לפני מספר שבועות התייחסתי לפן המוסרי של הסתמכות החרדים על קצבאות ממשלתיות. רבות מהתגובות שקיבלתי נגעו בהבטים בכלכליים של ההתנהלות החרדית והמעיטו מהשפעתה השלילית על המשק. במאמר להלן אבקש להראות כי ללא שינוי מהותי, שינוי שיבוא מתוך החברה החרדית, הכלכלה הישראלית לא תדביק את קצב התפתחותה של החברה החרדית, והתוצאה תהיה נזק לראשונה וקטסטרופה לשניה.
הנתונים שיובאו במאמר, המבוססים על מחקרים שנערכו בארץ ובעולם,
[1] מחייבים את כל מי שהציבור החרדי (והישראלי) יקר לו לנקוט דרך פעולה. הם מחייבים אותנו בתשובות ברורות וקונקרטיות לגבי התכניות שלנו לעתיד (למעט תשובות מסוג "אתם מקשקשים שבעים שנה ולא עושים כלום. תנו לחרדים לנהל את המדינה ותראו מה יהיה.").
[2] גם מי שאומר שהוא מקבל על עצמו את המחיר הכלכלי של ההתנהלות הנוכחית של החרדים, חייב להיות מודע לטיבו המדויק של המחיר.
קל לומר, "יש לנו דברים חשובים יותר מצמיחה כלכלית." קשה יותר לומר, "אני מוכן לוותר על טיפול רפואי דחוף ליקרים לי", או "אין לי צורך במערכות הגנה שיגננו על הבית שלי מפני מתקפת טילים".
כמו המאמר הקודם, גם מאמר זה יוצא מנקודת מוצא שונה של רבים מהפרסומים בעיתונות הכללית, שיחסם הכללי לציבור החרדי מסויג במקרה הטוב, והם אינם מכירים במעלת לימוד התורה ואינם מעריכים תלמידי חכמים. כוונתי היא להציל את "יבנה וחכמיה" מפני מדיניות כלכלית חרדית אימפולסיבית, שאינה צופה פני עתיד ועלולה להמיט אסון על המגזר החרדי כולו, ובפרט על הישיבות ועל לומדי התורה.
חלק מהנתונים שאציג להלן הם מתוך כנס שערך העיתון הכלכלי "TheMarker" בשיתוף אתר הכלכלה החרדי "ביזנעס", שעסק במעורבות החברה החרדית ובתרומתה לשוק העבודה. בנאום המרכזי שנשא נגיד בנק ישראל אמיר ירון הוא הצביע על שתי דרכים להתייחס להשפעת החרדים על הכלכלה. הראשונה, להתייחס לכך שחלק לא מבוטל של החרדים אינם עובדים ונוטלים מהקופה הציבורית. דרך פופולרית זו טובה לפוליטיקאים הרוצים לקושש קולות. הדרך השניה היא לאתר את החסמים המעכבים את התרומה של חרדים לכלכלה ולתאר את התועלת שתיווצר ממימוש הפוטנציאל.
[3] ברוח זו, דומני כי הצגה שקולה של העתיד הכלכלי של המדינה יכולה לתרום לדיון הרבה יותר ממאבק אמוציונלי בנוגע לכמה תורמים החרדים ואיך.
על כן יאמרו המושלים בואו חשבון
בשלב החישוב ניתן למספרים היבשים לדבר. להלן אציג תחזיות המבוססות על נתונים שנאספו בעשרות השנים האחרונות, בהנחה שלא יחולו שינויים מהותיים במגמות ובתהליכים המסתמנים מהן.
נתחיל בנתונים הדמוגרפיים: מספר החרדים במדינת ישראל בשנת 2021 היה 1.226 מיליון מתוך כ-9.5 מיליון אזרחי המדינה.
[4] 13% מכלל האוכלוסיה או 16.5% ממספר היהודים במדינה. לשם השוואה, בשנת 2009 היה מספרם של החרדים 750,000, כ-10% מתושבי מדינת ישראל. קצב הגידול הטבעי של האוכלוסיה החרדית בשנים האחרונות עומד על 4.2% לשנה, זאת לעומת הגידול השנתי של כלל אוכלוסיית מדינת ישראל – 1.9%, שמתוכם 1.4% באוכלוסיה היהודית הכללית.
[5] אם מגמות הגידול הללו יימשכו, תכפיל האוכלוסיה החרדית את גודלה מדי 16 שנים. לשם השוואה – האוכלוסיה הישראלית בכללה צפויה להכפיל את גודלה מדי 37 שנים, והאוכלוסיה היהודית הלא־חרדית – מדי 50 שנה.
[6]
בכנס שהוזכר לעיל הציג נגיד בנק ישראל את הנתונים הבאים: משק בית יהודי לא חרדי משלם בחודש מסים ישירים בסך של 4,371 שקל בממוצע, לעומת 1,517 שמשלם משק בית חרדי ו-1,587 שקל שמשלם משק בית ערבי. לפי חישוב גידול האוכלוסיה הצפוי, אם בשנת 2018 החרדים היו 7% ממשקי הבית בישראל,
[7] ב-2065 הם יהיו 23%. בבנק ישראל חישבו ומצאו כי אם שיעור משקי הבית החרדיים כיום היה זהה לצפוי ב-2065, היתה נדרשת העלאה של 16% במסים הישירים כדי שתקציב המדינה ישאר ברמתו הנוכחית.
העלות של הגידול בדמוגרפיה החרדית, בהינתן ששיעור התרומה הכלכלית שלהם לא ישתנה, אינה כוללת רק ירידה בהכנסות לאוצר המדינה מחמת מסים ישירים ועקיפים פחותים, אלא גם הוצאה גדולה יותר על תשלומי העברה, כגון קצבאות למיניהן. על פי בנק ישראל, ההכנסה נטו של משק בית יהודי לא חרדי ב-2018 עמדה בממוצע על 18,603 שקל לחודש, 2,182 שקל מתוכה הם תשלומי העברה. לעומת זאת, אצל החרדים היתה ההכנסה החודשית הממוצעת 13,160 שקל לחודש, מהם 3,558 תשלומי העברה.
[8]
החלק המעודד הוא שהמצב טוב בהרבה לעומת שני עשורים. אז תשלומי ההעברה היו 48% מההכנסה של משקי הבית החרדיים, וכיום היא 27% מהכנסתם. השינוי נובע מיציאה מוגברת לשוק העבודה, בעיקר של נשים חרדיות, ומעליית מספר המפרנסים במשק בית חרדי מ-0.76 בממוצע ל-1.32 בשני העשורים האחרונים.
עם זאת, אם מגמת השינוי תמשיך באותו קצב, ההשפעה הכלכלית של החרדים תמשיך לחייב צמצום דרמטי של התקציב או העלאה דרמטית של המסים. אם נתבונן בנתונים נראה, כי הכפלה כמותית של החברה החרדית בעוד כ-16 שנים תביא להכפלה של משקי הבית בעלי ההכנסות הנמוכות ולהקטנה משמעותית של המסים לקופת המדינה. כן יוכפל המימון של צרכי החברה החרדית על ידי הקופה הציבורית. זאת עוד לפני הדרישות התקציביות החדשות של חברי הכנסת החרדים בממשלה הנכנסת.
ראוי לציין, שאף שהקהל בכנס המדובר היה חרדי ברובו, איש לא הרגיש מותקף או פגוע. המסר שנגיד הבנק ביקש להעביר לא היה פטרוני או נוזף, אלא אנליטי וענייני. הוא לא ניסה לומר לאנשים מה לעשות בנתונים, אלא להציג בפניהם דברים כהוויתם. מה כל אחד עושה עם הנתונים הללו הוא עניינו. מי שחושב שיהיה אפשר להמשיך לממן את עולם התורה על ידי העלאות מסים בלתי פוסקות, הנופלות בעיקר על העשירונים העליונים (שבהם שיעור החרדים דליל עד לא קיים), ימשיך בהתנהלות הנוכחית. אולם מי שחושש שאין זו תכנית בת קיימא, יחשוב על דרכים שיגדילו את התרומה של הציבור החרדי לכלכלה.
מעמד נמוך או תופעה מגזרית?
אחת הטענות שמרבים להשמיע כנגד הצגה של השפעת החרדים על הכלכלה היא שמדובר בצביעה 'אנטישמית' של קבוצה מסוימת. איש לא היה מעלה בדעתו לסמן את התרומה הכלכלית של תושבי ירוחם ושדרות לעומת העלות שלהם ולעשות על כך כנסים וכותרות עיתונאיות. כך למשל הגיב חבר הכנסת ישראל אייכלר לדברי הנגיד:
כל ספירה של הציבור החרדי בנפרד היא אנטישמית ביסודה, ובראשה הספירה הדמוגרפית המאיימת בריבוי ילדים חרדים נובעת משנאה ועוינות כלפי הציבור החרדי. כבר שנים רבות שמכונים רפורמים עוסקים בספירת הציבור החרדי תחת קטגוריות שונות בהתנשאות יהירה ובגזענות אנטישמית שרואה בחרדים איום קיומי.
[9]
לפי היגיון זה, החרדים שייכים אמנם לעשירונים התחתונים, אך אין להאשים אותם בהאטת הכלכלה. בכל כלכלה יהיו עשירונים נמוכים, ויהיה זה מגוחך לומר שהם אשמים בהאטת הכלכלה. במילים אחרות, צריך שיהיו במשק עבודות בשכר נמוך, ואם החרדים הם המאיישים עבודות אלו, אין לבוא אליהם בטענות, כפי שלא נבוא בטענות אל ה-40% מהעשירון התחתון הנמנים על הציבור הכללי, אף שהתרומה הכלכלית שלהם דומה לשל הציבור החרדי.
אולם האם התרומה הנמוכה של החרדים לכלכלה אכן נובעת רק מכך שהחרדים מועסקים בעבודות בשכר נמוך? בגרף הבא ניתן לראות השוואה של אחוז ההשתתפות בשוק העבודה במגזרים שונים בחברה הישראלית:
התרומה הנמוכה של החרדים לכלכלה נובעת בפשטות מכך שהם עובדים פחות. עלינו להודות בכך. אי אפשר לגזור מכך שחובה עליהם לצאת לעבוד (יתכן שיש חובה הלכתית כזו, אבל אין עדיין חוק במדינה המחייב אנשים לצאת לעבוד). אולם עובדה זו צריכה להסיר מעל השולחן את הטענה שסימון החרדים בתור קבוצה בעלת תרומה נמוכה לכלכלה נובע בהכרח משנאת חרדים. יש סיבה טובה להתמקד בציבור זה. המעמד הנמוך שלו אינו נובע רק מהמקצועות שהוא עוסק בהם, אלא מהעובדה הפשוטה שהוא עובד פחות. הדבר הקל ביותר לעשות כדי לשפר את המצב הכלכלי של החברה החרדית ושל המדינה כולה הוא לעודד את החרדים לעבוד יותר, ובכך גם להציל את "יבנה וחכמיה".
ואם כבר מדברים על טענות פופוליסטיות, טענה נוספת שחשוב להסיר אחת ולתמיד מהשולחן היא שההפרשים בין התרומה הישירה ממסים של החברה החרדית לשל החברה הכללית מתגמדים על ידי המסים העקיפים שמשלמים החרדים במע"מ: כיוון שיש לחרדים משפחות גדולות, הם צורכים יותר ולכן הם משלמים יותר מסים עקיפים. זו טענה מטופשת כל כך, שאין באמת צורך להפריך אותה, אך למרבה הצער היא נשמעת שוב ושוב. ההפרכה של טענה זו פשוטה מאין כמוה: מי שמרוויח פחות – מוציא פחות וחוסך פחות. החברה החרדית מרוויחה פחות, ולכן כוח הקנייה וההשקעה שלה נמוך בהרבה. וכדי לשכנע את מי שעדיין מפקפק בכך, ניתן לראות בגרף המצורף את ההוצאה לנפש מתוקננת (כלומר בהתחשבות בהוצאה הנמוכה יחסית לנפש, ככל שהמשפחה גדולה יותר) לפי חלוקה מגזרית:
ההוצאה לנפש מתוקננת בקרב משקי בית חרדיים היא הנמוכה ביותר, ועומדת על 3,280 שקלים, לעומת כ-3,800 שקלים בקרב מוסלמים ודרוזים, ו-6,101 שקלים בקרב יהודים לא חרדים.
[10] כלומר, גם במסים עקיפים, החרדים מכניסים לקופת המדינה הרבה פחות מלא־חרדים.
***
כפי שחזרתי והדגשתי לאורך המאמר, מטרתי אינה לומר שיש בעיה מוסרית בכך שאנשים לא עובדים. העובדה שחרדים אינם תורמים הרבה לקופת המדינה אינה כשלעצמה נקודת חובה עבורם. אין כל מצוה בתורה לדשן את קופת המדינה או להימנות על העשירון העליון. משמעה הוא, שככל ששיעור החרדים באוכלוסיה יעלה, כך יפחתו השירותים שהמדינה תוכל לספק לאזרחים. זוהי משוואה פשוטה ביותר.
פעמים רבות אנו שומעים פוליטיקאים ועיתונאים מתבטאים ברוח זו: "שהמדינה תכניס את היד לכיסים העמוקים שלה ותדאג ל-X." לפעמים מדובר בנכים, לפעמים באמהות חד־הוריות, לפעמים בחינוך לגיל הרך ולפעמים בישיבות ובלומדי תורה. בכל המקרים הללו חשוב להבין שאין למדינה "כיסים עמוקים". מה שיש למדינה הוא אחוז מסוים ממה שהציבור מייצר. אם הציבור עובד פחות, הרי שהוא מייצר פחות, ואם הוא מייצר פחות, אז גם למדינה יש פחות. עובדות אלמנטריות אלו נעלמות לצערי הרב מאחוז די גבוה של הדוברים בשיח על תקצוב ממשלתי (ולא רק בהקשר החרדי).
אני סבור כי מי שחשובים לו ערכי הליבה של הציבור החרדי, לימוד התורה וקיומו של עולם הישיבות, וכן היכולת והזכות של מדינת ישראל להחזיק את עולם התורה העצום בארץ ישראל, חייב לתת את הדעת על הנתונים, ולחשב בהתאם את המדיניות הכלכלית לשנים הבאות.
אחתום בציטוט מדבריו של ידידי שלמה טייטלבאום בעיתון "כלכליסט", במאמר בכותרת "כוח גדול שווה אחריות גדולה – על החרדים לחדול מלראות עצמם כמיעוט":
הבריחה של החרדים מקבלת אחריות היא הסכם שהוא טוב גם לחרדים וגם לחילונים. החילונים אינם חשים בכוחם הפוליטי העצום של החרדים, והחרדים יכולים להמשיך להעמיד פנים כי הם "מיעוט נרדף בידי השלטון", אף כי זה שנים הם בעצמם השלטון. אלא שהבריחה הזו נעשית קשה יותר מיום ליום. הגידול הדמוגרפי כבר אומר את שלו, ותוצאות הבחירות האחרונות – לצד הכאוס הפוליטי – נתנו בידי החרדים כוח עצום, המקשה עליהם לשמר את התפיסה כי הם בשלטון רק כדי להגן על הזכויות שלהם.
[11]
החברה החרדית גדלה והולכת. וככל שהציבור החרדי גדל, מתחדד הפער בין ההכנסות הנמוכות ממסים לבין תשלומי ההעברה הגבוהים. לפי הנתונים, ללא שינוי משמעותי, קשה להאמין שקופת המדינה תצליח להמשיך להחזיק את עולם התורה ואת מערכת הרווחה של הקצבאות, גם אם כוחם של החרדים בכנסת ימשיך לעלות.
[12] עלינו להתחיל לחשוב באחריות, הן על החברה החרדית והן על החברה הישראלית.
הנושאים החמים
, הרי לשיטתם מה שאתה מרגיש זה מה שאתה חושב*)
