סיפור בהמשכים עתניאל- המשך ממלכה במבחן

היא כן.
כי מלחמה אומר שהוא יכול לסגור עסקאות נשק ותחמושת למחתרת...
חשיבה יפה.
(מישהו אמר לך פעם שיש לך ראש קרימינלי?)
ויש גם את השלל הכוזרי ממנו הוא מקווה לקחת חלק...
 
יפה!
אפשר הערה?

הקטע קצת לא מתאים לדמויות, איסתרק הוא מלך כוזר ואלרון הוא צעיר נורדי קשוח.
וגם אם היו פחות קשוחים לא הייתי מצפה מגברים להתנהג כך...

זה לא רק זה
(ליבי קליין חופשי נותנת לגברים שלה לדמוע ולהתבחבש)
זה הדמויות של מיה בסגנון כתיבה שהיא לא כתבה ול5א תכתוב.. לכן זה מוזר
 
כמה חבל שמיה לא כותבת על נשים כמעט... וגם אלו שהיא כתבה עליהן היא חיתנה אותן כבר.
עד האחרונה שבהן...
מבאס. לא?
אבל תמיד אני יכולה לחתן אותו עם הבת העלומה של אציל או אביר כלשהו...

דיאן, מה איתה עוד 14 שנה?..
 
דיאן, מה איתה עוד 14 שנה?..
אם היית קוראת את ההמשך היית מבינה.
אבל מישהי יודעת את מי אני הולכת לשדך לרעואל? (הנסיך)
דיאן דיאלידאן
זה יהיה קץ המתיחות בין בית ביואר לבית דיאלידאן

אוף. זה היה כל כך שקוף?
טוב. אני, כמו שציינתי לא שדכנית פוריה כל כך. וזו הנערה הראשונה שעלתה במוחי. וחוץ מזה זה מגיע לשלוואן שקופח בפדהאל...
אגב, בהתחשב בדברים. אני מאמינה שלשם דיאלידאן קונוטציות לא ממש מחמיאות בבית המלוכה שלהוד מלכותו ירום הודו היה יותר נעים להחליף את תואר האבירות של שלוואן לגדעחצמנחיאן.
תודו שזה שם מדהים בעל משמעות עמוקה.
 
זה הדמויות של מיה בסגנון כתיבה שהיא לא כתבה ול5א תכתוב.. לכן זה מוזר
זה מה שמיוחד בפנאפקיק.
ואני מודיעה בזאת- אני כותבת על הדמויות של מיה בסגנון שלי ובפרשנות שלי על הסיפור. מי שאוהב - שיגיב ומי שלא אוהב- הדיון הזה לא מיועד בשבילו וינסה למצוא מישהי מוכשרת יותר.
אני אפילו לא מנסה לחקות.
אבל תודה על התגובות.
אגב, גם על הרכות של איסתרק תבוא הבהרה.
ואלרון- טוב, אולי זה באמת פספוס שלי אבל אני מקווה שזה יתקבל בהבנה. בהתחשב בכך שזה הסיפור הראשון שלי פה ובכלל לציבור הרחב.
 
ואני מודיעה בזאת- אני כותבת על הדמויות של מיה בסגנון שלי ובפרשנות שלי על הסיפור. מי שאוהב - שיגיב ומי שלא אוהב- הדיון הזה לא מיועד בשבילו וינסה למצוא מישהי מוכשרת יותר.
היי, את בסדר גמור! יש בפאנפיקים זן סיפורים מיוחד שנקרא AU - כלומר הסיפור כולל דמויות ועולם שלא תואם את הקנון.(Alternative Universe)
אבל זה המקום להגיב ולהביע דעות וככה גם להשתפר, עצם זה שאנשים מגיבים מראה שהם אהבו לא?
 
זה מה שמיוחד בפנאפקיק.
ואני מודיעה בזאת- אני כותבת על הדמויות של מיה בסגנון שלי ובפרשנות שלי על הסיפור. מי שאוהב - שיגיב ומי שלא אוהב- הדיון הזה לא מיועד בשבילו וינסה למצוא מישהי מוכשרת יותר.
אני אפילו לא מנסה לחקות.
אבל תודה על התגובות.
אגב, גם על הרכות של איסתרק תבוא הבהרה.
ואלרון- טוב, אולי זה באמת פספוס שלי אבל אני מקווה שזה יתקבל בהבנה. בהתחשב בכך שזה הסיפור הראשון שלי פה ובכלל לציבור הרחב.
אני חושב שאני צריך להדפיס את התגובה הזאת ולתלות ליד המחשב (כל כותב צריך לעשות את זה בעצם).

בכל מקרה אני יודע על עצמי שכשאני מגיב על דמות מסוימת בהשוואה לסיפור המקורי זה לא במובן של לבקר או לרצות שתשני, אלא פשוט כי זה נקודה שראיתי לטוב ולמוטב ואני רוצה לתת לך את הזכות לראות את הנקודה הזאת ולהתבונן בה לפני שאת מחליטה לכתוב את הסיפור שלך,על פי ההחלטות שלך בלבד- כמו שצריך להיות (לפחות כל עוד לא משלמים לך :) ).
אני מאמין שזאת גם המטרה של שאר המגיבים, ואין מטרה לבקר או משהו חלילה.

ולא שכחנו,אנחנו עדיין מחכים לפרק הבא!
 
היי, את בסדר גמור! יש בפאנפיקים זן סיפורים מיוחד שנקרא AU - כלומר הסיפור כולל דמויות ועולם שלא תואם את הקנון.(Alternative Universe)
אבל זה המקום להגיב ולהביע דעות וככה גם להשתפר, עצם זה שאנשים מגיבים מראה שהם אהבו לא?
אני חושב שאני צריך להדפיס את התגובה הזאת ולתלות ליד המחשב (כל כותב צריך לעשות את זה בעצם).

בכל מקרה אני יודע על עצמי שכשאני מגיב על דמות מסוימת בהשוואה לסיפור המקורי זה לא במובן של לבקר או לרצות שתשני, אלא פשוט כי זה נקודה שראיתי לטוב ולמוטב ואני רוצה לתת לך את הזכות לראות את הנקודה הזאת ולהתבונן בה לפני שאת מחליטה לכתוב את הסיפור שלך,על פי ההחלטות שלך בלבד- כמו שצריך להיות (לפחות כל עוד לא משלמים לך :) ).
אני מאמין שזאת גם המטרה של שאר המגיבים, ואין מטרה לבקר או משהו חלילה.

ולא שכחנו,אנחנו עדיין מחכים לפרק הבא!
תודה לכם!
זה באמת נותן כוח, פידבקים חיוביים.
טוב לדעת ולהרגיש שמעודדים אותי למרות שאני ממש ירוקה בכתיבה. אין על פרוג בעולם!!!
ובשביל כל המעודדים למיניהם- אני מפרסמת עכשיו שני פרקים בו זמנית.
 
פרק 3

הוא בחור טוב. עתניאל יודע שהוא כזה. מדקדק בהלכה, מוכשר ומוצלח.
מדוע, אם כך, הוגן מצידו של דוד, לכנות אותו כך?
האם יש משהו בדבריו הוא אכן רודף כבוד ושליטה?
הוא חביב. ויש רבים שמעריכים אותו ורואים בו דמות להשראה. אולם, האם הוא יכול להיות בטוח שהוא אכן עושה את כל מעשי החסד שלו רק משום שהוא רוצה להיטיב לבריאותיו של הבורא? האם אין בכוונותיו שום שמץ של רצון שישימו לב כולם שהוא עושה כעת חסד?
זו שאלה קשה מידי. ולא הוגנת. שכן, גם אם יש בדעתו מעט זחיחות על העובדה הזו, הקטנה, שהוא מתזמן את ההערצה אליו, זה לא אמור להפריע לעובדה שהוא אוהב לסייע ולעזור לאנשים. אוהב באמת, במקביל לטובות לנוספות שהוא מקבל בו זמנית.
האם העובדה שהוא נהנה מטובות מסוימות הופכות את המצוות הרבות שהוא עושה לחסרות ערך?
ומה אם הוא נעזר במידותיו הרעות כדי לשכנע את יצרו לעשות את ציוויו של הבורא?
האם זה הוגן גם אז לכנות אותו כגאוותן ורודף כבוד?
לא, כנראה שלא. אבל המגמה. היעד אליו תביא אותו הדרך בה הוא צועד כרגע.
הוא נזכר בשאול. בנו של אדוניה, מנהיג המרד. את התיעוב שחש כלפיו מאז הבין כי בן המנהיג משלם למשוררים ולזמרי רחוב שיכתבו שירים המהללים ומפרסמים את טוב ליבו ונדיבותו ברבים.
האם לשם הוא עתיד להגיע אם לא ישנה את הרגליו הרעים הללו?
האם יהפוך מבלי משים את הגאווה מאמצעי למטרה?
אולי. ודכדוך קל אופף אותו.
האם יאלץ מעכשיו לוותר על ההנאה שלו מהמצוות? מההרגשה המרוממת שמגיעה, אולי, מההרגשה שמסתכלים עליך, אולם היא גורמת למצוות להיות מרוממות יותר ומלאי כוונה וחיות?
אם הוא לא רוצה להיות כמו שאול דיאלידאן בעוד כמה שנים, כמו מי הוא כן רוצה להראות?
ההרגשה משונה, וכואבת. אולם הוא אינו מוצא, כרגע, שום אדם בסביבתו הקרובה שהוא רוצה להיות כמוהו. רוצה באמת.
ועד כמה שהוא מעריץ את אביו. בנקודה הספציפית הזו הוא יעדיף לחפש דמות אחרת לחיקוי.
ואין לו מי.
 
וואו, איזה קטע יפה!
אני ממש אוהבת קטעים בסגנון הזה...

סוף סוף נחשפנו לגיבור הסיפור?
או שפספסתי קטעים אחרים עליו?
 
וואו, איזה קטע יפה!
אני ממש אוהבת קטעים בסגנון הזה...

סוף סוף נחשפנו לגיבור הסיפור?
או שפספסתי קטעים אחרים עליו?
כן! סוף סוף, אה?
והי. יש עוד פרק. אני עכשיו מקלידה ומפרסמת.
בהנאה!
 
פרק 4
שש השנים שעברו מאז לא הצליחו לחקות את ארשת החורף הקשוח שעטתה על עצמה כוזר.
הוא אוהב את החורף, את הצלילות שמשרה הקור על מוחו.
את היופי הבראשיתי שמתגלה בכל פסיעה, את האושר המזוקק שמגלים הילדים כשהם פוגשים בעוד בוקר מושלג.
הוא יצא איתם, אז, צופה בצחוק קל במלחמות השלג שביצעו. מציבים לעצמם כמטרות את חיילי המשמר, למרות גערותיו.
הוא התיישב באנחת צחוק לאחר שהובס על ידי מהיטבאל בקרב השלג.
היא הופיעה פתאום. הגישה לו כוס חמה. הוא חייך אליה "ואחר כך יגידו שאני זה שמנהל את הממלכה. מה כוזר הייתה עושה בלעדייך?"
הלה צחקקה בביטול והתיישבה על ידו. "אני אוהבת שאתה משתחרר ומשחק איתם... תראה אותו"
היא החוותה אל עבר שחריה שיידה כדורי שלג גדולים אל עבר רעואל, פניו משולהבים, מלאי רגש.
איסתרק חיבק בידיו את הכוס והביט בה בפליאה "מה איתו?" קולה הטעון הטריד אותו. מורה לו להתרצן.
"הוא אחר, איסתרק.
רעואל, מהיטבאל, דנאל, עלווה וידידיה היו, אולי, מסוגלים להבחין ברגשות מוסווים בעדינות. אבל הוא? תראה אותו."
שחריה חיבק בחזקה את ידידיה. דגדג אותו עד קוצר נשימה.
"הוא פצצה של רגש. הוא צריך יחס אחר." אצבעותיו של איסתרק התהדקו סביב הכוס. "לא נאה להבדיל אותו מבין הילדים האחרים." מבטו מוטרד, מנסה לרדת לסוף דעתה של רעייתו.
"הו, לא" היא היטיבה את שמלתה ולגמה מדודות מהמשקה החם "הוא ילדי לכל דבר, ולא אעדיף ילד אחר עליו. אולם טפשי יהיה בשל כך, להתעלם מהצרכים המיוחדים שלו ומהעובדה שהוא שונה מהם."
"הוא שונה במיוחד." הודה איסתרק. לתוך כוס המשקה שלו.
היא לא נבהלה. "שונה זה לא רע, זה אפילו טוב, כשיודעים לקבל את זה." היא עצרה לרגע. נושמת עמוקות. "אתה תוכל לעשות את זה?" בקשה בעיניה. ניכר שהנושא חשוב לה. חשוב ממש. עד כדי כך שידיה רעדו קלות.
"את מה?" גלים של חוסר נוחות עלו בגבו. יודע מה תהיה התשובה. מנסה להכין תגובה הולמת. הוא לא מסוגל, פשוט לא.
"להביע בצורה מוחצנת יותר את רגשותיך כלפיו, כלפיהם בכלל." קולה שקט. נסער, יודעת את סערת הרגשות שהעמיסה על גבו של בעלה.
הוא בלע את רוקו בחזקה, ההאשמות היו חזקות מדי.
הוא ניסה שרגשותיו לא יראו על פניו.יודע שנכשל.
"אני מלך, הלה, אני לא יכול להביע את רגשותיי בצורה עממית כל כך... אני" הוא העביר יד על עיניו."אני לא רגיל לזה, הלה, זה מרתיע אותי." הוא הודה בשקט. הלה העריכה את זה. מכירה בערכה של ההודאה הפשוטה הזו.
"אתה מלך." הסכימה איתו הלה. עקשנות בקולה. "אבל קודם כל אתה אבא."
הוא הרים אליה עיניים כל כך פגיעות שהלה נרתעה על מקומה. "את חושבת שהם לא מקבלים ממני מספיק חום ואהבה?" היא לא ענתה.
איסתרק בלע את רוקו פעם ופעמיים.
ובפעם השלישית הוא הרים את מבטו. עיניו בהירות מאי פעם. "אני אעשה את זה."
המילים הפשוטות האלו קטנות מדי בשביל להסביר את הרגשות הרבים שיצרו.
"אבא" רעואל הגיח מאחורי העמוד מאחוריו ציטט למשפטיהם האחרונים "אני יכול להיות הראשון שמנסה את זה?" דמעותיו המודחקת מעבות את קולו.
איבריו של איסתרק זעקו במחאה אולם הוא הנהן. "בוא בן." הוא עטף את בנו בזרועותיו וניגב את הדמעות שהצטברו על קצות עיניו של רעואל, מרוגש, הרים אל הלה הגאה חיוך מאושר, נדהם.
בהתבוננות של שש שנים אחרי הוא יכול להניח את אצבעו על נקודה זו על ציר הזמן. בה הוא הפר, מבלי משים, מן חוק בלתי כתוב למלכי כוזר לדורותיהם. אבל הוא אוהב את השינוי הזה. המבדיל בין עבודתו כמלך לבין היותו איש משפחה חם.
ללא כל גינונים בין אב לבנו שלא בציבור
אולם למרות השינוי החד, גיל ההתבגרות העוצמתי לא דילג על שחריה. והוא אינו יכול לדעת ,שחריה, כמה הוא מזכיר לו כך את אביו, כשהוא כולא את רגשותיו הסוערים מאחורי מבט אדיש, ואיסתרק אוהב אותו כל כך ברגעים אלו. כשסנטרו זקוף בתנועת התרסה. הוא מתגעגע לאביו של המתבגר הצעיר, מתגעגע ממש.
 
וואו!
זה כל כך יפה לראות את איסתרק איש משפחה!

הערה קטנה: לא הצלחתי להבין מה הגיל של הילדים שלו, ומה הסדר שלהם, וזה קצת פוגם בהבנה של הקטע.
 
שש שנים לפני הסיפור שלנו. שמתרחש ארבע עשרה שנים לאחר פדהאל. רעואל שם בן 12 ושחריה (גם כן דמות מפתח) בן 10.
שש שנים אח"כ רעואל בן 18 ושחריה בן 16.
ככה זה:
רעואל ברגיל בן 18.
שחריה בן 16
מהיטבאל בת 15
דנאל בן 13
עלווה בת 10
וידידיה בן 8
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים


הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה