הדלת, יכול להסתיר תחתיו משפטים מהירים ומילים נחפזות. אבל נכבדי כוזר כיאה למעמדם שומרים עדיין של שקט עמוק ומכובד. רק כשנסגרת דלת ההבנה הגדולה, ופמלייתו של המלך רחוקה למדי מלוחות האלון הכבדים, מרשים לעצמם האצילים והאבירים להרים את קולם, ולהרעיד במקצת את נברשות הקנים הגדולות.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #24
וואו, תודה על שלושת הקטעים האלה @משולש ברמודה !
אהבתי ממש.
זה פשוט אדיר. והסגנון של מיה, שהצלחת לכתוב בו - הפך את הקטעים האלה לרמה אחת מעל. זה נתן חווית קריאה שונה לגמרי, כאילו הסדרה עדיין לא הסתיימה.. : )
ממש אשמח שתעלי עוד. נהניתי לקרוא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
וואו, תודה על שלושת הקטעים האלה @משולש ברמודה !
אהבתי ממש.
זה פשוט אדיר. והסגנון של מיה, שהצלחת לכתוב בו - הפך את הקטעים האלה לרמה אחת מעל. זה נתן חווית קריאה שונה לגמרי, כאילו הסדרה עדיין לא הסתיימה.. : )
ממש אשמח שתעלי עוד. נהניתי לקרוא.
איזה כייף לקרוא, תודה:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
זה פשוט אדיר. והסגנון של מיה, שהצלחת לכתוב בו - הפך את הקטעים האלה לרמה אחת מעל. זה נתן חווית קריאה שונה לגמרי, כאילו הסדרה עדיין לא הסתיימה.. : )
רק אני נהנית לקרוא דווקא בגלל
שמורגש מאד שזה לא הסגנון של מיה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
  • הוסף לסימניות
  • #28
וואו. וואו. וואו.
דווקא בגלל שגם אני כותבת עכשיו פאנפייק אני מבינה כמה טוב את כותבת.
(אשמח לטיפים. כי שלי לא יוצא דומה כל כך לסגנון מיה כמוך)
שאפו. ורק תמשיכי כי אני נפעמת פה.
זה פאנפייק אמיתי. שגורם לי להאמין שממלכה במבחן לא הסתיים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
דווקא בגלל שגם אני כותבת עכשיו פאנפייק אני מבינה כמה טוב את כותבת.
(אשמח לטיפים. כי שלי לא יוצא דומה כל כך לסגנון מיה כמוך)
תודה! באמת מעניין אותי כמה זה דומה.
את טוענת שדומה וגם @לוצ'י, מנגד @אילה רובינפלד טוענת שבכלל לא...
אני כן נכנסת לאווירה של הספרים כשאני כותבת ומשתדלת לשתול רפרנסים לאירועים בסדרה (אולי זה מה שעושה את ההרגשה?), מצד שני אני לא מרגישה שאני מנסה לחקות, כי זה לא אפשרי ויראה מלאכותי מידי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
אני כן נכנסת לאווירה של הספרים כשאני כותבת ומשתדלת לשתול רפרנסים לאירועים בסדרה (אולי זה מה שעושה את ההרגשה?), מצד שני אני לא מרגישה שאני מנסה לחקות, כי זה לא אפשרי ויראה מלאכותי מידי.
אני חושבת שזה מה שהופך את זה ליפה וייחודי.
וזה מה שיפה בפאנפייק, זה לא חיקוי, את כותבת על העולם של ממלכה במבחן אבל כמו שאת כותבת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
מסתבר;)
אני דווקא הרגשתי שזה ממש אותו סגנון.. במה השוני, לדעתך? מבחינת מה, כאילו..
מבחינת הדמויות, הרגשות, העלילה, המושגים,
הכל תואם במדוייק לעולם הכוזרי שבנתה לנו מיה ולסדרה מלכה במבחן.
מה שמוציא אותי משם זה סגנון הניסוח.

מיה למשל לא הייתה כותבת את המשפט הזה:
גדול היה, ועתיק. הדור ונאה, ותקרתו, הגבוהה ביותר מכל חדרי הארמון. גבוהה כל כך עד שפקיד מיוחד היה לאולם המועצה, ולו סולם מתכת רם קומה, בכדי להעלות אור במנורות השמן הכבדות.
היא הייתה מתייחסת רק לפעולת הטיפוס על הסולם כדי לתאר את יופיו והדר גובהו של האולם כלו.

ועכשיו כשקראתי וניסיתי לנתח שוב,
גיליתי שהרבה מדובר בפיסוק.
בהרבה מקומות שמיה היתה שמה פסיק- שמת נקודה. ובמקומות שהייתה שמה נקודה- שמת פסיק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
היא הייתה מתייחסת רק לפעולת הטיפוס על הסולם כדי לתאר את יופיו והדר גובהו של האולם כלו.

ועכשיו כשקראתי וניסיתי לנתח שוב,
גיליתי שהרבה מדובר בפיסוק.
בהרבה מקומות שמיה היתה שמה פסיק- שמת נקודה. ובמקומות שהייתה שמה נקודה- שמת פסיק.
ממש מעניין מה שאת אומרת לגבי הפיסוק.
יש לך דוגמא ספציפית לפיסוק שונה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
וואו!!!!!!!!!!!
וואו. וואו. וואו.
גם אני הקטנה אוסיף: וואו!!
פשוט יפה כל כך!
כתיבה מהממת, הרגשתי שאני ממש נשאבת למהללאל או יוזבד עם כל דיוני המלחמה שם.
ואיך הפכת את מיכאל מילדון לאיש בוגר עם אופי, והקשר בין האחים המלכותיים כיף לקרוא,
מחכה ממש להמשך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
ממקומו בראש השולחן הכבד, סוקר המלך את הקצין. מחפש אות לקטסטרופה המתקרבת, וכשהוא מוצא על פניו רק מסכת אטומה מכל רגש, צונח ליבו ומתמקם אי שם בין קיבתו למעיו. בתנועת יד, הוא מסמן לאיש הקשר להתקרב, ובשקט השורר סביב, נשמעות פסיעותיו של לובש הדרגות היטב על רצפת השיש הבוהקת.
לקחתי פיסקה אחת.
מיה הייתה מפסקת אותה ככה:
ממקומו בראש השולחן הכבד סוקר המלך את הקצין, מחפש אות לקטסטרופה המתקרבת. וכשהוא מוצא על פניו רק מסכת אטומה מכל רגש, צונח ליבו ומתמקם אי שם בין קיבתו למעיו. בתנועת יד הוא מסמן לאיש הקשר להתקרב, ובשקט השורר סביב נשמעות פסיעותיו של לובש הדרגות היטב על רצפת השיש הבוהקת.

או דוגמא יותר משמעותית:
עכשיו זהר האולם באור יקרות, ועל אף שהשמים בחוץ היו תכולים וחפים מכל ענן, הודלקו שמונת הנברשות שבתקרתו, מבליטות קמטי עייפות על פניהם של נכבדי ואצילי כוזר שבשעת בוקר רעננה זו, נאלצו לכרות אוזן קשבת, ולהאזין לנאום ארוך ומשמים, שנישא ברוב רגש על ידי האציל הממונה על החינוך.
במקום סגנון כזה:
עכשיו זהר האולם באור יקרות. ועל אף שהשמים בחוץ היו תכולים וחפים מכל ענן, הודלקו שמונת הנברשות שבתקרתו, מבליטות קמטי עייפות על פניהם של נכבדי ואצילי כוזר שבשעת בוקר רעננה זו, נאלצו לכרות אוזן קשבת ולהאזין לנאום ארוך ומשמים שנישא ברוב רגש על ידי האציל הממונה על החינוך.
שימי לב שהפיסקה השניה שציטטטתי, נכתבה כמו משפט אחד ארוך.
שמת שם רק פסיקים ונקודה אחת בסוף משפט.
גם למיה יש משפטים ארוכים ומסורבלים לפעמים, אבל לא עד כדי כך...

זה בעיקר הפסיקים. לא החלופה בנקודות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
גם אני הקטנה אוסיף: וואו!!
פשוט יפה כל כך!
כתיבה מהממת, הרגשתי שאני ממש נשאבת למהללאל או יוזבד עם כל דיוני המלחמה שם.
ואיך הפכת את מיכאל מילדון לאיש בוגר עם אופי, והקשר בין האחים המלכותיים כיף לקרוא,
מחכה ממש להמשך!
תודה! תגובות כאלו עושות לי חשק להמשיך לכתוב:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
זה בעיקר הפסיקים. לא החלופה בנקודות.
תודה על התגובה המפורטת!
עכשיו אני שמה לב שיש משפטים שיצאו ממש מסורבלים או בקצב שונה ממה שחשבתי כשכתבתי אותם.
אני אנסה לשים לב לזה יותר בקטעים הבאים, נראה אם ישתפר:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
תודה על התגובה המפורטת!
עכשיו אני שמה לב שיש משפטים שיצאו ממש מסורבלים או בקצב שונה ממה שחשבתי כשכתבתי אותם.
אני אנסה לשים לב לזה יותר בקטעים הבאים, נראה אם ישתפר:)
אולי תתני לה את זה אחר כך לעריכה....
כי תכלס חבל שלא תוציאי את זה כספר של פרקים משלימיםם.
בטוחה שיהיה לזה ביקוש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
תודה! באמת מעניין אותי כמה זה דומה.
את טוענת שדומה וגם @לוצ'י, מנגד @אילה רובינפלד טוענת שבכלל לא...
אני כן נכנסת לאווירה של הספרים כשאני כותבת ומשתדלת לשתול רפרנסים לאירועים בסדרה (אולי זה מה שעושה את ההרגשה?), מצד שני אני לא מרגישה שאני מנסה לחקות, כי זה לא אפשרי ויראה מלאכותי מידי.
כל אחד חווה יצירה לפי הפרשנות של האופי שלו.
למרות שהסופרות מנסות כמה שיותר להכניס אותנו לתוך האווירה והרגש המדוייק שהן מרגישות, עדיין כל אחד ירגיש את זה מעט שונה.
לכן, יש כאלו שירגישו את אותן רגשות שהן מרגישות כשהן קוראות את היצירה המקורית, ויש כאלה שממש לא.
בכל אופן, אם את מרגישה בסדר עם היצירה שלך, אין שום סיבה להתרגש מכך שנשים אחרות חושבות אחרת.
ובכל מקרה, איך אומר איסתרק?
תחזקנה זרועותיך וחרבך תמיד תהיה חדה.
(ברכת הלוחמים)
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
בכל אופן, אם את מרגישה בסדר עם היצירה שלך, אין שום סיבה להתרגש מכך שנשים אחרות חושבות אחרת.
לא נראה לי שיש מה להתרגש... הפוך, זה דווקא מעניין מאד לראות איך אחרים רואים דברים. בשביל להיות סופר טוב חייב לדעת לקבל ביקורת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
---
כל הדרך לחדר עבודתו, שומר איסתרק על חיוכו הנימוסי, החביב. אבל מיד כשנסגרת הדלת אחריהם והפמליה המלכותית נותרת בחדר המבוא השקט, הוא משיל מעליו את מסיכת השלווה המאובנת.

"מה אירע?", שואל מיכאל, מיד אחרי שאיסתרק מתיישב בכיסאו, מבט עיניו מופנה אל האח הכבויה.

המלך שותק. עיניו ממוקדות בגחלת כבויה, וידיו המונחות על שולחן השיש, דוממות.

"הוד מלכותך?" קולו של מיכאל עדין. כמעט כאילו חזרו שניהם לימים אחרים, רחוקים מאד מההווה הנוכחי, והעדינות הזאת, התומכת, השלווה, היא קצת יותר ממה שמסוגל איסתרק לשאת.

"אני התעקשתי להציב את הגדוד שם", הוא אומר בצרידות. "בסטיאן התנגד להצבתה של דיוויזיה שלמה בקטע הגבול הזה, טען שהיא מהווה פיתוי ולא יותר מכך".

מיכאל מכווץ את עיניו. על אף שעיסוקו, בקבלת הקהל בישיבה המלכותית, ומתן מענה לפסקי הלכה דחופים, גוזלים את רוב יומו – המערך הצבאי מוכר לו היטב.

"לפני שחזרת", עונה המלך לשאלה שלא נשאלה, "לפני כשנה".

"בסטיאן סבר כי הגדוד לא נחוץ בנקודה הזאת?", למיכאל חשוב תמיד לבחון את העובדות, בטרם יקפוץ למסקנות.

איסתרק מהנהן. "אזור הגבול עם הפך די שומם. בסטיאן לא רצה להשאיר כוחות רבים באזור קרוב כל כך לגבול. אני לעומת זאת, חשבתי כי נוכחות נושאי נשק קרוב לגבול תהווה רשת ביטחון לעיר, שעל אף גודלה אינה מוקפת בחומה".

מבט עיניו חולף לכיוון הרקיע הבהיר הנשקף מחלון חדר עבודתו. השמים זכים, נקיים כל כך, עד שהתכלת הצובעת אותם, קורנת ומסנוורת את עיניו. הוא עוצם את עיניו לרגע, ובשקט השורר בין רקותיו, נשמעת שתיקתו של מיכאל מחרישת אוזניים.

"תגיד משהו", הוא מציע, מפנה את גופו בחזרה אל אחיו. "זה יכול להיות כל דבר".

"אתה המלך", אומר מיכאל בשקט, "תפקידו של שר הצבא להציע את האפשרות הטובה, לא לקבוע אותה. ומחלקה שלמה של חיילים באזור בעייתי כזה היא דבר הגיוני למדי".

זה נכון לכאורה. אין דרך לסתור את העובדות שמציין מיכאל. אבל בעיניו של איסתרק עולה משום מה, מראם של הטירונים, הצעירים ממנו בשנים ספורות בלבד, בטקס 'עול מצוות' של השנה שעברה. וזכר החיוך שעלה על פניהם בשעה שקיבלו את חרבם בתום תקופת ההכשרה. הוא מעביר את כפות ידיו על עיניו ושואף נשימה עמוקה אחת שמכאיבה לריאותיו. "ארבעים חיילים", הוא אומר, וקולו גבוה אך במעט מלחישה.

שקט שורר בחדר העבודה, עמוק וחם. כמעט כאילו עמדו ארבעה מניינים לובשי מדים, ונעצו בהם עיניים, מחניקים את החדר בעצם נוכחותם. דנדון פעמונים נשמע מראש המגדל, מבשר להם שסדרי הצהריים של שניהם אמורים להתחיל. אבל הם לא נעים עדיין.

עוד מעט יסתיים לו רגע השקט, ובועית הסבון הקטנה והדוממת שמקיפה אותם, תתפוגג. עוד מעט, תתכנס מועצת המלחמה לדיון חירום, והשמועות שמסתובבות כרגע במסדרונות יהפכו לעובדות חדות וחותכות כשמש הזורחת בחוץ. אבל הזמן בחדר העבודה עומד עדיין, מתאים את מקצבו לאוויר שלא זז.

"אם זה נכון", פותח מיכאל לבסוף וקולו איטי, "אם האשמה מוטלת עליך בתור מקבל ההחלטות, יכולתי לכאורה גם לזקוף לחובתך את בריחתו של יקוואל".

אם קודם לכן היה השקט בחדר עמוק למדי, עכשיו הופכת הדממה לכמעט בלתי נסבלת. מיכאל, כמו שאר בני המשפחה לא הזכיר את יקוואל הרבה. וגם בפעמים שדיבר על האח הנעלם, היה זה הגעגוע שדיבר מגרונו, לא כעס. הייתה זאת הפעם הראשונה מאז חזר אחיו מבבל והעז להזיז את פיל החרסינה השביר שעמד כל הזמן ביניהם.

"יכולת?", אומר איסתרק וקולו כמעט ואינו נשמע.

"יכולתי", מאשר מיכאל, "אבל זה לא היה הוגן. רק הבחירה באחריותנו והיא מספיק גדולה ועצומה בשביל להוות עיקר חיינו, התוצאות מעולם לא היו חלק במשוואה. הוד מלכותו עשה כל שביכולתו כדי לעזור ליקוואל למצות את המיטב מחייו בארמון. הבחירה לעזוב הייתה שלו. ושלו בלבד. האם הייתה דרך פעולה אחרת? יכול מאד להיות שכן. אבל בין אם מעשינו גרמו לטוב ובין אם המיטו עלינו חורבן, אם בתנאים הנקבעים מלמעלה השתדלנו כמיטב יכולותינו לעשות את הדבר הנכון, את חובתנו ביצענו בשלמות".

איסתרק שותק ארוכות, ידו מחפה עדיין על עיניו. "תודה", הוא אומר לבסוף, שומט את ידו ומרים את מבטו אל מיכאל. "אולי אכן הגנו החיילים בעצם נוכחותם מפני פרעות, אולי אף היוו גורם לרגיעה. אבל את האמת כנראה לעולם לא נדע. בקש מקריאן לזמן את בסטיאן מקאן הנה, בצאתך", רגע החולשה חולף ואיסתרק מזדקף במעשיות בכיסאו. "במצב הענייניים הנוכחי, כדאי יהיה לכנס את מועצת המלחמה בהקדם".

מיכאל מתרומם מכיסאו באיטיות, מבט עיניו נעוץ עדיין באחיו, הוא נראה כרוצה להוסיף דבר מה, אולי להציע נחמה. אבל ליבו של איסתרק כואב וכבד מידי עכשיו בשביל לשמוע אותה. כמו שצפוי, מיכאל מבין זאת, וקד לכיוונו בלא להוסיף דבר.

שותק, מביט המלך בפיתוחים המעטרים את הדלת הנסגרת אחר אחיו. הוויכוח על הצבת הדיוויזה התנהל בינו לבין בסטיאן מקאן בלבד. מועצת המלחמה אינה יודעת אלא על ההחלטה שהתקבלה פה אחד. רק הוא ומצפונו נשארו לשאת בכובד ההחלטה. לכאורה, צודק מיכאל בסופו של דבר בתזכורת שלו. מלך אינו יכול לקבל החלטות גורל, בלי לזכור כי התוצאות אינן בידיו. אבל למרות שהכול נכון וברור, צורבת האיגרת את ידיו כאילו נכווה.

מערבולת של זיכרונות שוטפת את עיניו של איסתרק, בצבעים וקולות, מפזרת רסיסי זכוכית כואבים. כמה שנים עברו, מאז עמד באולם המועצה ושמע את מילותיו של אביו, על כאב ליבם של אבות ואימהות לחללי מלחמה?

השנים האחרונות היו רעות. מעייפות כמו שרק שנות מלחמה יכולות להיות. גובות ממנו כוחות נפש, שואבות כל לחלוחית של כוח, ומסתירות כאב לב תחת העמדת פנים מלכותית. נכון, קרני אור רבות הפציעו במהלך התקופה הזאת. מחממות את ליבו בניסים קטנים, בגילויי השגחת פרטית, ואהבה ממרומים. אבל לעיתים, בימים שחורים כמו אלו, הוא מוצא עצמו תוהה, כמה חלק הייתה לה למלחמת עשר השנים במחלתו של המלך ברכיה, סבו.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים


הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה