שיתוף - לביקורת מלחמת אחים

[RIVKA W]

הבהרה נאותה:
הסיפור הזה בן 1000 מילה וקצת התלבטתי איך להעלות אותו כאן בינתיים נראה לי שהעלה אותו בתור כמה פרקים קצרצים בהמשכים.

בום.
חבטה מצמררת העירה אותן באותו הלילה, חבטה שלא מותירה לך אפשרות להתפנק אפילו עוד שניה אחת במיטתך, כזו שרק מעצם קולה את מוכרחה להתישב בזה הרגע.

הדבר הראשון שהן ראו היה את לובשי הלבנים. גבוהים, דקי גזרה, ועטויים כל כולם בלבן מהודק. רוחות רפאים.
מעבר לחבטה שבשרה את בואם לא השמיעו קול. נעו בדממה ובסחרור נורא מול צמד האחיות הקפואות. ואז, ברגע אחד, יצרו סביבם מעגל הדוק.

"לודיאנה" לבוש הכסף שנכנס מבעד לדלת הפרוצה נעץ בה עיני מתכת. "אחותך תועלה על המסוע לאחר ערוב השמש-" הלבנים נעו בתיאום של חסידות, מקיפים כבמין ספירלה את אחותה, משאירים אותה במעגל החיצוני. "אלא אם כן," קולו של הכסוף על בדרמטיות. "התיבה - תהיה בידינו."

---​

הכניסה דרך החלון היתה קלה אמנם, אך אז נצבה לודיה בפני הבית.
בשקט החלה פותחת את ארגזי העץ. הם אכזבו, אחד אחרי השני.
איפה היא, התיבה עם כתבי הסוד?
סרקה את השולחן בעיניה, מיששה את הקירות הכפולים. בסוף הקיר השני, בפינה השמאלית היה חריץ. לודיה דחקה את ידה בין קרשי העץ, הם חרקו. זעה כסתה אותה, הרטיבה את צמרו של המעיל. היא המתינה כמה שניות. השקט נשמר, כורת ברית עם החושך.

היא דחפה את הקרש. חלל נגלה מאחוריו. ריק. מששה אותו באצבעות רועדות, נשימותיה שטוחות. ידה פגעה במשהו דק, גמיש. קלף. משכה אותו, קרבה לעיניה.
"נתקבל בבית האהבה תכריך בכריכת עץ, מזכה את נותנו בחברות של נכספות."
בית האהבה. ארנגו הביא את ה...

צעקה חנוקה נשמעה מאחוריה. היא הסתובבה בחדות.
"לודיה"
ארנגו.
"מה, אה..."
הוא בהה בה בריחוק. "תביאי את זה." הושיט יד ושלף את הקלף מבין אצבעותיה.
היא הזדקפה, נעצה בו עיניים דבשיות.
"הבאת את כתבי הסוד למורדים." קבעה.
הוא חייך.
"אני צריכה אותם."
חיוכו העמיק. "הם לא אצלי."
"ארנגו, כתבי הסוד מסוכנים. מ- סו- כ- ני- ם. רק תדמיין מה יקרה אם המורדים יצליחו להגיע למקום ההוא בעזרתם. הם ישלטו בעולם. בך, בי, בתנועות שלנו, באהבות שלנו..." היא התנשפה.
"אוקי." הוא שילב את ידיו. "למה את צריכה אותם?"
עמידתה הלוחמנית רפתה, עווית חלפה בפניה. "לני"
"לני" חזר.
"כן. הם לקחו אותה מקודם, משטר המאקדו."
שריר לא זע בפניו של האח. "הכתבים מסוכנים." ציין.
"הם ישלחו אותה אל המסוע." עיניה היו יבשות וצורבות מידי.
הוא פסע לעברה. "נכנסת לפה שלא ברשות, את מתכבדת לצאת."
"אבל..." בהתה בו, באדישות שלו.
"בבקשה." הא תפס בכתפה והוביל אותה החוצה ללא מאמץ.

___​

אשמח לביקורת.

 

[ifatrosh]

הבהרה נאותה:
הסיפור הזה בן 1000 מילה וקצת התלבטתי איך להעלות אותו כאן בינתיים נראה לי שהעלה אותו בתור כמה פרקים קצרצים בהמשכים.

בום.
חבטה מצמררת העירה אותן באותו הלילה, חבטה שלא מותירה לך אפשרות להתפנק אפילו עוד שניה אחת במיטתך, כזו שרק מעצם קולה את מוכרחה להתישב בזה הרגע.

הדבר הראשון שהן ראו היה את לובשי הלבנים. גבוהים, דקי גזרה, ועטויים כל כולם בלבן מהודק. רוחות רפאים.
מעבר לחבטה שבשרה את בואם לא השמיעו קול. נעו בדממה ובסחרור נורא מול צמד האחיות הקפואות. ואז, ברגע אחד, יצרו סביבם מעגל הדוק.

"לודיאנה" לבוש הכסף שנכנס מבעד לדלת הפרוצה נעץ בה עיני מתכת. "אחותך תועלה על המסוע לאחר ערוב השמש-" הלבנים נעו בתיאום של חסידות, מקיפים כבמין ספירלה את אחותה, משאירים אותה במעגל החיצוני. "אלא אם כן," קולו של הכסוף על בדרמטיות. "התיבה - תהיה בידינו."

---​

הכניסה דרך החלון היתה קלה אמנם, אך אז נצבה לודיה בפני הבית.
בשקט החלה פותחת את ארגזי העץ. הם אכזבו, אחד אחרי השני.
איפה היא, התיבה עם כתבי הסוד?
סרקה את השולחן בעיניה, מיששה את הקירות הכפולים. בסוף הקיר השני, בפינה השמאלית היה חריץ. לודיה דחקה את ידה בין קרשי העץ, הם חרקו. זעה כסתה אותה, הרטיבה את צמרו של המעיל. היא המתינה כמה שניות. השקט נשמר, כורת ברית עם החושך.

היא דחפה את הקרש. חלל נגלה מאחוריו. ריק. מששה אותו באצבעות רועדות, נשימותיה שטוחות. ידה פגעה במשהו דק, גמיש. קלף. משכה אותו, קרבה לעיניה.
"נתקבל בבית האהבה תכריך בכריכת עץ, מזכה את נותנו בחברות של נכספות."
בית האהבה. ארנגו הביא את ה...

צעקה חנוקה נשמעה מאחוריה. היא הסתובבה בחדות.
"לודיה"
ארנגו.
"מה, אה..."
הוא בהה בה בריחוק. "תביאי את זה." הושיט יד ושלף את הקלף מבין אצבעותיה.
היא הזדקפה, נעצה בו עיניים דבשיות.
"הבאת את כתבי הסוד למורדים." קבעה.
הוא חייך.
"אני צריכה אותם."
חיוכו העמיק. "הם לא אצלי."
"ארנגו, כתבי הסוד מסוכנים. מ- סו- כ- ני- ם. רק תדמיין מה יקרה אם המורדים יצליחו להגיע למקום ההוא בעזרתם. הם ישלטו בעולם. בך, בי, בתנועות שלנו, באהבות שלנו..." היא התנשפה.
"אוקי." הוא שילב את ידיו. "למה את צריכה אותם?"
עמידתה הלוחמנית רפתה, עווית חלפה בפניה. "לני"
"לני" חזר.
"כן. הם לקחו אותה מקודם, משטר המאקדו."
שריר לא זע בפניו של האח. "הכתבים מסוכנים." ציין.
"הם ישלחו אותה אל המסוע." עיניה היו יבשות וצורבות מידי.
הוא פסע לעברה. "נכנסת לפה שלא ברשות, את מתכבדת לצאת."
"אבל..." בהתה בו, באדישות שלו.
"בבקשה." הא תפס בכתפה והוביל אותה החוצה ללא מאמץ.

___​

אשמח לביקורת.

מעולה שבחרת בפרקים קצרים. קל לקרוא וקל לעקוב.
נראה סיפור טוב.

 

[חיה כל רגע מחדש]

וואו! מסקרן ממש! יש המשך?

רק אותי מסקרן מה זה המסוע?

 

[RIVKA W]

מעולה שבחרת בפרקים קצרים. קל לקרוא וקל לעקוב.
נראה סיפור טוב.

תודה, כיף לשמוע.

וואו! מסקרן ממש! יש המשך?

רק אותי מסקרן מה זה המסוע?

תודה, יש המשך והוא כתוב בעיקרון.
והאמת שהמסוע הוא משהו שלא ברור די הצורך גם לי. מין משהו שמתבשל במוח הרבה זמן. את יכולה לראות כאן שכבר הזכרתי משהו כזה (לא קשור לסיפור הנוכחי).

 

[חיה כל רגע מחדש]

תודה, יש המשך והוא כתוב בעיקרון.
והאמת שהמסוע הוא משהו שלא ברור די הצורך גם לי. מין משהו שמתבשל במוח הרבה זמן. את יכולה לראות כאן שכבר הזכרתי משהו כזה (לא קשור לסיפור הנוכחי).

אז יותר ממחכה שתעלי...

קראתי את הקטע ההוא, שם האמת היה לי עוד פחות ברור מה זה...

 

[RIVKA W]

אז יותר ממחכה שתעלי...

קראתי את הקטע ההוא, שם האמת היה לי עוד פחות ברור מה זה...

אממ...
אולי אנסה לערוך את הקטעים הבאים שיהיה יותר ברור הכיוון.
תודה בכל אופן.

 

[חיה כל רגע מחדש]

אממ...
אולי אנסה לערוך את הקטעים הבאים שיהיה יותר ברור הכיוון.
תודה בכל אופן.

אם את רוצה רעיון למה זה יכול להיות, תכתבי לי בפרטי... אבל זהירות, זה רעיון אכזרי.

 

[RIVKA W]

אם את רוצה רעיון למה זה יכול להיות, תכתבי לי בפרטי... אבל זהירות, זה רעיון אכזרי.

אין לי פרימיום.
ובגדול יש לי כיוון מה זה הבעיה היא שזה יותר בגדר רעיון.
אם יש לך דרך אחרת (לא במייל) אני אשמח לשמוע את הרעיון שלך.

 

[חיה כל רגע מחדש]

אין לי פרימיום.
ובגדול יש לי כיוון מה זה הבעיה היא שזה יותר בגדר רעיון.
אם יש לך דרך אחרת (לא במייל) אני אשמח לשמוע את הרעיון שלך.

לא, אין לי...

 

[-חיה-]

נהדר!
התחלה מצוינת לסיפור מעניין וכתיבה יפה,

השקט נשמר, כורת ברית עם החושך.

אהבתי!

חבטה שלא מותירה לך אפשרות להתפנק אפילו עוד שניה אחת במיטתך, כזו שרק מעצם קולה את מוכרחה להתיישב בזה הרגע.

אפשר להעיר בקטנה?
פחות התחברתי לניסוח של המשפט הספציפי הזה בגוף נוכח, הייתי הופכת את המשפט לגוף נסתר, כך:
חבטה שלא מותירה אפשרות להתפנק אפילו עוד שניה אחת במיטה, כזו שרק שעצם קולה מכריח את השומע להתיישב בזה הרגע.

אבל אני חושבת שזה עניין של טעם

 

[RIVKA W]

עשרים צעדים מהמיטה עד לדלת הכניסה, שמונה מדלת החדר עד לשולחן המבוא.
לרגעים נדמה ללודיה כאילו הקדימו להעלות אותה על המסוע במקום את אחותה והיא נעה הלוך חזור עד שתגיע להכרעה.
השמיים כבר בהירים כשרגליה מסתבכות בבד קטיפתי בצבע ירוק עמוק, היא מתכופפת, מרימה אותו.
השמלה החגיגית של הלן, לני שלה.
מקרבת אותה אל אפה, שואפת עמוק.
לני שלי, אחות, כמה אני צריכה אותה פה לא מסוגלת לחשוב על הבחירה האכזרית שנכפית עליה, למות או למות מה עדיף?
מקפלת את השמלה ומניחה בארגז, מתחילה להשליט סדר.
אם היא היתה פה, ודאי היתה מסנגרת על ארנגו, אני רק חושבת על הניתוק שלו ועל כמה רחוק הוא הלך.
צנימים מפוזרים במטבח, היא אוספת אותם. הם מזילים דמעות פרורים על השפלתם, מלכלכים את החפצים שתחתיהם. מכניסה אותם אל שקית נייר אחת ששרדה את הלילה ומתנערת.
חייבת לעשות משהו אסור לי להכנע.
לובשת שוב מעיל. שמש מסנוורת בחוץ, משקרת. נועלת נעליים, לוקחת סל, פותחת את הדלת בתנופה, נעצרת.
ארנגו עומד מולה פעור עיניים, היא ממצמצת.
"מה אתה עושה פה?" צונן.
הוא מתכופף, מרים בכבדות תיבת עץ. "קחי."
היא ממצמצת שוב. "איך? למה?"
מבע מוזר עולה על פניו "לא צריך?" שואל.
היא מושיטה ידיים, לוקחת.
"גם לי מותר לדאוג ללני, אחות."
שתיקה.
"תחביאי אותה, תדרשי את לני, ורק אז תגלי להם איפה היא. ואל תחזרו לפה, תעלמו." הוא יורה ומתחיל ללכת.
"רגע" היא קוראת אחריו. הוא עוצר.
"תסביר." מבקשת.
"אין מה." פוסק. "פשוט תעשי מה שאמרתי." הוא זורק מבט לשמיים. "ומהר, מאוחר."

---​

 

[חיה כל רגע מחדש]

@RIVKA W השארתי אותי במתח!!
מה עם ההמשך?

 

[RIVKA W]

@RIVKA W השארתי אותי במתח!!
מה עם ההמשך?

אופסס
באמת סליחה.
היה לי עומס בימים האחרונים ורציתי לערוך שיהיה ברור יותר למה התכוונתי עם המסוע.
אני מעלה עכשיו ואשמח לשמוע אם יצא מובן ואם זה לא מאולץ מידי.

 

[RIVKA W]

לודיה רצה, שערותיה הסתורות נעות בפראות לקצב הרוח.
היא תספיק. חייבת להספיק.
עלים נרמסים תחת רגליה, קוברים תחתיהם שיירות נמלים מעוכות. היא מעיפה מבט אל השמיים, רגליה נוגעות ולא נוגעות בקרקע. השמש נוטה מערבה.
לא.
זה לא קורה.
נשיפות. נשימות. האויר נחבט לה בצלעות. מתפתל. שורק.
רוצי כבר. רוצי!
רגליה מעיפות חול, מעלות ענני אבק. ידיה לופתות את התיבה. זעה מכסה את כף ידה גורמת לה להחליק שוב ושוב מבין אצבעותיה. היא חובקת אותה, מצמידה אל החזה. רצה.
נתקלת באבן, משתטחת על האדמה. התיבה עפה לה מהידיים. כאב חד מהברך מצטרף לטחול הזועק. מתישבת באיטיות, מתנשפת. מחפשת בעיניה את התיבה.
אין.
שברי עץ זורים לה חול בעיניים, מתערבים באבנים. היא קמה, מתעלמת מהברך, חופרת בחול, סורקת את הסביבה.
גיליונות הקלף אינם.
קורסת על הארץ, חושך נופל עליה. זהו? כך נראה סוף העולם? עוצמת עיניים, מתמכרת אליו, לחושך. משהו נאבק בה.
הלנה, רק היא יכולה להציל אותה.

---
המסוע היה אגדה. רובם האמינו שהוא קיים, מעטים פקפקו בו. אך גם אלו לא רצו להתקרב לכל מה שהיה קשור אליו ואפילו בעקיפין.
אמא תמיד האמינה שהוא קיים. האמינה עד כדי אזהרות נמרצות ותיאור כל העינויים הנוראיים שיכולים להסתתר תחת השם התמים הזה. אחד התיאורים האמינים יותר בעיניה היה זה.
מעלים את האדם על מסוע ארוך הנע במהירות גבוהה ומותירים אותו שם ללא ציוד או אוכל . בידיו נותרת הברירה לקפוץ ממנו ולהתרסק על האדמה או להמתין לאוכל ומים שלא יבואו.
---​

קמה שוב, אוספת שברים, מצרפת אחד לאחד, בודקת תחתיהם, מתעקשת.
שבעה גיליונות קלף לא יכולים להעלם כאילו לא היו.
או ש... 'תחביאי אותה, תדרשי את לני, ורק אז תגלי להם איפה היא. ואל תחזרו לפה, תעלמו.'
חולשה עוטפת אותה, מחבקת. היא מתישבת, לאט. נושמת. נושפת. שמש מחליקה מאדנות, נוגעת בקו האופק. ידיים מתחפרות בחול, קוברות בו שברים. דמעות נספגות בו, בוכות את עצמן. ראש נוגע באבן, מחשבות מסתחררות.
שקט.

 

[חיה כל רגע מחדש]

וואו!
מפרק לפרק המתחה עולה!!
מחכה בקוצר רוח לפרק הבא.

 

[RIVKA W]

אין ביקורת?
דרך אגב שכחתי לציין שהקטע הבא הוא קטע הסיום,
כך שההיתי שמחה לקבל תגובות לפני שאני מעלה אותו.

 

[RIVKA W]

---​

מישהו נוגע לה בכתף. נשימות מרפרפות על לחייה. "לודינקה"
היא קופצת, נרתעת. "אתה..." אש בעיניים, ברקים.
"אני." הוא שקט.
הם בוחנים זה את זה. היא דרוכה, מוכנה לקרב. הוא כנוע, בטרם עת.
" לא הספקת." וודאות בקולו.
"לא הספקתי כי לא היה לי מה להביא. אתה..." היא בולעת רוק. "אתה באמת מעז לשאול את זה?"
"לודי, את אחותי. את לא יכולה להבין?" הוא נטוע במקומו, לא מעז להתקרב.
שתיקה.
"לודי, בבקשה."
"די" היא צועקת אל הלילה שעוטף אותם. "אין לך זכות לדבר. גם לני היא אחותך והיא אמורה לבחור עכשיו בין מוות ברעב או מוות בסקילה. אתה עוד מצטדק?"
לודיה פוסעת פסיעה אחת לכיוונו. הם עומדים קרוב כל כך עד שארנגו יכול לחוש את נשימותיה המהירות.
"הכתבים לא היו אצלי. לא היתה לי אפשרות להשיג אותם חזרה. את התיבה - כן."
"אמא תמיד הזהירה לא להתעסק עם התיבה, זה מסוכן מידי. היה אסור לך למכור אותם."
הוא מרים אליה עיניים, מתמקד בדבשיות שלה. "ולמסור למקאדו, כן?"
היא נרעדת, חנוקה. "אבל, לני..."
הוא שולח ידיים, אוסף אותה אליו. "לא כל דבר בשליטתנו, לודיה. בואי, נחזור."

העששיות נראות כבר מחלונות בתי העץ כשהיא עוצרת.
"אז, אין כתבים?"
חיוך עולה על שפתיו של ארנגו. "יש."
פיה נפתח ונסגר, היא ממשיכה ללכת. הם נכנסים לסימטא קטנה ומוכרת, לפניהם שתי פניות. הוא נעמד, מסתכל עליה, היא מחזירה לו מבט, יש בו הכל ואין בו כלום.
"להתראות, אח."

סוף
אשמח מאד להערות

 

[חיה כל רגע מחדש]

לני מתה בסוף?

 

[RIVKA W]

כמו שארנגו אמר:

"לא כל דבר בשליטתנו

כנראה שלעולם לא נדע.

 

[רוח פרצים]

וואו.
לא הכל היה מובן וטוב שכך.
יופי של כתיבה. מתומצתת ועדינה.
שאפו.