הנושאים החמים
- פותח הנושא משולש ברמודה
- פורסם בתאריך
- הוסף לסימניות
- #42
משובח! איזה כיף שסוף סוף הסצנות מתחילות להשתלב לעלילה 
.
אהבתי את בניית הדמות של מיכאל ומערכת היחסים עם איסתרק. הדמויות נאמנות לאופי ולמערכת היחסים שלהם בסדרה ונאמנות לשינויים שהם עברו עם השנים.
הפחד העיקרי לדעתי בכתיבה על מיכאל ואיסתרק עכשיו הוא איך להיות נאמן לאלפיון שלהם (בו הם בעיקר רבו) בלי להחזיר את המריבות (כי אף אחד לא רוצה שהם יריבו וכי באיזכורים הבודדים על שניהם בספרים היחסים מושלמים) הצלחת לבנות את זה בצורה אמינה ובלי להגזים לכיוון קיטשי מידי או למתוח מידי.
.אהבתי את בניית הדמות של מיכאל ומערכת היחסים עם איסתרק. הדמויות נאמנות לאופי ולמערכת היחסים שלהם בסדרה ונאמנות לשינויים שהם עברו עם השנים.
הפחד העיקרי לדעתי בכתיבה על מיכאל ואיסתרק עכשיו הוא איך להיות נאמן לאלפיון שלהם (בו הם בעיקר רבו) בלי להחזיר את המריבות (כי אף אחד לא רוצה שהם יריבו וכי באיזכורים הבודדים על שניהם בספרים היחסים מושלמים) הצלחת לבנות את זה בצורה אמינה ובלי להגזים לכיוון קיטשי מידי או למתוח מידי.
- הוסף לסימניות
- #43
התרשמתי עמוקות.
ממש אבל.
ואני מתייחסת לכמה נקודות שתפסו אותי:
1. מלבד העולם והדמויות כמובן, השתמשת באלמנטים שמייחדים את סגנון הכתיבה של מיה באופן מעורר התפעלות. ניסוח, משלב (שכן נע לעתים בין כזה כוזרי לכזה עממי יותר), תיאור התרחשויות, ניואנסים קטנים שקשה להניח את האצבע עליהם, בייחוד שמתי לב לשימוש שלך בדרכה של מיה לפתיחת קטע, בעזרת תיאור מקדים, לכאורה אקראי שמכוון לרגע מסוים שכן משמעותי לעלילה, בצורה כזו שאני נשאבת לסיטואציה כאילו בדיוק נחחתי באותה דקה ממכונת זמן כלשהי לתוך החדר. (ויש מצב שרק אני מבינה למה התכוונתי כי הניסוח לגמרי מעורפל כשאני מתקשה להגדיר את התחושות במלים, אז התכוונתי לדרך בה פתחת בתיאור חדר המועצה, השקט שנובע מהנאום המשמים וכולי)
2. בהמשך לסעיף 1, מה שהכי נהנתי ממנו שעם כל הקרבה לסגנון הסדרה והסופרת, כן הכתיבה פה ייחודית משלה, ומשתלבת יפה כיצירה חדשה במארג העלילתי.
וזה פאנפיק אמתי לטעמי.
3. כמו שהזכירו כבר, גאונות אדירה מבחינתי איך הצלחת לשמור על אפיון הדמויות, כפי שהגדירה אותן קינן, ועם זאת, במקרה של מיכאל לנסח תגובות כאלה שתואמות את גילו הבוגר יותר ואת כל מה שעבר בשנים האחרונות.
זה בין הנתונים הכי חשובים בעיני לספרות טובה. שאפו, אני אכולת קנאת סופרים
4. מסר!! אפילו מסר מאד חזק ויפה הכנסת בקטעים הללו, בדיוק בצורה שבה גרמה לי קינן לקבל מסרים אל הלב.
אחרי שקראתי הרבה תגובות וביקורות כבר התחלתי גם לכעוס על האופן שבו הגיב אסתרק לבריחתו של יקוואל, והתזכורת המהדהדת בקטע האחרון שווה זהב.
הערות אם יש לי זה כאלה מסוג שתוספת עריכה היתה משפצת, כמו עריכה שעובר כל ספר שכזה לפני דפוס, שכל מילה נשקלת בפלס, ומשפט אחד יכול לעבור אלף גלגולים...
אז פה ושם הייתי מחליפה מילה, מהזכרון עולה לי דוגמא אחת: "כוונות אחרות" - יותר זורם בצורת הניסוח והאווירה לדעתי לכתוב "כוונות נסתרות"
תודה תודה תודה!
ממש אבל.
ואני מתייחסת לכמה נקודות שתפסו אותי:
1. מלבד העולם והדמויות כמובן, השתמשת באלמנטים שמייחדים את סגנון הכתיבה של מיה באופן מעורר התפעלות. ניסוח, משלב (שכן נע לעתים בין כזה כוזרי לכזה עממי יותר), תיאור התרחשויות, ניואנסים קטנים שקשה להניח את האצבע עליהם, בייחוד שמתי לב לשימוש שלך בדרכה של מיה לפתיחת קטע, בעזרת תיאור מקדים, לכאורה אקראי שמכוון לרגע מסוים שכן משמעותי לעלילה, בצורה כזו שאני נשאבת לסיטואציה כאילו בדיוק נחחתי באותה דקה ממכונת זמן כלשהי לתוך החדר. (ויש מצב שרק אני מבינה למה התכוונתי כי הניסוח לגמרי מעורפל כשאני מתקשה להגדיר את התחושות במלים, אז התכוונתי לדרך בה פתחת בתיאור חדר המועצה, השקט שנובע מהנאום המשמים וכולי)
2. בהמשך לסעיף 1, מה שהכי נהנתי ממנו שעם כל הקרבה לסגנון הסדרה והסופרת, כן הכתיבה פה ייחודית משלה, ומשתלבת יפה כיצירה חדשה במארג העלילתי.
וזה פאנפיק אמתי לטעמי.
3. כמו שהזכירו כבר, גאונות אדירה מבחינתי איך הצלחת לשמור על אפיון הדמויות, כפי שהגדירה אותן קינן, ועם זאת, במקרה של מיכאל לנסח תגובות כאלה שתואמות את גילו הבוגר יותר ואת כל מה שעבר בשנים האחרונות.
זה בין הנתונים הכי חשובים בעיני לספרות טובה. שאפו, אני אכולת קנאת סופרים
4. מסר!! אפילו מסר מאד חזק ויפה הכנסת בקטעים הללו, בדיוק בצורה שבה גרמה לי קינן לקבל מסרים אל הלב.
אחרי שקראתי הרבה תגובות וביקורות כבר התחלתי גם לכעוס על האופן שבו הגיב אסתרק לבריחתו של יקוואל, והתזכורת המהדהדת בקטע האחרון שווה זהב.
הערות אם יש לי זה כאלה מסוג שתוספת עריכה היתה משפצת, כמו עריכה שעובר כל ספר שכזה לפני דפוס, שכל מילה נשקלת בפלס, ומשפט אחד יכול לעבור אלף גלגולים...
אז פה ושם הייתי מחליפה מילה, מהזכרון עולה לי דוגמא אחת: "כוונות אחרות" - יותר זורם בצורת הניסוח והאווירה לדעתי לכתוב "כוונות נסתרות"
תודה תודה תודה!
- הוסף לסימניות
- #44
נראה לי גם אני הבנתי
, כייף ששמת לב לזה, אני באמת אוהבת מאד להשתמש בפתיחות האלו.תודה ממש על מה שכתבת. דוחף להמשיך לכתוב, או כמו שאמרת:
נערך לאחרונה ב:
- הוסף לסימניות
- #45
@משולש ברמודה מאז שהעלת את הפרק הראשון אני עוקבת אחרייך, ואיזה כיף שעכשיו אני יכולה להגיב לך.
ממש השלמת את החסך בספר עם הפרק על אונמר ואולה וזה שכתבת על היחסים בין איסתרק למיכאל בכלל הכניס לאווירה!!
תמשיכי את זה,
את כותבת מדהים!
ממש השלמת את החסך בספר עם הפרק על אונמר ואולה וזה שכתבת על היחסים בין איסתרק למיכאל בכלל הכניס לאווירה!!
תמשיכי את זה,
את כותבת מדהים!
- הוסף לסימניות
- #46
כנ"ל.
וואו זה פשוט מדהים!
הדמות של איסתרק מתוארת פה בצורה ממש טובה!
גם את המפגש בין מהללאל לנסיך מיכאל אהבתי ממש! לדעתי הוא כתוב טוב ומציאותי (לפי ספרי ממלכה).
גם השיחה בין המלך איסתרק לנסיך מיכאל נראית מתאימה מאוד למה שציפיתי שיהיה מבחינת האופי והסגנון של שניהם אחרי הכל.
את כותבת מדהים שאני יכולה לחשוב בטעות שאני קוראת את המשך ממלכה במבחן.
תמשיכי להעלות קטעים יפים!
- הוסף לסימניות
- #47
- הוסף לסימניות
- #48
ראטון, טירת בית משפחת טרסדיאן
---
פעם, לפני כמה יובלות לפחות. כשתלתליה הבהירים של אונמר, עוד קיפצו על פניה כשניסתה לרוץ ולתפוס פרפרים - הייתה שעת בין הערביים, השעה האהובה עליה ביותר מכל שעות היום.
קרוב לזריחתו של הירח, בזמן שצללי ערב נטו על הגן המלכותי וכוכבים זוהרים וגדולים החלו מציצים אל החלונות - הייתה המלכה מגיעה לחדרה של הנסיכה, במטרה לאחל לה ליל מנוחה ולקרוא עימה שמע.
לבדה, ללא בנימין או ליסיה, ולאחר ששחררה את בנות לווייתה ואת האומנת, הייתה יושבת האם על יד מיטתה של בתה. מיטיבה את השמיכה, מגביהה את הכרית, ומסיטה תלתל סורר מהמצח. ולאורה הקטן של המנורה, קלחו הסיפורים והאגדות מפיה, מפעימים ומדהימים את הילדה הקטנה. ומעשירים את חלומותיה בדמויות רבות הוד וסיפורי הרפתקאות מפליאים.
לא הרבה זמן נמשכו השעות הללו. כוזר אומנם. ידעה לילות מכוכבים ושלווים רבים מאז הייתה אונמר בת שמונה. אבל מאותו היום בו התמוטטה המלכה לא חיפשה יותר אונמר, כוכבים קורצים בין הכילות. רבות היו אלו שקראו איתה שמע מאז, וגם אגדות סופרו על יד מיטתה. אבל גם לא אסתל, ואפילו טור, הצליחו להחליף את ידה הרכה, המלטפת, של המלכה.
הזיכרונות, מטבע הדברים, דהו עם הזמן. כוסו באבק השנים החולפות. ועל אף שהחיים, גדולים ומפתיעים מכל שחלמה מעודה, תפסו את מקומם של הדמיונות הרבים שאהבה לרקום. נשאר מראם המסתורי של הכוכבים, חביב על אונמר, מאז ומעולם.
עכשיו, הציצו הכוכבים, גם מחלונות הטירה הגדולה. וכשניסתה לצמצם חזק את עיניה, הפכו קרני האור לישרות וזוהרות וחיברו בין רקיע הקטיפה ישירות אליה. לכאורה היה זה לילה מושלם. בהיר, יפה, וקורן. אלמלא אותו ניחוח קל, שרוף שהעיב על הנשימה, היה אפשר גם לומר שריחו, רענן ונפלא. אבל ניחוח שריפה היה גם היה, מטריד בעוצמתו. ומידי פעם כשנשבה הרוח מעט בחוזקה, מילא את החלל, והחניק את הנשימה.
אולה עזב כבר בצהריים. מיד אחרי שהגיע הרץ עם האיגרת. היא עוד מונחת שם, נראה לה. מיותמת. על שולחן הסעודה. גם לו עצמו, לא היו פרטי מידע רבים למסור לה. לבד מההודעה היבשה על מקרה חירום על יד הגבול, ועל צורך דחוף בכוחות באזור. הוא עזב מיד, באמצעה של הסעודה. שולח את הרץ הממתין להזעיק כוחות נוספים מהגדוד השלישי שבעיר.
היא מיהרה אחריו, כמובן. ירדה את כל מדרגות השיש הרבות שהפרידו בין קומת הטרקלין למבואה. חצתה את אולם הכניסה הבהיר, ועשתה במהירות את הדרך הארוכה, המפרידה, בין שיחי השושנים הגזומות בדייקנות, עד לאורווה. כשהגיעה, כבר היה בעלה מוכן ליציאה. ומאחורי סוסו, ממתינים שותקים – אליצור ושלושה חיילים נוספים מהסגל הבכיר.
לא היה זה הזמן לברכות פרידה הדדיות, הוא רק הניד בראשו לעברה מעל גבו של הסוס, וביקש ממנה שלא תדאג. היא שתקה. המתינה עד שיצאו הגברים מהאורווה, התמקמו על השביל המוליך אל היציאה, וכשהשמש מסנוורת את עיניה הביטה אחריהם עד שהפכו לעננת אבק על השביל. וכי מה עוד יכלה לעשות?
לא הרבה. לא הרבה בכלל. לבד מלטפס על מדרגות השיש הבוהקות שוב, לשלוח את בנות לווייתה העולזות לסרוג ולפטפט בטרקלין הכחול, ולהמשיך לטפס לבדה, עד לחדר עבודתו של אולה. שם, למיטב זיכרונה, על אחד ממדפי החדר הקודר, נמצא תכריך תהילים עתיק. ועל אף שלמיטב ידיעתה, בספרייה הגדולה השוכנת קומה תחתיה, ישנם לפחות שלושה עותקים משיריו של דוד המלך, היא בוחרת להתיישב על כיסא העץ הזקוף שבחדר, ולהמתין לבעלה שם, עד שישוב.
רישומי הדיו שעל גווילי התהילים מטושטשים ושבורים, או שאולי אורו של הנר בפמוט הקבוע בקיר, הופך למעומעם. כך או כך, השקט והצללים מרדימים את חושיה, הופכים את עפעפיה לכבדים. וכשהיא מצמצת, מתחלפים האורות המרצדים בין עיניה לדמותו המוצקה של בעלה הנשען על הדלת, ופניו עייפות ושחורות מפיח.
היא מזדקפת, והתנועה הפתאומית, כמעט מפילה את הקלף מידיה. "מה אירע שם"? היא שואלת וקולה צרוד ומעוות במקצת, מהשינה החטופה.
אולה שותק. מעביר את משקל גופו ממשקוף הדלת לשתי רגליו. וממקומה, נראה לה ההיסוס כפקפוק בכוחה לשאת את הבשורות שעל שפתיו.
"אל תמתח אותי", היא מבקשת. והפגיעה מעניקה לקולה, צליל מעוות במקצת, זר.
אולה מושך בכתפיו. מגיע כנראה, לכלל החלטה. "גדוד חיילים דיאלידאני, חצה את הגבול באזור הסמוך לנהר, יחידה שלמה הותקפה". הוא נכנס למעגל האור של המנורה, ומשליך את גלימת המסע שלו על השולחן. היא מוכתמת, כמעט כגלימתו של פחמי. ובין סיבי הצמר שלה דבוקים פיסות שחורות וקטנות של פסולת שריפה. וההבנה מכה באונמר בפתאומיות.
"הם שרפו את המחנה?", היא לואטת, מניחה את ידה על פיה.
אולה, שותק. ממקד את מבטו באחד מכלי המלחמה התלויים על הקיר. וכמות הזמן הנדרשת לו, כדי להסתובב אליה בחזרה ולהנהן לאישור, מספקת לה את כל המידע אותו היא צריכה.
"אלוקים", היא לוחשת, בדיוק כמו שלחשה, כשסיפר לה על יקוואל.
אולה עוצם את עיניו, משעין את ראשו על מסגרת החלון המעוטרת. ולמרות שעיניו סגורות, נדמה לה, כי היא רואה על פניו, את צל זכרן של השעות האחרונות.
"הכרת אותם?", היא שואלת, וקולה חרישי, כמעט כאילו לא רצתה להפריע ללילה שסביבם.
"את חלקם חנכתי. כן", עיניו של אולה עצומות עדיין, וידו נשענת על ניצב חרבו.
עצוב לה לראות אותו כך. לחזות ברישומן של שנות המלחמה על פניו. בקווים הקטנים שחרצו שדות הגבול החשוכים על מצחו, ובצלליות השקועות שצייר המוות מתחת עיניו.
"שלחתי רץ אל המלך", הוא אומר לבסוף, וקולו מעשי עד מאד כשהוא ניתק מהחלון. "מה שבוצע שם, הוא טבח, אונמר".
היא משפילה את עיניה, אל טבלת השולחן הנוצצת. מתמקדת בצל שיוצרות ידיה על דוגמת השיש. "איסתרק לא יפתח עכשיו במלחמה".
"אולי", מסכים אולה וקולו יבש. "אולי דווקא כן. אל המציאות נצטרך להישיר מבט בכל מקרה, ומוטב שנעשה זאת מהר ככל שאפשר".
עכשיו תורה של אונמר להביט אל החלון. "עברה כבר יותר משנה", היא אומרת, ממקדת את מבטה ברקיע הקטיפתי. "גם אם היה לנו תירוץ טוב, התוקף שלו פג לא מזמן".
"מעולם לא חיפשתי תירוצים". אולה מתיישב על הכיסא הנוסף שבחדר. בחוץ, רוחש סביבם הלילה באוושת ענפי עץ מטלטלים ברוח, וצרצוריהם הצורמניים של הצרצרים. "ואם נסתמך על השנה האחרונה, אני יכול להעיד כי גם את לא שייכת לאותם אלו המחפשים סיבות וטענות כדי לא למלא את תפקידם".
היא לא. זה נכון. ואם לא הייתה משמעות כבדה כל כך למילותיו, אולי הייתה מוצאת זמן לשים לב למחמאה שהתחבאה בהן. אבל שום דבר קליל לא מסתתר מאחורי המשפט האחרון.
אמת. היא ידעה למי נישאה כבר מההתחלה. קיבלה בהבנה את נסיעתו לרכס הגריגה, ימים ספורים לאחר טקס התנאים. אבל בין להבין ולצפות מרחוק, בזמנים בהם קרא לו התפקיד, לבין התחושה המקפיאה שהזדחלה עכשיו אל ריאותיה – קיים דמיון קלוש וחיוור בלבד.
אולה, אקסידטור של הגדוד השלישי. וגם אם תפקידו לא היה בכיר מספיק, הימצאותה של העיר ליד מקום התקיפה, מכניסה אותו, כמעט ללא צל של ספק, למקום גבוה ברשימת היוצאים לחזית. במקרה ותפרוץ מלחמה.
על הקיר, מתחיל קצה הנר התקוע בפמוט להעלות עשן. והסליל האפור, הצורב, נותן לה סיבה טובה למצמץ. "נחיה, נראה. ונתמודד", היא לוחשת. משתמשת במשפט החביב על אולה. "בורא עולם לא חילק לנו אופטימיות, כדי לשמור במגירה".
"אם בזבזנו ממנה כמות הגונה, אולי יהיה כדאי לאפסן קצת מהמצרך הזה במקום בטוח". אולה שקול, כתמיד. "בימים הבאים, נהיה כולנו, חכמים קצת יותר".
היא מהנהנת. קופצת את שפתיה בחוזקה. ובשעה שהוא מתרומם באנחה על רגליו, היא תוהה אם יש עכשיו, בין ילדיהם של החיילים המתים - כאלו המחפשים בשמים את קריצותיהם של הכוכבים.
-----
---
פעם, לפני כמה יובלות לפחות. כשתלתליה הבהירים של אונמר, עוד קיפצו על פניה כשניסתה לרוץ ולתפוס פרפרים - הייתה שעת בין הערביים, השעה האהובה עליה ביותר מכל שעות היום.
קרוב לזריחתו של הירח, בזמן שצללי ערב נטו על הגן המלכותי וכוכבים זוהרים וגדולים החלו מציצים אל החלונות - הייתה המלכה מגיעה לחדרה של הנסיכה, במטרה לאחל לה ליל מנוחה ולקרוא עימה שמע.
לבדה, ללא בנימין או ליסיה, ולאחר ששחררה את בנות לווייתה ואת האומנת, הייתה יושבת האם על יד מיטתה של בתה. מיטיבה את השמיכה, מגביהה את הכרית, ומסיטה תלתל סורר מהמצח. ולאורה הקטן של המנורה, קלחו הסיפורים והאגדות מפיה, מפעימים ומדהימים את הילדה הקטנה. ומעשירים את חלומותיה בדמויות רבות הוד וסיפורי הרפתקאות מפליאים.
לא הרבה זמן נמשכו השעות הללו. כוזר אומנם. ידעה לילות מכוכבים ושלווים רבים מאז הייתה אונמר בת שמונה. אבל מאותו היום בו התמוטטה המלכה לא חיפשה יותר אונמר, כוכבים קורצים בין הכילות. רבות היו אלו שקראו איתה שמע מאז, וגם אגדות סופרו על יד מיטתה. אבל גם לא אסתל, ואפילו טור, הצליחו להחליף את ידה הרכה, המלטפת, של המלכה.
הזיכרונות, מטבע הדברים, דהו עם הזמן. כוסו באבק השנים החולפות. ועל אף שהחיים, גדולים ומפתיעים מכל שחלמה מעודה, תפסו את מקומם של הדמיונות הרבים שאהבה לרקום. נשאר מראם המסתורי של הכוכבים, חביב על אונמר, מאז ומעולם.
עכשיו, הציצו הכוכבים, גם מחלונות הטירה הגדולה. וכשניסתה לצמצם חזק את עיניה, הפכו קרני האור לישרות וזוהרות וחיברו בין רקיע הקטיפה ישירות אליה. לכאורה היה זה לילה מושלם. בהיר, יפה, וקורן. אלמלא אותו ניחוח קל, שרוף שהעיב על הנשימה, היה אפשר גם לומר שריחו, רענן ונפלא. אבל ניחוח שריפה היה גם היה, מטריד בעוצמתו. ומידי פעם כשנשבה הרוח מעט בחוזקה, מילא את החלל, והחניק את הנשימה.
אולה עזב כבר בצהריים. מיד אחרי שהגיע הרץ עם האיגרת. היא עוד מונחת שם, נראה לה. מיותמת. על שולחן הסעודה. גם לו עצמו, לא היו פרטי מידע רבים למסור לה. לבד מההודעה היבשה על מקרה חירום על יד הגבול, ועל צורך דחוף בכוחות באזור. הוא עזב מיד, באמצעה של הסעודה. שולח את הרץ הממתין להזעיק כוחות נוספים מהגדוד השלישי שבעיר.
היא מיהרה אחריו, כמובן. ירדה את כל מדרגות השיש הרבות שהפרידו בין קומת הטרקלין למבואה. חצתה את אולם הכניסה הבהיר, ועשתה במהירות את הדרך הארוכה, המפרידה, בין שיחי השושנים הגזומות בדייקנות, עד לאורווה. כשהגיעה, כבר היה בעלה מוכן ליציאה. ומאחורי סוסו, ממתינים שותקים – אליצור ושלושה חיילים נוספים מהסגל הבכיר.
לא היה זה הזמן לברכות פרידה הדדיות, הוא רק הניד בראשו לעברה מעל גבו של הסוס, וביקש ממנה שלא תדאג. היא שתקה. המתינה עד שיצאו הגברים מהאורווה, התמקמו על השביל המוליך אל היציאה, וכשהשמש מסנוורת את עיניה הביטה אחריהם עד שהפכו לעננת אבק על השביל. וכי מה עוד יכלה לעשות?
לא הרבה. לא הרבה בכלל. לבד מלטפס על מדרגות השיש הבוהקות שוב, לשלוח את בנות לווייתה העולזות לסרוג ולפטפט בטרקלין הכחול, ולהמשיך לטפס לבדה, עד לחדר עבודתו של אולה. שם, למיטב זיכרונה, על אחד ממדפי החדר הקודר, נמצא תכריך תהילים עתיק. ועל אף שלמיטב ידיעתה, בספרייה הגדולה השוכנת קומה תחתיה, ישנם לפחות שלושה עותקים משיריו של דוד המלך, היא בוחרת להתיישב על כיסא העץ הזקוף שבחדר, ולהמתין לבעלה שם, עד שישוב.
רישומי הדיו שעל גווילי התהילים מטושטשים ושבורים, או שאולי אורו של הנר בפמוט הקבוע בקיר, הופך למעומעם. כך או כך, השקט והצללים מרדימים את חושיה, הופכים את עפעפיה לכבדים. וכשהיא מצמצת, מתחלפים האורות המרצדים בין עיניה לדמותו המוצקה של בעלה הנשען על הדלת, ופניו עייפות ושחורות מפיח.
היא מזדקפת, והתנועה הפתאומית, כמעט מפילה את הקלף מידיה. "מה אירע שם"? היא שואלת וקולה צרוד ומעוות במקצת, מהשינה החטופה.
אולה שותק. מעביר את משקל גופו ממשקוף הדלת לשתי רגליו. וממקומה, נראה לה ההיסוס כפקפוק בכוחה לשאת את הבשורות שעל שפתיו.
"אל תמתח אותי", היא מבקשת. והפגיעה מעניקה לקולה, צליל מעוות במקצת, זר.
אולה מושך בכתפיו. מגיע כנראה, לכלל החלטה. "גדוד חיילים דיאלידאני, חצה את הגבול באזור הסמוך לנהר, יחידה שלמה הותקפה". הוא נכנס למעגל האור של המנורה, ומשליך את גלימת המסע שלו על השולחן. היא מוכתמת, כמעט כגלימתו של פחמי. ובין סיבי הצמר שלה דבוקים פיסות שחורות וקטנות של פסולת שריפה. וההבנה מכה באונמר בפתאומיות.
"הם שרפו את המחנה?", היא לואטת, מניחה את ידה על פיה.
אולה, שותק. ממקד את מבטו באחד מכלי המלחמה התלויים על הקיר. וכמות הזמן הנדרשת לו, כדי להסתובב אליה בחזרה ולהנהן לאישור, מספקת לה את כל המידע אותו היא צריכה.
"אלוקים", היא לוחשת, בדיוק כמו שלחשה, כשסיפר לה על יקוואל.
אולה עוצם את עיניו, משעין את ראשו על מסגרת החלון המעוטרת. ולמרות שעיניו סגורות, נדמה לה, כי היא רואה על פניו, את צל זכרן של השעות האחרונות.
"הכרת אותם?", היא שואלת, וקולה חרישי, כמעט כאילו לא רצתה להפריע ללילה שסביבם.
"את חלקם חנכתי. כן", עיניו של אולה עצומות עדיין, וידו נשענת על ניצב חרבו.
עצוב לה לראות אותו כך. לחזות ברישומן של שנות המלחמה על פניו. בקווים הקטנים שחרצו שדות הגבול החשוכים על מצחו, ובצלליות השקועות שצייר המוות מתחת עיניו.
"שלחתי רץ אל המלך", הוא אומר לבסוף, וקולו מעשי עד מאד כשהוא ניתק מהחלון. "מה שבוצע שם, הוא טבח, אונמר".
היא משפילה את עיניה, אל טבלת השולחן הנוצצת. מתמקדת בצל שיוצרות ידיה על דוגמת השיש. "איסתרק לא יפתח עכשיו במלחמה".
"אולי", מסכים אולה וקולו יבש. "אולי דווקא כן. אל המציאות נצטרך להישיר מבט בכל מקרה, ומוטב שנעשה זאת מהר ככל שאפשר".
עכשיו תורה של אונמר להביט אל החלון. "עברה כבר יותר משנה", היא אומרת, ממקדת את מבטה ברקיע הקטיפתי. "גם אם היה לנו תירוץ טוב, התוקף שלו פג לא מזמן".
"מעולם לא חיפשתי תירוצים". אולה מתיישב על הכיסא הנוסף שבחדר. בחוץ, רוחש סביבם הלילה באוושת ענפי עץ מטלטלים ברוח, וצרצוריהם הצורמניים של הצרצרים. "ואם נסתמך על השנה האחרונה, אני יכול להעיד כי גם את לא שייכת לאותם אלו המחפשים סיבות וטענות כדי לא למלא את תפקידם".
היא לא. זה נכון. ואם לא הייתה משמעות כבדה כל כך למילותיו, אולי הייתה מוצאת זמן לשים לב למחמאה שהתחבאה בהן. אבל שום דבר קליל לא מסתתר מאחורי המשפט האחרון.
אמת. היא ידעה למי נישאה כבר מההתחלה. קיבלה בהבנה את נסיעתו לרכס הגריגה, ימים ספורים לאחר טקס התנאים. אבל בין להבין ולצפות מרחוק, בזמנים בהם קרא לו התפקיד, לבין התחושה המקפיאה שהזדחלה עכשיו אל ריאותיה – קיים דמיון קלוש וחיוור בלבד.
אולה, אקסידטור של הגדוד השלישי. וגם אם תפקידו לא היה בכיר מספיק, הימצאותה של העיר ליד מקום התקיפה, מכניסה אותו, כמעט ללא צל של ספק, למקום גבוה ברשימת היוצאים לחזית. במקרה ותפרוץ מלחמה.
על הקיר, מתחיל קצה הנר התקוע בפמוט להעלות עשן. והסליל האפור, הצורב, נותן לה סיבה טובה למצמץ. "נחיה, נראה. ונתמודד", היא לוחשת. משתמשת במשפט החביב על אולה. "בורא עולם לא חילק לנו אופטימיות, כדי לשמור במגירה".
"אם בזבזנו ממנה כמות הגונה, אולי יהיה כדאי לאפסן קצת מהמצרך הזה במקום בטוח". אולה שקול, כתמיד. "בימים הבאים, נהיה כולנו, חכמים קצת יותר".
היא מהנהנת. קופצת את שפתיה בחוזקה. ובשעה שהוא מתרומם באנחה על רגליו, היא תוהה אם יש עכשיו, בין ילדיהם של החיילים המתים - כאלו המחפשים בשמים את קריצותיהם של הכוכבים.
-----
נערך לאחרונה ב:
- הוסף לסימניות
- #49
הפעם כדי להאיץ קצת את הקצב, אני מצרפת פרק נוסף.
ארמון מקאן, אתיל
---
ארמונם של בני משפחת מקאן מוצף אור, שכיות חמדה, וזהב קרני שמש חמימות. ועל אף גודלו הכפול מהרגיל, ותשעים ותשעת החדרים המרכיבים יחדיו את קומפלקס המבנים של הטירה האדירה הזאת, הוא מכיל גם פינות חמד קטנות, שקטות, ורגועות.
מאז נולד רעואל, וחברותיה של רקל וקרובי משפחתה החלו מבלים בארמון בתכיפות גבוהה למדי. החל בסטיאן לחשוב על פינות שכאלו. לכאורה, יכול היה להסתפק גם בחדר עבודתו השקט על ספרית העץ המהודרת שבו ועל שולחנו הכבד. אבל החיים כמצביא, לימדו את בסטיאן להכין אלטרנטיבה נוספת לכל פתרון. וכך, לאחר שהרגיש שהוא מאבד שלוותו לעיתים קרובות מידי – אם בעת ביקוריו המתארכים של חמיו, או בהאזנה פסיבית לעצותיה האימהיות של חמותו. החל מתכנן חדר עבודה נוסף, בראש הצריח הצפוני של טירתו.
ללא כל מעמד רשמי, היה החדר קטן למדי. גם קירות העץ שלו, ידעו ימים יפים ומפוארים יותר בעברם. ולמשרתים נושאי תקרובת, נדרש זמן נוסף, ארוך מהרגיל, כדי להגיע לפתחו. אבל המאמץ היה משתלם. ללא כל קשר לאנשים המתארחים בארמונו, ובלי להיות תלוי במשמרות הזקיפים המפטרלים במסדרונות. יכול היה בסטיאן לארח ללא חשש, גם שיחות חשאיות ומורכבות, שמוטב להן להתנהל הרחק מזוגות אוזניים סקרניות.
אלרנן דיליאבר, לעומת זאת, ישוב על כיסא עץ ושף את רגלו בכאב, לא נראה מרוצה כל כך. בעיקום אף הוא סוקר את החדר הקטן, את כתליו הערומים מכל קישוט, ואת השולחן הפשוט ונטול ההדר: "באמת סדרת לעצמך מבצר, בסטיאן", הוא מתיז בזעף. "רק חבל ושכחת לנעוץ אותו על הר של קרח".
בסטיאן נד בראשו, משועשע למדי מהעקיצה. "אנחנו תמיד יכולים להיפגש בחדר עבודתך, ידידי", הוא מחייך בנחת. "ולשתף את שיחותינו עם כל אחד מאחייניך הצעירים".
"נו", מהמהם אלרנן. "ההכרח לא יגונה וגם לא ישובח. אבל לדברים שברצוני לומר לך, באמת מתאימים יותר מפגשים בארבע עיניים".
בסטיאן שותק, מניח את כוס היין החם על השולחן, ואחר כך נשען אחורנית על כיסאו כממתין.
"טוב", אומר דיליאבר, ודווקא לוגם מעט מכוס הקונידטון שלו. "על טאמטיל, בטח כבר סיפרתי לך. ולמרות שאחרי העבד הצהוב, חשבו אותי הרבה לבעל חלומות. אפשר לומר, כי הזיהוי האחרון שלי היה מוצלח למדי".
"רעייתך, היא זאת שזיהתה מגמה בשירים שלו", מדייק בסטיאן. "אבל כן, אני אסכים לתת לך את הכבוד הכרוך בזיהוי הראשוני של האיום מבית בנטליאן".
"נדיבותך הנה מופת לטוב ליבם של שושלת מקאן", מחמיא אלרנן. "אבל אני אשתדל ברוב טובי להעלים עין מהעלבון שחלקת לי, ולהזכיר לך את מצודת דיארל שעל הגבול".
"מה איתה?", מתעניין בסטיאן.
"איתה כרגע אין שום דבר מעניין. היא עדיין חולשת על ציר הגבול המרכזי ומשמשת מחנה אימונים לחיילי הפיאן. אבל העובדות האלו, כנראה, אינן מחדשות לך דבר".
"אינן מחדשות דבר", מסכים בסטיאן, ממתין להמשך.
"ובכן", מכחכח דיליאבר בגרונו, "בהתחשב בהיסטוריה הלא מגוונת של המצודה, ניתן לומר, כי מאורעות מסעירים, אם התרחשו בדברי ימיה, קרו לכל היותר בזמן הקמתה".
בסטיאן מכווץ את עיניו, עוד כשהייתה כוזר מאוחדת תחת הנהגתו של המלך רעואל, מנוחתו עדן. שימשה המצודה כבסיס צבאי, אבל הידע המקיף השוכן במוחו על הבסיסים הצבאיים הרבים שבממלכה, לא מכזיב גם הפעם. "מצודת דיארל הייתה שייכת בעברה הרחוק לשושלת דיליאבר", הוא ספק שואל, ספק קובע.
"הוקמה ונבנתה על ידי האביר הראשון לבית דיליאבר", מכריז אלרנן בחגיגיות שקטה. "ועל אף שכבר שנים ארוכות, המצודה אינה שייכת למשפחתנו, תוכניות הבנייה והשרטוט שלה עדיין קיימות באוצרי".
"מעניין", אומר בסטיאן ומקיש באצבעו על כוס היין. "ולמה זה רצית, ביום שמש נאה שכזה, להאיר את עיני בדבר התוכניות המאובקות השוכנות במרתפיך?"
"בגלל התקיפה", מושך דיליאבר בכתפיו. "ובגלל שציפור קטנה לחשה לי, כי תיכף תחפשו כולכם אחר יעד לנקמה - ראיתי לנכון, לשתף אותך במידע הנלבב הזה".
"ומה יועילו לי תכניות המצודה?", ריח הפלפל והדבש ביינו של אלרנן מעקצץ מעט באפו של בסטיאן. "אני אניח, כי מעיניך לא נסתרה העובדה, כי במרתפי ארכיון משרד המלחמה שוכנות לבטח תיקיות התיעוד של כל בסיסי הצבא. הקיימים, ואלו שאינם עוד".
"שוכנות לבטח, בוודאי", אלרנן דווקא מחבב את היין המתובל שבגביע. "אבל סביר להניח שלא מוזכרת שם אף לא מילה, על שלושת המנהרות המובילות היישר מהשדות שליד וַגָאִיט וְצִיאָן - אל תוך חומותיה המגוננות של המצודה".
בסטיאן פוער במקצת את פיו, וההבעה המופתעת מבדחת את אלרנן. "עכשיו אתה מתעניין", הוא מעיר בחביבות.
"ממתי אתה יודע על זה?", שר המלחמה מתעשת מהר. "ומי לידך יתקע, כי הסוד אינו גלוי וידוע לבריות נוספות כמו אנשיו של הנבל מאלקן?"
"הזמן", מניח אלרנן את כוסו על משטח העץ בנקישה. "הזמן יתקע לידי, בסטיאן. התוכניות הללו עוברות במשך עשרות שנים במשפחתנו, ונראה שאף אחד מלבדי, לא טרח להעיף בן מבט".
בסטיאן שותק. מביט בעיניו של ידידו ורק אחרי שהשתיקה הופכת רועמת במקצת, הוא אומר בחוסר רצון: "תוכנית נאה, נכבדי. נאה למדי. אם לא נתחשב בעובדה שהיא מסוכנת מאד. באיזו סיבה אסכן קבוצת חיילים להעז ולהיכנס עמוק אל תוך שטחיה של המצודה? נקמה נוכל להשיג בדרך קלה יותר".
עכשיו מנמיך אלרנן את קולו עד למינימום האפשרי. "בסיבת סיומה של המלחמה הזאת?", הוא מציע וקולו חרישי. "כמה היית מסכן כדי לאחד את הארץ הזאת מחדש"?
"כרגע כלום", קולו של בסטיאן חד. "אתה מדבר בחידות, אלרנן".
"טקס סיום ההכשרה של צעירי דיאלידאן", קולו של דיליאבר רך. "לבטח אתה יודע על המאורע הזה, הרבה יותר ממני".
ברק חולף במוחו של בסטיאן, מותיר אחריו, אדמה חרוכה. טקס סיום ההכשרה של חיילי הפיאן האפורים, תוכנן כבר לפני כיותר משנה. ומיקומו של הטקס, עמוק בתוך מצודת דיארל, והמשתתפים הנכבדים בו, הפכו את המאורע לגלוי וידוע לכל. אבל לבד מתזכורת כללית לכוחות המפטרלים באזור, ותגבור מצבת החיילים לאורך הגבולות, לא ראה בסטיאן צורך לנקוט בצעד מסוים כדי לקדם את פניו של האירוע. בדיוק כמו שידעו הכול על מיקומה של המצודה, קרוב כל כך לשטחי כוזר האמיתית, ידעו הכול על הביצורים האימתניים המקיפים אותה.
אלרנן נהנה משתיקתו של בסטיאן. אפשר לראות זה מהאופן בו הוא לוגם את שארית היין שבכוסו, ומהמבט המשועשע שהוא שולח אליו מעל שפתו של הגביע.
"רעיון מעניין", אומר בסטיאן לבסוף ומשתלט במאמץ על אלף הסוסים שדוהרים כעת במוחו. "אני חייב לציין שהפתעת אותי לטובה, אלרנן".
"כרגיל, המחמאות שלך מסוגננות משל היתר", אלרנן אינו מתרגש למדי מהעוקץ הטמון בדבריו של בסטיאן. "מה הנך מתכנן לעשות במידע הזה, ידידי?"
"לחקור אותו", משיב בסטיאן. "לעבור על התוכניות שברשותך, ולבדוק האם אכן קיימות דרכי הגישה שציינת".
"ואחר כך?"
"אחר כך?", בסטיאן מושך בכתפיו. "אם אחרי כל החקירות, השאלות והתוכניות, אראה שיש בתוכנית הזאת ממש. אפנה איתה אל המלך".
אלרנן מהנהן בראשו קצובות. "תמיד היית מתון, והפעם אני נוטה להסכים עם תהליך עבודתך. אסייע לך בכל הדרוש לכך, רק שמור על הסודיות נכבדי".
האזהרה מיותרת, ובהתחשב בזהותו של האיש המוזהר, היא אף מבדחת. אבל שום חיוך לא עולה על פניהם של שני הגברים כשבסטיאן מהנהן בראשו בכבדות, לאישור.
---
ארמון מקאן, אתיל
---
ארמונם של בני משפחת מקאן מוצף אור, שכיות חמדה, וזהב קרני שמש חמימות. ועל אף גודלו הכפול מהרגיל, ותשעים ותשעת החדרים המרכיבים יחדיו את קומפלקס המבנים של הטירה האדירה הזאת, הוא מכיל גם פינות חמד קטנות, שקטות, ורגועות.
מאז נולד רעואל, וחברותיה של רקל וקרובי משפחתה החלו מבלים בארמון בתכיפות גבוהה למדי. החל בסטיאן לחשוב על פינות שכאלו. לכאורה, יכול היה להסתפק גם בחדר עבודתו השקט על ספרית העץ המהודרת שבו ועל שולחנו הכבד. אבל החיים כמצביא, לימדו את בסטיאן להכין אלטרנטיבה נוספת לכל פתרון. וכך, לאחר שהרגיש שהוא מאבד שלוותו לעיתים קרובות מידי – אם בעת ביקוריו המתארכים של חמיו, או בהאזנה פסיבית לעצותיה האימהיות של חמותו. החל מתכנן חדר עבודה נוסף, בראש הצריח הצפוני של טירתו.
ללא כל מעמד רשמי, היה החדר קטן למדי. גם קירות העץ שלו, ידעו ימים יפים ומפוארים יותר בעברם. ולמשרתים נושאי תקרובת, נדרש זמן נוסף, ארוך מהרגיל, כדי להגיע לפתחו. אבל המאמץ היה משתלם. ללא כל קשר לאנשים המתארחים בארמונו, ובלי להיות תלוי במשמרות הזקיפים המפטרלים במסדרונות. יכול היה בסטיאן לארח ללא חשש, גם שיחות חשאיות ומורכבות, שמוטב להן להתנהל הרחק מזוגות אוזניים סקרניות.
אלרנן דיליאבר, לעומת זאת, ישוב על כיסא עץ ושף את רגלו בכאב, לא נראה מרוצה כל כך. בעיקום אף הוא סוקר את החדר הקטן, את כתליו הערומים מכל קישוט, ואת השולחן הפשוט ונטול ההדר: "באמת סדרת לעצמך מבצר, בסטיאן", הוא מתיז בזעף. "רק חבל ושכחת לנעוץ אותו על הר של קרח".
בסטיאן נד בראשו, משועשע למדי מהעקיצה. "אנחנו תמיד יכולים להיפגש בחדר עבודתך, ידידי", הוא מחייך בנחת. "ולשתף את שיחותינו עם כל אחד מאחייניך הצעירים".
"נו", מהמהם אלרנן. "ההכרח לא יגונה וגם לא ישובח. אבל לדברים שברצוני לומר לך, באמת מתאימים יותר מפגשים בארבע עיניים".
בסטיאן שותק, מניח את כוס היין החם על השולחן, ואחר כך נשען אחורנית על כיסאו כממתין.
"טוב", אומר דיליאבר, ודווקא לוגם מעט מכוס הקונידטון שלו. "על טאמטיל, בטח כבר סיפרתי לך. ולמרות שאחרי העבד הצהוב, חשבו אותי הרבה לבעל חלומות. אפשר לומר, כי הזיהוי האחרון שלי היה מוצלח למדי".
"רעייתך, היא זאת שזיהתה מגמה בשירים שלו", מדייק בסטיאן. "אבל כן, אני אסכים לתת לך את הכבוד הכרוך בזיהוי הראשוני של האיום מבית בנטליאן".
"נדיבותך הנה מופת לטוב ליבם של שושלת מקאן", מחמיא אלרנן. "אבל אני אשתדל ברוב טובי להעלים עין מהעלבון שחלקת לי, ולהזכיר לך את מצודת דיארל שעל הגבול".
"מה איתה?", מתעניין בסטיאן.
"איתה כרגע אין שום דבר מעניין. היא עדיין חולשת על ציר הגבול המרכזי ומשמשת מחנה אימונים לחיילי הפיאן. אבל העובדות האלו, כנראה, אינן מחדשות לך דבר".
"אינן מחדשות דבר", מסכים בסטיאן, ממתין להמשך.
"ובכן", מכחכח דיליאבר בגרונו, "בהתחשב בהיסטוריה הלא מגוונת של המצודה, ניתן לומר, כי מאורעות מסעירים, אם התרחשו בדברי ימיה, קרו לכל היותר בזמן הקמתה".
בסטיאן מכווץ את עיניו, עוד כשהייתה כוזר מאוחדת תחת הנהגתו של המלך רעואל, מנוחתו עדן. שימשה המצודה כבסיס צבאי, אבל הידע המקיף השוכן במוחו על הבסיסים הצבאיים הרבים שבממלכה, לא מכזיב גם הפעם. "מצודת דיארל הייתה שייכת בעברה הרחוק לשושלת דיליאבר", הוא ספק שואל, ספק קובע.
"הוקמה ונבנתה על ידי האביר הראשון לבית דיליאבר", מכריז אלרנן בחגיגיות שקטה. "ועל אף שכבר שנים ארוכות, המצודה אינה שייכת למשפחתנו, תוכניות הבנייה והשרטוט שלה עדיין קיימות באוצרי".
"מעניין", אומר בסטיאן ומקיש באצבעו על כוס היין. "ולמה זה רצית, ביום שמש נאה שכזה, להאיר את עיני בדבר התוכניות המאובקות השוכנות במרתפיך?"
"בגלל התקיפה", מושך דיליאבר בכתפיו. "ובגלל שציפור קטנה לחשה לי, כי תיכף תחפשו כולכם אחר יעד לנקמה - ראיתי לנכון, לשתף אותך במידע הנלבב הזה".
"ומה יועילו לי תכניות המצודה?", ריח הפלפל והדבש ביינו של אלרנן מעקצץ מעט באפו של בסטיאן. "אני אניח, כי מעיניך לא נסתרה העובדה, כי במרתפי ארכיון משרד המלחמה שוכנות לבטח תיקיות התיעוד של כל בסיסי הצבא. הקיימים, ואלו שאינם עוד".
"שוכנות לבטח, בוודאי", אלרנן דווקא מחבב את היין המתובל שבגביע. "אבל סביר להניח שלא מוזכרת שם אף לא מילה, על שלושת המנהרות המובילות היישר מהשדות שליד וַגָאִיט וְצִיאָן - אל תוך חומותיה המגוננות של המצודה".
בסטיאן פוער במקצת את פיו, וההבעה המופתעת מבדחת את אלרנן. "עכשיו אתה מתעניין", הוא מעיר בחביבות.
"ממתי אתה יודע על זה?", שר המלחמה מתעשת מהר. "ומי לידך יתקע, כי הסוד אינו גלוי וידוע לבריות נוספות כמו אנשיו של הנבל מאלקן?"
"הזמן", מניח אלרנן את כוסו על משטח העץ בנקישה. "הזמן יתקע לידי, בסטיאן. התוכניות הללו עוברות במשך עשרות שנים במשפחתנו, ונראה שאף אחד מלבדי, לא טרח להעיף בן מבט".
בסטיאן שותק. מביט בעיניו של ידידו ורק אחרי שהשתיקה הופכת רועמת במקצת, הוא אומר בחוסר רצון: "תוכנית נאה, נכבדי. נאה למדי. אם לא נתחשב בעובדה שהיא מסוכנת מאד. באיזו סיבה אסכן קבוצת חיילים להעז ולהיכנס עמוק אל תוך שטחיה של המצודה? נקמה נוכל להשיג בדרך קלה יותר".
עכשיו מנמיך אלרנן את קולו עד למינימום האפשרי. "בסיבת סיומה של המלחמה הזאת?", הוא מציע וקולו חרישי. "כמה היית מסכן כדי לאחד את הארץ הזאת מחדש"?
"כרגע כלום", קולו של בסטיאן חד. "אתה מדבר בחידות, אלרנן".
"טקס סיום ההכשרה של צעירי דיאלידאן", קולו של דיליאבר רך. "לבטח אתה יודע על המאורע הזה, הרבה יותר ממני".
ברק חולף במוחו של בסטיאן, מותיר אחריו, אדמה חרוכה. טקס סיום ההכשרה של חיילי הפיאן האפורים, תוכנן כבר לפני כיותר משנה. ומיקומו של הטקס, עמוק בתוך מצודת דיארל, והמשתתפים הנכבדים בו, הפכו את המאורע לגלוי וידוע לכל. אבל לבד מתזכורת כללית לכוחות המפטרלים באזור, ותגבור מצבת החיילים לאורך הגבולות, לא ראה בסטיאן צורך לנקוט בצעד מסוים כדי לקדם את פניו של האירוע. בדיוק כמו שידעו הכול על מיקומה של המצודה, קרוב כל כך לשטחי כוזר האמיתית, ידעו הכול על הביצורים האימתניים המקיפים אותה.
אלרנן נהנה משתיקתו של בסטיאן. אפשר לראות זה מהאופן בו הוא לוגם את שארית היין שבכוסו, ומהמבט המשועשע שהוא שולח אליו מעל שפתו של הגביע.
"רעיון מעניין", אומר בסטיאן לבסוף ומשתלט במאמץ על אלף הסוסים שדוהרים כעת במוחו. "אני חייב לציין שהפתעת אותי לטובה, אלרנן".
"כרגיל, המחמאות שלך מסוגננות משל היתר", אלרנן אינו מתרגש למדי מהעוקץ הטמון בדבריו של בסטיאן. "מה הנך מתכנן לעשות במידע הזה, ידידי?"
"לחקור אותו", משיב בסטיאן. "לעבור על התוכניות שברשותך, ולבדוק האם אכן קיימות דרכי הגישה שציינת".
"ואחר כך?"
"אחר כך?", בסטיאן מושך בכתפיו. "אם אחרי כל החקירות, השאלות והתוכניות, אראה שיש בתוכנית הזאת ממש. אפנה איתה אל המלך".
אלרנן מהנהן בראשו קצובות. "תמיד היית מתון, והפעם אני נוטה להסכים עם תהליך עבודתך. אסייע לך בכל הדרוש לכך, רק שמור על הסודיות נכבדי".
האזהרה מיותרת, ובהתחשב בזהותו של האיש המוזהר, היא אף מבדחת. אבל שום חיוך לא עולה על פניהם של שני הגברים כשבסטיאן מהנהן בראשו בכבדות, לאישור.
---
נערך לאחרונה ב:
- הוסף לסימניות
- #50
טוב זהו, זה כבר לגמרי חלק מעלילה חדשה שעומדת בפני עצמה, ולגמרי מרגישה לי כוזר האותנטית, שאני שוכחת לרגע שאין לי דף להפוך אחרי זה, ואין כריכה של אורית קינן לשוף לאחר סגירת הספר ועיכול ההתרחשויות....
נכנסתי לסיפור, אני במתח להמשך!!!
ואני אגיד שוב תודה, כי בדיוק הגעתי למצב שאני מחוסרת חומר קריאה איכותי ושווה, אז זה תענוג גדול
ודברים נבחרים שאהבתי:
- אהבתי שסיימת את הקטע הראשון עם הכוכבים אתם התחלת, זה סוגר מעגל ומעורר את הרגשות הנכונים...
- 'נחיה נראה ונתמודד' כל כך מתאים לי על שתיהם המשפט הזה, שזה פשוט גאונות להצליח לבטא את אופי הדמויות כמו שהם
- כל הדיאלוגים, התיאורים שלפני ואחרי, מנוסחים למשעי, נהניתי מכל רגע
- בקטע השני כל השיחה שמתנהלת בין בסטיאן ואלרנן היא פשוט אמנות, אין מילה אחרת. החל במילים ששמת להם בפה, עובר לעקיצות, כלה בתוכן הדברים והתכנון שעומד מאחריהם נשמע כמו תכנית צבאית הגיונית- ואוווו זה כל כך טובבבב
נכנסתי לסיפור, אני במתח להמשך!!!
ואני אגיד שוב תודה, כי בדיוק הגעתי למצב שאני מחוסרת חומר קריאה איכותי ושווה, אז זה תענוג גדול
ודברים נבחרים שאהבתי:
- אהבתי שסיימת את הקטע הראשון עם הכוכבים אתם התחלת, זה סוגר מעגל ומעורר את הרגשות הנכונים...
- 'נחיה נראה ונתמודד' כל כך מתאים לי על שתיהם המשפט הזה, שזה פשוט גאונות להצליח לבטא את אופי הדמויות כמו שהם
- כל הדיאלוגים, התיאורים שלפני ואחרי, מנוסחים למשעי, נהניתי מכל רגע
- בקטע השני כל השיחה שמתנהלת בין בסטיאן ואלרנן היא פשוט אמנות, אין מילה אחרת. החל במילים ששמת להם בפה, עובר לעקיצות, כלה בתוכן הדברים והתכנון שעומד מאחריהם נשמע כמו תכנית צבאית הגיונית- ואוווו זה כל כך טובבבב
- הוסף לסימניות
- #52
98
.....
חוץ מזה אהבתי ממש את כל הקריצות הקטנות לסדרה.
שמות, ביטויים, יינות....
ארמון הקרח..
מושלם!!!
- הוסף לסימניות
- #53
ואני אגיד שוב תודה, כי בדיוק הגעתי למצב שאני מחוסרת חומר קריאה איכותי ושווה, אז זה תענוג גדול
תודה לכולכם! עושה חשק להמשיך לכתוב.
דרך אגב, למישהו יש מושג איך אפשר לשנות עכשיו את המקדם של האשכול ל'סיפור בהמשכים'?
ביזנסטורי - אילה
משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
•
- הוסף לסימניות
- #54
אהבתי קשות!!!
- הוסף לסימניות
- #55
וואו. וואו.
בולעת את הפרקים בעונג, מדהים.
אומנות של ממש.
דווקא מצטרפת לטוענים שהכתיבה לא ממש מיה, אפילו ממש לא.
אבל זה בהחלט סוג של פלוס, כי הכתיבה והסגנון שלך מדהימים כישות עצמאית...
כמובן אחרי שניקח בחשבון מיהם הדמויות והאווירה עליהם נכתב הסיפור...
את כותבת יפהפה, וחכם.
לגבי הפיסוק, היתה מי שהזכירה את זה קודם, והאמת, לי זה גם קצת הפריע.
במיוחד בפרק אחד לפני האחרון על אולה ואונמר - 'ראטון, טירת בית משפחת טרסדיאן'.
הוא היה יפהפה והיה קצת חבל על הפסיקים שקטעו לי את רצף הקריאה, כדוגמת:
בכל אופן, הפרקים מדהימים ביופים, מחכה להמשך העלילה שאת מתחילה לרקום כאן היטב.
אם כי בכלל לא רק לעלילה, ואולי הכי פחות. אלא לכל מה שמעבר...
בולעת את הפרקים בעונג, מדהים.
אומנות של ממש.
דווקא מצטרפת לטוענים שהכתיבה לא ממש מיה, אפילו ממש לא.
אבל זה בהחלט סוג של פלוס, כי הכתיבה והסגנון שלך מדהימים כישות עצמאית...
כמובן אחרי שניקח בחשבון מיהם הדמויות והאווירה עליהם נכתב הסיפור...
את כותבת יפהפה, וחכם.
לגבי הפיסוק, היתה מי שהזכירה את זה קודם, והאמת, לי זה גם קצת הפריע.
במיוחד בפרק אחד לפני האחרון על אולה ואונמר - 'ראטון, טירת בית משפחת טרסדיאן'.
הוא היה יפהפה והיה קצת חבל על הפסיקים שקטעו לי את רצף הקריאה, כדוגמת:
לטעמי, הפסיקים המודגשים מיותרים, ואולי זה רק לטעמי.
בכל אופן, הפרקים מדהימים ביופים, מחכה להמשך העלילה שאת מתחילה לרקום כאן היטב.
אם כי בכלל לא רק לעלילה, ואולי הכי פחות. אלא לכל מה שמעבר...
- הוסף לסימניות
- #56
אני שמחה לשמוע
, יש השפעה מהאווירה בוודאי, אבל המטרה היא לא ליצור חיקוי מלאכותי.תודה!!
תודה על הערות. אני עובדת על זה וקוראת חומרים בנושא, מקווה שבפרק הבא יורגש שיפור
- הוסף לסימניות
- #57
מתי הוא יהיה?מקווה שבפרק הבא יורגש שיפור
מחכהההה!!!!
- הוסף לסימניות
- #58
תודה! אני משתדלת להעלות כל שבוע, מקווה שאספיק בחמישי הזה או מקסימום מוצ"ש.
- הוסף לסימניות
- #59
פרק נוסף ב"ה, אשמח אם לדעת על קטעים/משפטים מסוימים שאהבתם במיוחד או סתם ביקורת...
הדגשה: הפרק הזה מתרחש שנה אחרי יוזבד (קצת אחרי הפרק הקודם).
אחוזת בנטיליאן
---
מוזר איך החיים מעגליים לפעמים. איך אותה בדיחה שהצחיקה אותנו עד אובדן נשימה מעלה דמעות בעינינו כשהיא הופכת לזיכרון. איך אותם מכשולים עליהם טיפסנו בחריקת שיניים קטנים ממרחק השנים לאבני חצץ קטנות. ואיך אותם הרגעים שבנו אותנו ועליהם הייתה גאוותנו הופכים באחת לכתם מציק, חסר חן וחסר משמעות.
כשהיה שלוואן ילד היה השם דיאלידאן אות כבוד להשתייכות לאחת ממשפחות האבירים הרוממות בכוזר. כזאת שלשמה נקשרים מעשי חסד רבי הדר וניחוח משכר של עוצמה. מסוג המשפחות אותן מהללים האנשים בעיניים בורקות, ורק צל דקיק ושקוף בקצות עיניהם מעיד על רגש הקנאה האוכל את ליבם.
השנים החולפות והאדמות אותן צבר יוסף, הפכו את בית דיאלידאן ממשפחת האצולה החשובה שהיה לאחד מן המשפיעים ביותר בפוליטיקה הכוזרית. ועוצמתה של ההשפעה הזאת הייתה כל כך גדולה עד שהאדם השני בממלכה למלך כוזר, היה יוסף דיאלידאן עצמו.
מוזר איך הזמנים הללו נראים עכשיו כמו חלום מטושטש. אבל אז כשהיה צעיר, עליז ומלא עוז נעורים. היו הימים הללו חיים וצבעוניים כמעט כמו ציור אומנות טרי, בוהק בצבעיו הרטובים.
אבא שלו עשה את הכול. בכישרונו החברתי המלוטש ובכריזמטיות עשירה אסף את התהילה. ליבה את ההערצה וחרש ביסודיות את הקרקע. והם שחסו בצלו של האילן הגדול, היו רק צריכים לרכון ארצה ולאסוף בחן את הפירות.
לא שהיה חסר לשלוואן מהקסם הזה. להפך. אבק הכוכבים שפוזר בחן על כתפיו רק הוסיף זוהר לצעיר בעל האישיות הכובשת שהיה אז. מעצים את כישרונו הטבעי ללכד ולאחד את האנשים שפגש לטבעת גדולה ואוהדת, שהקיפה אותו לאן שרק נשאו אותו רגליו. האנשים נהגו לומר שגדיים אינם הולכים רחוק מן המקום בו גדלו, ופרחים טובים גדלים באותן הערוגות. ואם רצה יוסף יורש מושלם לעוצמה ולכישרון שזרמו בדמו, קיבל אותו בדמותו של בנו השלישי, שדמה לו יותר משדמו לו כל אחיו גם יחד.
אחר כך השתנו הזמנים. העולם התנדנד והזדעזע, סוחף אתו למערבולת אחת גדולה אנשים טובים, ידידים נאמנים, ומשפחות ותיקות מהאצולה הגבוהה של כוזר. ולא מפתיע כלל היה לגלות כי שוב צלחה משפחתם את המשבר. מושיטה חבל לשאר האומללים שלא שפר מזלם לעמוד בסופה. כשאת סירת ההצלה משיט אביו ועלה של זית בפיו.
היום, ממרחק השנים, נראית התקופה הזאת כחלום ביעותים. אבל אז היה צעיר. יהיר ומלא קסם נעורים. ואחרי הכול שלוואן תמיד אהב את אביו. לא היה קשה ללכת אחריו. לא היה קשה בכלל. לא כשבתוך ימים ספורים הפך מבן צעיר, חסר תואר ממשי לנסיך כוזר במלוא משמעותו של הכינוי.
לטוב, כך למד עם הזמן, מתרגלים האנשים מהר. במצמוץ אחד של העין הם שוכחים כמעט לחלוטין את העבר שחיו בו עד לפני רגע. וההתרגלות הזאת הופכת לבומרנג כשעושים את אותה הפעולה בדיוק, לכיוון ההפוך.
החזרה לכוזר האמיתית הייתה בהחלט מן הסוג הזה. ככל והייתה ההערצה אותה רכשו לו הבריות גדולה יותר, היא הפכה לבוז שקט. ככל והיו האנשים פתוחים וגלויים אתו בימים שלפני המבול, הפכו מבטיהם לחשדניים וקרים. וככל שהיה האמון שנתנו בו בני האדם עמוק יותר – כך הפך יחסם למנוכר וזר.
שבע שנים רעות עברו על כוזר. בולעות ברעבונן את כל הטוב והמתוק, הקשרים והידידים שרכש עם הזמן באתיל. ולמרות שאין דבר יותר הגיוני והוגן מכך, חש שלוואן כאילו הוא מביט דרך זכוכית שקופה במסיבה עליזה ורועשת של ידידי עבר, כשהוא רק יכול לצפות בהם והם אינם טורחים להעיף ולו מבט קל לכיוונו.
אמת. הוא ידע מראש למה הוא נכנס. ידע שההסתגלות תהיה קשה. שהאנשים לא יסלחו מהר כל כך לאחת מן הבגידות הגדולות יותר שידעה ההיסטוריה הכוזרית. אבל כנראה שציפה בכל אופן למשהו. מסתבר שבתוך ליבו המתין לגילוי קטן של תמיכה, לזיק חיבה של היכרות, או לכל הפחות באמון בכוונותיו. והעובדה שכמעט דבר מכל אלה לא קרה, מכאיבה לו הרבה יותר ממה שהוא מוכן להודות.
לא כל האנשים היו מנוכרים. חלקם דווקא היו נחמדים למדי. תמכו בשינוי שעשה, התעניינו בפרטים ושיבחו אותו על אומץ ליבו ועל מסירותו לכוזר. אבל על אף נחמדותם של אותם אנשים, לא מנחמים חיוכיהם וטוב ליבם את מי שכונה בעבר נסיך כוזר החדשה. מכאיב יותר היה לגלות כי היחידים להם היה אכפת, היו אלו שלא הכירו כלל את שלוואן של העבר הרחוק.
אלרון משום מה, חווה את המעבר הזה בצורה שונה לחלוטין. אולי בעצם, לא היה זה מפתיע כל כך. אלרון מעולם לא היה חלק מהנוף הכוזרי הרגיל. ועל אף שהיה בין החשובים והעוצמתיים בין עבדיהם של האבירים, עדיין היו הוא וקעקוע הנשר שלו חריגים למדי בכל סביבה בה שהו. ובדיוק כמו כל הרגל טוב הנרכש במאמץ, גם עכשיו סייע לו מנהגו הקליל וחסר הפניות של אדם הנאלץ מגיל צעיר מאד לכופף את ראשו בפני אחרים. והעובדה כי הכול יכולים לקבל בהבנה את הליכתו של עבד אחר אדונו, תורמת גם היא לשיפור מעמדו.
והשיפור הזה ניכר היטב על אלרון, שעשה את כל הדרך מאתיל הרחוקה כדי לבקר באחוזת בנטיליאן. וניתן להניח גם כי רמת חייו הנוכחית עלתה במיוחד, לפחות על פי זוהר בגדיו וסוסו האיכותי.
גם עכשיו, כמעט שנה לאחר שבחר להשתקע רחוק כל כך מהברק העירוני והמלוטש של אתיל, עדיין מעלה ניחוחה של עיר הולדתו ברק קלוש בזוויות עיניו של שלוואן. והברק הזה לא נסתר מעיניו של אלרון על אף כל הזמן שעבר.
"היא עדיין יפה כמו שאתה זוכר אותה", הוא מעיר. סוסו מטופף בחן על אבני המדרך החלקלקות המרצפות את השביל המקיף את הטירה. "על אף שאני לא בטוח כמה תאהב את מזרקות המים החדשות שנבנו קרוב לקריית המלוכה, האמן שתכנן אותן כנראה טיפח חלום נסתר לכסות במי בוץ את כל הנכבדים העוברים שם מידי יום".
שלוואן, רוכב לצידו של אלרון, צוחק כמתבקש.
שמש חמימה של תחילת סתיו מציצה אליהם מבין קרעי העננים, מאירה באור בהיר וחזק את האבנים האדירות שמרכיבות את חומת המצודה. "נעים כאן", אומר לבסוף אלרון כשהשתיקה הופכת ארוכה למדי. והמשפט הזה מצחיק את שלוואן יותר.
"הערות על מזג האוויר", הוא מטלטל את ראשו בחוסר אמון. "איזה חלומות רעים חלמת באתיל, אלרון?"
הנורדי מגחך, מלפף את מושכות הסוס סביב כף ידו. "אני יכול לשאול את אותה שאלה", הוא מחזיר.
שלוואן שותק. ממקד את מבטו בעמק הפורח והירוק שלימינם. "זה לא אותו הדבר", הוא מושך בכתפיו לבסוף.
"נכון", מסכים אלרון בחביבות. "כמו תמיד, אתה הכי משכנע כשאתה משקר".
ענן מסתיר לרגע את השמש, והאפרוריות הקרירה גורמת לשלוואן לכווץ מעט את כתפיו. "שנינו יודעים שאתיל לא הייתה אופציה הגיונית בשבילי", הוא אומר בשקט.
"אהה", מסכים שוב אלרון. "כי אחוזת בנטיליאן על השקט העמוק השורר בה והנחלים הזכים המפכים בין סלעיה היוותה פתרון מושלם".
"זה מקום יפה", קולו של שלוואן מתגונן קצת. "ושליו. עכשיו זה לבטח לא יהיה מוסרי לעזוב. כשגם יוזבד וגם שאול אינם בארץ ובאלאר ככל הנראה אינו מתכנן להראות את פרצופו בקרוב".
"תמיד היית מוסרי", מחמיא אלרון. "רך לבב ונדיב, ראה כמה חסד עשה עמדי האלוקים שנתן לי לשרת בעברי אדון מסור כל כך ואציל".
מאז שחרר המלך איסתרק את אלרון מעבדותו, הפכו האזכורים לעברו כעבד לבדיחות האהובות על אלרון בזמן שמצב רוחו הפך לעוקצני במיוחד, ושלוואן מודע לכך היטב. "דבר ברור אלרון", הוא ממליץ. וקולו שלא במפתיע אינו רך כיאה לאדון המדובר.
"בסדר", מושך אלרון בכתפיו בקלילות, והתנועה האלגנטית דוקרת את עיניו של שלוואן. "זה כלום. כמעט שום דבר. אבל אם תואיל בטובך להודות שאתה פוחד לשוב אל אתיל במקום להיתלות באצטלה של טוב לב, יהיה זה מעשה נדיב שישמח את ליבי עד מאד".
קצה זווית פיו של שלוואן מתרומם מעט. "בסדר", הוא מגחך במרירות. "הריני מודה".
"יופי", מבריק לעברו אלרון חיוך זוהר. "מקסים ממש. לא היה קשה נסיכי הנערץ, נכון?"
עיניו של שלוואן מזנקות לצדדים. "שמור על הפה שלך", הוא נוזף, נרגע מעט כשהוא מגלה שהסביבה ריקה.
אלרון רק מרחיב את חיוכו עוד קצת, נהנה בעליל ממצוקתו של שלוואן. "אין פה אף אחד על השביל השומם הזה, ואפילו הציפורים עסוקות למדי בשביל להתעניין במה שיש לי לומר".
שלוואן מנענע את ראשו בתנועה קטנה ומיואשת, מתקדם קצת מהר יותר במעלה השביל.
חיוכו של אלרון נושר מפניו. "זה לא חייב להיות ככה", הוא ממהר להדביק את הקצב. "על אף שעבר הרבה זמן, אני בטוח שאתה עדיין זוכר היטב כי על אף עוצמתה של עיר האבן הכחולה – היא אינה נושכת".
"אין לי למה לחזור", שלוואן עייף. ועל אף שהייתה זאת הצעתו שלו לסייר עם אלרון בשדות נחלת בנטיליאן, הוא מעדיף עכשיו לסיים את המסלול הזה מהר ככל שניתן. "הרבה מים זרמו במניאר מאז התחלקה כוזר. ואחרי הכול המעמד שלי שם תמיד יהיה תחת צל זכרו של אבא שלי". רגע הוא שותק ואז מוסיף. "כמו שהיה מאז ומתמיד".
אלרון שותק רגע כחוכך בדעתו. "בסדר", הוא אומר לבסוף ומדרבן את הסוס לצעידה מהירה יותר. "איפה מתקיים השנה היריד?"
המעבר החד בין הנושאים מבלבל את שלוואן. "באיינה", הוא עונה בזהירות.
"נכון". אלרון עליז, עליז מאד. "יש לך מושג מה עוד מארחת העיר היפה הזאת באותו הזמן?"
"אני לא יודע מה בפנים שלי רומז על כך, אלרון", שלוואן מניף את ידו בקוצר רוח כדי לגרש זבוב שמרחף קרוב לפניו. "אבל מצב הרוח שלי אינו נוטה לחבב כרגע משחקי ניחושים".
משום מה נראה כי ההערה האחרונה משפרת עוד יותר את מצב רוחו של העבד לשעבר. "טקס סיום ההכשרה של הצוערים החדשים". הוא מכריז בחגיגיות ועוצר לרגע כדי להגביר את הרושם. "בהשתתפות שר הצבא, אבירי המחוזות והמלך בכבודו ובעצמו".
שלוואן בוהה בו בפה פעור. והמבט מבדח עד מאד את הנורדי הצעיר. "סגור את הפה", הוא ממליץ. "יש פה עוד זבובים חוץ מאלו שכבר הספקת לגרש".
"ממתי מתרחש טקס סיום ההכשרה במקום שונה מאתיל?", מתעשת שלוואן לבסוף. ומשתעל כדי לנקות את גרונו משרידי התדהמה.
"מאז התקיפה ליד ראטון", משיב אלרון בפשטות. "אם השמועות הצליחו לחצות את הדיסטאף ולטפס עד לרכס הגריגה – אחרי התקרית בו מצאו את מותם בשריפה ארבעים חיילים מן הגדוד השני, הרבה אנשים במסדרונות הגבוהים חשבו כי פעולה להגברת המורל בקרב המשרתים בגבולות, הנה דבר נחוץ מאד". הוא מושך בכתפיו. "אי אפשר להתכחש לעובדה כי טקס צבאי מפואר קרוב למקום בו נפלו החיילים, היא דרך מוצלחת במיוחד לעשות את זה".
"כן", ממלמל שלוואן. "מוצלחת במיוחד".
"זאת הזדמנות בשבילך", אלרון ממוקד. "להכניס אצבע או שתיים לתוך המים, אפילו מרפק. ולבדוק אם כבר הספיקה הקלחת הרותחת להתקרר. כי גם אם נתעלם מהנקודה הזאת כמה שרק נרצה – שנינו יודעים שאתה לא מאושר כאן".
שלוואן שותק ארוכות. בעוד אלרון מצמצם את עיניו ומצביע לכוון קצהו הנגדי של השביל. "מישהו רץ אלינו. אחד מהפועלים בשדות אולי".
שלוואן מצל גם הוא על עיניו. "מנהל העבודה", הוא אומר לאחר שהדמות המנופפת הופכת ברורה יותר. "נראה שזקוקים לי אלרון, תמשיך בסיור בלעדי? תוכל אחר כך ללכת ולנוח עד לזמן ארוחת הצהריים".
מוזר לשלוואן לארח את אלרון. להציע לו לטייל באחוזה ולסעוד עימם. וזאת לאחר שינוח כמובן באחד מחדרי האורחים הגדולים והנאים שבטירה. אבל אף שהמציאות מוזרה במקצת, משום מה הרגש שמעורר בו הפעולה הפשוטה הזו – נעים למדי.
אלרון מהנהן, וקל לראות שהוא משועשע מהמעמד. "אל תדאג", הוא מניף את ידו. "אני אנוח טוב בהעדרך".
"דאגה עבורך אף פעם לא הייתה חלק מהאחריות שלי", מזכיר שלוואן.
אלרון קד לעברו מעל גב החיה האצילית. "מעולם לא שכחתי", הוא מחזיר בחביבות. "תחשוב בינתיים על מה שאמרתי". ואחר כך פורץ סוסו בדהרה בכיוון ההפוך של השביל, לעבר שדות החיטה הזוהרים לאורה הרך של השמש.
----
@אילה רובינפלד איך הפיסוק הפעם?
הדגשה: הפרק הזה מתרחש שנה אחרי יוזבד (קצת אחרי הפרק הקודם).
אחוזת בנטיליאן
---
מוזר איך החיים מעגליים לפעמים. איך אותה בדיחה שהצחיקה אותנו עד אובדן נשימה מעלה דמעות בעינינו כשהיא הופכת לזיכרון. איך אותם מכשולים עליהם טיפסנו בחריקת שיניים קטנים ממרחק השנים לאבני חצץ קטנות. ואיך אותם הרגעים שבנו אותנו ועליהם הייתה גאוותנו הופכים באחת לכתם מציק, חסר חן וחסר משמעות.
כשהיה שלוואן ילד היה השם דיאלידאן אות כבוד להשתייכות לאחת ממשפחות האבירים הרוממות בכוזר. כזאת שלשמה נקשרים מעשי חסד רבי הדר וניחוח משכר של עוצמה. מסוג המשפחות אותן מהללים האנשים בעיניים בורקות, ורק צל דקיק ושקוף בקצות עיניהם מעיד על רגש הקנאה האוכל את ליבם.
השנים החולפות והאדמות אותן צבר יוסף, הפכו את בית דיאלידאן ממשפחת האצולה החשובה שהיה לאחד מן המשפיעים ביותר בפוליטיקה הכוזרית. ועוצמתה של ההשפעה הזאת הייתה כל כך גדולה עד שהאדם השני בממלכה למלך כוזר, היה יוסף דיאלידאן עצמו.
מוזר איך הזמנים הללו נראים עכשיו כמו חלום מטושטש. אבל אז כשהיה צעיר, עליז ומלא עוז נעורים. היו הימים הללו חיים וצבעוניים כמעט כמו ציור אומנות טרי, בוהק בצבעיו הרטובים.
אבא שלו עשה את הכול. בכישרונו החברתי המלוטש ובכריזמטיות עשירה אסף את התהילה. ליבה את ההערצה וחרש ביסודיות את הקרקע. והם שחסו בצלו של האילן הגדול, היו רק צריכים לרכון ארצה ולאסוף בחן את הפירות.
לא שהיה חסר לשלוואן מהקסם הזה. להפך. אבק הכוכבים שפוזר בחן על כתפיו רק הוסיף זוהר לצעיר בעל האישיות הכובשת שהיה אז. מעצים את כישרונו הטבעי ללכד ולאחד את האנשים שפגש לטבעת גדולה ואוהדת, שהקיפה אותו לאן שרק נשאו אותו רגליו. האנשים נהגו לומר שגדיים אינם הולכים רחוק מן המקום בו גדלו, ופרחים טובים גדלים באותן הערוגות. ואם רצה יוסף יורש מושלם לעוצמה ולכישרון שזרמו בדמו, קיבל אותו בדמותו של בנו השלישי, שדמה לו יותר משדמו לו כל אחיו גם יחד.
אחר כך השתנו הזמנים. העולם התנדנד והזדעזע, סוחף אתו למערבולת אחת גדולה אנשים טובים, ידידים נאמנים, ומשפחות ותיקות מהאצולה הגבוהה של כוזר. ולא מפתיע כלל היה לגלות כי שוב צלחה משפחתם את המשבר. מושיטה חבל לשאר האומללים שלא שפר מזלם לעמוד בסופה. כשאת סירת ההצלה משיט אביו ועלה של זית בפיו.
היום, ממרחק השנים, נראית התקופה הזאת כחלום ביעותים. אבל אז היה צעיר. יהיר ומלא קסם נעורים. ואחרי הכול שלוואן תמיד אהב את אביו. לא היה קשה ללכת אחריו. לא היה קשה בכלל. לא כשבתוך ימים ספורים הפך מבן צעיר, חסר תואר ממשי לנסיך כוזר במלוא משמעותו של הכינוי.
לטוב, כך למד עם הזמן, מתרגלים האנשים מהר. במצמוץ אחד של העין הם שוכחים כמעט לחלוטין את העבר שחיו בו עד לפני רגע. וההתרגלות הזאת הופכת לבומרנג כשעושים את אותה הפעולה בדיוק, לכיוון ההפוך.
החזרה לכוזר האמיתית הייתה בהחלט מן הסוג הזה. ככל והייתה ההערצה אותה רכשו לו הבריות גדולה יותר, היא הפכה לבוז שקט. ככל והיו האנשים פתוחים וגלויים אתו בימים שלפני המבול, הפכו מבטיהם לחשדניים וקרים. וככל שהיה האמון שנתנו בו בני האדם עמוק יותר – כך הפך יחסם למנוכר וזר.
שבע שנים רעות עברו על כוזר. בולעות ברעבונן את כל הטוב והמתוק, הקשרים והידידים שרכש עם הזמן באתיל. ולמרות שאין דבר יותר הגיוני והוגן מכך, חש שלוואן כאילו הוא מביט דרך זכוכית שקופה במסיבה עליזה ורועשת של ידידי עבר, כשהוא רק יכול לצפות בהם והם אינם טורחים להעיף ולו מבט קל לכיוונו.
אמת. הוא ידע מראש למה הוא נכנס. ידע שההסתגלות תהיה קשה. שהאנשים לא יסלחו מהר כל כך לאחת מן הבגידות הגדולות יותר שידעה ההיסטוריה הכוזרית. אבל כנראה שציפה בכל אופן למשהו. מסתבר שבתוך ליבו המתין לגילוי קטן של תמיכה, לזיק חיבה של היכרות, או לכל הפחות באמון בכוונותיו. והעובדה שכמעט דבר מכל אלה לא קרה, מכאיבה לו הרבה יותר ממה שהוא מוכן להודות.
לא כל האנשים היו מנוכרים. חלקם דווקא היו נחמדים למדי. תמכו בשינוי שעשה, התעניינו בפרטים ושיבחו אותו על אומץ ליבו ועל מסירותו לכוזר. אבל על אף נחמדותם של אותם אנשים, לא מנחמים חיוכיהם וטוב ליבם את מי שכונה בעבר נסיך כוזר החדשה. מכאיב יותר היה לגלות כי היחידים להם היה אכפת, היו אלו שלא הכירו כלל את שלוואן של העבר הרחוק.
אלרון משום מה, חווה את המעבר הזה בצורה שונה לחלוטין. אולי בעצם, לא היה זה מפתיע כל כך. אלרון מעולם לא היה חלק מהנוף הכוזרי הרגיל. ועל אף שהיה בין החשובים והעוצמתיים בין עבדיהם של האבירים, עדיין היו הוא וקעקוע הנשר שלו חריגים למדי בכל סביבה בה שהו. ובדיוק כמו כל הרגל טוב הנרכש במאמץ, גם עכשיו סייע לו מנהגו הקליל וחסר הפניות של אדם הנאלץ מגיל צעיר מאד לכופף את ראשו בפני אחרים. והעובדה כי הכול יכולים לקבל בהבנה את הליכתו של עבד אחר אדונו, תורמת גם היא לשיפור מעמדו.
והשיפור הזה ניכר היטב על אלרון, שעשה את כל הדרך מאתיל הרחוקה כדי לבקר באחוזת בנטיליאן. וניתן להניח גם כי רמת חייו הנוכחית עלתה במיוחד, לפחות על פי זוהר בגדיו וסוסו האיכותי.
גם עכשיו, כמעט שנה לאחר שבחר להשתקע רחוק כל כך מהברק העירוני והמלוטש של אתיל, עדיין מעלה ניחוחה של עיר הולדתו ברק קלוש בזוויות עיניו של שלוואן. והברק הזה לא נסתר מעיניו של אלרון על אף כל הזמן שעבר.
"היא עדיין יפה כמו שאתה זוכר אותה", הוא מעיר. סוסו מטופף בחן על אבני המדרך החלקלקות המרצפות את השביל המקיף את הטירה. "על אף שאני לא בטוח כמה תאהב את מזרקות המים החדשות שנבנו קרוב לקריית המלוכה, האמן שתכנן אותן כנראה טיפח חלום נסתר לכסות במי בוץ את כל הנכבדים העוברים שם מידי יום".
שלוואן, רוכב לצידו של אלרון, צוחק כמתבקש.
שמש חמימה של תחילת סתיו מציצה אליהם מבין קרעי העננים, מאירה באור בהיר וחזק את האבנים האדירות שמרכיבות את חומת המצודה. "נעים כאן", אומר לבסוף אלרון כשהשתיקה הופכת ארוכה למדי. והמשפט הזה מצחיק את שלוואן יותר.
"הערות על מזג האוויר", הוא מטלטל את ראשו בחוסר אמון. "איזה חלומות רעים חלמת באתיל, אלרון?"
הנורדי מגחך, מלפף את מושכות הסוס סביב כף ידו. "אני יכול לשאול את אותה שאלה", הוא מחזיר.
שלוואן שותק. ממקד את מבטו בעמק הפורח והירוק שלימינם. "זה לא אותו הדבר", הוא מושך בכתפיו לבסוף.
"נכון", מסכים אלרון בחביבות. "כמו תמיד, אתה הכי משכנע כשאתה משקר".
ענן מסתיר לרגע את השמש, והאפרוריות הקרירה גורמת לשלוואן לכווץ מעט את כתפיו. "שנינו יודעים שאתיל לא הייתה אופציה הגיונית בשבילי", הוא אומר בשקט.
"אהה", מסכים שוב אלרון. "כי אחוזת בנטיליאן על השקט העמוק השורר בה והנחלים הזכים המפכים בין סלעיה היוותה פתרון מושלם".
"זה מקום יפה", קולו של שלוואן מתגונן קצת. "ושליו. עכשיו זה לבטח לא יהיה מוסרי לעזוב. כשגם יוזבד וגם שאול אינם בארץ ובאלאר ככל הנראה אינו מתכנן להראות את פרצופו בקרוב".
"תמיד היית מוסרי", מחמיא אלרון. "רך לבב ונדיב, ראה כמה חסד עשה עמדי האלוקים שנתן לי לשרת בעברי אדון מסור כל כך ואציל".
מאז שחרר המלך איסתרק את אלרון מעבדותו, הפכו האזכורים לעברו כעבד לבדיחות האהובות על אלרון בזמן שמצב רוחו הפך לעוקצני במיוחד, ושלוואן מודע לכך היטב. "דבר ברור אלרון", הוא ממליץ. וקולו שלא במפתיע אינו רך כיאה לאדון המדובר.
"בסדר", מושך אלרון בכתפיו בקלילות, והתנועה האלגנטית דוקרת את עיניו של שלוואן. "זה כלום. כמעט שום דבר. אבל אם תואיל בטובך להודות שאתה פוחד לשוב אל אתיל במקום להיתלות באצטלה של טוב לב, יהיה זה מעשה נדיב שישמח את ליבי עד מאד".
קצה זווית פיו של שלוואן מתרומם מעט. "בסדר", הוא מגחך במרירות. "הריני מודה".
"יופי", מבריק לעברו אלרון חיוך זוהר. "מקסים ממש. לא היה קשה נסיכי הנערץ, נכון?"
עיניו של שלוואן מזנקות לצדדים. "שמור על הפה שלך", הוא נוזף, נרגע מעט כשהוא מגלה שהסביבה ריקה.
אלרון רק מרחיב את חיוכו עוד קצת, נהנה בעליל ממצוקתו של שלוואן. "אין פה אף אחד על השביל השומם הזה, ואפילו הציפורים עסוקות למדי בשביל להתעניין במה שיש לי לומר".
שלוואן מנענע את ראשו בתנועה קטנה ומיואשת, מתקדם קצת מהר יותר במעלה השביל.
חיוכו של אלרון נושר מפניו. "זה לא חייב להיות ככה", הוא ממהר להדביק את הקצב. "על אף שעבר הרבה זמן, אני בטוח שאתה עדיין זוכר היטב כי על אף עוצמתה של עיר האבן הכחולה – היא אינה נושכת".
"אין לי למה לחזור", שלוואן עייף. ועל אף שהייתה זאת הצעתו שלו לסייר עם אלרון בשדות נחלת בנטיליאן, הוא מעדיף עכשיו לסיים את המסלול הזה מהר ככל שניתן. "הרבה מים זרמו במניאר מאז התחלקה כוזר. ואחרי הכול המעמד שלי שם תמיד יהיה תחת צל זכרו של אבא שלי". רגע הוא שותק ואז מוסיף. "כמו שהיה מאז ומתמיד".
אלרון שותק רגע כחוכך בדעתו. "בסדר", הוא אומר לבסוף ומדרבן את הסוס לצעידה מהירה יותר. "איפה מתקיים השנה היריד?"
המעבר החד בין הנושאים מבלבל את שלוואן. "באיינה", הוא עונה בזהירות.
"נכון". אלרון עליז, עליז מאד. "יש לך מושג מה עוד מארחת העיר היפה הזאת באותו הזמן?"
"אני לא יודע מה בפנים שלי רומז על כך, אלרון", שלוואן מניף את ידו בקוצר רוח כדי לגרש זבוב שמרחף קרוב לפניו. "אבל מצב הרוח שלי אינו נוטה לחבב כרגע משחקי ניחושים".
משום מה נראה כי ההערה האחרונה משפרת עוד יותר את מצב רוחו של העבד לשעבר. "טקס סיום ההכשרה של הצוערים החדשים". הוא מכריז בחגיגיות ועוצר לרגע כדי להגביר את הרושם. "בהשתתפות שר הצבא, אבירי המחוזות והמלך בכבודו ובעצמו".
שלוואן בוהה בו בפה פעור. והמבט מבדח עד מאד את הנורדי הצעיר. "סגור את הפה", הוא ממליץ. "יש פה עוד זבובים חוץ מאלו שכבר הספקת לגרש".
"ממתי מתרחש טקס סיום ההכשרה במקום שונה מאתיל?", מתעשת שלוואן לבסוף. ומשתעל כדי לנקות את גרונו משרידי התדהמה.
"מאז התקיפה ליד ראטון", משיב אלרון בפשטות. "אם השמועות הצליחו לחצות את הדיסטאף ולטפס עד לרכס הגריגה – אחרי התקרית בו מצאו את מותם בשריפה ארבעים חיילים מן הגדוד השני, הרבה אנשים במסדרונות הגבוהים חשבו כי פעולה להגברת המורל בקרב המשרתים בגבולות, הנה דבר נחוץ מאד". הוא מושך בכתפיו. "אי אפשר להתכחש לעובדה כי טקס צבאי מפואר קרוב למקום בו נפלו החיילים, היא דרך מוצלחת במיוחד לעשות את זה".
"כן", ממלמל שלוואן. "מוצלחת במיוחד".
"זאת הזדמנות בשבילך", אלרון ממוקד. "להכניס אצבע או שתיים לתוך המים, אפילו מרפק. ולבדוק אם כבר הספיקה הקלחת הרותחת להתקרר. כי גם אם נתעלם מהנקודה הזאת כמה שרק נרצה – שנינו יודעים שאתה לא מאושר כאן".
שלוואן שותק ארוכות. בעוד אלרון מצמצם את עיניו ומצביע לכוון קצהו הנגדי של השביל. "מישהו רץ אלינו. אחד מהפועלים בשדות אולי".
שלוואן מצל גם הוא על עיניו. "מנהל העבודה", הוא אומר לאחר שהדמות המנופפת הופכת ברורה יותר. "נראה שזקוקים לי אלרון, תמשיך בסיור בלעדי? תוכל אחר כך ללכת ולנוח עד לזמן ארוחת הצהריים".
מוזר לשלוואן לארח את אלרון. להציע לו לטייל באחוזה ולסעוד עימם. וזאת לאחר שינוח כמובן באחד מחדרי האורחים הגדולים והנאים שבטירה. אבל אף שהמציאות מוזרה במקצת, משום מה הרגש שמעורר בו הפעולה הפשוטה הזו – נעים למדי.
אלרון מהנהן, וקל לראות שהוא משועשע מהמעמד. "אל תדאג", הוא מניף את ידו. "אני אנוח טוב בהעדרך".
"דאגה עבורך אף פעם לא הייתה חלק מהאחריות שלי", מזכיר שלוואן.
אלרון קד לעברו מעל גב החיה האצילית. "מעולם לא שכחתי", הוא מחזיר בחביבות. "תחשוב בינתיים על מה שאמרתי". ואחר כך פורץ סוסו בדהרה בכיוון ההפוך של השביל, לעבר שדות החיטה הזוהרים לאורה הרך של השמש.
----
@אילה רובינפלד איך הפיסוק הפעם?
נערך לאחרונה ב:
פרוגבוט
תוכן שיווקי
פוסטים חדשים שאולי לא קראת....
302 תגובות
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.
יש 4 גופי כשרות
היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.
רשימות קרנות כשרות:
rhon.co.il
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.
יש 4 גופי כשרות
- בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
- גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
- תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
- כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.
היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.
רשימות קרנות כשרות:
כשרות – השקעות Rהון
rhon.co.il
2K תגובות
אשכולות דומים
"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)
אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.
1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.
2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.
3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.
יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.
ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה @Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).
בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)
אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.
1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.
2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.
3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.
יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.
ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה @Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).
בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.
139 תגובות
בעז"ה
המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.
קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.
מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.
כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.
אז, מוכנים להתחיל?
לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.
(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)
אז מה קרה אצל יקוואל?
יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.
כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.
לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.
אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.
מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.
בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.
-
המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.
קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.
מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.
כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.
אז, מוכנים להתחיל?
לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.
(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)
אז מה קרה אצל יקוואל?
יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.
כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.
לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.
אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.
מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.
בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
- מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
- בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
- איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.
-
30 תגובות
הצטרפות לניוזלטר
איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
לוח מודעות
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- ברוריה2266
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- דירת גן ירושלים
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- דודושש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- תמי בוקסבוים צלמת
- נוצר:
- הקומיקס
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- יצחק ג.
- נוצר:
- הקומיקס
- נוצר:
- מיומנו של ...
- נוצר:
- שרוש ב
- נוצר:
- קיצור דרך לעבודה
- נוצר:
- חיים מוטי
- נוצר:
- barbur
- נוצר:
- מיני מאוס
- נוצר:
- קיצור דרך לעבודה
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית
🌊 Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית 🌊...
מתחם אירוח לימי גיבוש, שבתות חתן וקבוצות
5 וילות מחוברות בלב בית שמש
המקום המושלם...
וילת ''נופש בגבעה” – חופשה ברמה אחרת באשקלון!
וילת “נופש בגבעה” אירוח ברמה אחרת...!!
פתוחה...
סוויטות נוף להרים 5 דקות מהציון!
מתחם הצימרים המפנק שלנו ממוקם במרחק 5 דק הליכה...
דירת נופש ענקית ומפנקת בלב ירושלים
דירת נופש משופצת מהיסוד, ברמה הגבוהה ביותר, 5...
וילה גדולה ומפנקת לשבת הגדול ולפסח במרכז
וילה גדולה יפהפיה ונקיה עם נוף פנורמי באוירה...
וילה משפחתית עם נוף קסום ואווירה מיוחדת
דירת נופש גדולה מפנקת ומאובזרת
נמצאת בישוב...
נופש משפחתי בסטנדרט שלא הכרתם - פנוי לפסח!
רוממותא הוא מתחם נופש חרדי פרימיום למשפחות...
וילה ענקית בירושלים עם נוף מטורף להר הבית - מקלט פרטי בוילה
וילה ענקית
240 מ"ר בנוי בסגנון עתיק עם קשתות...
חופשה משפחתית יוקרתית: 5 חדרים בקו הים 🌊
נופש יוקרתי על הים: דירת 5 חדרים מרווחת (2...
צילום ניו־בורן מקצועי במחירים נגישים (החל מ־550 ₪)
היי אני תמי
צלמת ניו בורן,
מזמינה אתכם לזמן...
תיק לספר תורה ספרדי מרהיב ביופיו במבצע !!
תיק לספר תורה ספרדי חדש בחצי מחיר , כל הקודם...
יחידה לזוג באזור גן ורשא
יחידה מהממת ומטופחת נקיה לפסח עם ממ"ד!!
במרכז העיר
שליחויות לפני פסח: ממודיעין עילית לבית שמש, לאשדוד ולקרית-גת
דרוש משלוחן לקחת שקית ממודיעין עילית, לכתובות...
שלום לכולם! אני מחפש יוצרי AI וקנבה בתחילת דרכם !
שלום לכולם!אני מחפש יוצרי AI בתחילת דרכם...
נמצאו 2 זוגות נעליים חדשות ע"ש הלברשטאם
השבת אבידה
נמצא 2 זוגות נעלי נשים חדשות בתוך...
למכירה: Wacom Intuos Pro - הלוח הגרפי המושלם! (מצב חדש)
לוח גרפי מקצועי Wacom Intuos Pro במצב מצוין...
בק אופיס, אדמיניסטרציה ושירות עם שכר גבוה!
מיומנ.ת במחשבים?
יודע.ת לתת שירות ולתקשר עם...
למכירה כירה חשמלית זוגית חדשה באריזה
נקנתה בטעות במכירה השנה ב-89 ש"ח
לפרטים
0583280808
למרפאת שיניים מובילה דרושה מנהלת מרפאה להובלת הפעילות - מודיעין עילית
ניהול כולל של פעילות המרפאה
הובלת צוות העובדים...
למכירה שמלה ירוקה של רחל סיטבון מידה 46
שמלה ממש יפה הלבשה פעם אחת
יש מכפלת שבאה עם...
דרוש/ה איש/ת קופי מוכשר/ת לעבודה במשרד פרסום מוביל!!
יש לך את זה בעצמות?
אוכל.ת קופי 3 ארוחות ביום...
דירת נופש משופצת ונקיה ברמה!
דירה נקיה מאוד, אפשר לקבל במייל תמונות, צמודה...
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //